צר לי על העיכוב במתן פסק הדין , עיכוב אשר נבע ממחלתי. 1.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז 1977 (להלן: החוק), ובגין גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה תשכ"א 1961. בנוסף הואשם בעבירה של אי שמירת רווח , בניגוד לתקנה 49 לתקנות התעבורה תשכ"א 1961 (להלן: התקנות). 2.מפרק העובדות של כתב האישום עולה, כי ביום 14/2/06 סמוך לשעה 10:30 נהג הנאשם ברכב מסחרי מסוג סובארו (להלן: המסחרית), בכביש השירות שבאזור התעשייה הצפוני בחדרה, מצפון לדרום, במהירות של 56 קמ"ש לפחות. באותה עת נסע בכביש, בימין נתיב נסיעתו של הנאשם, לפניו ובאותו כיוון נסיעתו קטנועו של המנוח יחיאל יניב גבאי בן ה-30. (להלן: המנוח). יצוין, כי המדובר בכביש חד סטרי, דו מסלולי, נתיב לכל כיוון, שאין סימון על הכביש. משהגיע הנאשם אל מול מפעל אליאנס, לא האט מהירות נסיעתו והתנגש עם מרכז חזית רכבו בחלקו האחורי של הקטנוע, וכתוצאה מכך העיף אותו למרחק של כ- 34 מטרים (להלן: התאונה). להלן יפורטו ראשי הרשלנות המיוחסים לנאשם אשר גרמו לתאונה הקטלנית: א.נהג ברכב ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו. ב.חרף העובדה שהנאשם הבחין בקטנוע הנוסע לפניו, לא סטה מעט שמאלה על מנת למנוע את התאונה. ג.הנאשם לא שמר מרחק מתאים מן הקטנוע שלפניו. ד.הנאשם לא הבחין שהקטנוע מאט את מהירותו. ה.הנאשם התנגש בקטנוע מאחור למרות שהיה יכול על נקלה למנוע את התאונה. ו.הנאשם נהג באי איכפתיות, בקלות ראש ובחוסר זהירות ולא כפי שנהג מן הישוב היה נוהג בנסיבות המקרה. כתוצאה מן התאונה נפטר, למרבה הצער ודאבון הלב המנוח. 3.הנאשם כפר בעובדות כתב האישום, אולם הוא הודה בקשר הסיבתי שבין קרות התאונה לבין מותו של המנוח. עובדות שאינן שנויות במחלוקת 4.התאונה ארעה באזור התעשייה הצפוני, מכיוון צפון לדרום, משמאל למפעל אליאנס, עת חזית רכבו של הנאשם פגעה באחורי קטנוע המנוח, זאת לאחר שהנאשם נסע אחרי המנוח מספר דקות ומטרים ספורים לאחר שהשניים סיימו עיקול שמאלה, ארעה התאונה. הכביש הינו כביש דו מסלולי, מסלול לכל כיוון, כאשר בין המסלולים מפריד שטח חולי עם צמחיה פראית. רוחב המסלול (החד סטרי) בו ארעה התאונה דנן הינו כ-7 מטרים. מזג האוויר בעת התאונה היה בהיר, הראות הייתה טובה, הכביש היה יבש ותקין, ולמעט שני כלי הרכב המעורבים, לא נע בכביש כל כלי רכב אחר- ולתאונה עצמה לא היו עדי ראיה. כמו כן, אין חולק כי לאחר התאונה נמצא פנסו האחורי של הקטנוע שבור. לטענת הסנגור, הבוחן שחקר בנסיבות התאונה התרשל ולא עשה מלאכתו נאמנה משלא אסף את שברי הפנס ובית הפנס והעבירם למעבדה על מנת לבדוק אם הפנס פעל עובר לתאונה. המדובר, לטענת הסנגור, במחדל חקירתי אשר אמור לפעול לטובת הנאשם. ראיות התביעה 5.מטעם התביעה העיד בפניי בוחן התנועה, רס"ר זיו ברדה. כמו כן הוגשו: דו"ח בוחן תנועה על התאונה (ת/1), תרשים תאונת הדרכים (ת/2), ממצאי נזקי הרכבים וסימני הצמיגים במקום (ת/4), תמונות ממקום האירוע (ת/5), תקליטור התמונות (ת/6), דו"ח ביצוע צילום וידאו (ת/7), תעודת עובד ציבור-דו"ח בדיקה במכשיר VERICOM (ת/8), שתי הודעות הנאשם במשטרה (ת/9 ו-ת/10), פלט שיחות ממכשיר המירס של המנוח (ת/11), והודעת עד ראיה במשטרה (ת/12). 6.בתאריך 14/2/06, יום התאונה, נחקר הנאשם בבית החולים לשם נלקח, תחת אזהרה. באמרה זו הוא הואשם, שהתנגש באחורי הקטנוע, אשר נסע לפניו, במקביל לשול הימני, וכתוצאה מכך נהרג רוכב האופנוע. הנאשם הואשם בנהיגה רשלנית, באי שמירת מרחק ובגרימת מוות ברשלנות. בחקירתו (ת/9), בביה"ח, שעות ספורות לאחר האירוע, טען הנאשם תחילה כי אינו רוצה לספר דבר משום שהוא מבולבל. בהמשך הוא שיתף פעולה עם החוקר ומסר גירסה מלאה ואף ענה לכל השאלות שנשאל. בחקירתו טען הנאשם, כי נסע במסחרית בכביש אליאנס, כאשר בכיוון נסיעתו נתיב אחד רחב. הוא היה לבדו, מזג האויר היה בהיר, הראות היה טובה, הכביש היה יבש, הוא נסע במהירות נמוכה, וניתן היה לראות לפנים מרחק גדול מאוד. כמו כן, רכבו היה תקין והוא מכיר טוב את איזור התאונה, שכן הוא נוסע שם משך 20 שנה, עשרות פעמים ביום. בזמן התאונה לא היו כלי רכב נוספים על הכביש. הנאשם זיהה את המנוח נוסע לפניו, כאשר לפתע עצר האחרון נסיעתו, באופן מוחלט באמצע הכביש, דיבר במכשיר המירס כשקסדתו עדיין על ראשו, או אז התנגש בו. הנאשם השיב, כי במהלך הנסיעה היה עסוק רק בנהיגה ואילו הפתקית הצהובה שנמצאה דבוקה על הגה המסחרית, בה נהג ובה תרשומות שונות, כתובות ומספרי טלפון, הייתה רק תזכורת, ותו לא. משנשאל על ידי החוקר מדוע פגע ברוכב האופנוע, השיב הנאשם כדלקמן: " הרוכב נסע ואני הייתי מאחוריו נסעתי במהירות נמוכה ופתאום עצר באמצע הכביש ודיבר במירס נתן ברקס ואני התנגשתי בו." בתאריך 28/6/06 נחקר הנאשם פעם נוספת על ידי החוקר רס"ר אדן (ת/10), חקירה זו נוהלה כ-4 חודשים לאחר התאונה, ולאחר שהתקיים דיון בביהמ"ש בבקשה לביטול פסילה מנהלית. בחקירה זו טען הנאשם כי כל אשר סיפר בחקירתו הראשונית (ת/9) היה נכון. הנאשם נדרש להתייחס לטענת עורך דינו, כפי שהועלתה בדיון בבקשה לביטול פסילה מנהלית, ולפיה, רוכב הקטנוע המנוח, בלם בלימת חרום. הנאשם השיב, כי אכן המנוח בלם "בלימת חרום בכביש". עם זאת צייין הנאשם כי לא ראה סיבה כלשהי אשר הצדיקה בלימת חרום מצד המנוח והוא משער כי הוא שוחח במכשיר "המירס". הנאשם נדרש להתייחס לאימרתו (ת/9) שם כזכור טען, כי רוכב האופנוע עצר באמצע הכביש ודיבר במירס והוא נשאל כיצד הוא מיישב את הסתירה בין הגירסאות. הנאשם השיב, כי לא יכול היה למנוע את התאונה, משום שהמנוח עצר בפתאומיות, בתגובה הוא בלם אולם לא הספיק לעשות כן. עוד טען הנאשם, כי נסע במהירות פחותה מ-70 קמ"ש, כטענת הבוחן, והוא לא ידע לומר מה היה המרחק בין מכוניתו לקטנוע. עוד הוסיף הנאשם בגרסתו, כי המנוח בלם בלימת חירום באמצע הכביש, והוסיף כי לא הבחין באור בלם אחורי בקטנוע. לדבריו, בטרם התאונה, במהלך הנסיעה ולאחר הפניה, המנוח פתח את רצועת קסדתו, וכמה מטרים לאחר מכן ארעה התאונה. הוא פגע בקטנוע באמצע הכביש והסיט את רכבו ימינה כדי להתחמק ממנו. 7.מפלט שיחות מכשיר המירס שהיה ברשות המנוח (ת/11) עולה כי השיחה האחרונה לפני התאונה הייתה בשעה 9:39, וארכה 5 שניות, זאת- בעוד שהתאונה ארעה בשעה 10:30. 8.כאמור, לתאונה עצמה לא היו עדים ואולם עד הראיה, מר עידו יורם, שהגיע ראשון לאזור התאונה סיפר בהודעתו במשטרה (ת/12), כי כשהגיע למקום הבחין בקטנוע זרוק על הכביש והמסחרית מרחק 20 מ' ממנו. הוא ניגש למנוח שהיה שרוע על הכביש ובעודו בודק לו דופק, יצא הנאשם מהמסחרית, תפס את ראשו והחל משתולל וצועק "מה עשיתי!, מה עשיתי!". העד חייג למשטרה וביקש מהמוקדנית להזמין אמבולנס. עוד ציין העד, כי המדובר בכביש דו מסלולי, נתיב לכל כיוון, כאשר בין המסלולים מפריד שטח חולי עם צמחיה. עדותו של רס"ר זיו ברדה הבוחן אשר חקר בנסיבות התאונה. 9.רס"ר ברדה הינו הבוחן אשר חקר בנסיבות התאונה. הוא ערך את ת/1, דו"ח הבוחן על תאונת הדרכים, ובו פרט, כי לאחר התאונה ערך הבוחן ניסוי עם המסחרית, ממושב הנהג, וקבע שניתן לראות לפנים 200 מ' עד למקום התאונה ומעבר לה, בכיוון נסיעת הרכב. כמו כן, צולמו 35 תמונות ממקום האירוע, ביניהן, סימני הרכבים שנמצאו על הכביש, צילומי שני כלי הרכב, גופת המנוח ביחס למקום הימצאות כלי הרכב, וסימני הדם על הכביש. ממצאי הדו"ח קובעים, כי התאונה ארעה בין חזית המסחרית לאחור הקטנוע. התאונה ארעה בנתיב נסיעת המסחרית ובנתיב נסיעת הקטנוע. התאונה נגרמה עקב אי שמירת מרחק של המסחרית מהקטנוע. עוד הוא קבע, כי מצב מזג האוויר, הראות, הכביש, והדרך ומצבם המכני של כלי הרכב לא היו הגורם לתאונה. הגורם לתאונה במקרה זה הוא נהג המסחרית שלא שמר מרחק מהקטנוע שלפניו. לא ניתן לקבוע אם הקטנוע היה בתנועה או בעצירה. כמו כן, צורפו תשריט המקום (ת/2) ותשריט הרכבים (ת/4) מהם ניתן ללמוד, בין היתר, כי מקום האימפקט הראשוני (מקום הפגיעה) ארע במרחק של 1 מטר מקצה אספלט הכביש ולתוכו, גופת המנוח הועפה מרחק 34 מ', ואורך סימני בלימת המסחרית הינו 22 מ'. 10.בעדותו בביהמ"ש העיד הבוחן באשר למסקנותיו הנ"ל לפיהן המדובר הוא בתאונת חזית אחור, שנגרמה עקב אי שמירת מרחק (עמ' 4 לפרוט'). לדעת הבוחן, גם אם הקטנוע בלם בלימת חרום ההתנגשות לא הייתה מתרחשת, אילו הנאשם היה שומר על מרחק, מה גם ששדה הראייה היה פתוח ל-200 מ' (עמ' 5-6 לפרוט'). כמו כן, כיוון שהמסקנה היא כי ארעה בלימת חירום אין רלוונטיות אם אור הבלם האחורי פעל שכן בבלימה רגילה אור הבלם יכול להאריך את זמן התגובה ואולם בלימת חירום היא מיידית, אין זמן תגובה. בחקירתו הנגדית, ציין הבוחן כי לאחר התאונה הפנס האחורי היה שבור ואולם הוא אינו יכול להגיד אם דלק בעת התאונה, אם לאו. הבוחן הבהיר כי לאור הבלימה ישנה יותר חשיבות בלילה מאשר ביום. עוד הוא טען, כי לאור נסיבות התאונה הוא אינו סבור, כי היה צורך לשלוח את שרידי הפנס למעבדה על מנת להתחקות אחר תקינותו עובר לתאונה. הבוחן קבע כי מהירות הרכב הייתה 56 קמ"ש, והמרחק שהרכב היה צריך לעבור עד העצירה הינו 20 מטרים. במקרה דנן, הנאשם הספיק לבלום 3 מטר לפני נקודת ההתנגשות, היינו: היו חסרים 17 מטרים בלימה למניעת התאונה, אשר אם נתרגם אותם לזמן, בהתאם לחשובים המקובלים והנסיבות, כי אז לנאשם היו חסרות 1.1 שניות למנוע את התאונה. יחד עם זאת, זמן זה אינו מוחלט כיוון שלאור נסיבות הדרך והכביש, הנאשם יכול היה לעצור הרבה לפני המרחק הנ"ל ולמנוע את התאונה (עמ' 7-8 לפרוט'). פרשת ההגנה 11.מטעם ההגנה העיד בפניי הנאשם והוגשו הנחיות מז"פ לטיפול בנורות רכב ואיסופן לצורך בדיקה (נ/1). מהנחיות המז"פ שהוגשו (נ/1) עולה, כי כאשר מתעוררת שאלה האם נורה כלשהיא בכלי רכב דלקה בעת האירוע או לא, כי אז יש לאסוף את כל הנורות הרלוונטיות ולשלוח לבדיקת מז"פ, זאת עפ"י החלטת הבוחן המגיע לזירת התאונה, תוך שהוא לוקח בחשבון כי עדיף לתפוס את הנורה כמוצג מוקדם ככל האפשר, אפילו עוד בזירת התאונה. פירוק הנורות מהרכב צריך להיעשות בעדינות מרבית. עדות הנאשם: 12.הנאשם העיד בפני, וסיפר כי הוא מכיר היטב את מקום התאונה ונהג לנסוע שם יומיום, עשרות פעמים ביום, שכן בית עסקו נמצא סמוך למקום. ביום התאונה, מטרת נסיעתו הייתה לקחת בלמים למוסך הנמצא באזור התעשייה השני. במהלך נסיעתו, הבחין ברוכב קטנוע שנסע מלפניו אשר במהלך נסיעתו פתח את קסדתו והמשיך לנסוע. או אז, כשהרגיש שהמרחק ביניהם מצטמצם, הבין שהמנוח עוצר באמצע הכביש, ומיד בלם. לטענת הנאשם, לא היה שום סימן לכך שהמנוח מתכוון לעצור שכן אור הברקס האחורי של הקטנוע לא דלק (עמ' 2 לפרוט'). בחקירתו הנגדית חזר בו הנאשם מהודעתו במשטרה לענין ראייתו את המנוח משוחח במכשיר ה"מירס". הנאשם סיפר כי טרם ההתנגשות, נסע אחרי המנוח משך 4 דקות, כאשר המנוח נוסע בחלקו הימני של הכביש ושדה ראייתו היה פתוח (עמ' 3 לפרוט'): "ש: כמה זמן נסעת אחריו? ת: אני מעריך 3 וחצי - 4 דקות. ש: הוא נסע לפניך בצד ימין, לא באמצע הכביש, נכון? ת: הוא נסע באמצע הכביש בחלק של צד ימין. ש: הכביש מאוד רחב, נכון? ת: נכון, וחד סטרי". עוד העיד הנאשם, כי המנוח עצר עצירה מוחלטת ואולם לא הוריד את הרגל. בתגובה, ניסה הנאשם לברוח ממנו אך לא הצליח, והחליק ימינה לעבר השוליים (מ' 4 לפרוט'). "ש: איך קטנוע בעצירה מוחלטת לא נופל? קטנוע שעוצר האדם צריך להוריד את הרגל? ת: הוא היה בעצירה, לא הוריד את הרגל..במאה אחוז היה בעצירה. ... ת: אני הרגשתי שהמרחק מצטמצם. ש: הדבר היחיד שאתה צריך לעשות זה סטייה קלה שמאלה ולנסוע, יש שם על הכביש 7 מטר. ת: הדבר הזה קורה בשניות, ניסיתי לברוח לצד אבל לא הצלחתי...". 13.בסיכומיה, טענה ב"כ המאשימה, כי יש להרשיע את הנאשם, כיוון שנהג ברכבו ללא תשומת לב לנעשה בדרך שלפניו, ולא סטה מעט שמאלה על מנת למנוע התאונה, ולא שמר מרחק מן המנוח. המדובר בכביש יבש ותקין, רוחבו 6.9 מ' ולנאשם שדה ראייה של 200 מ' לפחות. הפגיעה בקטנוע הייתה כאשר הקטנוע נמצא סמוך מאוד לשוליים הימניים, 1 מטר מקצה האספלט הימני. לטענת המאשימה, אפילו בלם המנוח בלימת חירום, כי אז אם היה הנאשם שומר מרחק ממנו, כנדרש, הוא לא היה מתנגש בו. לטענתה, גם אם לא דלק אור הבלם אין לכך משמעות כיוון שהנאשם נסע אחר המנוח משך ארבע דקות ואף הבחין בו משחרר רצועת קסדתו - אך חרף כל אלה, לא סטה מעט שמאלה והמשיך נוסע דווקא אחריו, לפיכך גם אין נפקא מינה לאיחור של 1.1 שניות בבלימה. עוד היא טענה, כי, הנאשם הודה בחקירתו כי המנוח "נתן ברקס" ומכאן שכן הבחין באור בלם דולק. יתרה מכך, לדבריה הטענה בדבר אור הבלם האחורי, הינה טענה מאוחרת וחדשה שנטענה אך ורק לאחר התייעצות הנאשם עם סנגורו , במהלך הדיון בבקשה לביטול פסילה מנהלית. יש על כן להתייחס לטענה זו בספקנות נוכח האיחור המשמעותי בהעלאתה. מכל מקום, כך טענה ב"כ המאשימה, לא היה כל צורך לתפוס את הפנס, משום שהיה שבור לחלוטין ולפיכך לא ניתן לראות בכך משום מחדל חקירתי. 14.בסיכומיו, טען ב"כ הנאשם כי יש לזכות את הנאשם מן העבירות שיוחסו לו, כאשר עיקר טענתו הייתה כי בקטנוע לא דלק אור הבלם האחורי, לפיכך הנאשם לא יכול היה לצפות כי יש בכוונת המנוח לעצור ולתכנן צעדיו כראוי. טענה זו ביסס הסנגור בממצא העבדתי לפיו הפנס האחורי של הקטנוע נימצא שבור לאחר התאונה ואולם החוקר המשטרתי התרשל בכך שלא בדק האם גם נורות הפנס היו שבורות, ובהתאם, האם אור הבלם האחורי פעל בעת התאונה, זאת בניגוד להנחיות הברורות לבוחני התנועה בנושא, שהוגשו וסומנו נ/1. בנוסף נטען, כי על פי החישובים לנאשם היה חסר 1.1 שניות למנוע את התאונה, ואיחור מזערי שכזה אינו יכול להצביע על רשלנות מצדו. ממצאים ומסקנות: 15.לאור הראיות שבאו בפני, הנני קובע, כי התנגשות רכבו של הנאשם בקטנועו של המנוח והעפתו מרחק של 34 מטרים, שגרמו למותו, אירעו בכביש יבש ותקין, בצהרי היום, הראות הייתה טובה- למרחק של 200 מ' לפחות, מדובר בכביש דו מסלולי, נתיב לכל כיוון כאשר בין שני המסלולים מפריד שטח חולי עם צמחיה פראית (ת/12ב). רוחב המסלול בו ארעה התאונה כ-7 מטרים, ובעת התאונה נסעו בו הנאשם והמנוח בלבד. עובר לתאונה, הקטלנית, הנאשם נסע אחרי המנוח משך כ-4 דקות בהן אף הבחין בו משחרר רצועת קסדתו. ואולם, עת האט המנוח נסיעתו, כאשר נצמד לימין הכביש, ארעה ההתנגשות- כמטר מקצה אספלט הכביש. לעניין זה הנני מאמץ את עדותו של הבוחן, אשר קבע את מקום האימפקט הראשוני (סימן ו' בתרשים), סימן זה נמצא 1 מ' מקצה האספלט הימני. לפיכך המסקנה היא שהפגיעה בקטנוע התרחשה, כאשר הקטנוע נמצא סמוך מאד לשוליים הימניים, כשלמעשה כל רוחב הכביש, 6 מטרים בקירוב, עמדו לרשות הנאשם. 16.עוד הנני מאמץ במלואה את גירסתו הראשונית של הנאשם במשטרה. נכון אמנם שהנאשם ציין כי הוא מבולבל ואף סירב לחתום על האזהרה, אולם בהמשך הוא השיב לכל שאלות החוקר ובאימרתו המאוחרת אישר כי גירסתו הראשונה- אמת היא. ראוי לציין, כי הנאשם לא נפגע כלל בתאונה, וכמקובל בתאונות דרכים הוא הובהל לחדר המיון. לא הייתה כל מניעה, איפוא, לגבות ממנו אימרה שלאחר אזהרה כבר בבית החולים. אני סבור, כי יש לראות ב - ת/9 הודיה מלאה בגרימת מותו של המנוח שכן הנאשם הודה שהבחין ברוכב הקטנוע אשר היה במרחק גדול ממנו. הוא זיהה אותו ונסע אחריו כאשר לפתע המנוח עצר באמצע ודיבר במירס ובהמשך אימרתו סיפר המנוח נסע אני הייתי אחריו נסעתי במהירות נמוכה ופתאום עצר באמצע הכביש ודיבר במירס נתן ברקס ואז אני התנגשתי בו. ודוק: הנאשם לא טען כי המנוח בלם בלימת חרום ולא טען דבר וחצי דבר כנגד האור בפנס האחורי שלא דלק. 17.עוד אני קובע, לאור עדות הבוחן שלא נסתרה כלל, כי מהירות הנאשם הייתה לא פחותה מחמישים ושישה קמ"ש. בקביעת מהירות זו לא הובא בחשבון, אובדן האנרגיה בזמן הפגיעה. נתון זה פועל לטובת הנאשם משום שהבוחן בתחילת החקירה סבר ואף האשים את הנאשם בנהיגה במהירות של שבעים קמ"ש. מכל מקום אין ספק, שהנאשם נהג במהירות העולה על המותר במקום. 18.בהתאם, הנני דוחה גרסת הנאשם לפיה המנוח עצר באמצע הכביש ולא היה שום סימן מקדים לעצירתו שכן הוא עצמו הודה בסממנים שהתריעו לו על העצירה העתידית "במהלך הנסיעה הוא פתח את הקסדה...פתאום הרגשתי שהמרחק בינינו מצטמצם, הבנתי שהוא עוצר... " (עמ' 2 לפרוט'). זאת ועוד, משהבחין הנאשם שהמרחק בינו למנוח מצטמצם הוא לא ביצע ולו סטייה מזערית ביותר שמאלה למניעת התאונה, אלא בחר להישאר צמוד לימין הכביש שם האט המנוח נסיעתו וארעה התאונה. נראה כי אין נפקא מינה לשאלה האם הבלם האחורי של הקטנוע דלק בעת התאונה שכן ממילא הודה הנאשם שהבחין בהאטת הקטנוע, הגם שטענת הגנה זו הועלתה לראשונה במהלך הדיון בבקשה לפסילה מנהלית, כמו כן ראוי לזכור, שהנאשם לא הזכיר טענה זו ולו פעם אחת במהלך חקירותיו במשטרה. אי שמירת רווח: 19.תקנה 49 לתקנות התעבורה קובעת: "(א) לא ינהג אדם בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה, בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות והתנועה בה". (ב) בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א), לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר הנוסע לפניו באותו נתיב אלא אם כן הוא שומר על מרווח זמן של שנייה אחת לפחות כדי לעבור, במהירות נסיעתו אותה שעה, את המרחק שבין שני כלי הרכב". כאמור, טענת ב"כ הנאשם הייתה כי כיוון שאין חולק שלנאשם היו חסרות 1.1 שניות כדי למנוע את התאונה, איחור מזערי שכזה, בסטיה של 0.1 שניות מהאמור בתקנה, מצביע על העדר רשלנות מצידו. 20.בע"פ 700554/03 ויקי ברוקס נ' מד"י, תק-מח (ת"א) 2004(2) 7122 ביאר ביהמ"ש את התקנה שלעיל כדלקמן: "עפ"י האמור בתקנה 49(א), שמירת המרחק שבין רכב לרכב צריכה להיות כזו המאפשרת עצירה בכל עת, כדי למנוע תאונה. המרווח בין כלי הרכב צריך להתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, במצב הדרך ובמצב הראות. הוראת סעיף 49(ב) באה להוסיף על האמור בתקנה 49(א) (ולא לגרוע ממנו), ולהבהיר שעל בעל הרכב לשמור מרחק מרכב הנוסע לפניו במרווח זמן של שנייה אחת לפחות...בהחלט ייתכן מצב שבו אדם במרווח זמן גדול משנייה, יחשב אף הוא כמי שלא שמר מרחק מספיק שיאפשר לו לעצור את רכבו ולמנוע תאונה. יחד עם זאת מהווה תקנה 49(ב) מעין מדריך לנהג אשר קשה לו להעריך במטרים את המרחק שאותו הוא עובר..." כך, בע"פ (ת"א) 71209/99 מד"י נ' אולגה רז (23/10/01) פסק ביהמ"ש: "תקנת משנה (ב)...איננה מהווה הוראה מוחלטת העומדת בפני עצמה, ואיננה חזות הכל, אלא היא חלה בלי לגרוע מן האמור בתקנת משנה (א)...צירוף שתי ההוראות...מוביל למסקנה שאכן יכנו מקרים, שבהם שמירת רווח זמן של שנייה אחת בלבד איננה מתיישבת עם הוראת התקנה ותהווה עבירה...". פס"ד 'אולגה רז' מדגיש, בין היתר, את העדר היסוד הנפשי בעבירה שכן המדובר בעבירת אחריות קפידה שאדם נושא באחריות לה גם אם ביצע רק את היסוד העובדתי שלה, אף ללא רשלנות מצידו, כיוון שמטרתה להבטיח את תקנת הציבור. 21.הנה כי כן, ייתכנו מקרים בהם למרות שנשמר מרווח זמן של שנייה אחת מכלי רכב אחד למשנהו עדיין תתבצע העבירה האמורה בתקנה 49 שכן הכול בכפוף ובהתחשב במהירות כלי הרכב, מצב הדרך ומצב הראות. בענייננו, כלי הרכב נסעו בטווח המהירות המקובלת בדרך עירונית, על כביש יבש ותקין, בשעות הבוקר בהן הראות הייתה טובה, לטווח של לפחות 200 מטר. לפיכך, המסקנה המתבקשת הינה, כי יש להרשיע את הנאשם דנן בעבירה לפי תקנה 49 שכן, בהתאם לתנאי הדרך המהירות והראות, לא שמר הנאשם על מרווח מספיק מקטנוע המנוח ובלימתו יכלה להתבצע עוד קודם לכן, בדגש על כך כי הוא עצמו העיד שנסע אחרי המנוח משך 4 דק', הבחין בתנועותיו במהלך הנסיעה וצמצום המרחק ביניהם - עובדות שיש בהן כדי להתריע על האטת נסיעת המנוח. גרימת מוות ברשלנות: 22.משמעותה של "רשלנות" כיסוד נפשי קבועה בסעיף 21 לחוק, ועיקרה- היעדר מודעות כלפי רכיבי היסוד העובדתי, במקום שאדם מן היישוב, קרי: האדם הסביר, היה מודע לה: "כמו כן, הואיל ואנו עוסקים בהיבט הפלילי של רשלנות אשר גרמה למותו של אדם כי אז יש להידרש גם לבחינת המחשבה והכוונה הפלילית של הנאשם. המענה לכך הוא שלב ליבה של הרשלנות אינה במחשבה 'רעה' אלא דווקא חוסר המחשבה מקום בו החוק מצפה לקיומה של זו ; העבירה היא בכך שלא עברה במוחו של הנאשם מחשבה כאשר במוחו של האדם הסביר הייתה עוברת, שהיא צפיית הנזק לאחר מעשהו או מחדלו" (י' קדמי, על הדין בפלילים-כרך שלישי 2004 עמ' 1208 , להלן: י' קדמי). 23.