I. ההליך 1. בבית-הדין האזורי בתל-אביב (אב"ד: השופט מ' הרניב; נציגי ציבור: מ' אוסטרובסקי וש' פויכטוונגר; תב"ע לז/4 - 4) התקיים הליך בסכסוך קיבוצי בין המערערים (להלן - מועצת הפועלים) לבין המשיבה (להלן - אלקו), בעתירה: (1) "לצוות על אלקו (המשיבה) לשגר לכל אחד מעובדיה הודעה המבטלת איגרת מיום 12.9.1976 אשר אלקו שלחה לכל אחד מעובדיה, או שבית-הדין יצהיר על בטלותה ואפסותה של איגרת זו"; (2) "להצהיר על בטלות השעיית אחד העובדים"; (3) "להצהיר כי יחסי עובד-מעביד בין 18 עובדים (המבקשים 3 עד 20) ובין אלקו - שרירים וקיימים"; (4) "לצוות על אלקו להחזיר לאלתר את 18 העובדים לעבודתם הרגילה"; (5) "להצהיר, כי 'ימי הבטלה מאונס של 18 העובדים, בתקופה שבין 17.9.1976 ועד לשובם לעבודתם הרגילה, ייחשבו כימי עבודה, לכל דבר ועניין"; (6) לחייב את אלקו בתשלום סכום מסוים למועצת הפועלים, כפיצוי עבור הפרת הסכמים קיבוציים. בית-הדין האזורי דחה את בקשת מועצת הפועלים, על כל ראשיה, ומכאן הערעור בבית-דין זה. 2. העובדות הצריכות לערעור הן: א) בבית-דין זה התברר ביום 9.9.1976 סכסוך קיבוצי בין מועצת הפועלים לבין אלקו (דב"ע 1/76 - 4). הצדדים הגיעו לפשרה ולפשרה ניתן תוקף של פסק-דין, בנוסח שלהלן: "פשרה לאור הצהרה הדדית של הצדדים, לפיה עניינם המשותף הוא לקיים את כל ההסכמים הקיבוציים החלים, היינו הסכם קיבוצי לתעשיית המתכת שנחתם ביום 11.7.1972, כפי שהוארך; תקנון העבודה - הסכם קיבוצי כללי שנחתם ביום 19.9.1962; הסכם קיבוצי - כללים מוסכמים בדבר המועצות המשותפות לפריון העבודה והייצור בתעשיה שנחתם ביום 16.4.1967 והסכם קיבוצי כללי להסדר יחסי עבודה שנתתם ביום 10.1.1967, ובמיוחד את סעיף ג' לפרק השני שבהסכם הקיבוצי הכללי להסדר יחסי עבודה, לאור הצהרת הצדדים שעניינם המשותף הוא חידוש העבודה במפעל וקיום הליכי עבודה סדירים - הכל כעולה מההסכמים הקיבוציים האמורים, ולאור הצהרת יושב-ראש הוועד, כי התחייבות מועצת פועלי רמת-גן מחייבת גם את ועד העובדים: 1) מתחייבת בזה אלקו לחדש את העבודה במפעל בהקדם האפשרי מבחינה מעשית, ואם ניתן הדבר - כבר ביום א', 12.9.1976; 2) מתחייבת מועצת פועלי רמת-גן, שהעובדים יחזרו לעבודה ויקוימו ההסכמים הקיבוציים האמורים. כן מתחייבים הצדדים לקיים משא-ומתן במסגרת הקבועה בהסכמים הקיבוציים, להסדר העניינים העומדים ותלויים בין הצדדים. אם משא-ומתן זה לא יסתיים תוך שבועיים ימים מיום חידוש העבודה במפעל - יובאו העניינים להכרעה של שניים: אחד נציג ההסתדרות ואחד נציג התאחדות התעשיינים. נציג ההסתדרות יהיה המזכיר הכללי של ההסתדרות או יו"ר המחלקה לאיגוד מקצועי; נציג התאחדות התעשיינים יהיה נשיא ההתאחדות או יושב-ראש ועדת העבודה של ההתאחדות. החלטות השניים תהיינה בכתב ויראו בהן חלק מההסכם הקיבוצי החל על הצדדים. ההסדר האמור מתייחס רק לעניין חידוש העבודה במפעל, ואינו מתייחס לעתירות ג' וד' שבכתב בי-הדין שפתח בהליך העיקרי בבית-הדין האזורי בתל-אביב"; ב) ביום 12.9.1976 חידשה אלקו, בעקבות פסק-הדין, את העבודה במפעל, והעובדים - ביניהם שמונה-עשר העובדים, שהם המערערים בנוסף למועצת הפועלים (להלן - עובדי המחלקה המיכנית) - חזרו לעבודתם; ג) ביום שבו חזרו העובדים לעבודתם קיבל, כל אחד מהם, מכתב אישי מאת הנהלת אלקו (להלן - ה"איגרת"), שקטעים ממנה מובאים בסעיף 3 שלהלן; ד) אחת העילות לסכסוך העבודה, שבעקבותיו התקיים הדיון שבו ניתן פסק-הדין מיום 9.9.1976, היתה קשורה בהפעלת מועצות משותפות לפריון העבודה והייצור. ביום 15.9.1976 הוטל על טכנאי הייצור למדוד תפוקתו של אחד העובדים במחלקה המכנית (דוד חכימי); הוא סירב לאפשר המדידה בטענה, שהמדידה צריכה להעשות תוך תיאום עם מועצת הייצור. דוד חכימי הושעה בו ביום מעבודתו, "עד לקיום בירור בנדון עם ועד הפועלים". העתק מכתב ההשעיה נשלח, בין היתר, לוועד הפועלים ולמועצת הפועלים; ה) ועד הפועלים הגיב במכתב מיום 15.9.1976 למזכיר מועצת הפועלים. באותו מכתב טענו, שמדידת תפוקתו של דוד חכימי נעשתה "ללא תיאום מוקדם עם ציגינו במועצת הייצור הפריטטית"; במכתב נאמר, "שדרך מדידת תפוקתו של דוד חכימי היא בדיוק סיבת המאבק, שתכליתה(ו) ביטול הפריטטיות במועצות הייצור והענשת עובדים על דעת ההנהלה בלבד". במכתב נתבקשה מועצת הפועלים "לתבוע בפני בית-המשפט את הנהלת אלקו על הפרת צו בית-הדין הארצי לעבודה, שניתן ביום 9.9.1976". אלקו קיבלה העתק המכתב האמור והגיבה במכתב למזכיר מועצת הפועלים מאותו יום. במכתב אומרת אלקו, שפעולת המדידה של תפוקת עבודתו של דוד חכימי אינה מצריכה תיאום מוקדם עם נציגי הוועד, וסומכת בכך על סעיף 16 שבהסכם הקיבוצי החל. אלקו דוחה את הטענה, שהיא שואפת לביטול הפריטטיות של מועצת הייצור, ומפנה את תשומת הלב לסעיף שב-תקנון העבודה, אשר בהסתמך עליו הושעה דוד חכימי מעבודתו; ו) על המכתב האמור בסעיף הקודם הגיבה מועצת הפועלים במכתב מיום 20.9.1976, החתום על-ידי מרכז מחלקת מועצות הייצור המשותפות ומזכיר אגודת פועלי המתכת; במכתב חולקים על הפירוש אשר אלקו נתנה להסכם הקיבוצי החל וטוענים, שהשעייתו של דוד חכימי היא תוצאה "של הפירוש החד-צדדי שלכם של ההסכם הקיבוצי". המכתב של מועצת הפועלים מסתיים במלים: "בזה אנו רואים מצידכם הפרת ההסכם של מועצות הייצור המשותפות, והפעלת סנקציות נגד פועל שלא הסכים להפרת ההסכם הנ"ל"; ז) פגישה בין אלקו לבין מועצת הפועלים בעניינו של דוד חכימי לא יצאה לפועל. לטענת מזכיר האיגוד המקצועי, הוא ביקש לשים את הפגישה "בשעות העבודה המקובלות" לפגישות כגון אלה, ומנהל המנגנון קבע את הפגישה לשעות 16.00 בתאריכים שבהם עמדו לקיים משא-ומתן בנושאים אחרים; ח) ביום 17.9.1976 כתבו 18 עובדי המחלקה המיכנית - 18 מתוך 22 עובדי המחלקה שבאו בחשבון - מכתב (להלן - "מכתב השמונה- עשר") בנוסח המובא להלן: "לכבוד הנהלת 'אלקו' א.