בפנינו תביעה לפדיון ימי חגים, חופשה שנתית, הפרשות לקרן השתלמות, הפרשות לגמל ב"מבטחים", דמי הבראה, יתרת פיצויי פיטורין, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין הפרת חוזה עבודה. בכתב ההגנה נטען כי התובעות היו עובדות לפי שעה וכי אין המדובר בעובדות קבועות ולפיכך אינן זכאיות לזכויות השונות, כנתבע על ידן. כן נטען כי התובעות הועסקו ע"י הנתבעת בהתאם להוראות משרד החינוך במסגרת תכנית הרווחה ושיקום השכונות וכי הוראות העסקתן התקבלו אצל הנתבעת ע"י מנהלי התכנית הנ"ל וכללו את התנאים הסוציאלים ושיעור השכר שיש לשלם להן ובהתאם לכך שולם שכרם ושולמו כל זכויותיהן. מטעם התביעה הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעות בעצמן ושל מר כהן יחיאל, מנהל אגף מנהל וכח אדם בנתבעת (להלן-כהן). מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' צביה אוחנה, מנהלת מחלקת שירותי הרווחה בנתבעת (להלן-אוחנה) ושל מר אלי בוחבוט, ע. מנהל אגף מנהל וכח אדם בנתבעת (להלן-בוחבוט). בבסיס המחלוקת שבפנינו עומדת השאלה בדבר מהות ההתקשרות בין הצדדים והאם יש מקום להחיל בענייננו את חוקת העבודה ברשויות המקומיות (להלן-חוקת העבודה). כמו כן, הצדדים חלוקים באשר למשך תקופת העבודה בה עבדו התובעות בשירות הנתבעת ובאשר לזכויות המגיעות לתובעות בגין העסקתן וסיום העסקתן. לאחר שעיינו בחומר הראיות שהובא בפנינו ובפרוטוקול הדיונים ובחנו טיעוני ב"כ הצדדים, להלן החלטתנו: העובדות כפי שעולות מחומר הראיות הן- א. התובעות עבדו כמדריכות במסגרת תוכנית הטף (להלן-התוכנית), אשר מומנה מתקציב משרד העבודה והרווחה ועיריית יבנה. ב. מתכונת עבודתן של התובעות הייתה עבודה לתקופה של תשעה חודשים רצופים החל מחודש נובמבר ועד לחודש יולי (כולל) וחידוש העסקתן לאחר שלושה חודשי חופשה ללא תשלום. ג. שכרן של התובעות שולם לפי שעת עבודה בהתאם לחוזר של משרד החינוך. ד. עד לשנת 87 שכרן של התובעות שולם באמצעות חברת 'מוסדות חינוך' והחל משנת 87, שכרן של התובעות שולם ישירות באמצעות הנתבעת. ה. בחודש 4/90 הופסק מימון התוכנית ע"י משרד העבודה והרווחה ובהתאם, החל מחודש 7/90 לא נדרשה עוד עבודתן של התובעות במסגרת התוכנית. ו. שנת עבודתן האחרונה של התובעות הייתה השנה בה הופסק מימון התוכנית, היא שנת 90. באשר לקיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעות לבין הנתבעת- אין חולק בענייננו כי בין הצדדים התקיימו יחסי עובד ומעביד בתקופה שבין 1/87 ועד ל- 7/90. לגרסת הנתבעת, עד לשנת 87 חברת 'מוסדות חינוך' הייתה מעבידתן של התובעות ותקופת עבודתן של כל אחת מן התובעות אצל הנתבעת נמשכה אך ורק בין החודשים 1/87 ועד לחודש 7/90. לגרסת התובעות, תקופת עבודתן בשירות הנתבעת החלה עוד בשנת 82 ו/או בהתאם בשנת 85 ולטענתן, החל משנה זו שררו יחסי עבודה בין הצדדים. המחלוקת, אם כן, בענייננו נסבה על מהות ההתקשרות בין הצדדים בתקופה שלפני חודש 1/87. האם כטענת הנתבעת, תקופת עבודתן של התובעות בשירותה החלה רק בחודש 1/87 ורק החל מחודש זה התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים או שמא, כטענת התובעות, תקופת עבודתן בשירות הנתבעת החלה עוד בתקופה קודם לכן, ביום בו החלו התובעות לעבוד במסגרת התוכנית והחל מתקופה זו הייתה הנתבעת מעבידתה של כל אחת מן התובעות וזאת מכוח יחסי העבודה ששררו בין הצדדים. בנסיבות העניין, שוכנענו כי גם בתקופה שלפני חודש 1/87 התקיימו יחסי עובד ומעביד בין מי מהתובעות לבין הנתבעת, כאשר המועד בו נוצרו יחסי העבודה בין מי מהצדדים הינו מועד תחילת עבודתה של כל אחת מהתובעות במסגרת התוכנית. במילים אחרות, בנסיבות העניין, שוכנענו כי המעביד הנכון של כל אחת מהתובעות בתקופה שלפני חודש 1/87 הינו הנתבעת. על מנת להכריע מיהו מעסיקם הנכון של התובעות בתקופה שלפני שנת 87, שומה עלינו להיעזר בסימני הזיהוי כפי