מבחינת היסוד העובדתי, ההתנהגות האסורה בעבירה זו משמעה התנהגות המהווה הפרת חובת זהירות המוטלת על כל אדם מכוח הדין. נוסף לכך, העבירה לפי סעיף 304 היא עבירה תוצאתית ולצד הוכחת ה"התרשלות" מתחייבת הוכחת התוצאה של גרם מוות, והקשר הסיבתי בין ההתרשלות לגרם המוות. להפרתה של חובת הזהירות יוחד המושג "התרשלות" שמשמעותו: "מצב בו ייעשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות...רמת הזהירות הנדרשת בסעיף 304...נקבעת לפי קנה המידה של 'אדם סביר ונבון' ...ההתרשלות יכול שתהיה במעשה או במחדל..." (ע"פ 119/93 לורנס נ' מד"י , 30/6/94). חובת הזהירות מחייבת כל אדם להתנהג באופן שאדם סביר בנעליו היה מתנהג, לאמור: באופן שיהא בו כדי למנוע יצירתם או לקדם פניהם של סיכונים, אשר האדם הסביר/אדם מן היישוב יכול וצריך לצפותם מראש. חובת הזהירות מכתיבה את אופי ההתנהגות המצופה מאדם סביר בנסיבות נתונות, מן ההיבט של השמירה על רמת זהירות סבירה ותוכנה של החובה מבטאת את סך כל האמצעים שיש לנקוט בהם כדי לעמוד בדרישותיה (קדמי 1212). לציין, כי במקרה דנן ישנה גם חובת זהירות מיוחדת מכוח פקודת התעבורה ותקנותיה, כאמור לעיל בהכרעת הדין. הסטיה מרמת הזהירות אינה מעלה ואינה מורידה לעניין ההרשעה בעבירה הנדונה. גם סטייה "קלה" וגם סטייה "גסה" מבטאת התרשלות שתוכל לשמש בסיס להרשעה בעבירה לפי סעיף 304. (ראה: י' קדמי עמ' 1217). 24.מן הכלל אל הפרט: במקרה דנן, לא היה חולק כי רוחב הכביש הינו כ- 7 מטר ובו שני נתיבים. מצדדיו של הכביש שטח חולי פתוח, ובזמן התאונה לא היו כלי רכב נוספים שנהגו עליו. כמו כן, הראות הייתה טובה והכביש היה יבש ותקין. משאימצתי את קביעת הבוחן בתרשים התאונה שהוגש וסומן ת/2, לפיה התנגשות רכב הנאשם בקטנוע ארעה כ-1 מימין מטר לקצה הכביש. הנה כי כן, נראה כי כל שעל הנאשם היה לעשות למניעת התאונה הוא להסיט את רכבו מעט שמאלה (ולא להיצמד לימין הנתיב), זאת כדי לברוח מהקטנוע ולמנוע התנגשות בו, והכול בהתחשב בכך שלא היה שום גורם חיצוני על הכביש שמנע זאת ממנו או לחלופין סיכן אותו או את המנוח. 25.כמו כן, שכלול הקביעה שלעיל לפיה הנאשם לא שמר על ריווח מספיק בינו לבן הקטנוע, בהתאם לתנאי הדרך, המהירות והראות הטובה, יחד עם המסקנה המשפטית לפיה במצב בו נמצא קטנוע מרחק של 1 מטר מקצהו הימניים של כביש ריק, שרוחבו 7 מטר, כי אז האדם הסביר והנבון אשר היה נוהג באותו כביש היה מסיט רכבו מעט שמאלה, במטרה לקדם פניה של סכנת ההתנגשות ולמנוע התאונה עם הקטנוע שמימין. 26.התוצאה היא שאני סבור כי המאשימה עמדה הן בנטל הבאת הראיות המוטל עליה והן בנטל השכנוע ולפיכך הנני מרשיע את הנאשם בעבירת גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק, ובעבירות הנלוות לפי סעיף 64 "גרימת מוות בנהיגה רשלנית" וסעיף 40 לפקודת התעבורה תשכ"א 1961, זאת נוסף להרשעה שלעיל לפי תקנה 49 לתקנות. משפט תעבורהתאונת דרכיםשמירת מרחקקטנוע