נ., המצב במפעל הולך ומדרדר מיום ליום במחלקה המיכנית. בלתי-אפשרי לנשום והפעם לא בגלל העשן אלא בגלל האווירה העכורה במפעלנו, והמכתבים המדכאים ששלחתם לנו, השבתה שרק בית-דין זה היה יכול להפסיקה וקבלת הפנים עם מכתב שקשה לתאר דבר גרוע יותר, ולבסוף הפסקת עבודתו של חברנו חכימי דוד, שהיה לחלק נכבד מהמסגרים במחלקה, מדריך ועוזר בתחילת דרכנו. הפסקת עבודתו באופן שרירותי בצורה פרובוקטיבית, שמה קץ לכל האשליות שלנו וזהו 'הקש ששבר את גב הגמל'. מצב זה הביא אותנו לפני מסקנה אחת בלבד - שאין לנו יותר מה לעשות במפעל זה שפעם היה נקרא בשם 'בית אלקו'. לכן אנו החתומים מטה מבקשים מכם לשלם לנו את הפיצויים תוך שבועיים וניפרד מכם בצער מחוסר ברירה ובתקווה שזה לא יביא גל נוסף של התפטרויות קולקטיביות במחלקות אחרות. בכבוד רב עובדי מחלקה מיכנית". אנו החתומים מטה: . . . . . . . ט) באותו יום (17.9.1976) קיבל כל אחד ואחד מהחתומים על "מכתב השמונה- עשר" מכתב חתום על-ידי מנהל המנגנון. במכתב נאמר: "הננו לאשר קבלת מכתבך מהיום. כמו כן אנו מאשרים בזאת את התפטרותך מעבודתך, שתיכנס לתוקפה עם גמר העבודה היום (17.9.1976), אי לכך עליך לא לבוא לעבוד ביום א' 19.9.1976". בהמשך המכתב נאמר, כי הנהלת אלקו החליטה "כמחווה חד-פעמי של רצון טוב" כלפי המכותב, "לשלם פיצויי פיטורים". ממשיך המכתב ואומר: "באשר לנסיבות ההתפטרות, הרי כפי שאתה יודע, לא אנו גרמנו לאווירה העכורה והבלתי-נסבלת במפעל, אלא קבוצה מצומצמת בקרב העובדים"; י) ביום העבודה הסמוך - יום 19.9.1976, שהיה יום ראשון בשבוע - התייצבו החותמים על המכתב לעבודה, אך לא מצאו את "כרטיסי העבודה" שלהם; לכל אחד מהם נמסר מכתב שבו נאמר: "כפי שהובהר ביום 17.9.1976 קיבלנו את התפטרותך, ולכן התפלאנו מאד לראותך במפעל היום. אנו חוזרים ומבקשים אותך שלא לבוא יותר למפעל, שכן אתה גורם נזק של ביטול עבודה גם לחבריך"; יא) באותו יום (19.9.1976) כתבו החותמים על "מכתב השמונה-עשר", מכתב נוסף לאלקו. להלן נוסח המכתב: "ביום שישי 17.9.1976 פנינו אליכם במכתב שבו הבאנו לידיעתכם על המצב שנוצר בתוך המחלקה כתוצאה מהשהיית חכימי דוד מעבודתו, כמו כן התרענו על המצב העכור והבלתי-נסבל שבו אנו שרויים; חשבנו לתומנו שמכתב זה יביא לידי שיתוף פעולה הדדי בינינו ובין הנהלת המפעל, אך לאכזבתנו תשובתכם היתה קשה ואכזרית כפי שנהגתם בחודשים האחרונים. אי לכך לאחר המצב החדש שנוצר אנו מבקשים ממך להתכנס עם נציגינו המוסמכים היום (19.9.1976) לסיכום עבודתנו במפעל על גובה הפיצויים ותנאי העזיבה"; יב) באותו יום התקיימה שיחה בין ארבעה מהחותמים על המכתב לבין מנכ"ל אלקו, סגנו ומנהל המפעל. השיחה היתה בנושאים הנוגעים למפעל ולמצב בו. אחד מהשמונה-עשר (שלמה צפריר) אמר בעדותו, ש"ניסו לשכנע אותנו שהוועד פועל שלא לטובתנו ואם היינו עושים בחכמה, היינו דואגים להחליף את הוועד. דיברנו גם על הפריון במפעל. ראיתי בזה שיחה על משא-ומתן. העלינו הצעה מסוימת והעלו לפנינו מצידם הצעה. אצל חגיז (הסמנכ"ל) דיברנו בצורה יותר גלויה, אבל למעשה על אותם נושאים. אמרנו לחגיז שאנחנו מציעים שכל ה-18 חוזרים לעבודה, ללא יוצא מן הכלל. בעקיפין נאמר לי על-ידי אחד מהמנהלים שהוא שוחח עם המנכ"ל... שהיה רוצה שאני אחזור לעבודה... התשובה שלי היתה שלילית, כי ראיתי את עצמי חלק מה-18". בחקירה נגדית אומר אותו עד: "ידענו שאנו עובדים חיוניים למפעל, אחרת לא היה משמעות למכתב. התחייבתי לפני האיש - מנהל עבודה, שדיבר אתי לא לגלות את שמו. זה היה יצחק חסיסי. הוא לא במחלקה הטכנית (מיכנית). הוא מנהל העבודה. הוא קרא לי לצד ודיבר מיזמתו... כל הכתיבה לא היה ניסוח מוצלח. כל הכוונה היתה איום. הפתיע מאד אותנו שלא נבהלו מהאיום". בפני בית-הדין האזורי היה גם תצהיר של מר צפריר, שעליו הוא נחקר חקירה נגדית. באותו תצהיר הוא אומר: "ביום 15.9.1976 התנכלה ההנהלה בצורה פרובוקטיבית לחברנו דוד חכימי על רקע של מדידת תפוקתו וזאת קבל עם ועדה, ותוך הפרת הכללים המוסכמים בדבר מועצות ייצור. לי אין ספק שפני ההנהלה במעשה זה לא היו מכוונים לשיפור פריון העבודה, אלא הכוונה היתה לפגוע בדוד חכימי, ודווקא בו, משום שההנהלה רשאית היתה להניח שפגיעה בחכימי תעורר סערה רצינית במחלקה - ואכן כך היה. באופן ספונטני התארגנה פטיציה של עובדי המחלקה והכוונה היתה להביע זעם והתמרמרות ולאיים בהתפטרות קולקטיבית. משום מה האמנו שאיום בהתפטרות קולקטיבית יזעזע את היסודות האחראיים שבהנהלה וכי כתוצאה מכך תפנה ההנהלה מיידית לוועד הפועלים ולמועצת הפועלים, על מנת ליישב את המחלוקת בדרך הקבועה בהסכמי העבודה וכי התוצאה תהיה הפסקת התנכלויות והשבת יחסי העבודה למצב תקין. לא עלה על דעתנו להתפטר וממילא לא עלה על דעתנו שההנהלה תזדרז ותפרש את הפטיציה הקיבוצית ואת האיום הקיבוצי כהתפטרות אישית"; יג) על השיחה האמורה העיד גם מנהל המפעל. עד זה אמר, בתצהירו: "במהלך השיחה הסברנו לנוכחים כי התפטרותם והתפטרות כל חבריהם התקבלה והיא סופית ורק במידה וישלח כל אחד מהם אישית מכתב בו יצהיר כי הוא מבקש לחזור ולהיקלט בחברה, תהיה אלקו מוכנה לשקול איזה מן הפניות לקבל ואיזה לא, וזאת על בסיס אישי. כל הנוכחים בפגישה מטעם המתפטרים דחו את ההצעה". בעדות שבעל-פה אמר מנהל המפעל: "את האיגרת ניסח יצחק אריכא, בעל מקצוע בנדון. קראתי אותה לפני הפצתה. לא רואה באיגרת חגיגת נצחון... עניין הנורמות ופריון העבודה יש לו משקל רב בסכסוך. אחד הנושאים החשובים בסכסוך ערב ההשבתה היה פריון עבודה... בשיחה התייחסנו גם לסוגיית ועד הפועלים... שנבל (אחד מ"שמונה-עשר העובדים") שפך בשצף קצף את טענותיו נגד ההנהלה ולכן נאמר לו שהוא מכוון את חיציו למטרה לא נכונה, אלא למי שיזם אותו מכתב התפטרות ובין היתר הוועד... כאשר דיברנו גם על האווירה הכללית אמרנו, שיש להפנות את הטענות נגד הוועד. אנו תמהנו שלא כיבדו את הוועד אפילו בהעתק ולכן גם לא פנינו לוועד. רצונו של אדם כבודו"; יד) אף מי שאישר בתצהיר את אמיתות העובדות שבבקשה אשר פתחה בהליך (שמעון שנבל) העיד בפני בית-הדין האזורי, ובתשובה לשאלות שהוצגו לו במסגרת חקירה ראשית אמר: "השאלה הראשונה ששאל אותי זלקין (מנכ"ל (מנכ"ל אלקו; הכוונה לשיחה מיום 19.9.1976) היתה, מי הסית אתכם לכתוב את המכתב הראשון. עניתי לו שזה עניין ספונטני שנוצר כתוצאה מלחץ ומהאווירה שנשתררה במפעל בשבוע האחרון במפעל... ואמרתי לו שאין בכל העניין כוונה להתפטרות - אלא מהלחץ של השבוע האחרון והיות ולאחר פסק-הדין של בית-הדין הארצי הוועד לא יכול להתערב, החלטנו שלבד נביא את ההנהלה למצב שבכל זאת ידברו וישאלו אותנו מה כואב לנו". במסגרת חקירה נגדית אמר העד: "כלל לא פנינו לוועד, כי ידענו שהוועד ידיו כבולות לאור פסק-הדין. כאשר ראינו מה שעשו לחבר שלנו, לחכימי, והאיגרת שקיבלנו - חשבנו שזה יכול גם להגיע אלינו ואז כתבנו את המכתב, כתגובה ספונטנית. חשבנו שעניינו של חכימי יסתיים באותו יום או למחרת. כאשר ראינו שההנהלה לא עושה דבר בעניין, התסיסה גברה וביום חמישי בערב החלטנו לכתוב איזה שהוא מכתב ולא נגיש אותו באותו יום. זה היה ביום חמישי אחרי-הצהריים. כאשר ביום שישי בבוקר, כשבאנו לעבודה ולא קרה דבר ביחס לחכימי, החלטנו להגיש אותו למספר אנשים שהיו בסביבה לחתימה. שניים מהם לא קראו אפילו את המכתב וחתמו. הם אקמן יהושע ולוי אויגן. היתר עיינו... אני הייתי בקבוצה שניסחה את המכתב. לא התכוונו לבוא לכל אחד ולחייב לחתום, מי שרצה והיה בסביבה חתם... ידעתי שהוועד מוגבל ומועצת הפועלים כבולה ולכן החלטנו לפעול לבד. ידענו שהם, הוועד ומועצת הפועלים, לא יכולים לנקוט סנקציות. מה שהתכוונו לעשות זה לא סנקציות... היה ברור לנו שה-18 עובדים בנקודת מפתח... בעניין גל התפטרויות נוספות הכוונה היתה שאם העניינים לא יבואו על סיפוקם יהיו התפטרויות קבוצתיות נוספות... לא חשבנו שכתוצאה מהמכתב נהיה בחוץ... לא רצינו להיות מושפלים, לכן לא חזרנו בנו במכתב השני מההתפטרות... זלקין הציע שכל אחד מאתנו יכתוב מכתב נפרד, מכתב התנצלות וההנהלה תתייחס לכל מכתב בנפרד... לא הסכמנו לכתוב מכתבים אישיים. קיוויתי שמאוחר יותר תיכנס לעניין מועצת הפועלים, שתיכנס למשא- ומתן בשמנו. ההנהלה היתה מוכנה להחזיר 16 מתוך ה-18 - זה הבנו מהגישושים". בחקירה חוזרת אמר העד: "השיחה אצל זלקין וחגיז היתה על שובנו לעבודה והאווירה, ולא על כסף"; טו) אחד מאלה שחתמו על "מכתב השמונה-עשר" (יהושע אקמן) אמר בתצהירו, כי בעקבות השעייתו של חכימי "התארגנה פטיציה להנהלה עליו חתמתי ביחד עם 17 פועלים אחרים במחלקה, בלי לדעת את תוכנה המדויק". במסגרת חקירה נגדית אומר אותו העד: "לא היו לי המשקפיים כאשר חתמתי על המכתב, ולא קראתי". העד אקמן עובד 24 שנים באלקו כמסגר מיכני, ודרגתו הגבוהה בדרגות; טז) ביום 19.9.1976 כתב ועד פועלי אלקו להנהלה, ובמכתב מתייחס הוועד למכתבים שנשלחו על-ידי אלקו לכל אחד מ"שמונה-עשר העובדים" כאל מכתבי פיטורין. הוועד מבקש לקיים משא-ומתן על גובה הפיצויים ועל תנאי עזיבתם; יז) בתשובה דוחה אלקו טענת הפיטורים ואומרת: "הנ"ל התפטר מעבודתו... ואנו רק נעתרנו לפנייתם". העתק המכתב נשלח, בין היתר, למועצת הפועלים; יח) מועצת הפועלים, מזכיר האיגוד המקצועי, הגיבה במכתב מיום 21.9.1976 ובו נאמר: "הננו רואים את השתלשלות הדברים בעניין זה כחמורה ביותר וכפוגעת בהמשך העבודה הסדירה במפעל. איננו מקבלים התארגנות כזו של קבוצת פועלים, במקום שקיימת בו נציגות מוסמכת של כלל ציבור העובדים. לפיכך אין לראות במכתבה של הקבוצה הנ"ל מיום 17.9.1976 אליכם, כביטוי מוסמך של נציגות העובדים. אנו איננו מכירים בהתארגנות כזו, וגם אתם לא הייתם צריכים להכיר בה ולנהל משא-ומתן עם נציגי הקבוצה. כדי למנוע התפשטות של מעשים כאלה בעתיד, אנו מבקשים להחזיר לעבודה את כל הקבוצה ביחד, ולקיים איתנו ועם הוועד בירור על סיבת התופעה". במכתב תשובה מיום 21.9.1976 דוחה אלקו טענת התארגנות של השמונה-עשר שחתמו על המכתב ואומרת, כי "18 פועלים הגישו את התפטרותם ואנו קיבלנו את ההתפטרות"; יט) במכתב תגובה, מיום 30.9.1976, טוענת מועצת הפועלים, כי "המכתב מיום 17.9.1976 של 18 פועלי המחלקה המיכנית אליכם, היה יותר ביטוי של מחאה נגד ההדרדרות ביחסי העבודה במפעל, מאשר ביטוי של התפטרות מהעבודה". באותו מכתב באה גם מחאה על המשא-ומתן שהתנהל ביום 19.9.1976 עם מספר עובדים על תנאי חזרתם לעבודה. 3. להלן קטעים מה"איגרת": "לעצם העניין, עלינו לציין כי לו היה ועד פועלי אלקו ונציגי מועצת הפועלים חותמים לפני מספר שבועות על אותן נקודות עליהן התחייבו בבית-הדין, הרי שלא היינו מגיעים לאירועי השבועות האחרונים שהביאו נזק רב למפעל, ללקוחותינו, ובייחוד לך, עובד אלקו, ולמשפחתך. במהלך השבועות האחרונים, נוכחנו שוב ושוב כי כוונותינו סולפו, והובאו לידיעתך על-ידי נציגיך בצורה מעוותת ולא נכונה (המעמד והשיר 'יהום הים' מראה רק עד כמה נזהרו נציגיך שלא להסביר לך על מה בעצם מדובר). שמנו לב שבכל הנאומים חוצבי הלהבות הופיעו רק מלים דמגוגיות, כגון 'משטר', 'מיליטנטיות' וכו', אבל הסבר רציני על פרוץ הסכסוך - זה לא! זה מסוכן מדי. לא דוברה מלה בכל הקשור לרווחתך תמורת תוספת תפוקה, וגם לא מלה הקשורה להשקעות העצומות והמאמצים שנעשו על-ידי ההנהלה בנושאי מיכון, ציוד, בניה ברמת-השרון, ייעול ופריון בכלל - כדי לאפשר לאלקו להתגבר על המיתון, הן הקיים והן הצפוי... . . . . . . . . . . . . בכל פעולותינו בעתיד - כבעבר - תעמוד לנגד עינינו הדאגה לרווחתך ולרווחת כלל ציבור העובדים. כבר עתה יכולים אנו לבשרך כי במטרה להקל על העובדים החליטה ההנהלה להפעיל, במסגרת המנגנון, עובד סוציאלי שיסייע בשירותי רווחה לעובדים ויעזור, בין השאר, בסידורים לאירועים משפחתיים, שירותי אינפורמציה וייעוץ, קשרים עם מוסדות וכדומה. עובד יקר, אנו מקווים כי נמצא בך שותף נאמן לתקופה החדשה באלקו שתוארה והוסברה לעיל. אנו מקווים כי נחישות החלטתנו לא תועמד שוב במבחן מיותר, שתוצאותיו הן, קודם כל, חסרון כיס לך וכן נזק למפעל. ביחד אתך, אנו מצפים עתה לתקופה חדשה - טובה מקודמותיה - שתוליך את המפעל לשגשוג ופריחה, ואנו נוכל להתגאות בך". 4. עיקר הטענות שהעלה בבית-הדין האזורי הפרקליט אשר ייצג את מועצת הפועלים הן: א) הפצת "האיגרת" בין עובדי אלקו באה "להכשיל את ביצוע פסק- הדין של בית-הדין הארצי" (הכוונה לפסק-הדין מיום 9.9.76 - סעיף 2, פסקה א', דלעיל); ב) בתוכנה פוגעת האיגרת בארגון העובדים ומכאן הפרת ההסכמים הקיבוציים להסדר יחסי העבודה, החלים על הצדדים (הסכם קיבוצי כללי לתעשיית המתכת לשנים 1973-1972, והסכם קיבוצי כללי להסדרת יחסי עבודה); ג) בהשעייתו של דוד חכימי הפרה אלקו את ההסכם הקיבוצי החל; ד) "מכתב ה-18" אינו מעיד על כוונת כל אחד משמונה-עשר העובדים להתפטר, ו"אין בו יותר מאשר ביטוי קיבוצי של התמרמרות ויאוש ואיום בהתפטרות קיבוצית"; ה) המעשה של שמונה-עשר העובדים הינו "מעשה קיבוצי" ואין לראותו בתחום היחסים האינדיבידואליים. 5. עיקר הטענות בבית-הדין האזורי, שהעלה הפרקליט אשר ייצג את אלקו, הן: א) האמור ב"איגרת" מהווה "אינפורמציה נאמנה והצהרת כוונות ברורה לקידום המפעל תוך דאגה לרווחת העובדים"; ב) השעיית דוד חכימי נעשתה בהתאם להסכם הקיבוצי החל ג) "מכתב ה-18" מהווה הודעה על התפטרות כל אחד מהעובדים שחתם עליו. אין לראות באותו מכתב אקט קיבוצי, באשר המכתב לא נחתם על-ידי "נציגות כל שהיא" של אותם עובדים; ד) כל אחד מ-18 העובדים התפטר, ולחלופין, יחסי עובד-מעביד בין כל אחד מהם לבין אלקו באו לידי גמר "עקב פיטורים וכי בפיטורים בנסיבות אלה, לא היה משום הפרה כל שהיא של ההסכמים המחייבים". 6. כאמור בסעיף 1 דלעיל, דחה בית-הדין האזורי את בקשת מועצת הפועלים על כל ראשיה. לעניין "האיגרת" נאמר בפסק-הדין: "צודק בא-כוח המשיבה בטענתו, שאין בנמצא סעד מהסוג המבוקש על- ידי בא-כוח המבקשים בנדון זה. אילו היה בתוכן האיגרת דבר המחייב במשהו את העובדים או מי מהמבקשים, אפשר אולי לבקש להצהיר שאין לכך נפקות משפטית. אולם כאשר מעביד מביא לידיעת עובדיו מידע שהוא חושב לנכון להביא לפניהם בעניין יחסי העבודה ומצבו של המפעל, מכוח מה רשאי בית-הדין להתערב בכך. אמת - האיגרת אינה מנוסחת בצורה לבבית, אלא מכילה הצהרת כוונות בקשר לעניינים הנדונים בה בצורה בוטה ומפורשת. לטענה שיש במשלוח איגרות זו הפרה של התחייבות כלשהי מטעם המשיבה, המרחק הוא רב". ולעניין סיום יחסי עובד-מעביד בין כל אחד מ-18 העובדים לבין אלקו, בעקבות התפטרותם, אומר פסק-הדין: השאלה העיקרית העומדת להכרעה בשלב זה היא, אם יש לסווג את מעשה ה-18 בתחום היחסים האינדיבידואליים כטענת המשיבה או בתחום היחסים הקיבוציים כטענת המבקשים. בטיעונו לפנינו אמר בא-כוח המבקשים, שחיפש תקדימים בספרות המקצועית בקשר להתפטרות קיבוצית - ולא מצא. לא בארץ ולא מחוצה לה. ואין תימה בכך. המושגים התפטרות ופיטורים הם מושגים של משפט העבודה האינדיבידואלי ולא של משפט העבודה הקיבוצי. יכול שעובד יחיד יתפטר ויכול שבעת ובעונה אחת יתפטרו מספר עובדים או אפילו כל העובדים במחלקה או במפעל. יכול שיודיעו על התפטרותם על-ידי מכתבי התפטרות נפרדים או שמספר עובדים יחתמו על מסמך אחד - ואין נפקא מינה בין השניים. לכן התפטרות קיבוצית הן תרתי דסתרי ומקומו לא ייפקד בספרות משפט העבודה. לאחר עיון בחומר שהיה בפנינו ושמיעת טענות באי-כוח הצדדים נראה לנו, כי צדקה המשיבה כאשר ראתה במכתב הראשון של ה-18 מכתב התפטרות לפיו כל אחד מהם נתן ביטוי ברור לכוונתו להתפטר ועל-ידי כך להביא את יחסי העבודה בינו לבין המשיבה לידי סיום. כוונה זו מתחזקת למפרע על-ידי המכתב השני. אין צורך לחזור כאן על הכללים שנקבעו על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה בשאלה, מתי ואיך יש לראות במעשה התפטרות או פיטורים. הדברים ידועים ועיקרם הוא - אם הצד הפועל נתן ביטוי חד-משמעי לכוונתו להביא את הקשר לסיום. טענת בא-כוח המבקשים והעדים שהופיעו מטעם המבקשים, כי כוונתם היתה רק להביא לידי התדברות בינה לבין ההנהלה, ייתכן שהיא נכונה - אולם איה באה לביטוי במסמכים הנוגעים לעניין". אף את הטענה החלופית - סיום יחסי עובד-מעביד בדרך פיטורים - מקבל בית-הדין האזורי ואומר: "אין ספק שבכל אחד המסמכים האמורים או המעשים של המשיבה בעניין, בא לידי ביטוי רצונה הברור להביא את הקשר לידי סיום. מה לך מחאה יותר גדולה מזה מאשר נעילת שערי המפעל לפני העובדים, וכאשר הם לא נשמעים להוראה, פניה לבית-המשפט לצוות עליהם להימנע מלבוא למפעל". 7. עיקר הטענות, שהעלו בערעור הפרקליטים שייצגו את מועצת הפועלים, הן: א) "על-ידי 'האיגרת' הסיתה המשיבה את עובדיה נגד נציגותה הנבחרת, פגעה בחירות ההתארגנות ובעצמאות הארגונים שלה". באלה היתה, לפי הנטען, הפרת ההסכמים הקיבוציים המחייבים; ב) בהשעייתו של דוד חכימי הפרה אלקו הסכם קיבוצי; ג) פעולתם של שמונה-עשר העובדים היתה "שביתה" או "התראה על 'שביתה'". היתה זאת פעולה מתואמת שמטרתה היתה להשיג שיפור ביחסי העבודה במפעל; ד) פעולה שהיא - לפי מהותה האמיתית - "שביתה", ומקל וחומר אם היא רק התראה על "שביתה", איננה התפטרות, אפילו אם השובתים עצמם מציגים אותה כך; ה) אלקו לא פיטרה את שמונה-עשר העובדים. כל הפעולות של אלקו היו מבוססות על עמדתה העקבית (והמוטעית) של המשיבה, לפיה חוזי העבודה הותרו ביזמת המערערת ובהסכמתה, אך לא ביזמתה שלה. 8. כנגד אלה טען הפרקליט אשר ייצג את אלקו, כי: א) המערערת מעלה טענות שלא העלתה בבקשה שפתחה בהליך או בטיעון בפני בית-הדין האזורי; ב) כוונת ההתפטרות של כל אחד משמונה-עשר העובדים היתה ברורה וחד-משמעית ולכוונה זאת נתנו ביטוי; ג) "זכותו של עובד להתפטר היא זכות יסוד של כל אדם חופשי", ויש לכבד זכות זאת; ד) אין לראות בפעולתם של שמונה-עשר העובדים, "שביתה או התראה על שביתה" משום ששביתה יכול ותהיה רק "פעולה מתואמת של קבוצת עובדים כלחץ על המעביד, להשגת דרישות שהציגו לעניין תנאי עבודה" (דב"ע לו/5 - 4 [1]), ובמקרה דנן לא הוצגו כל דרישות בעניין תנאי עבודה; ה) רק ארגון עובדים רשאי להתריע על שביתה (חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957 (להלן - חוק יישוב סכסוכי עבודה", סעיף 3, 5 ו-5א); ו) לחלופין - שמונה-עשר העובדים פוטרו; ז) בכל הקשור ל"איגרת" פעלה אלקו מכוח זכות יסוד של "חופש הביטוי", ולא פגעה בהוראה שבהסכם הקיבוצי. על כל פנים - "אין בדין כל סעד שבית-הדין יכול לתיתו בסוגיה זו, במישור משפט העבודה הקיבוצי". 9. אשר לטענה האמורה בסעיף 8, פסקה א', דלעיל - התיר בית-הדין לטעון כל שלדעתו היה רלבנטי ואף העלה שאלה משפטית משלו, אך נתן לשני הצדדים הזדמנות לטעון ולהגיב. 10. פסק-הדין שלהלן הוא על דעת רוב חברי המותב. לדעת אחד מחברי המותב יש לדחות את הערעור, ולהלן נימוקיו: א) אין חולקין על כך, שהרקע למכתב הנ"ל היה סכסוך קיבוצי. השאלה היא, אם כל קבוצת עובדים הרוצה ליטול את השם "מאבק קולקטיבי" תבוא ותיטול, ותוכר על-ידי בית-הדין כנושאת הדגל של מאבק זה, וזאת כאשר היא מהווה חלק מצד להסכם קיבוצי; ב) אילו בא עובד אינדיבידואלי, שהתפטר והתפטרותו נתקבלה, וטוען שכוונתו היתה רק לאיים על המעביד כדי להשיג דרישות מסוימות, ולכן יש לראות את ההתפטרות כאילו לא היתה, היה בית-הדין משיב פניו ריקם, כי "דברים שבלב אינם דברים". המצב אינו שונה כאשר קבוצת עובדים נוקטת צעדים של תכסיס, אפילו מתוך יומרה של מאבק למען ציבור העובדים, בהנחה שהמעביד יילחץ, ובסופו של דבר נכשלת בטקטיקה שלה; ג) DURAND [4], ב-‎CONCILIATION AND MEDIATION IN COLLECTIVE DISPUTES ביולטין בינלאומי למדעי החברה (אונסקו) מס' 10 (1958), בע' 546-545 (כמצוטט בדב"ע לא/5 - 4 [2], ע' 255), אומר שבסכסוך קיבוצי יכולה להתערב קבוצה שהיא מאורגנת (כמו איגוד מקצועי), או פשוט "קבוצה דה-פקטו המהווה רוב בלתי-מאורגן של עובדים". במקרה שלנו - מדובר ב- 18 עובדים מתוך 700 עובדי אלקו, אשר פעלו שלא באמצעות ועד העובדים ומועצת הפועלים. הטענה שהוועד והמועצה לא יכלו לפעול, משום שראו עצמם "כבולים" על-ידי פסק-הדין של פשרה, שניתן בבית-דין זה ב- 9.9.1976, ולכן פעלו ה-18, אינה יכולה לשמש אלא לרועץ ל- 18. אין בית-הדין צריך לתת לגיטימציה לפעולה שבאה לעקוף את פסק-דינו; ד) על גישתו המסתייגת של המחוקק ל"קבוצת עובדים", המהווה חלק מצד להסכם קיבוצי, ניתן ללמוד מתקנה 15 (ב) (ג) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדר הדין בסכסוך קיבוצי), תשכ"ט-1969: "15 (ב) ברשות מיוחדת של בית-הדין רשאי להתייצב לפני בית- הדין ולטעון בא-כוח של קבוצת עובדים או של מעביד, הנוגעים בדבר במישרין והטוענים שעמדתם לעניין העומד לדיון בבית- הדין שונה מעמדת הצד להסכם הקיבוצי. (ג) רשות בית-הדין לפי תקנת משנה (ב) תינתן רק אם לדעתו רצוי לעשות כן למען יישוב יעיל של הסכסוך ולא יתפרש הדבר כהענקת מעמד והכרה לעניין הסכסוך או לכל עניין אחר". במקרה שלנו ברור, שעמדת ה-18 בסכסוך הכללי עצמו לא היתה שונה מזו של ועד העובדים ומועצת הפועלים; ה) כל זאת - מבחינה משפטית. מבחינה ציבורית - שהיא לגיטימית בבית-דין לעבודה, וביחוד בסכסוך קיבוצי - ודאי שמהראוי כי בית-הדין לא "יכשיר", אף לא בעקיפין ובדיעבד, פעולות "פרטיזניות" של "קבוצות עובדים". II. פסק-דין לעניין ה"איגרת". 