קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סטייה בדרך מהעבודה לבית: השאלה העומדת להכרעה - האם יש להכיר בתאונת דרכים בה נפגע התובע ביום 22.12.02 כפגיעה בעבודה. על פי הנטען בתצהירו של התובע, במועד התאונה עבד כמאבטח בשגרירות האמריקאית ובנוסף הקים בית ספר לטאקוונדו במושב משמר איילון, בו התגורר. ביום 22.12.02 בשעת לילה סיים את עבודתו בשגרירות האמריקאית בהרצליה, נסע עם האופנוע לביתו של חבר ברעננה על מנת לבקרו ולראות חליפות טאקוונדו. לאחר מכן יצא מביתו של החבר ברעננה לביתו במשמר איילון. בצומת בית דגן נפגע בתאונת דרכים. השאלות השנויות במחלוקת, כפי שגובשו בישיבת הערכה מוקדמת הן: כמה שעות עבד התובע כעצמאי וכמה הרוויח כעצמאי כך שיהיה במעמד עצמאי לצורך ביטוח נפגעי עבודה? האם לאור סיווגו של התובע כעובד המשלם עבור עצמו, יש לראותו כעצמאי גם בקשר לעבודתו בשגרירות האמריקאית? האם הנסיעה לרעננה הייתה קשורה לעבודתו של התובע כעצמאי? האם הייתה הפסקה או סטייה של ממש בנסיעתו של התובע חזרה מעבודתו בשגרירות האמריקאית. לעניין השיהוי - מה ההשפעה של מצבו הרפואי של התובע על עניין השיהוי. בפני בית הדין העידו: התובע; מר סיני רז - החבר, אותו ביקר התובע ברעננה; מר חיים אברהם - מנהל מחלקה וממונה על התובע בשגרירות האמריקאית; גב' נירה זמיר - מנהלת תחום בכירה גבייה וביטוח, אשר נתנה תעודת עובד ציבור. מעמדו של התובע במוסד לביטוח לאומי במועד התאונה קודם להכרעה בתביעתו של התובע יש לקבוע מה היה מעמדו במוסד לביטוח לאומי במועד התאונה. סעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995 מגדיר "עובד עצמאי" כמפורט להלן: "עובד עצמאי", לענין שנת מס פלונית או חלק ממנה - מי שעסק באותה תקופה במשלח ידו שלא כעובד (להלן - משלח יד), והתקיים בו אחד מאלה: הוא עסק במשלח ידו, לפחות עשרים שעות בשבוע בממוצע; הכנסתו החודשית הממוצעת ממשלח ידו לא פחתה מסכום השווה ל-50% מהשכר הממוצע; הוא עסק במשלח ידו לפחות שתים עשרה שעות בשבוע בממוצע והכנסתו החודשית הממוצעת ממשלח ידו לא פחתה מסכום כאמור בלוח א'; לעניין הגדרה זו רשאי השר לקבוע שיטת חישוב של ממוצעים וכן שיעור אחר במקום השיעור הקבוע בלוח א'. על פי תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח) התשל"א - 1971, עובד שכיר העובד ב"שירות דיפלומטי או קונסולרי של מדינת חוץ" חייב לשלם את דמי הביטוח בעצמו. כפי שעולה מחומר הראיות: התובע הגיש למוסד לביטוח לאומי ביום 31.1.02 דין וחשבון רב שנתי (נספח א(1) לתעודת עובד ציבור). בדין וחשבון רב שנתי הצהיר התובע כי מאז חודש יולי 2001 הוא עובד כעצמאי כמדריך טאקוונדו, בהיקף של 8 שעות בשבוע, והכנסתו היא 3,000 ₪ לחודש. ביום 16.6.03 הגיש התובע שוב דין וחשבון שנתי, בו הצהיר כי עד יום 22.12.02 היה עצמאי ומ- 22.12.02 אינו עובד עקב תאונת דרכים (נספח א(2) לתעודת עובד ציבור). היקף עבודתו של התובע בעיסוקו כמדריך טאוונדו היה נמוך מ- 12 שעות בשבוע. כאמור, בדין וחשבון למוסד