בעל-דין מגיש הליך של ערעור בזכות. בית המשפט קובע כי לבעל-הדין לא עומדת זכות ערעור, אך מאריך את המועד להגשת הליך של בקשת רשות ערעור. האם במקרה כזה זכאי בעל-הדין להחזר ההפרש שבין האגרה ששילם עבור ההליך של ערעור בזכות לבין האגרה הקבועה בדין עבור הליך של בקשת רשות ערעור? זו השאלה המונחת לפניי. ביום 12.5.2013 הגישה המבקשת ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי מרכז, ושילמה אגרה בשיעור הקבוע בדין (2,947 ₪). המשיבים הגישו לבית המשפט בקשה למחיקת הערעור על-הסף, זאת מן הטעם שלא עומדת למבקשת זכות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקשת הגישה תגובה שבה עמדה על זכותה להגיש הליך של ערעור בזכות (אולם לחלופין ביקשה הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור). ביום 22.9.2013 קבעה כבוד הרשמת ל' בנמלך כי החלטתו של בית המשפט המחוזי היא בגדר "החלטה אחרת", וכי הערעור על החלטה זו טעון רשות. כבוד הרשמת הבהירה כי לפי הוראות הדין לא ניתן להסב ערעור לבקשת רשות ערעור. עם זאת, כבוד הרשמת אפשרה למבקשת לפרט את נימוקיה למתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור. המבקשת עשתה כן, ולאחר שנתקבלה תגובת המשיבים, נעתרה כבוד הרשמת לבקשה והעניקה למבקשת ארכה להגשת בקשת רשות ערעור (החלטה מיום 21.11.2013). כבוד הרשמת קבעה כי עם הגשת הבקשה (תוך 7 ימים), תשנה המזכירות את סיווגו של הליך הערעור להליך של בקשת רשות ערעור. וכך היה. ביום 2.12.2013 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור, וזו הובאה לפני כבוד השופט נ' סולברג. ביום 12.2.2014 דחה כבוד השופט סולברג את בקשת רשות הערעור וזאת בלי שנזקק לתגובת המשיבים. כבוד השופט סולברג לא פסק הוצאות למשיבים (אם כי נפסקו הוצאות לטובת אוצר המדינה). עם זאת, בהחלטה קודמת, מיום 31.12.2013 (בבקשה לפטור מהפקדת עירבון), חייבתי את המבקשת בתשלום הוצאות למשיבים בסך של 2,500 ₪. על רקע זה הוגשה הבקשה שלפניי, להעביר למשיבים את סכום האגרה המגיע למבקשת, קרי: את ההפרש בין האגרה ששולמה בהליך הערעור לבין האגרה בגין הליך של בקשת רשות ערעור, זאת על-חשבון ההוצאות שנפסקו כאמור לטובת המשיבים. המבקשת הבהירה כי ככל שהחזר האגרה לא יכסה את ההוצאות כולן, היא תשלם את הפער ישירות למשיבים, ועל כן התבקש גם להשיב למבקשת את העירבון שהופקד בתיק. אין בידי להיעתר לבקשה. תקנה 15 לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנות) קובעת את הנסיבות שבהן תוחזר אגרה ששולמה בהליך שהוגש לבית המשפט העליון. על-פי תקנה זו (בשילוב עם תקנה 6(ב)), האפשרות להחזיר אגרה בהליך בבית המשפט העליון (בניכוי) קיימת בהליכים מסוימים בלבד, ומותנית בנוסף לכך בשני תנאים מצטברים: תנאי כרונולוגי הנוגע לשלב הדיוני שבו הסתיים ההליך; ותנאי מהותי הנוגע לאופן שבו הסתיים ההליך (להצגת המסגרת הנורמטיבית ולפרשנות התנאי הכרונולוגי, ראו ע"א 6802/09 קמינצקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה להבים (26.1.2011)). חשוב להבהיר, כי כל התנאים הקבועים בהוראות התקנות צריכים להתקיים כדי שבית המשפט יורה על השבת האגרה (בניכוי). כך למשל, אם הליך של בקשת רשות ערעור נמחק לפי בקשתו של יוזם ההליך, לא תושב האגרה שכן הליך של בקשת רשות ערעור אינו נמנה על ההליכים הנקובים בתקנה 15 לתקנות (ראו למשל בש"א 3443/10 אלון נ' נגר (4.8.2010); רע"א 613/12 בעל הנס נ' קורבשי (‏14.2.2012)). כך גם, אם הליך הסתיים בהסכם פשרה שהושג במהלך דיון לפני הרכב, לא תוחזר האגרה שכן לא מתקיים התנאי הכרונולוגי הקבוע בתקנות (ראו עניין קמינצקי הנ"ל); וכך גם, אם הליך הסתיים בשלב דיוני מוקדם מאד, אך לא באחד מבין המצבים המנויים בתקנה 6(ב) (כלומר, ההליך לא בוטל או נמחק על-ידי יוזמוֹ, ולא הסתיים בפשרה, בבוררות או בהסדר גישור) - לא תושב האגרה. לעניין אחרון זה, טלו הליך של ערעור ששולמה בו אגרה אולם לא הופקד בו עירבון כמצוות תקנה 427 לתקנות. הליך כזה יידחה על-ידי בית המשפט (בהתאם לתקנה 431 לתקנות), ולא תקום לבעל-הדין עילה להשבת האגרה בניכוי. מיותר לציין, כי בכל המקרים שהוזכרו לעיל, אי-השבת האגרה אינה בבחינת תוצאה שרירותית, אלא היא נובעת באופן ישיר מן התכליות המונחות ביסוד כל אחת מן הדרישות הקבועות בדין להשבת אגרה ששולמה בבית המשפט העליון (לפירוט התכליות ראו למשל עניין קמינצקי הנ"ל; עניין בעל הנס הנ"ל). מן ההסדר המפורט לעיל נגזרת התשובה לשאלה שלפניי. במקום שבו הוגש הליך של ערעור בזכות, ובית המשפט מורה, לבקשת הצד שכנגד, על מחיקת ההליך על-הסף מן הטעם שלא קיימת זכות ערעור, אין בעל-הדין שהגיש את הערעור זכאי להחזר האגרה (אף לא בניכוי). טעם הדבר הוא שלא מדובר במצב שבו ההליך בוטל או נמחק על-ידי יוזמוֹ (וכמובן גם לא מדובר בהליך שהסתיים בדרך אלטרנטיבית כאמור בתקנה 6(ב) לתקנות). כעת נשאלת השאלה אם עצם העובדה שבית המשפט העניק ארכה להגשת בקשת רשות ערעור - במקום ההליך של ערעור בזכות שבא לקיצו - משנה את התמונה? התשובה לכך היא שלילית. אפשר שבמקרה כזה בעל-הדין נדרש לשלם אגרה נוספת, בגין ההליך של בקשת רשות ערעור, אולם לא מצאתי בסיס בדין להשיב לבעל-הדין את האגרה ששולמה בגין הליך הערעור שהסתיים (ראו גם בש"א 1718/11 דהן נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים (21.3.2011)). ודוק: גם כאשר בית המשפט מחליט ליתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור בסמוך לאחר קביעתו בדבר היעדרה של זכות ערעור, ואף מורה למזכירות להסב את ההליך של ערעור בזכות להליך של בקשת רשות ערעור, הרי שלא מדובר אלא בקיצור דרך מעשי. לצורך האגרה, אין הבדל רלוונטי בין מצב כזה לבין מצב שבו בית המשפט מוחק את ההליך של ערעור בזכות, דן בנפרד בבקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, ונעתר לבקשה כזו באופן שמוביל לפתיחת תיק חדש (המקבל מספר חדש - וראו למשל עניין דהן הנ"ל). בשני המקרים, מדובר הלכה למעשה בסיום ההליך של ערעור בזכות (שלא ביוזמתו של מגיש הערעור), ומתן ארכה להגשת הליך אחֵר, לאמור: בקשת רשות ערעור. במאמר מוסגר אדגיש כי לא נעלם מעיני שהיו מקרים בעבר שבהם בית המשפט השיב חלק מהאגרה במצבים מהסוג שנדון כאן. אולם, לשיטתי פרקטיקה זו אינה מעוגנת בדין. סיכומו של דבר, המבקשת אינה זכאית להשבת האגרה ששולמה על-ידה בגין ההליך של ערעור בזכות, וממילא גם אין בידי להורות על העברת כספי האגרה למשיבים על-חשבון ההוצאות שנפסקו לזכותם בהחלטתי מיום 31.12.2013. לגבי הערבות הבנקאית, ניתן יהיה להשיבה למבקשת אם זו תגיש תוך 7 ימים הודעה מוסכמת בעניין זה, לאחר תשלום ההוצאות למשיבים. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעוראגרה