ערעור על הכרעת הדין מיום 3.2.10 וגזר הדין מיום 13.9.10 שניתנו על ידי בית משפט השלום לתעבורה בחדרה (השופט משה גינות), בתיק 1510/07. 1. המערער הורשע, לאחר שמיעת ראיות, בגרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, ובעבירות הנילוות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית לפי סעיף 64 וסעיף 40 לפקודת התעבורה, ואי שמירת רווח לפי סעיף 49 לתקנות התעבורה, בשל כך שביום 14.2.06 נהג ברכבו בכביש השירות באזור התעשייה הצפוני בחדרה, מצפון לדרום, ובאותה עת נסע המנוח יחיאל יניב גבאי בקטנוע בימין נתיב נסיעתו, לפניו ובאותו כיוון, בכביש חד סטרי דו מסלולי. אל מול מפעל אליאנס, פגע בקטנוע מאחור, העיף את המנוח למרחק של כ- 34 מטרים, וגרם למותו. הערעור הוגש הן על ההרשעה והן על העונש, אך בעת הדיון בפנינו חזר בו ב"כ המערער מערעורו על הכרעת הדין, ובדין עשה כן, שכן הכרעת הדין מבוססת היטב. נותר הערעור על חומרת העונש. 2. לאחר עריכת תסקיר מבחן, שמיעת אמו ואחיו של המנוח וטיעוני הצדדים, נגזר עונשו של המערער ביום 13.9.10 ל- 6 חודשי מאסר בפועל, שלא ירוצו בעבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או ללא רשיון נהיגה או גרימת מוות ברשלנות כתוצאה מתאונת דרכים, פסילת המערער מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים, ופסילתו לתקופה של שנה על תנאי למשך שנתיים. 3. בתחילת הדיון בפנינו טען ב"כ המערער: "עלתה הצעה, האמא מעוניינת להנציח את זכר בנה וביקשה שהמערער יעמיד קרן של 50,000 ₪ להנצחת הבן בבית הכנסת ובמקומות שיראו לה לפי הסכמתה. הם יבקשו מבית המשפט שלא לשלוח את הנאשם לכלא ולהסתפק בעבודות שירות.". אחי המנוח העיד: " בבוקר פנה אלינו בהצעה לחוס על הנאשם שלא יקבל עונש כבד יותר. אני התייעצתי עם אימי, אישה רחמנייה, יש פה ילדים, בסדר, הוא יכנס לבית הכלא, אך מה זה ייתן, אך בתמורה לזו, יכול שהכסף שינתן יהיה להנצחה של המנוח, או יהיה בקרן נאמנות. כמו כן עשינו ספר תורה לכבודו של המנוח מכספינו ועוד דברים. הכסף הוא אך ורק להנצחתו של המנוח. אנו משאירים לשיקול דעת בית המשפט, אך מבקשים רחמים על הבחור הזה". ב"כ המאשימה התנגדה להמרת עונש המאסר בתשלום למשפחת המנוח, בטענה שהדבר יצור אפליה בין עני לעשיר ומי שיש לו כסף יוכל לקנות את חירותו. אף אנו מסכימים שאין לקנות את החירות בכסף. אם העונש המתאים הוא עונש מאסר, תשלום למשפחת המנוח אינו צריך לבוא במקומו. אם העונש המתאים אינו עונש מאסר, התנייה בתשלום למשפחת המנוח אינה במקומה. 