שעוצבו בפסיקה, כדלקמן: (ר' לעניין זה דב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת נ' כפר רות ואח', פד"ע כד 535, 541). כיצד ראו הצדדים את היחסים בינהם - כפי שעולה מעדותן של התובעות, חלקן הגדול כלל לא הכיר את חברת 'מוסדות חינוך' ובמשך כל תקופת העסקתן כל שידעו היה כי הן עובדות בשירות הנתבעת. כמו כן, במשך כל תקופת העסקתן, לא הודע להן דבר על שינוי באופן העסקתן לא במישור הכלכלי ולא במישור יחסי העבודה. מי קיבל את העובד לעבודה - מעדותן של התובעות עולה כי גב' ורדה מילמן, אשר שימשה בעבר עו"ס בשירותי הרווחה בעירייה, היא אשר ערכה את ראיון קבלתן לעבודה במהלך שנת 82 והיא אשר הסבירה להן אודות תנאי העסקתן (ר' עמ' 4, 21 ו- 30). יחיאל אישר בעדותו שתפקידה של ורדה מילמן בתקופה הרלבנטית היה עו"ס בשירותי הרווחה בעיריה (ר' עמ' 39 לפרוטוקול). מעדויות אלה, אם כן, עולה כי קבלת התובעות לעבודה כמדריכות טף והסדרת תנאי עבודתן נערכו ע"י נציגי הנתבעת. גם יחיאל ציין בעדותו כי הנתבעת היא אשר גייסה את העובדים לתוכנית הט"ף (ר' עמ' 39 לפרוטוקול). מי קבע את תנאי עבודתו של העובד - תנאי עבודתן של התובעות נקבעו בהתאם לחוזרים שהוצאו מטעם משרד החינוך ותנאי העבודה הוסברו לתובעות ע"י נציגי הנתבעת. מכלול הקשרים והזיקות בין הצדדים הרלבנטים להסדר ההעסקה - בענייננו, הפיקוח על עבודת התובעות נעשה ע"י נציגי הנתבעת. כמו כן, מאחר ועבודת התובעות הייתה מחוץ למשרד, הן השתמשו במשרדי הנתבעת כאשר היו מגיעות לקבל הנחיות בהקשר לעבודתן. כמו כן, כעולה מעדויות התובעות, אשר לא נסתרו ולא הופרכו, מקום עבודתן של התובעות לפני שנת 87 ולאחר מכן לא השתנה ובמשך כל תקופת עבודתן הן היו מגיעות לקבל הנחיות במשרדי העירייה (ר' עמ' 1, 12 ו-30 לפרוטוקול). זאת ועוד, כעולה מעדותן של התובעות, תקופת עבודתן כמדריכות בתוכנית הטף הייתה רצופה ללא כל הפסקה, הן לפני שנת 87 והן לאחר מכן (ר' עמ' 18 ו-30 לפרוטוקול). גם עדויות אלה לא נסתרו ולא הופרכו. מעדויות הצדדים אף עולה כי את כל ההוראות באשר לעבודתן היום-יומית, ההנחיות השוטפות וכל עניין אחר הקשור לעבודתן קיבלו התובעות ישירות מנציגי הנתבעת. יחיאל ציין בעדותו: "ההפעלה שלהן הייתה על ידי העובדים הסוציאליים שבחלקם הם עובדי עירייה ובחלקם עובדי פרוייקט השיקום. ההפעלה הייתה מעורבת בין העיריה ובין הפרוייקט..." (ר' עמ' 40 לפררוטוקול). יתרה מזאת, מעדותו של יחיאל עולה כי תנאי העסקתן של התובעות ועבודתן בפועל החל משנת 87 ואילך נותרו כשהיו בתקופה שלפני שנת 87, לאמור: "אחרי שהן הפכו להיות עובדות עירייה, הן המשיכו לעבוד באותם תנאים לפי החוזרים" (ר' עמ' 40 לפרוטוקול). אומנם יחיאל ציין בהמשך עדותו: "אין ויכוח שלפני שנת 87 הם לא היו עובדי העירייה", אולם עדות זו אינה מתיישבת עם נסיבות המקרה כמצויין לעיל, בהן מכלול הקשרים והזיקות מובילים למסקנה כי המעביד הנכון של התובעות בתקופה שלפני שנת 87 ולאחריה הוא הנתבעת. כמו כן, על אף שעד לשנת 87 תשלום שכרן של התובעות התבצע באמצעות חברת 'מוסדות לחינוך' ולא באמצעות העירייה, אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי לשלול את קיומם של יחסי העבודה ששררו בין הצדדים בתקופה הרלבנטית. אף יחיאל הסביר בעדותו כי העברת המשכורות לתובעות, בחלק מתקופת העסקתן, דרך גוף אחר, נועדה על מנת לעקוף חיוב במס על תרומות ולהקל בכך על הוצאות הנתבעת (ר' עמ' 39 לפרוטוקול). לאור האמור לעיל, גרסת הנתבעת, לפיה התובעות התקבלו לעבודה, במסגרת התוכנית, ע"י חברת 'מוסדות חינוך' והיא המעביד הנכון של מי מהתובעות, אינה עולה בקנה אחד עם נסיבות עבודתן של התובעות. תנאי עבודתן, תנאי העסקתן ומקום עבודתן של התובעות במשך כל תקופת עבודתן כמדריכות ט"ף לא השתנו. תקופת עבודתן הייתה רצופה במשך כל אותן השנים, הפיקוח על עבודת התובעות היה באמצעות נציגי הנתבעת וקבלת התובעות לעבודה ומתן הנחיות באשר לאופן ביצוע העבודה נעשו אף הם ע"י נציגי הנתבעת. כל אלה הביאו אותנו למסקנה כי יש לראות בנתבעת המעסיק הנכון של התובעות גם לתקופה שלפני שנת 87. כמו כן, ראוי לציין כי לאור הפסיקה הנהוגה, אף אם נלך לשיטתה של הנתבעת לפיה כי עד לשנת 87 המעביד הנכון של התובעות הייתה חברת 'מוסדות חינוך', עדיין יהיה זה נכון לומר כי בנסיבות העניין, אין בחילופי המעבידים בשנת 87 כדי לקטוע את "רצף הזכויות" של התובעות במקום העבודה (ר' לעניין זה דב"ע מו/8-3 דלויה נ' בלזכה, פד"ע יח 48; דב"ע נה/210-3 רפי רוזנטל נ' סיגל קרדי, טרם פורסם). באשר למהות ההתקשרות בין הצדדים - עובדות 'זמניות' או עובדות 'קבועות'? לגרסת הנתבעת, בהתאם לסעיף 2 לחוקת העבודה, יש לראות בתובעות עובדות ארעיות, מן הטעם שהתובעו גוייסו לעבודתן לצורך ביצוע פרוייקט הטף, אשר עם סיומו הסתיימה העסקתן. לגרסת ב"כ התובעות, יש לראות בהן בגדר 'עובדות קבועות'. לטענתו, הן אומנם הוגדרו במשך כל תקופת עבודתן "עובדות זמניות", אולם תפקידן היה מוגדר וקבוע ועבודתן נמשכה לתקופה של שמונה שנים. בנסיבות העניין, מצאנו כי התובעות הינן עובדות 'זמניות' וזאת כפי שיפורט להלן. כעולה מחומר הראיות בתיק, התובעות התקבלו לעבודה כמדריכות טף במסגרת פרוייקט של משרד העבודה והרווחה. מתכונת עבודתן של התובעות הייתה עבודה לתקופה של תשעה חודשים רצופים מדי שנה וחידוש העסקתן לאחר שלושה חודשי חופשה ללא תשלום. כמו כן, מחומר הראיות בתיק עולה כי מדי שנה כל אחת מן התובעות יצרה קשר טלפוני עם נציגי הנתבעת על מנת לוודא את המשך עבודתה במסגרת הפרוייקט. מדברים אלה עולה כי המדובר בענייננו בתובעות אשר התקשרו עם הנתבעת לעבודה לתקופה קצובה, קרי, התובעות התקשרו עם הנתבעת בחוזה עבודה, אשר הגדיר את מישכו של החוזה כתשעה חודשים. בנוסף, המשך העסקתן של התובעות מדי שנה וחידוש החוזה לתקופה קצובה היה כרוך בתקציב מיוחד שכן מרגע שנפסק התקציב, לא נדרשת עוד העסקתן של התובעות, דהיינו, במקרה שבפנינו מדובר בעובדות שביצעו עבודה שלפי טיבה אינה צמיתה, כי אם לתקופה קצובה של תשעה חודשים וחידוש החוזה לתקופה קצובה, כל עוד מתקיים פרוייקט הטף וזאת בכפוף לקיומו של תקציב. סעיף 2 לחוקת העבודה מגדיר מיהו 'עובד קבוע' ומיהו 'עובד אירעי ו/או זמני'. "עובד קבוע - עובד העובד בעבודה קבועה אשר קיומה אינו מוגבל מראש ומקבל משכורת כעובד קבוע.. עובד ארעי - עובד המתקבל לביצוע עבודה מסויימת ו/או לתקופת זמן מוגדרת מראש. עובד זמני - עובד המתקבל במעמד זמני (עד 12 חודש ולא יותר)" בענייננו, נראה כי התובעות עונות להגדרת המונח 'עובד זמני', שכן הן התקבלו לעבודתן במעמד זמני לתקופה של תשעה חודשים במסגרת פרוייקט הטף. העובדה שהחוזה לתקופה קצובה התחדש מדי שנה במשך שמונה שנים אינה שוללת את היותן של התובעות עובדות זמניות (ר' דב"ע נא/153-3 פתאנה ותד נ' מדינת ישראל). יתרה מזאת, כעולה מחומר הראיות בתיק ומעדויות התובעות בעצמן, בתום כל תשעה חודשי עבודה, חתמו התובעות בלשכת התעסוקה וקיבלו תשלום בגין דמי אבטלה במשך שלושת החודשים בהם לא עבדו. עובדה זו מחזקת את מסקנתנו כי המדובר בתובעות שהתקשרו עם הנתבעת לתקופה קצובה, כאשר במועד פקיעת החוזה לתקופה קצובה, נותקו יחסי העבודה בין הצדדים. יש לציין כי תפקיד התובעות ואופן עבודתן אינו עונה על הגדרת המונח 'עובד קבוע' וזאת מן הטעם שקיומה של עבודת התובעות כמדריכות ט"ף מוגבלת מראש בקיומו של תקציב. אשר על כן, אנחנו קובעים כי בנסיבות העניין יש לראות בכל אחת מן התובעות 'עובדת זמנית' אצל הנתבעת, כהגדרתה בחוקת העבודה. 