הצהיר התובע כי הוא עובד בהיקף של 8 שעות בשבוע. בהודעה לחוקר העיד התובע כי היו 4 קבוצות, כל קבוצה מתאמנת פעמיים בשבוע במשך שעה, ואימון נוסף לנבחרת האולימפית (ע' 1, ש' 4 - 8). בעדותו בבית הדין העיד התובע כי בשנת 2002 עבד כמדריך טאקוונדו 8 שעות בשבוע (ע' 5, ש' 14 - 15) וכי אינו זוכר את משך הזמן שהקדיש לאימוני הנבחרת כי זה היה "מועדון בהקמה" (שם, ש' 17 - 18). על יסוד חקירה שנערכה במוסד בעקבות הגשת התביעה לדמי פגיעה ועל פי שומות מס הכנסה, בשנת 2002 היו לתובע הכנסות כמפורט להלן: מהכנסתו כעובד בעיריית רעננה - 4,104 ₪. מהכנסתו כעובד בשגרירות ארה"ב - 79,896 ₪. מהכנסתו כמדריך טאקוונדו - 10,564 ₪. המסקנה העולה מהראיות כמפורט לעיל היא: בכל הקשור לעיסוקו כמדריך טאקוונדו, התובע לא היה במעמד של "עובד עצמאי" במועד התאונה, ולא היה מבוטח כ"עובד עצמאי". זאת, כיון שעבד בעיסוק זה פחות מ- 12 שעות בשבוע, והכנסתו הייתה נמוכה מ- 50% מהשכר הממוצע במשק. כאמור, הכנסתו של התובע מעסק בשנת 2002 עמדה על סך של 10,564 ₪, דהיינו ממוצע של כ- 880 ₪ לחודש, סכום נמוך בהרבה ממחצית השכר הממוצע לחודש בשנת 2002, שעמד בחודש ינואר 2002 על סך של 3,521 ₪. בכל הקשור לעיסוקו כמאבטח בשגרירות האמריקאית התובע היה בגדר "עובד". התובע העיד כי בעבודתו כמאבטח בשגרירות האמריקאית שולם לו שכר על בסיס שעות עבודתו, וכי עבד במשמרות במתקנים שונים. לתובע לא היה "עסק משלו" לאספקת שירותי שמירה ואבטחה, והוא היה חלק מצוות המאבטחים של השגרירות האמריקאית. הדברים עולים גם מתצהירו של מר חיים אברהם, אשר העיד כי היה מנהל מחלקה וממונה על התובע בעבודתו בשגרירות האמריקאית. העובדה כי התובע היה עובד שכיר בעיסוקו כמאבטח בשגרירות האמריקאית עולה גם מעדותו לפני חוקר המוסד, (ע' 1, ש' 11 - 13), שכן על פי עדותו הציוד והביגוד הדרושים לעבודתו סופקו על ידי השגרירות. גם בטופס התביעה לפגיעה בעבודה בו הצהיר על מעמדו כשכיר בכל הנוגע לעבודתו בשגרירות האמריקאית. בכל הקשור לעבודתו בשגרירות ארה"ב היה התובע במעמד של "עובד חייב", דהיינו עובד החייב לשלם בעצמו את דמי הביטוח. זאת, על פי תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), תשל"א - 1971, המחייבת עובד שכיר ב"שירות דיפלומטי או קונסולרי של מדינת חוץ" לשלם את דמי הביטוח בעצמו. העובדה שעל התובע היה לשלם בעצמו את דמי הביטוח כ"עובד", לנוכח העובדה כי עבד בשירות דיפלומטי, אינה משנה את מעמדו המהותי כ"עובד" בעיסוק זה, ואינה הופכת אותו ל"עובד עצמאי" בעיסוק זה. אופן תשלום דמי הביטוח אינו משנה את מעמדו המהותי של המבוטח. יובהר, כי התובע היה מבוטח כעובד על אף שלא דיווח על מעמדו כ"עובד" השגרירות האמריקאית בדין וחשבון שהגיש למוסד לביטוח לאומי, כיון שעל פי תקנות הביטוח הלאומי (רישום) תשכ"ג - 1963 לא חלה עליו חובת רישום החלה על "עובד עצמאי" או "עובד לשעה". בהתייחס לטענות התובע בעניין זה בסיכומים: המוסד לא גבה מהתובע דמי ביטוח עבור עיסוקו כמדריך טאקוונדו במעמד של "עובד עצמאי". זאת, כיון שעיקר הכנסתו שבשנת 2002 היה מעבודתו בשגרירות האמריקאית (עדות לאה ניר, ע' 22, ש' 9 - 16) התובע שילם דמי ביטוח כ"עובד עצמאי" רק החל מחודש ינואר 2003 (עדות לאה ניר, ע' 22, ש' 17), לאחר שנתקבלו שומות מס הכנסה שהעידו על הכנסה כעצמאי (עדות לאה ניר, ע' 26, ש' 13 - 15). המוסד לא ביטל את סיווגו של התובע כ"עובד עצמאי" לאחר התאונה. התובע לא היה מבוטח כ"עובד עצמאי" לפני התאונה לאור היקף עבודתו והכנסותיו. השינוי היחיד היה גביית דמי ביטוח כ"עובד" מהכנסתו כעובד השגרירות האמריקאית, לאחר שנתקבלה שומת מס הכנסה על הכנסותיו כעובד (עדות לאה ניר, ע' 18, ש' 2 - 4). כמובהר לעיל, בעיסוקו כמאבטח בשגרירות התובע היה במעמד של "עובד" ולא במעמד של "עובד עצמאי", ולכן לא ניתן לצרף את שעות עבודתו כמאבטח לשעות עבודתו כמדריך טאקוונדו, כנטען על ידי התובע בסיכומים. בניגוד לנטען על ידי ב"כ התובע מעמדו של "עובד חייב" מוגדר בחוק כמעמדו של עובד שכיר, וכך אף מתייחס אליו המוסד לביטוח לאומי. כך למשל, התובע היה מבוטח כ"עובד" לצורך פגיעה בעבודה למרות שלא הצהיר על עיסוקו כ"עובד" ולא דיווח על הכנסותיו, כיון שלא חלה עליו חובת רישום (עדות לאה ניר, ע' 18, ש' 8 - 14; ע' 19, ש' 24 - 25). זאת, בניגוד ל"עובד עצמאי" המבוטח לצורך פגיעה בעבודה רק לאחר שנרשם במוסד כ"עובד עצמאי". אכן, אופן הגבייה של דמי הביטוח מעובד חייב הוא שונה מאופן הגבייה מעובד רגיל, אולם אין בכך כדי לשנות את מעמדו המהותי של המבוטח כעובד שכיר לעניין זכויותיו על פי חוק הביטוח הלאומי. כללו של דבר: במועד הרלוונטי לתביעה התובע היה מבוטח לצורך פגיעה בעבודה רק בעיסוקו כמאבטח בשגרירות האמריקאית, במעמד של עובד שכיר. לעומת זאת, התובע לא היה מבוטח כ"עובד עצמאי" בעיסוקו כמדריך טאקוונדו. האם יש להכיר בתאונת הדרכים כפגיעה בעבודה? כאמור לעיל, קבענו כי התובע לא היה מבוטח כ"עובד עצמאי" בכל הקשור לעיסוקו כמדריך טאקוונדו. לפיכך, ככל שתאונת הדרכים אירעה לו במסגרת עיסוקו כמדריך טאקוונדו, אין להכיר בה כפגיעה בעבודה. לפיכך, יש לבחון אם ניתן לראות את תאונת הדרכים כפגיעה שאירעה לתובע בדרכו מהעבודה למעונו, וזאת על פי הוראות סעיפים 80 ו - 81 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995, הקובעים כך: 80. חזקת תאונת עבודה רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - (1) אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו; 81. הפסקה וסטייה (א) תאונה שאירעה תוך כדי נסיעה או הליכה בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (4), (5) או (7) של סעיף 80 אין רואים אותה כתאונה בעבודה אם חלה בנסיעה או בהליכה הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת, כשההפסקה או הסטיה לא היו למטרה הכרוכה במילוי חובותיו של המבוטח כלפי מעבידו, או, לענין פסקה (1) האמורה, בעיסוקו במשלח ידו כעובד עצמאי, או אם יש לייחס את התאונה בעיקר לרשלנותו הפושעת של המבוטח ולא נגרם על-ידיה אי-כושר עבודה לארבעה שבועות לפחות, נכות או מוות. (ב) בנסיבות האמורות בפסקה (1) של סעיף 80 לא יראו כהפסקה או כסטיה של ממש, לענין סעיף קטן (א), אם עשה זאת המבוטח לאחת מאלה: (1) כדי ללוות ילדו לגן ילדים או למעון ילדים או למקום אחר שהשר קבע כמקום שבו נמצא ילד לפי הסדר קבע או להשיבו משם; (2) כדי לקיים מצוות תפילת בוקר בציבור בבית תפילה שבו הוא נוהג להתפלל. גרסת התובע בתצהירו: עובר לתאונה עבדתי כמאבטח בשגרירות האמריקאית. בנוסף הקמתי בית ספר לטאקוונדו בו לימדתי תלמידים. הייתי רשום במוסד לביטוח לאומי כעובד חייב בעצמו וכעצמאי משנת 2001. בעת התאונה התגוררתי בישוב משמר איילון. נסיבות התאונה היו כדלקמן: ביום 22.12.02 בלילה סיימתי את עבודתי בשגרירות האמריקאית בהרצליה, ויצאתי עם רכבי באופנוע לכיוון ביתו של חברי ברעננה כדי לבקר חבר ולראות חליפות טאקוונדו. שהיתי זמן קצר אצל חברי ברעננה, ויצאתי לכיוון ביתי ללא כל הפסקה וסטייה. בשעה 22:45 בדרך לביתי בצומת בית דין אירעה התאונה. (ההדגשה הוספה). על יסוד התרשמותנו מהעדויות בפנינו אנו קובעים את העובדות הבאות: אנו מקבלים את גרסתו של התובע כי במועד התאונה התגורר ביישוב משמר איילון. אכן, בדיווחיו למוסד רשם התובע את כתובת בית הוריו בכפר סבא, אולם מקובלת עלינו עדותו כי רשם כתובת זו ככתובת למשלוח דואר, וכי התגורר במושב משמר איילון. לעדות זו של התובע נמצא חיזוק בעדותו של מר חיים אברהם (ע' 15, ש' 9). לנוכח העובדה כי מקום מגוריו של התובע לא הועלה כפלוגתא במהלך דיון ההערכה המוקדמת, גם אין לזקוף לחובתו של התובע אי הבאת ראיות בעניין זה. הן מתצהירו של התובע והן מעדותו עולה כי מטרת הביקור הייתה כפולה - גם ביקור אצל החבר וגם לראות חליפות טאקוונדו (תצהיר התובע המצוטט לעיל; עדות התובע, ע' 6, ש' 1 - 3). בתצהירו הצהיר התובע כי בסביבות השעה 22:00 סיים את עבודתו בשגרירות בהרצליה ואז יצא עם רכבו לחבר ברעננה (סעיף 7). בהודעתו לחוקר המוסד העיד כי עבד עד שעה 21:45 (ע' 3 ש' 18) וכי סיים את עבודתו בשעה 21:45, למרות שהיה אמור לעבוד עד השעה 22:00, כי שוחרר קודם לכן (ע 6 ש' 11 - 12). גם בעדותו בבית הדין העיד כי הוא חושב שסיים את עבודתו לפני השעה 22:00. (ע' 5, ש' 20). גם חיים אברהם הממונה על התובע העיד כי יתכן שהתובע יצא מעבודתו בשעה 21:45 (ע' 12, ש' 4 - 9; ש' 18 -23). אנו קובעים כי ממכלול העדויות עולה כי התובע סיים את עבודתו בשעה 21:45. על פי עדותו של התובע בתצהירו הוא שהה בביתו של חברו רז סיני "זמן קצר". בעדותו בבית הדין טען כי שהה בבית חברו 10 דקות (ע' 6, ש' 10), אולם לאחר מכן העיד כי אינו זוכר כמה זמן שהה אצל החבר (שם, ש' 18). החבר רז סיני העיד כי התובע היה אצלו "סדר גודל של רבע שעה, הערכה שלי" (ע' 11, ש' 4). העיד התובע כי מדד את הזמן ומהשגרירות דרך ביתו של החבר עד צומת בית דגן משך הנסיעה הוא 17 דקות. התאונה התרחשה בצומת בית דגן בשעה 22:45. על יסוד כל הנתונים הנ"ל, אנו סבורים כי התובע שהה