המבקש הגיש לבית המשפט בקשה לגביית ראיות, במסגרתה הוא מבקש לקבל פרטים מלאים ביחס לחשבון בנק בבנק שוויצרי. המבקש עתר כי בית המשפט יורה על חשיפת פרטי הבעלים של החשבון. בקשת המבקש מסתמכת על חוק עזרה משפטית בין מדינות התשנ"ח - 1998 (להלן: "החוק"). לטענת המבקש, הוא העביר לחשבון זה מחשבונו סכום של 420,000$. מידע זה - אם יוכח, ישליך לטענת המבקש על הכרעתו של בית המשפט בתביעה שהתנהלה בינו לבין המשיבים. בין המבקש לבין המשיבים התנהל הליך משפטי שראשיתו בתביעה שהגישו המשיבים נגד המבקש. בחודש מאי 2010 ניתן פסק דין בו התקבלה התביעה בחלקה, כמפורט בפסק הדין הנ"ל. במסגרת פסק הדין, ישנה התייחסות לטענת המבקש לפיה הוא העביר למשיבים סכום של 420,000$ לחשבון בשוויץ. בפסק הדין נקבע ביחס לטענה זו כי: "יש לציין בהקשר זה, כי הנתבעים בקשו לברר את זהות בעל החשבון שאליו הופקדו הסכומים השנויים במחלוקת. הנתבעים פנו בבקשה לפי חוק עזרה משפטית בין מדינות התשנ"ח - 1998, אולם לא התקבלו כל נתונים מהבנק בשווייץ ביחס לכך עד למועד כתיבת פסק הדין. מאחר שההחלטה ביחס לבקשת הנתבעים ניתנה עוד ביום 20.1.08, לא מצאתי לנכון להשהות את ההליך פרק זמן נוסף, לצורך קבלת התשובה (שספק אם תתקבל, וספק אם יהיה בה כדי להועיל לנתבעים)". בסופו של דבר נדחתה טענת המבקש לפיה הוא העביר את הסכום האמור למשיבים, ללא שהתקבל כאמור המידע הבנקאי ביחס לחשבון הבנק בשוויץ, ומהנימוקים שפורטו בפסק הדין. שני הצדדים ערערו על פסק הדין, ובהסכמת הצדדים ניתן על ידי בית המשפט העליון ביום 4.4.2012 פסק דין בערעור מכוח סמכותו של בית המשפט לפי ס' 79א לחוק בתי המשפט. המשיבים טוענים כי כשניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעורים, הוא סיים את הסכסוך הכולל בין הצדדים, והסכום שנקבע בו נועד לשמש לסילוק מלא וסופי של כל הטענות בין הצדדים. כך היה המצב לו ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון כפסק דין מנומק, וודאי שכאלה הם פני הדברים כאשר מדובר בפסק דין בדרך של פשרה, מכוח הסמכות שנתונה לבית המשפט בחוק בתי המשפט. המשיבים הוסיפו וטענו כי הסמכות להגיש בקשה לעזרה משפטית מסורה ליועץ המשפטי לממשלה או מי שאליו הואצלה סמכותו, וכי לכן היה על המבקש לצרף את היועה"מ כמשיב לבקשתו. על כל פנים, המבקש לא יכול היה להגיש את הבקשה בעצמו. עוד טענו המשיבים כי ס' 47 לחוק קובע כי תנאי להגשת הבקשה לגביית ראיות היא אישור בית המשפט כי הראיות דרושות לצורך הליך משפטי בישראל. במקרה הנוכחי, לא קיים כל הליך משפטי. גם מטעם זה אין מקום להיעתר לבקשה. המשיבים הוסיפו כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לדון בבקשה משום שס' 9(א) לחוק קובע כי בית המשפט המוסמך לעשות פעולה לפי חוק זה הוא בית משפט השלום - וזאת בהעדר הליך משפטי כמשמעותו בס' 47 לחוק. לגישת המשיבים, הבקשה היא הליך סרק לא מבוסס. היא נסמכת על טענה - שלא הוכחה - לפיה הדין הזר בשוויץ השתנה. מעבר לכך, השינוי הנטען על ידי המבקש