8. באשר לתקופת ההתקשרות בין מי מהתובעות לבין הנתבעת - הצדדים חלוקים באשר למועד תחילת עבודתן של התובעות במסגרת התוכנית כמדריכות טף וכן באשר למועד סיום העסקתן של התובעות במסגרת תוכנית זו, קרי, מועד סיומם של יחסי עובד ומעביד. נבחן תחילה את מועד התחלת עבודתן של כל אחת מהתובעות: לגרסת ב"כ התובעות, מועד תחילת עבודתן של כל אחת מהתובעות במסגרת התוכנית, הנו כדלקמן: התובעת מס' 1 - 5/82, התובעת מס' 2 - 5/85, התובעת מס' 3 - 9/82 והתובעת מס' 4 - 10/82. הנתבעת מצידה טוענת כי מועד תחילת עבודתן של התובעות אינו כנטען על ידן ובסיכומיה פורטו המועדים הרלבנטים. בנסיבות העניין, מאחר ולא הוכח בפנינו, ע"י מי מהצדדים מועד תחילת עבודת כל אחת מהתובעות, מועד זה ייקבע בהתאם לרישום בתלושי השכר שהוצגו בפני בית הדין. אשר על כן, אנחנו קובעים באשר לכל אחת מהתובעות את מועד התחלת עבודתה, כדלקמן: התובעת מס' 1 - 2/83. התובעת מס' 2 - 7/85. התובעת מס' 3 - 11/83. התובעת מס' 4 - 2/84. באשר למועד סיום העסקתן של התובעות - לגרסת הנתבעת יש לראות את מועד הפסקת עבודתן של התובעות בחודש 7/90, הוא החודש בו הופסקה עבודתן בפועל. לגרסת ב"כ התובעות, המועד הנכון בו נסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים הינו המועד בו שולמו לתובעות פיצויי פיטורים, קרי, בחודש 7/91. בנסיבות העניין, שוכנענו כי יש לקבל את טענת הנתבעת, לפיה התובעות פוטרו בחודש 7/90 ובמועד זה נותקו יחסי העבודה בין הצדדים. מחומר הראיות בתיק עולה כי עבודתן של התובעות בפועל נמשכה עד לחודש 7/90. בתום תקופה זו נשלח לתובעות מכתב בו נרשם כי עקב בעייה תקציבית, אין באפשרות הנתבעת להמשיך העסקתן בשלב זה. לגרסת התובעות, כעולה מעדותן, סברו כי משמעות הדבר שעליהן להיות ב"המתנה" עד לקריאה לשוב לעבודה. אין לקבל טענה זו. כפי שקבענו בפסק הדין לעיל, התובעות התקשרו עם הנתבעת בחוזה עבודה לתקופה קצובה של תשעה חודשים החל מחודש נובמבר ועד לסוף חודש יולי. כבר נפסק כי תקופת עבודה קצובה מסתיימת, שעה שפוקע חוזה העבודה, אשר נכרת לתקופה קצובה ולפיכך אין צורך בכל מעשה של פיטורים, שהרי יחסי העבודה מסתיימים מאליהם בתום התקופה (ר' דב"ע מד/114-3 טפחות בנק למשכנתאות בע"מ נ' חוה לוי, פד"ע טז 350, 353). אשר על כן, לאור פסיקה זו ומשתקופת עבודתן של התובעות נמשכה לתקופה קצובה של תשעה חודשים אשר נסתיימה בסוף חודש יולי, הרי שמועד הפסקת עבודתן היה המועד בו פקע חוזה עבודתן לשנת 90, קרי, חודש 7/90. יתרה מזאת, עולה מעדותן של התובעות כי במשך ששת החודשים שלאחר 7/90 חתמו התובעות בלשכת התעסוקה וקיבלו דמי אבטלה. סבורים אנו כי אף עובדה זו עומדת לרועץ לגרסת התובעות מאחר ואין זה מתקבל על הדעת כי בתקופה בה שולמו לתובעות דמי אבטלה יש להמשיך ולראותן בגדר עובדות הנתבעת. קביעה לפיה התובעות היו עובדות הנתבעת בתקופה שלאחר 7/90 תביא למצב בו התובעות נהנות משני העולמות ומצב דברים זה אינו מקובל עלינו. לאור האמור לעיל, בנסיבות העניין, משמדובר באופן העסקה מיוחד והעסקת התובעות הייתה לתקופה קצובה, סבורים אנו כי יש לראות את מועד הפיטורים החל מאותו מועד שבו תקופת עבודתן של התובעות לתקופה הקצובה נסתיימה, קרי, המועד בו הופסקה עבודתן של התובעות בפועל, בחודש 7/90. האם חוקת העבודה חלה על התובעות בענייננו? סעיף 1(ב) לחוקת העבודה קובע: "(ב) על מי חלה החוקה חוקת עבודה זו חלה על כל הרשויות המקומיות... ועל כל העובדים למקצועותיהם ולסוגי עבודתם השונים..... ענייני העובדים, חובותיהם וזכויותיהם, יתנהלו וייקבעו על פי חוקה זו". לפיכך, משנתקיימו יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, חלות הוראות חוקת העבודה על היחסים בינהם. 10. באשר לסעדים השונים הנתבעים ע"י התובעות - בענייננו, עותרות התובעות לתשלום בגין ימי חגים, חופשה שנתית, הפרשות לקרן השתלמות, הפרשות לגמל ב"מבטחים" ודמי הבראה, בטענה כי זכויות נלוות אלה לא שולמו להן. לגרסת הנתבעת, תשלום בגין שכר של התובעות וזכויות נלוות נקבע בהתאם לחוזר שהופץ מטעם משרד החינוך (נ/5 להלן-החוזר) ובהתאם לחוזר הנ"ל שולם לתובעות כל שהגיע להן. מעיון בחוזר עולה כי שכרן של התובעות נקבע כ'שכר כולל', קרי, שכרן של התובעות כלל את התנאים הסוציאלים והזכויות הנלוות כדלקמן: נסיעות, טלפון, מעונות, קרן חופשה 4%, ביגוד, הבראה והפרשה למבטחים. לגרסת ב"כ התובעות, תשלום שכר באופן של 'שכר כולל' אינו עולה בקנה אחד עם לשון החוק מן הטעם שלגבי חלק מהרכיבים, אין כלל אפשרות על פי החוק לשלבם כחלק מהשכר ולגבי יתר הרכיבים, ניתן לכלול אותם בשכר רק כאשר ניתנה הסכמה מפורשת של העובדים לכך, דבר אשר לא היה בענייננו. השאלה, אם כן, אשר עולה בעניין זה הינה האם רשאית הייתה הנתבעת לשלם לתובעות 'שכר כולל'. להלן נבחן לגבי כל רכיב בנפרד האם רשאית הייתה הנתבעת להכלילו בשכרן של התובעות. באשר לחופשה שנתית - סעיף 5 לחוק הגנת השכר תשי"ח - 1958 קובע מפורשות כי לא ניתן להכליל דמי חופשה במסגרת השכר הרגיל וכחלק מה'שכר הכולל'. עם זאת, החוק מסייג איסור זה במידה וקיים הסכם קיבוצי ו/או הסדר ארצי הקובעים אחרת ובתנאי שקיים אישור של שר העבודה והרווחה. בענייננו, הכללת רכיב החופשה ב'שכר כולל' נעשתה בהתאם לחוזר שהפיץ משרד החינוך. באשר לתוקפם של הסדרים מטעם משרד החינוך, כבר נפסק: חזקה היא שמשרד החינוך התרבות והספורט קיבל את האישור הנדרש על פי הסיפא של סעיף 5 לחוק הגנת השכר, לקבוע שכר כולל..." (ר' תב"ע נד/1389-15 בוריס גורודצקי נ' משאבי (ג) אביב בע"מ). לפיכך, משבענייננו קיים, לגבי רכיב פדיון החופשה, הסדר ארצי להעסקת מדריכות הטף, הסדר אשר נקבע על ידי משרד החינוך, הרי שלאור הפסיקה לעיל חזקה היא כי קיים אישור שר העבודה להכללת רכיב שכר זה. אשר על כן, אין מקום לזכות את התובעות בפדיון דמי חופשה מקום שבשכרן כבר שולם פדיון כזה, באשר השכר נקבע מראש ככולל גם פדיון חופשה שנתית ומן הטעם הזה, דין רכיב זה של התביעה להידחות. באשר לדמי הבראה - התובעות עותרות לפדיון דמי הבראה מכוח חוקת העבודה ומכוח צו ההרבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה. מעיון בחוזר מטעם משרד החינוך עולה כי דמי ההבראה נכללו בשכר הכולל ששולם לתובעות והשאלה הינה האם הייתה רשאית לעשות כן הנתבעת. חוק הגנת השכר מתייחס לנושא של איסור שכר כולל בסעיף 5, כאשר ההוראה בסעיף מוגבלת לשני נושאים - גמול שעות נוספות ודמי חופשה בשכר. מכאן, כי המחוקק היה מודע לסוגיית ה"שכר הכולל" אולם אסר עליו רק בנושאים מוגדרים, קרי, אין מניעה להסכים עליו בנושאים אחרים, לרבות דמי הבראה (ר' לעניין זה דב"ע תשן/7-1 אליקים הדי נ' אורינט קולור תעשיות צילום בע"מ, פד"ע כג 45, 47). עם זאת, כבר נקבע בפסיקה כי על מנת להכליל רכיבים אלה או אחרים בשכר הכולל, דרושה הסכמת שני הצדדים. בענייננו, הרישום אודות הכללת רכיב דמי הבראה בשכר התובעות מופיע בחוזר ולפיכך על הנתבעת להוכיח כי התובעות ידעו על קיומו של אותו חוזר ואף אישרו אותו. בעדותן, ציינה כל אחת מהתובעות כי לא ידעה כלל על קיומו של החוזר הנטען ו/או תוכנן של ההוראות המופיעות בחוזר. לגרסת הנתבעת, כעולה מתצהירי עדות ראשית, עם קבלתן של התובעות לעבודה בתוכנית הטף, הוסבר להן ע"י גב' ורדה מילמן ומר משה מלכיאלי כי תנאי עבודתן ושכרן ייקבעו על פי תעריף מיוחד של משרד החינוך וזאת בהתאם לחוזר שיופץ על ידו. עם זאת, טענת הנתבעת בדבר אישור התובעות אודות קיומו של החוזר נתמכת בעדות שמועה בלבד. על מנת להוכיח כי אכן התובעות אישרו את החלת החוזר עליהן, היה על הנתבעת לזמן לעדות את גב' מילמן ו/או את מר מלכיאלי על מנת שיעידו כי אכן הוסבר לכל אחת מן התובעות על קיומו של החוזר והשלכותיו באשר לתנאי העסקתן ושכרן, אולם משלא עשתה כן הנתבעת הרי שלא עלה בידה להוכיח גירסתה בדבר ידיעת התובעות על תנאי העסקתן ותנאי שכרן כאמור בחוזר. לפיכך, מאחר שעל מנת שיהא ניתן להכליל את רכיב דמי ההבראה בשכר הכולל דרוש אישור שני הצדדים ומאחר ולא הוכח כי היה אישור כזה מצד מי מהתובעות, הרי שאין מקום לטעון כי שכרן של התובעות כלל את דמי ההבראה. אשר על כן, בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש (י"פ 3703) ובהתאם לתנאי העסקתן, זכאית כל אחת מן התובעות לתשלום דמי הבראה כדלקמן: התובעת מס' 1 זכאית לסך של 1,562 ש”ח. התובעת מס' 2 זכאית לסך של 1,378 ש”ח. התובעת מס' 3 זכאית לסך של 2,250 ש”ח. התובעת מס' 4 זכאית לסך של 2,222 ש”ח. באשר להפרשות ל'מבטחים' - בהתאם להסכם הקיבוצי בדבר הבטחת זכויות פנסייה לעובדים זמניים (י"פ 7020/75), חלה חובה על הנתבעת להפריש לעובדיה הזמניים תשלומים לפנסיית יסוד. בענייננו, אין חולק כי הנתבעת הפרישה עבור התובעות תשלומים לקרן 'מבטחים' רק בגין שנת עבודתן האחרונה. אשר על כן, זכאיות התובעות לפיצוי בגין אי הפרשה למבטחים עבור התקופה מיום תחילת עבודתן ועד לסוף שנת 89 בסכומים כדלקמן: התובעת מס' 1 זכאית לסך של 2,252 ש”ח. התובעת מס' 2 זכאית לסך של 1,925 ש”ח. התובעת מס' 3 זכאית לסך של 2,657 ש”ח. התובעת מס' 4 זכאית לסך של 2,506 ש”ח. באשר ליתר הסעדים הנעתרים ע"י התובעות, דמי חגים והפרשות לקרן השתלמות, הרי שלא נטען כי רכיבים אלה נכללו בשכרן של התובעות ולפיכך נבחן האם זכאיות התובעות לתשלום בגין רכיבים אלה. באשר לדמי חגים - לגרסת התובעות, זכאיות לדמי חגים בהתאם להוראות חוקת העבודה. עם זאת, לא הוכח בפנינו כי רכיב זה לא שולם לתובעות במשך תקופת עבודתן. בעדותן, ציינו התובעות כי אינן זוכרות אם קיבלו שכר בחגים (ר' עמ' 11 ו-22 לפרוטוקול) ולפיכך לא עלה בידי התובעות להרים את נטל ההוכחה הנדרש. כמו כן, התובעות עבדו בשכר לפי שעה ולפיכך לא ניתן לדעת בבירור מתלושי השכר האם שכרן של התובעות בחודשים בהם חלו החגים היה שונה משכרן בחודשים רגילים. לנוכח זאת, ומשלא עלה בידי התובעות להרים את הנטל המוטל עליהן, הרי שאינן זכאיות לדמי חגים ודין התביעה בגין רכיב זה להידחות. באשר לקרן השתלמות - לגרסת התובעות, על פי חוקת העבודה הנתבעת חבה עבור כל עובד בחינוך המשלים ובמינהל החינוך, בהפרשות כספים לקרן השתלמות. סעיף 32א לחוקת העבודה קובע כי עובדי מינהל החינוך זכאים להצטרף לקרן ההשתלמות החל מ- 1/1/89, קרי, חוקת העבודה קובעת כי רק החל מחודש 1/1/89 עובדי מינהל החינוך זכאים לתשלום בגין קרן השתלמות ונקבע שם במפורש כי לא חלה על הנתבעת החובה לשלם לעובדיה בגין קרן השתלמות, אלא כי ההצטרפות לקרן ההשתלמות נעשית על פי בקשת העובד. בענייננו, לא נטען ע"י התובעות כי הן הגישו בקשה לתשלום קרן השתלמות החל משנת 89. התובעת מס' 3 ציינה בעדותה כי לא העלתה כל טענות במהלך תקופת עבודתה (ר' עמ' 7 לפרוטוקול מיום 24/12/96). התובעת מס' 1 אף ציינה בעדותה כי: "בשנת 90 אם אינני טועה נתנו לי מבטחים.." (ר' עמ' 23 לפרוטוקול). התובעת מס' 2 ציינה בעדותה: "תמיד ידעתי שיש לי זכויות אבל לא ידעתי למי לפנות" (ר' עמ' 32 לפרוטוקול). לאור עדויות התובעות בעצמן, הרי שלא עלה בידן להוכיח כי דרשו תשלום בגין קרן השתלמות ונענו בשלילה ולפיכך רק מן הטעם הזה, דין רכיב זה של התביעה להידחות. 11. באשר לגובה פיצויי הפיטורים להם זכאיות התובעות - בהתאם לקביעתנו לעיל, כל אחת מהתובעות זכאית לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה בשירות הנתבעת. עם זאת, הצדדים חלוקים באשר לגובה השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. בענייננו, שכרן של כל אחת מהתובעות כלל, מעבר לשכר היסוד, תשלומים בגין טלפון, ביגוד, דמי הבראה, חופשה, מעונות והוצאות נסיעה. השאלה אשר עולה בנסיבות העניין הינה האם התשלומים השונים שכונו בתלוש השכר "תוספת" בגין הרכיבים המוזכרים לעיל הינם חלק מהשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, או שמא, כטענת הנתבעת, יש להפחיתם מהשכר הכולל לצורך חישוב כאמור. כבר נפסק כי תשלומים המהווים תנאים נלווים לעבודה, כמו 'ביגוד', 'טלפון', 'נסיעות' וכיוצא בזה, אינם בגדר "שכר יסוד" לעניין חישוב פיצויי הפיטורים, אלא בגדר 'תוספות', שאינן מאלו המפורטות בתקנות פיצויי פיטורים התשכ"ד - 1964 (ר' דב"ע מא/23-3 התזמורת הקאמרית הישראלית נ' סמדר שזר, פד"ע יב 355, 363). כן נפסק כי נטל השכנוע כי תשלום מסויים המכונה "תוספת" מהווה חלק אינטגרלי של שכר העבודה הוא על העובד (ר' דב"ע מא/78-3 אמנון בזילי נ' אלבני ישראל פריט בע"מ פד"ע יג 21; דב"ע מט/141-3 סלים בלבול נ' מפעלי מאיר בע"מ פד"ע כא 439). בענייננו, התובעות לא עמדו בנטל השכנוע המוטל עליהן ולפיכך אין מקום לכלול את התשלומים בגין ביגוד, טלפון, מעונות והוצאות נסיעה ב'שכר היסוד' לצורך חישוב פיצויי הפיטורים. הוא הדין גם באשר לתשלום בגין תוספת חופשה שנתית וזאת לאור קביעתנו לעיל כי לא הייתה כל מניעה לשלם רכיב זה במסגרת השכר הכולל. באשר לרכיב דמי הבראה, הדין שונה, והתשלום ששולם לתובעות בגין רכיב זה יכלל במסגרת 'שכר היסוד' לעניין חישוב פיצויי הפיטורים וזאת מן הטעם שהנתבעת לא הייתה רשאית לכלול רכיב זה במסגרת ה"שכר הכולל" (ר' קביעתנו לעיל). לאור האמור, כל התוספות ששולמו לתובעות במסגרת ה'שכר הכולל' לא יחושבו בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, למעט התוספת ששולמה בגין רכיב דמי הבראה. כמו כן, מאחר והתובעות עבדו בשכר לפי שעה והיקף עבודתן השתנה מחודש לחודש, חישוב שכרן לצורך חישוב פיצויי הפיטורים ייעשה לפי השכר הממוצע של כל אחת מהתובעות בשניים עשר החודשים שקדמו לפיטורים (ר' לעניין זה דב"ע נז/57-3 סנונית הדגמות וקידום מכירות (1989) בע"מ נ' שולמית פרץ, עבודה ארצי כרך כז(1), 26). אשר על כן, אנחנו קובעים כי בהתאם למוצג נ/5 ובהתאם לתלושי השכר שהוצגו בפנינו, השכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים של כל אחת הינו כדלקמן: השכר הקובע של התובעת מס' 1 עומד על סך של 544 ש”ח. השכר הקובע של התובעת מס' 2 עומד על סך של 648 ש”ח. השכר הקובע של התובעת מס' 3 עומד על סך של 615 ש”ח. השכר הקובע של התובעת מס' 4 עומד על סך של 663 ש”ח. תקופת העבודה שבגינה זכאית כל אחת מהתובעות לתשלום פיצויי פיטורים הינה כדלקמן: התובעת מס' 1 זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה שנמשכה בין השנים - 7/90 - 2/83. התובעת מס' 2 זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה שנמשכה בין השנים 7/85-7/90. התובעת מס' 3 זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה שנמשכה בין השנים 11/83-7/90. התובעת מס' 4 זכאית לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתה שנמשכה בין השנים 2/84-7/90. אשר על כן, בהתאם לתקופת עבודתן ותנאי העסקתן, זכאית כל אחת מן התובעות לפיצויי פיטורים, כדלקמן: התובעת מס' 1 זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 3,060 ש”ח. התובעת מס' 2 זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 2,916 ש”ח. התובעת מס' 3 זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 3,228 ש”ח. התובעת מס' 4 זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 3,232 ש”ח. מסכומים אלה יש להפחית את הסכום ששולם לכל אחת מהתובעות בגין פיצויי פיטורים. לתובעת מס' 1 שולם בגין פיצויי פיטורים סך של 2,600 ש”ח. לפיכך, התובעת מס' 1 זכאית ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 460 ש”ח. לתובעת מס' 2 שולם בגין פיצויי פיטורים סך של 2,590 ש”ח. לפיכך, התובעת מס' 2 זכאית ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 326 ש”ח. לתובעת מס' 3 שולם בגין פיצויי פיטורים סך של 2,160 ש”ח. לפיכך, התובעת מס' 3 זכאית ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 1,068 ש”ח. לתובעת מס' 4 שולם בגין פיצויי פיטורים סך של 2,331 ש”ח. לפיכך, התובעת מס' 4 זכאית ליתרת פיצויי פיטורים