1. אין חולקין על זכותו של מעביד לפנות ישירות - בעל-פה, בכתב ובדרכי תקשורת אחרים - אל כל אחד ואחד מעובדיו, או אל עובדיו כציבור, אף במסגרת יחסי עבודה קיבוציים. זכות זאת, לא רק שהיא מעוגנת בזכות היסוד של כל אחד ואחד לבוא בדברים עם הזולת, אלא שהיא ביסודם של יחסים שבין עובד למעבידו. זכות זאת עולה גם מההסכם הקיבוצי הכללי להסדר יחסי עבודה משנת 1967, החל על אלקו והמחייב, בין היתר, את ההנהלה של כל מפעל "לקיים, במידת האפשר, לעתים מזומנות פגישות של ועד העובדים ועובדי המפעל, בהן תמסור אינפורמציה והסברה על מצבו של המפעל, תכניות הישור ודרכי פעולתו, הרחבתו או צמצומו של המפעל, שינויים בתהליכים טכנולוגיים" וכו' (סעיף ב (7) שבפרק שני להסכם). זכות זאת, ככל זכות אחרת - סייגים לה. סייגים אלה יכול ויבואו מכוח החוק, יכול ויבואו מעצם מהותם של יחסי עבודה קיבוציים והעיקרים שביסודם של יחסי עבודה קיבוציים, ויכול ויבואו מכוח הוראה מפורשת או הוראה מכללא שבהסכם קיבוצי. 2. המנחה לעניין סייגים אלה הוא, שאותו קשר ישיר לא יהיה נוגד עצם מהותם של יחסי עבודה קיבוציים, כגון פניה ישירה לעובד בעניין תנאי עבודה, שלא יהיה נוגד עיקרון חופש ההתאגדות, ושלא תהיה בו פגיעה בשותף ליחסי העבודה הקיבוציים. בכל אלה ינחה היסוד שביחסי עבודה קיבוציים והוא - הכרה בארגון העובדים או בארגון המעבידים כשותף ליחסי עבודה וכיבוד מעמדו הייצוגי הבלעדי. אחד הסייגים עולה גם מאמנת העבודה הבינלאומית משנת 1949, בדבר הזכות להתארגן ולמשא-ומתן קיבוצי, אשר אושרה על-ידי ישראל (כתבי אמנה, כרך 9, ע' 453). אמנה זאת עניינה "בתחום היחסים בין המעבידים וארגוניהם מחד גיסא ובין עובדים וארגוניהם מאידך גיסא" (צ' בר-ניב [3] - העבודה במשפט העמים, ע' 113). סעיף 2 שבאותה אמנה אומר: "ארגוני עובדים וארגוני מעבידים ייהנו מהגנה נאותה בפני מעשים שיש בהם התערבות אחד הארגונים, נציגיו או חבריהם, בהקמה, פעולה ואדמיניסטרציה של הארגון השני". האמור באמנה זאת - שאושרה על-ידי ישראל - ינחה את הבאים לבחון, אם מעשה מתיישב עם מהותם של יחסי עבודה קיבוציים ועם כיבוד מעמדו הייצוגי של הארגון שהוא צד להסכם הקיבוצי. 3. השאלה אינה, איפוא, אם יש פסול בעצם הפניה של אלקו, ישירות לכל עובד ועובד. השאלה היא, אם הפניה פסולה בשל תוכנה של "האיגרת". אין בית-הדין רואה לפסוק בשאלה זאת, וזה מהטעם שאין לנתק את האיגרת מההקשר שבו נוסחה ונמסרה לידי העובדים. "האיגרת" באה בעיצומו של סכסוך עבודה שטרם יושב, ומעשים שבמהלך הסכסוך אינם נמדדים באותו קנה מידה המשמש למעשים בימים כתקנם. 4. נאמר שהאיגרת באה בעיצומו של סכסוך. למעשה אין דיוק באמור; היא באה עת חייבים היו לפעול ליישוב הסכסוך, בעקבות פסק-הדין מיום 9.9.76 (סעיף 2, פסקה א', שבחלק I דלעיל). פסק-הדין מחייב משא-ומתן בין הצדדים. אותו משא-ומתן, ככל משא-ומתן קיבוצי אחר, חייב להיות בתום לב. היה סביר לצפות שפסק-הדין, שנתן גושפנקה לפשרה, ייצור את האווירה הדרושה למשא-ומתן כאמור. הצד למשא-ומתן היא מועצת פועלי רמת-גן. מכוח חוקת ההסתדרות - ועד העובדים הוא "התא הראשון במערכת האיגוד המקצועי, ומכוח ההסכם הקיבוצי הכללי להסדרת יחסי עבודה - "ועד העובדים הינו בא-כוחם של העובדים כלפי ההנהלה ויחד עם בא-כוח מוסמך של מועצת הפועלים שבטיפולה נמצא המפעל, מהווים הם נציגות מוסמכת של העובדים במפעל, כלפי ההנהלה"; נגד שני אלה מדברת האיגרת. אם אמת הדברים או לא - אינו רלבנטי להשפעתם האפשרית על המשא-ומתן. 5. ברור, כי "האיגרת" כ"קבלת פנים" לעובדים שחזרו לעבודה בעקבות פסק-הדין היתה מיותרת, נוכח פסק-הדין ומטרתו. הקטעים המובאים בסעיף 3 שבחלק ‎I דלעיל, הרומזים לכך, שבאשמת ועד פועלי אלקו ומועצת הפועלים נגרם "נזק רב... בייחוד לך, עובד אלקו, ולמשפחתך", ושללא התערבות ארגון העובדים - ההנהלה עצמה דאגה מיידית להיטיב עם העובדים על-ידי הפעלת עובדת סוציאלית שתעזור, בין היתר, בסידורים לאירועים משפחתיים (דבר המתחייב ממילא מההסכם הקיבוצי להסדרת יחסי עבודה - סעיף ג' שבפרק שלישי); בקטעים אלה, ודאי שלא היה לתרום תרומה חיובית להשגת המטרה של הבראת האווירה והסדרת העניינים במשא-ומתן. קשה להניח, שאישום מועצת הפועלים בהסבת נזק לעובדים יביא את מועצת הפועלים לשולחן הדיונים ברוח טובה יותר, משהיתה מתייצבת ללא "האיגרת". 6. על אף האמור בסעיפים 4 ו-5, אין בית-הדין רואה להעתר למבוקש בעניין "האיגרת", וזה מהטעם האמור בסעיף 3 דלעיל. טען בא-כוח אלקו, בטענה חלופית, ש"אין בדין כל סעד שבית-הדין יכול לתיתו בסוגיה זו, במישור משפט העבודה הקיבוצי" (סעיף 8, פסקה ז', שבחלק I דלעיל). טענה זאת, כהכללה, אינה טענה שתעמוד. קיים סעד שבית-הדין יכול לתיתו גם "בסוגיה זו". הסעד הוא - סעד הצהרתי. לו, למשל, היה ברור, שגם בנסיבות המיוחדות, היה ב"איגרת" משום הפרת חובה הקבועה בהסכם הקיבוצי, או חובה שביסודו של ההסכם הקיבוצי - בית-הדין לא היה נמנע מליתן סעד הצהרתי. המנחה לעניין זה הוא: "אם יש עניין משפטי (פגיעה בזכות), אין לבית-המשפט לקפוץ את ידו ממתן הסעד" (מפי הנשיא זמורה בע"א 26/49 [3], בע' 303). אם בית-הדין אינו רואה להיענות למועצת הפועלים וליתן סעד הצהרתי, ואכן אין הוא נענה, הרי זה לא מהטעם שאין סעד "שבית-הדין יכול לתיתו בסוגיה זו", אלא מהטעם העולה מסעיף 3, היינו ש"האיגרת" באה בנסיבות, שבהן נמדדת פגיעה בזכויות מהסכם קיבוצי ובמתחייב מיחסי עבודה קיבוציים בקנה מידה של "מאבק תעשייתי", ולא בקנה מידה של יחסים תקינים. לעניין "מכתב השמונה-עשר". 