בבית החבר פרק זמן העולה על 10 דקות, וקרוב יותר לחצי שעה. התובע יצא מעבודתו רבע שעה לפני השעה 22:00, הגיע לבית חברו בסביבות השעה 22:00 שכן הנסיעה מהרצליה לרעננה בשעה זו של הלילה לא מתמשכת יותר מעשר דקות עד רבע שעה, ויצא מבית חברו בערך בשעה 22:30, ואולי אף מאוחר יותר. לכן, אנו קובעים כי ההפסקה בבית החבר הייתה בת כחצי שעה. על פי הודעתו של התובע לחוקר המוסד מסלול הנסיעה הרגיל שלו מהרצליה לביתו במשמר איילון הוא "הרצליה - מחלף גלילות - נתיבי איילון - צומת גנות - צומת בית דגן - משמר איילון". מסלול נסיעתו ביום התאונה היה "הרצליה - רעננה (הפסקה) - כביש גהה - מחלף גנות - צומת בית דגן - משמר איילון." מכאן, כי חל שינוי במסלול הנסיעה, אולם הן במסלול הרגיל והן במסלול הנסיעה ביום התאונה עובר התובע דרך צומת בית דגן, והוא מגיע אליו ממחלף גנות. השאלה בה עלינו להכריע היא האם חלה בנסיעתו של התובע מעבודתו בשגרירות האמריקאית לביתו במושב משמר איילון "הפסקה או סטיה של ממש מהדרך המקובלת". הפסיקה קבעה כי אין מבחן כללי המסווג מהי "הפסקה של ממש" אלא הכל תלוי בנסיבות המקרה, וכך נקבע: כדי לקבוע אם היתה "הפסקה של ממש" יש לתת את הדעת לשני גורמים:נמהות ההפסקה ואורך ההפסקה, ובכל מקרה יש להעריך את משקלו של כל אחד משני הגורמים. בדיון לא/37 - 0[2] ראינו כי מימד הזמן, לכשעצמו, אף אם מדובר בהפסקה של כשעה, אינו שוקל כאשר ההפסקה לא הייתה מרצונו החופשי של המבוטח. וכן להיפך, 'הפסקה' מרצון לא תיחשב להפסקה 'של ממש', אם המבוטח נעצר לרגע לקניית עיתון או לשתיית כוס מיץ או אף לארוחה קלה, ובלבד שההפסקה תהיה אנצידנטלית לדרכו של אדם בלכתו לעבודה". (ההדגשה הוספה). דב"ע שן/174-0 אהרנפלד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 98. בפס"ד אהרנפלד קיבל בית הדין הארצי את מסקנתו של בית הדין האזורי שעצירה של עובדת לשיחה עם מכריה אותם פגשה ברחוב בדרכה מהעבודה מהווה "הפסקה של ממש", בנסיבות אלה: א. הפסקה 'קלה' לשיחה עם חברים בדרך מהעבודה יכולה להיות אנצידנטלית לדרכו של המבוטח, וזאת כל עוד שאורך השיחה והנסיבות האחרות אינם מעידים על כך שהוא הפך את השיחה לפגישה חברתית וכמטרה בפני עצמה. התנהגותה של התובעת מעידה על כך שהפגישות החברתיות עם החברות הפכו אותה עת למטרה עצמאית ולא כפעולה נילווית לדרך הביתה. ב. את ההפסקה שבה מדובר במקרה דנה יש לשקול ביחס לאורך הנסיעה בתנאים רגילים. נסיעתה של התובעת מהעיר אל ביתה ארכה בדרך כלל כחצי שעה עד שלושת רבעי השעה, ואילו במקרה דנה התעכבה התובעת בשיחות עם החברות, לאחר שירדה מהאוטובוס, יותר זמן מהנסיעה כולה. לאור זאת, ובהתחשב באמור בפסקה הקודמת, נראה לבית-הדין כי ישים לענייננו האמור בפסקי-דין הדנים בסטייה של ממש ואשר קבעו כי, בהתחשב במטרות הסטייה, יש לתת משקל לעובדה כי מרחק הסטייה שקול כנגד מרחק הדרך כולה או יותר מזה. דב"ע לו/78- 0המוסד לביטוח לאומי - סוכר, (לא פורסם); דב"ע לה/37- 0המוסד לביטוח לאומי נ' אלבז, (לא פורסם). ומן