בסך של 901 ש”ח. ראוי לציין כי לאור הפסיקה הנהוגה, בחישוב פיצויי הפיטורים, לא הובאה בחשבון התקופה בה שהו התובעות בחופשה ללא תשלום, היא התקופה שבין מועד סיום תוקפו של חוזה העבודה לתקופה קצובה לבין חידושו (ר' לעניין זה דב"ע שם/38-3 שלום גרידי נ' עיריית ר"ג, פד"ע יא 273, 278). באשר לתמורת הודעה מוקדמת - כבר נפסק כי חוזה עבודה לזמן קצוב אינו דורש מתן הודעה על סיומו, משום שתקופת העבודה ידועה מראש, והיא מסתיימת מאליה. בענייננו, לאור קביעתנו לפיה הצדדים התקשרו בחוזה לתקופה קצובה ובהתאם לתנאי העסקתן של התובעות, הרי שמועד סיום עבודתן של התובעות היה במועד בו פקע חוזה העבודה לתקופה קצובה ולפיכך לאור הפסיקה לעיל אין התובעות זכאיות לתמורת הודעה מוקדמת ודין רכיב זה של התביעה להידחות. באשר לפיצוי בגין הפרת חוזה - משקבענו לעיל כי הצדדים התקשרו בחוזה לתקופה קצובה ולאור העובדה כי המועד בו הופסקה עבודתן של התובעות הוא המועד בו פקע החוזה לתקופה קצובה, קרי, בחודש 7/90, הרי שאין המדובר בענייננו בהפרת חוזה ודין רכיב זה של התביעה להידחות. סוף דבר, הנתבעת תשלם לתובעות את הסכומים כדלקמן: א. בגין יתרת פיצויי פיטורים: 1. לתובעת מס' 1 סך של 460 ש”ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/90 ועד לתום 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יתווספו לסכום הנ"ל פיצויי הלנה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 2. לתובעת מס' 2 סך של 326 ש”ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/90 ועד לתום 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יתווספו לסכום הנ"ל פיצויי הלנה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 3. לתובעת מס' 3 סך של 1,068 ש”ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/90 ועד לתום 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יתווספו לסכום הנ"ל פיצויי הלנה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. 4. לתובעת מס' 4 סך של 901 ש”ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/90 ועד לתום 30 יום מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן יתווספו לסכום הנ"ל פיצויי הלנה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. בגין דמי הבראה - 1. לתובעת מס' 1 סך של 1,562 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/90 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 2. לתובעת מס' 2 סך של 1,378 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/90 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 3. לתובעת מס' 3 סך של 2,250 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/90 ועד ליום התשלום המלא בפועל. לתובעת מס' 4 סך של 2,222 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/90 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ג. בגין פיצוי על אי הפרשה לקרן 'מבטחים' - 1. לתובעת מס' 1 סך של 2,252 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/86 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 2. לתובעת מס' 2 סך של 1,925 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/87 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 3. לתובעת מס' 3 סך של 2,657 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/86 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 4. לתובעת מס' 4 סך של 2,506 ש”ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/8/86 ועד ליום התשלום המלא בפועל. (מועד תחילת חיוב בהפרשי הצמדה הוא במחצית התקופה הרלבנטית לגבי כל אחת מהתובעות). הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ש”ח בצירוף מע"מ צמודים כדין מהיום. דיני חינוךחופשה ללא תשלוםמשרד החינוך