7. השאלה המתעוררת בקשר ל"מכתב השמונה-עשר" היא, אם יש לראות בו התפטרות מעבודה של כל אחד מעובדי אלקו, אשר חתם עליו. לשון אחר - אם בחתימתו על אותו מכתב התפטר כל אחד מהחותמים, כך שחוזה העבודה האינדיבידואלי בא לידי סיום. נקודת המוצא בחיפוש תשובה לשאלה זאת היא, שהתפטרות הינה אקט של העובד כפרט, במסגרת היחסים החוזיים האינדיבידואליים שבינו לבין מעבידו, המעיד על כוונתו הוא, כוונה חד-משמעית, להביא אותו חוזה לידי גמר. הדגש הוא על המילים "אקט של העובד כפרט". כשם שעובד אחד אינו "שובת", אף כי בלשון יום-יום תשמע כי פלוני "שובת" שביתת יחיד, על משקל "שלום פרטי" - כך קבוצת עודים אינה מתפטרת, לעניין גמר החוזה האינדיבידואלי שבין כל אחד ואחד מהעובדים לבין המעביד. החוזה האינדיבידואלי - רק הפרט מקיימו, רק הפרט חייב וזוכה לפיו, ורק הפרט יכול לסיימו או להביא לסיומו. 8. בדין נאמר בפסק-הדין שבערעור, כי "המלים התפטרות קיבוצית הן תרתי דסתרי". השאלה היא, אם הוסקה המסקנה הנכונה בברירה בין השניים: "התפטרות" או "קיבוצית" (אגב - מ"מכתב השמונה-עשר" עולה, כי ב"התפטרות קולקטיבית" הכתוב מדבר, ובמשקלה של זאת ידובר בסעיף 14 שלהלן). 9. על מנת לסווג את המעשה של שמונה-עשר העובדים - אם כ"התפטרות" ואם כמעשה "קיבוצי" או ליתר דיוק "קולקטיבי", מן הראוי לסלק מכשולים שעלו בטיעון לערעור. השאלה אינה, אם העובדים אשר חתמו על "מכתב השמונה-עשר" מהווים "יחידה" היכולה להיות צד ל"סכסוך עבודה", במשמעות חוק יישוב סכסוכי עבודה; הם אינם יחידה כזאת משום שאינם ארגון עובדים ואין הם נציגות עובדים כאמור בסעיף 5 לאותו חוק. הם לא טענו, ואינם טוענים, למעמד זה. הם לא התיימרו ואינם מתיימרים למעמד לעניין חוק יישוב סכסוכי עבודה מכוח עצמם. ארגונם הוא - ההסתדרות הכללית, הפועלת על-ידי מועצת הפועלים. אף ועד העובדים אינו טוען, כי מרות ההסתדרות אינה חלה עליו. הוא חזר והתחייב לעניין זה בדיון שבו ניתן פסק-הדין מיום 9.9.76. השאלה אינה, אם העובדים אשר חתמו על "מכתב השמונה-עשר" מהווים "ארגון עובדים", לעניין חוק ההסכמים הקיבוציים, תשי"ז-1957. גם לכך אינם טוענים ולא טענו. השאלה אינה אם אותם שמונה-עשר עובדים מהווים "קבוצה" או "קיבוץ" - COLECTIVITY GROUP - שהפסקת עבודה על-ידה נחשבה ל"שביתה". השאלה אף אינה, אם הפסקת עבודתם מיזמתם הם, בעקבות "מכתב השמונה-עשר", היתה נחשבת ל"שביתה", במשמעות המתיישבת עם הדין, ההסכמים הקיבוציים וחוקת ההסתדרות - כך שבית-דין היה נמנע מלפעול להפסקתה. גם ל"שביתה" במשמעות זאת לא טענו הפרקליטים שייצגו את מועצת הפועלים. למעשה, הטענות שהועלו לעניין מהותה של "שביתה" (סעיף 7, פסקה ג', שבחלק I דלעיל) - אפשר היה בלעדיהן. 10. השאלה היא, אם פעולתו של כל אחד מהעובדים, אשר חתמו על "מכתב השמונה-עשר", היתה פעולת יחיד, פעולת יחיד שעוד שבעה-עשר עשו כמוהו, או שהיתה זאת פעולה של "קבוצה" - קבוצה שקמה חד-פעמית - AD HOC, כאשר המשותף לשמונה-עשר היה היותם עובדי המחלקה המיכנית, שראו לפעול יחד לעניין חד-פעמי מוגדר. ושוב, כלל אין זה רלבנטי אם הידברותם לפעולה משותפת מתיישבת עם המתחייב מחברותם בהסתדרות הכללית וההסכמים הקיבוציים החלים. למעשה גם לא טענו, שאכן מתיישב המעשה עם שני אלה, וייאמר, כי אין זה מתיישב. אשר יקבע הוא המצב העובדתי. 11. על המצב העובדתי אין לעמוד אלא משנותנים את המשקל הראוי לרקע ולמניע, כפי שאלה עולים מהעובדות, שאינן שנויות במחלוקת. עובדות אלה הועלו בסעיף 2, שבחלק I דלעיל, פסקות א, ג, ד, ה ו-ו. עובדות אלה ניתן לסכם כך: לפני יישוב הסכסוך נשוא הדיון שבו ניתן פסק-הדין מיום 9.9.1976, אם כי הוא הועבר לפסים של משא-ומתן במגמה ליישבו, קיבל כל אחד מהחותמים על המכתב איגרת, שבה הוא ראה פגיעה; פגיעה לא בו אישית, אלא בוועד העובדים ובמועצת הפועלים - שהינה חוליה של ארגון העובדים שהוא חבר בו; חברם לעבודה הושעה מעבודתו וההשעיה היתה קשורה בנושא סכסוך העבודה שטרם הסתיים (סעיף 2, פסקה ד', שבחלק I דלעיל). אותה השעיה היתה נושא לדין ודברים בין מועצת הפועלים וועד העובדים לבין אלקו. לענייננו, לפחות בשלב זה, אין זה כלל רלבנטי, אם השעייתו של דוד חכימי היתה כדין או שלא כדין; אם אותה פעולה של מדידת תפוקה היתה בעיתה בעקבות פסק-הדין, או לאו. הרלבנטי הוא, כי אלה שחתמו על "מכתב השמונה-עשר" ראו חובה שבסולידריות להגיב על ההשעיה. הרי עניינו של דוד חכימי מובא במפורש במכתב כסיבה לכתיבתו, ולא עניין כלשהו של כל אחד ואחד מהחותמים. כן ברור, כי לעובדים היה יחס מיוחד לחכימי, בתור עובד ותיק שהדריכם בשעתו וקלט אותם במקצוע. ייאמר שוב, כי אשר יש לבחון הוא, לא אם טוב עשו או שעשו רע. אשר יש לבחון הוא, אם פעל כל אחד מהם כפרט, או כחלק מהקבוצה המקרית. אם פעלו כקבוצה - הרי המעשה אינו בגדר סכסוך היחיד, אלא בגדר סכסוך ש"מעורבת בו 'קבוצה' וקיים 'אינטרס קבוצתי' בנושא הסכסוך" (דב"ע לא/5 - 4 [2], בע' 266). לא במקרה מדובר במקורות המובאים ב-לא/5 - 4 [2], ב"קבוצה" ולא ב"ארגון" בהקשר המובא. 