הכלל אל הפרט: במקרה הנדון, ההפסקה בדרכו של התובע מעבודתו למעונו הייתה "הפסקה של ממש", הן מבחינת מהות ההפסקה והן מבחינת משך הזמן ביחס למשך זמן הנסיעה מעבודתו למעונו. באשר למהות ההפסקה: אין מדובר בפעילות אינצידנטלית ונלווית לדרכו של התובע ממקום עבודתו למעונו (כגון - עצירה לצורך קניית שתייה), אלא לפעילות שלה מטרה עצמאית - ביקור חברתי ועיסוקו כמאמן טאקוונדו. התובע נהג כמי שהפסיק את דרכו לפעילות עצמאית, רצונית ומתוכננת, שאינה טפלה לנסיעתו מהעבודה לביתו. בעניין אהרנפלד, בית הדין ראה בשיחה עם חברות ברחוב, בהן פגשה המבוטחת במקרה כ"הפסקה של ממש". אין ספק, כי ביקור מתוכנן בביתו של חבר מהווה "הפסקה של ממש" בדרכו של התובע מעבודתו לביתו. באשר למשך ההפסקה: בנוסף לכך, קבענו, כאמור לעיל, כי משך השהות בבית החבר הייתה בת כחצי שעה, ומכאן כי משכה עלה על משך זמן הנסיעה מעבודתו של התובע למעונו (אשר על פי עדותו של התובע כולל הסטייה לרעננה עמד על כ- 17 דקות). ב"כ התובע טענה כי משחזר התובע ל"דרך המקובלת" שהוא מבצע ממקום העבודה למעונו, טרם תאונה הדרכים, הרי שהעצירה שחלה בדרכו עקב הביקור בבית החבר "נרפאה". אכן, הפסיקה קבעה כי סטייה מהדרך ניתנת לריפוי עם החזרה לתוואי הרגיל של הדרך. אולם, במקרה הנדון אין מדובר בסטייה מהדרך אלא ב"הפסקה של ממש" בדרכו של התובע ממקום עבודתו לביתו, ולכן פסיקה זו אינה רלוונטית. יתר על כן. גם אם היינו רואים את הביקור אצל החבר כסטייה, הרי בהתאם לפסיקה מדובר בסטייה של ממש. בעניין אספיר נפסק כי הסטיה תבחן בפרמטרים של מידתיות, של סבירות ובעיקר של מטרת הסטיה. נסיעה בדרך עוקפת יכולה, בנסיבות מסוימות, להחשב כסטיה "מקובלת" ובנסיבות אחרות כ"סטיה של ממש". כך, אם סטיה מבוצעת בשל מצוקות תחבורה ופקקי תנועה והסטיה בנסיבות הענין סבירה, כי אז תחשב הסטיה "מקובלת". לעומת זה אם, תוך כדי נסיעת העובד למקום עבודתו, הוא מבצע סטיה לצורך עניין שאינו קשור במקום עבודתו, יראה הדבר כ"סטיה של ממש". (ההדגשה הוספה). עב"ל (ארצי) 329/03 אספיר - המוסד לביטוח לאומי (מיום 9.1.2005). לפיכך, גם אם היינו רואים את הביקור אצל החבר ברעננה כסטייה מהדרך ולא כהפסקה, הרי מדובר בסטיה לצורך עניין שאינו קשור בעבודתו של התובע, ולא היו כל נסיבות אחרות אשר הצדיקו נסיעה מהעבודה למעונו של העובד דרך ביתו של החבר, ולכן מדובר כ"סטיה של ממש". לסיכום: לנוכח העובדה כי חלה "הפסקה של ממש" בדרכו של התובע ממקום העבודה למעונו, אין להכיר בתאונת הדרכים בה נפגע כפגיעה בעבודה. סוף דבר: אין להכיר בתאונת הדרכים מיום 22.12.02 כפגיעה בעבודה. ראשית, התובע לא היה מבוטח כ"עובד עצמאי" בעיסוקו כמדריך טאקוונדו, ולכן לא ניתן להכיר בתאונת הדרכים כ"פגיעה בעבודה" במסגרת עיסוקו כעצמאי. שנית, לא ניתן להכיר בתאונת הדרכים כפגיעה בעבודה שאירעה בדרכו של התובע מעבודתו למעונו, לנוכח העובדה כי חלה "הפסקה של ממש" בדרכו. לפיכך, התביעה נדחית ללא צו להוצאות. תאונה בדרך / חזרה מהעבודהתאונת דרכיםהשעיה