בחוק השוויצרי הוא לטענתו מחודש ינואר 2011. ואולם, המבקש אינו מבהיר מדוע הוא לא פנה בבקשה מתאימה לבית המשפט כל עוד הליך הערעור היה תלוי ועומד, ובטרם ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור. עוד נטען כי טענת המבקש ביחס לפרטי החשבון אליו הועברו לגישתו הכספים - היא טענה שכלל לא הוכחה. המבקש הגיש בקשה קודמת לגביית ראיות, בשנת 2008. בקשה זו סורבה על ידי הרשות המוסמכת בשוויץ. המשיבים התייחסו לטענות המבקש ביחס לנסיעות המשיבים לחו"ל. לגישתם, טענת המבקש בהקשר זה היא טענה בעלמא, ואין לה כל רלבנטיות ביחס למחלוקות שהיו בין הצדדים כאשר ההליך המשפטי התנהל. גם לו היתה הטענה מוכחת - לא היה די בה כדי להוכיח את טענת המבקש ביחס להעברת הכספים לחשבון הבנק הנטען, או להוכיח את הטענה כי המשיבים או מי מטעמם נטלו לידיהם את הכספים הללו. המבקש השיב לתגובת המשיבים. לגישתו התנגדותם הגורפת של המשיבים מעידה על כך שהם מבקשים למנוע את הראייה לפיה הם אכן קבלו את הכספים בחשבון הבנק בג'נבה, ראיה שהיתה משנה את תוצאת המשפט. הראיה נמנעה מהמבקש - לגישתו - לאור חוק סודיות בנקים, שחל במועד הרלבנטי בשוויץ. חוק זה שונה לטענת המבקש בחודש ינואר 2011, וכיום קיימים אם כן בידי המבקש הכלים להוכיח את פרטי הבעלים ומיופה הכוח של החשבון נושא בקשתו. המבקש צירף לתגובה חוות דעת של עורך דין שוויצרי בהקשר זה. המבקש טען כי בטרם הביע את הסכמתו למתן פסק דין בערעור, הובהר לו על ידי באי כוחו כי ניתן יהיה בעתיד להוציא את האמת לאור "לפי סעיף בחוק 'פסק דין ברמייה'". רק משום כך הוא הסכים להצעתו של בית המשפט העליון שיינתן פסק דין בדרך של פשרה. המבקש אף התייחס לטענות המשיבים ביחס לשהותם הנטענת בג'נבה. דיון בקשתו של המבקש הוגשה במסגרת תיק בו ניתן כאמור פסק דינו של בית המשפט המחוזי זה מכבר, פסק דין עליו הוגשו ערעורים לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון נתן אף הוא את פסק דינו בערעור בדרך של פשרה, לפני למעלה משנה. בית המשפט הזה אינו מוסמך אם כן לטעמי במסגרת ההליך הנוכחי לתת החלטות נוספות שיהיה בהן כדי לשנות את פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון - לאחר דיון, ובהסכמת הצדדים. פסק דינו של בית המשפט העליון סגר את ההליכים בתביעה הנוכחית, ולא ניתן מטעם זה להיעתר לבקשת המבקש. ככלל, כאשר ניתן פסק דין סופי וחלוט בתביעה, הדרך היחידה העומדת למי שמבקש לתקוף אותו, היא באמצעות בקשה לביטולו - מטעמי מירמה או מטעמים של גילוי ראיות חדשות. במקרה דנן, נראה מתשובתו של המבקש לתגובת המשיבים, כמו גם ממכלול החומר בבקשה ובתגובות, כי בקשת המבקש היא אכן למעשה בקשה לביטול פסק דין מטעמים של מירמה. ההלכה הפסוקה הכירה באפשרות החריגה של ביטולו של פסק דין שהושג במירמה. גם כאשר מדובר בפסק דין הנותן תוקף להסכם פשרה, ניתן להגיש תביעה חדשה שעילתה היא הפגם שנתגלה בהסכם. בפני המבקש עומדת לכאורה גם הדרך לבקש את ביטול פסק הדין ועריכת דיון נוסף בתביעה, בעילה של