12. אם ייבחן העניין מהיבט אחר - לא תמצא כל נתון שיסתור העדויות כי החותמים לא התכוונו לאקט אינדיבידואלי. בכל חומר הראיות לא תמצא רמז לכך, שאלקו ראתה בכל אחד ואחד מהחותמים עובד שרצוי "להיפטר" ממנו. נהפוך הוא: היו אלה, או לפחות היו ביניהם, פועלים טובים ומסורים שהחזיקו בעמדת כוח תפעולי. קבלת "ההתפטרות" על-ידי אלקו כפי שנתקבלה, מעידה אף היא, כי היחס לחותמים היה לכל החותמים כקבוצה, קבוצה מרדנית, אך קבוצה. בכל חומר הראיות לא תמצא רמז לדרישה אישית של כל אחד ואחד שלא באה על סיפוקה או על יחס אישי כלפי כל אחד מהם כפרט המביא להתפטרות. מה ההסבר שתיתן לכך שעובד "מתפטר" בנסיבות שהוא עצמו מעלה ומתוכן ברור שאין הוא זכאי לפיצויי פיטורים. מה ההסבר שאפשר ליתן ל"התפטרות" של פועל אחרי עשרים ושלוש שנות עבודה, בהיותו בגיל שסיכוייו בשוק העבודה ודאי שאינם שפירים, מלבד הסבר שהוא עצמו נתן, היינו שחתם על המכתב כאקט של סולידריות, כאחד מרבים, ולא כפרט. אף העובדה שהנהלת אלקו ראתה לקיים שיחה, או אם תרצה בירור, עם ארבעה מהשמונה-עשר, בעניין של כולם, מעידה שגם אלקו ראתה בהם קבוצה, מקרית אמנם, ולא שמונה-עשר שכל אחד מהם פועל על דעת עצמו. תוסיף לכך את העובדה, שהחותמים סירבו להצעת ההנהלה שכל אחד יפנה מכתב אישי - ותגיע למסקנה שלענייננו, ולענייננו בלבד, יש לראות את הפעולה לא כפעולת כל אחד ואחד כפרט, כמתחייב לעניין ההתפטרות. משקל רב יש לייחס לדברים, שאמר במסגרת חקירה נגדית אחד החותמים, מי שהיה, במידת מה, דוברם. הוא אמר: "כלל לא פנינו לוועד, כי ידענו שידיו כבולות לאור פסק-הדין... ידענו (לשון רבים) שהם, הוועד ומועצת הפועלים, לא יכולים לנקוט סנקציות (סעיף 2, פסקה יד, שבחלק I דלעיל). אין ספק שהשיקול לא היה טוב והמניע פסול, אך אף דברים אלה מעידים על פעולה שלא היתה של כל אחד ואחד כפרט הפועל לעצמו, אלא "סנקציות פרטיות". 13. על כך שהפעולה המשותפת היתה פסולה עמדה כבר מועצת הפועלים במכתב לאלקו, מיום 21.9.1976 (סעיף 2, פסקה י"ח, שבחלק I דלעיל), אך פסילת "התארגנות" לחוד, והעובדה שהיתה זאת "התארגנות" לחוד. 14. אם נלמד על מהות הפעולה מלשון "מכתב השמונה-עשר" עצמו, הרי גם השימוש בדיבור "התפטרות קולקטיבית" אינו חסר משמעות. במכתב מדובר באפשרות של "גל נוסף של התפטרויות קולקטיביות במחלקות אחרות", ללמדך, שגם המעשה שלהם היה "התפטרות קולקטיבית". המכתב לא נוסח על-ידי "בעל מקצוע" ולא על-ידי יודע חוק, אלא על-ידי פועלים, ומשאומרים פועלים: אנו מתפטרים "התפטרות קולקטיבית" - כוונתם להתפטרות כקבוצה ולא להתפטרות של כל אחד ואחד לחוד. 15. מהאמור עד כאן אין להסיק, כי גם בעיצומו של סכסוך עבודה - תהא זאת שביתה או שתהא זאת השבתה - אין בידי העובד להתפטר מעבודתו. אשר נאמר הוא, כי גם בקטע זה של יחסי עבודה יש להקפיד ולהבחין בין המישור האינדיבידואלי לבין המישור הקיבוצי או הקולקטיבי. צריך שיהא ברור, כי מה שמבקשים לראות בו התפטרות הוא פעולה של הפרט המכוונת לסיים חוזה העבודה האינדיבידואלי, ולא פעולת קבוצה באמצעות הפרט, להוספת גוון לקשת "הסנקציות". 16. הועלתה טענה חלופית, כי אם לא "התפטר" כל אחד מהחותמים על "מכתב השמונה-עשר" - הרי הוא "פוטר" על-ידי אלקו. אומר פסק-הדין שבערעור: "מה לך מחאה יותר גדולה מזה מאשר נעילת שערי המפעל". מחאה יש כאן, פיטורים - לא. סגירת שערי המפעל בפני שמונה-עשר עובדים, יכול ותהיה גם השבתה חלקית. הכל תלוי במה שקדם לכך. מכלל חומר הראיות עולה חד-משמעית, שאלקו לא התכוונה ביום 17.9.1976, או באחד הימים הסמוכים, לפטר את כל אחד מהעובדים; כל פעולתה היתה כמי שמגיבה על התפטרות. אין בכל חומר הראיות כל נתון המלמד על כך, שאלקו ראתה עצמה כמפטרת את העובדים. נהפוך הוא: כאשר ועד העובדים ראה מטעמים אשר עמו - וייתכן גם בדבר שבתכסיס - להעמיד את אלקו במצב של מי שמפטרת את העובדים (המכתב מיום 19.9.1976 - סעיף 3 פסקה טז, שבחלק I דלעיל), הגיבה אלקו במכתב המכחיש טענת פיטורים והגורס התפטרות (המכתב שבו מדובר - סעיף 2, פסקה יז, שבחלק I דלעיל). 17. לעניין התרופה שעתרו לה. אין בית-הדין סבור, שעניינם של העובדים אשר חתמו על "מכתב השמונה-עשר" הוא מאלה, שבהם ייעתר בית-דין לעבודה ליתן צו להחזיר לעבודה; אין הוא גם מאלה שבהם יצהיר בית-הדין, כי יחסי עובד-מעביד "שרירים וקיימים". סלע המחלוקת האמיתי הוא אם השמונה-עשר התפטרו, ולעניין זה - במסגרת יחסי עבודה קיבוציים, עת מועצת הפועלים היא הצד להליך - די שבית-דין זה יצהיר, כי אותם עובדים לא התפטרו, ובית-הדין מצהיר בזה כך. 18. אין בית-הדין רואה להעתר למועצת הפועלים בעניין השעייתו של דוד חכימי. למעשה לא עמדו הפרקליטים על עתירתם, וזה מהטעם הפשוט: דוד חכימי הוא בין שמונה-עשר העובדים שהקביעה כי לא פוטר תופסת גם לגביו, ואשר להשעיה- טוב שעניין זה יתברר במסגרת הנכונה ובדרכים המתחייבות מההסכמים הקיבוציים. 19. כן אין בית-הדין רואה להעתר לבקשה להצהיר, שהימים מאז 17.9.1976 "ייחשבו כימי עבודה לכל דבר ועניין" (עתירה 5, כמובא בסעיף 1 שבחלק I דלעיל). מכל האמור עד כה ברור, שאשר אירע - אירע במסגרת סכסוך עבודה שטרם יושב. שמונה-עשר העובדים פעלו, אמנם כקבוצה, אך ברור שהפעולה אינה מתיישבת עם יחסי עבודה קיבוציים ועם המתחייב מחברותם בהסתדרות הכללית. בנסיבות אלה - פעולה "עצמאית" במסגרת סכסוך עבודה - אין בית-הדין רואה ליתן סעד הצהרתי, שהינו סעד שבשיקול דעת. לתוצאה, שהיא הפסד שכר - תרמו תרומה רבה, החותמים על "מכתב השמונה-עשר". בית-הדין מניח, שיקוים מייד משא-ומתן בין מועצת הפועלים לבין "אלקו", בדבר עבודתם של שמונה-עשר העובדים. 20. בית-הדין רואה חובה להביע תקוותו, שכל המתחייב מפסק-הדין שניתן ביום 9.9.1976 ייעשה, וייעשה בהקדם ובאותה רוח המתחייבת מאותו פסק-דין. אם היחסים יתדרדרו בינתיים - ודאי ישקלו המעוניינים פעולתם הישירה של יו"ר המחלקה לאיגוד מקצועי ויו"ר ועדת העבודה של התאחדות התעשיינים. 21. אין צו להוצאות. אין בית-הדין רואה לחייב בהוצאות, גם על מנת להדגיש שאין, בעקבות פסק-דין זה, "מנצחים" ו"מנוצחים", כפי שלא היו כאלה בעקבות פסק-הדין בדיון הקודם. 22. פסק-הדין הוא ברוב דעות. התפטרות