4. לטענת המערער, "אין ספק כי האירוע שגרם לקרות התאונה קשור בקשר בל ינתק בהתנהגות המנוח שגרמה לאירוע התאונה ויש לו חלק מירבי באירוע התאונה". לטענת המערער, המנוח עצר את הקטנוע שבו נסע במפתיע ומאחר שלא נבדק אור הבלם אפשר שאור הבלם לא היה תקין והמערער לא הבחין שהמנוח עוצר, ולא פגע בו. דין טענה זו להידחות. כפי שקבע בית המשפט קמא, המערער נסע אחרי המנוח משך כ- 4 דקות, והמנוח לא בלם בלימת חירום, אלא שיחרר את רצועת קסדתו, האט בנסיעתו, נצמד לימין הכביש, ולאחר סימנים מקדימים אלה, עצר בצד הכביש ודיבר במירס (סעיפים 15-18 לפסק הדין). המנוח לא ביצע כל עבירה, ולא אחראי להתנגשות. האחראי הבלעדי לפגיעה במנוח הוא המערער עצמו, שלא שמר מרחק מתאים מרכב המנוח שנסע לפניו. 5. המערער טען עוד שרשלנותו נמצאת במדרג הנמוך של הרשלנות, שכן אילו היו עומדים לרשותו עוד 0.1 שניה היתה התאונה נמנעת. גם דין טענה זו להידחות. רשלנות נקבעת לפי ההתנהגות. אי אפשר למדוד את הרשלנות במידות של שניות. דין מי שאיחר את הרכבת ב- 0.1 שניה כדין מי שאיחר את הרכבת ב- 2 שניות. דין מי שדרס אדם על ידי סטיה של 50 ס"מ מנתיבו, שגרמה למותו של אדם, כדין מי שדרס אדם על ידי סטיה של 2 מטרים מנתיבו. 0.1 שניה, במהירות של 56 קמ"ש שבה נסע המערער היא 1.55 מטר. כלומר, אילו שמר המערער מרחק מתאים המאפשר לו זמן תגובה מתאים, היה עוצר את רכבו לפי המגע בקטנוע שלפניו ולא היה קורה דבר. מכיוון שלא שמר מרחק מתאים, אף שהיה ער להאטתו של הקטנוע, פגע במנוח בעוצמה רבה שהעיפה אותו למרחק של 34 מטרים והרגה אותו. המפתח למניעת התאונה היה בידי המערער. הרשלנות היא רשלנות של אי שמירת מרחק מתאים, והמערער לא שמר את המרחק במדרג גבוה, שאינו מצדיק הקלה כלשהיא בעונשו. 6. שירות המבחן המליץ על מאסר בעבודות שירות. בית המשפט קמא ראה שלא לאמץ המלצה זו. כפי שפירט בית המשפט קמא, יש להחמיר בעונשם של נהגים המורשעים בגרימת תאונת דרכים קטלנית, הכל בכפוף למקרה הספציפי. המלצת שירות המבחן לוקחת בחשבון בעיקר את נסיבות המערער, ולא את הראיה הכוללת של שיקולי הענישה. בהתחשב בפסיקה הקיימת, שבית המשפט קמא ציטט אותה, עונש המוצא לקביעת הענישה צריך להיות מאסר בפועל לתקופה ממושכת יותר, ורק בנסיבות חריגות במיוחד יוטל עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות (ראה שיקולי הענישה כלפי אנשים נורמטיביים הגורמים למותו של אדם ברשלנותם עקב תאונת דרכים שפורטו בגזר הדין שניתן על ידי השופט משה גלעד בת"פ 7071/08 מדינת ישראל נ' משה כהן (לא פורסם - ניתן 19.1.09)). לאור נסיבותיו של המערער, בית המשפט קמא הקל עימו מאד, ועל כך לא הגישה המאשימה ערעור. בית המשפט קמא שקל את כל השיקולים הרלבנטיים, לרבות מצבו של המערער כפי שעלה בתסקיר שירות המבחן, והתמשכות ההליכים, ואיננו מוצאים שיש מקום להקל עוד בעונשו של המערער. 7. לפיכך, אנו דוחים את הערעור. המערער יתייצב לתחילת ריצוי עונשו במדור הפלילי של בית המשפט השלום בחדרה ביום 22.02.11 שעה 08.30. משפט תעבורהתאונת דרכיםשמירת מרחק