התגלותן של ראיות חדשות, שבכוחן לשנות את ההכרעה מיסודה, ואשר לא היה ניתן להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין. ואולם, בקשה ביטול פסק הדין - בין מטעמי מירמה ובין מטעמים של התגלות ראיות חדשות, צריכה להיות מוגשת בהליך נפרד של תובענה נפרדת, ולא במסגרת ההליך שהסתיים בפסק דין סופי. ודאי שכאלה הם פני הדברים כאשר פסק הדין שביטולו מתבקש הוא פסק דינו של בית המשפט העליון במסגרת הערעור. המסקנה בדבר אופן הגשת בקשה לביטול פסק דין (בקשה המכונה לעיתים "משפט חוזר אזרחי") עולה מפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4682/92 עיזבון המנוח סלים עזרא שעיה ז"ל נ. בית טלטש בע"מ ואח'. באותו ענין בחן בית המשפט העליון את השאלה מהי הדרך הדיונית הנכונה לביטול פסק דין, כאשר התגלו ראיות חדשות. בית המשפט העליון קבע כי הדרך הדיונית הנכונה במקרה כזה היא אותה דרך כמו הדרך שהותוותה בפסיקה לביטול פסק דין מחמת מירמה. בית המשפט ציין כי הדרך הדיונית הנכונה להגשת בקשה כזו ל"משפט חוזר" אזרחי, היא להגיש את הבקשה בפתיחתו של הליך חדש, ולא במסגרת הגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי שהסתיים זה מכבר. עוד הוסיף בית המשפט העליון (כב' השופט מצא) בהקשר זה כי: "כן ראוי להוסיף כי מאחר שהדיון בבקשת הביטול כרוך מעצם טבעו בהגשת ראיות חדשות ובבירור עובדתי, הרי שככלל יש להגישה (את הבקשה לביטול, ר.ר.) בתובענה בסדר דין רגיל". אינני מחווה דעה במקרה דנן, האם עומדת למבקש עילה לביטולו של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון, בטענה של מירמה או בטענה של התגלותן של ראיות חדשות. המבקש יצטרך לעמוד בתנאים שנקבעו בהלכה הפסוקה בהקשר זה, ולהוכיח את טענות המירמה או לחלופין - להוכיח את קיומן של הראיות החדשות, שהוא לא יכול היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק הדין. בית המשפט שאליו תוגש הבקשה יצטרך כמובן לבחון אותה לגופה, בהתאם לטענות הצדדים, ובין היתר בהתאם למצב ידיעותיהם בטרם ניתן פסק הדין בדרך של פשרה על ידי בית המשפט העליון, ובהתאם לראיות אותן יבקש המבקש להציג. יוער עוד כי הראיה אליה מתייחס המבקש בשלב זה היא ראיה ביחס למצב המשפטי בשוויץ - שהוא טוען כי השתנה. בלא לחוות דעה ביחס למצב זה, לשינוי שהמבקש טוען שחל בו, ולהשלכה אם בכלל של שינוי כזה על בקשתו של המבקש לביטול פסק הדין, יש לציין כי המבקש יכול לשקול להקדים ולהגיש בקשה לבית המשפט המוסמך לקבלת מידע מכוח החוק, ורק לאחר שיקבל מידע כזה - אם יקבל אותו, לשקול הגשת בקשה לביטול פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון. יחד עם זאת, אין בדברים הללו משום הבעת עמדה ביחס לדרך הנכונה והיעילה יותר בה על המבקש לנקוט כדי לקדם את בקשתו. המבקש יפעל בהקשר זה בהתאם לשיקול דעתו, או - אם יהיה מיוצג - בהתאם לייעוץ המשפטי שהוא יקבל מבאי כוחו. לכן, לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. אינני עושה צו להוצאות. תיקון פסק דין