1. בפניי 3 בקשות שאוחדו, למתן רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בבאר-שבע (כבוד סגן הנשיא א' יעקב) לפיה אושרה בקשת המשיבים לאשר את תובענתם כנגד המבקשות כתובענה ייצוגית על-פי החוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), תשנ"ב-1992. עניינה של התובענה על-פי הנטען הינה מפגעים חמורים באתר הפסולת הרעילה ברמת חובב. על-פי האמור בכתב-התביעה ובבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, משיבה 1 הינה עמותה רשומה אשר חבריה מונים 450 מדענים מומחים המתגוררים בבאר-שבע והדרום. שמירה והגנה על איכות הסביבה היא "אחת ממטרותיה העיקריות של העמותה". משיב 2 הוא גזבר העמותה, והמשיב 3 משמש כיושב-ראש העמותה. השניים תושבי באר-שבע. משיב 5 הינו יושב-ראש המועצה האזורית רמת הנגב. המשיבים מתארים מצב חמור באשר לסכנה הנשקפת לתושבי האזור מהמתרחש באתר הפסולת. לטענתם, המבקשות - החברה לשירותי איכות הסביבה בע"מ, המשרד לאיכות הסביבה, השר לאיכות הסביבה והמועצה האזורית תעשייתית רמת חובב - במעשיהן ובמחדליהן, גורמות או עומדות לגרום למפגע סביבתי. המשיבים עתרו למתן סעדים מספר, והראשון ביניהם, סגירת האתר עד לתיקון הליקויים המפורטים. בית-משפט קמא אישר את התובענה כתובענה ייצוגית, ומכאן עתירת המבקשות. לאחר עיון בבקשה ובתגובה, על נספחיהן, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. השיקולים המטים את הכף למתן רשות ערעור קיימים בענייננו. באי-כוח הצדדים מעלים סוגיות משפטיות עקרוניות, הטענות הינן טענות מקדמיות אשר לא ראוי להמתין בהכרעה בהן עד למתן פסיקתו הסופית של בית-משפט קמא, ואף נטען כי תובענה ייצוגית זו לפי החוק למניעת מפגעים סביבתיים הינה הראשונה שהוגשה לבית-המשפט. 2. הכלי של התובענה הייצוגית הינו רב עוצמה. עוצמתו זו השפיעה על בתי-המשפט להתיר השימוש בו וכן להגבילו. הכלי הינו כלי ישן-חדש. ישן - שכן הוא הותר על-פי תקנות סדרי הדין האזרחי כבר כשני דורות (ראה תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963 וכן תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). חדש - שכן לא נעשה בו שימוש בפועל עד לעשור האחרון בו הותר בכמה חוקים שונים ומגוונים, כפי שאפרט בהמשך. הכלי אינו לובש תמיד אותה הצורה. חוקים שונים מעצבים אותו בצורות שונות על-פי נושא החקיקה. המשותף לטענות הצדדים בבקשה זו לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, ולהחלטת בית-משפט קמא, הינו כי הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור מבית-המשפט. הצדדים נחלקו בשאלה אם ראוי במקרה זה כי בית-משפט קמא יאשר את התובענה כתובענה ייצוגית. לעניות דעתי, הפלוגתה בין הצדדים מבוססת על הנחה שגויה. היא נובעת מניתוח החוק כחוקים אחרים בהם הותר להגיש תובענות ייצוגיות - אך לא בדרך זו יש לבחון את הדברים. על-מנת להסביר עמדתי זו, אפנה לכמה חוקים שונים: (א) חוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, מתיר הגשת תובענה ייצוגית על-פי סעיף 54א, אשר הוסף בשנת תשמ"ח. סעיף 54ב מאותה השנה, קובע כי "תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט והוא לא יאשרה אלא אם כן שוכנע שנתקיימו תנאים...". (ב) חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, מתיר הגשת תובענה ייצוגית על-פי סעיף 35א, שהוסף בשנת תשנ"ד. סעיף 35ב מאותה השנה, קובע כי תובענה מעין זו טעונה אישור בית-משפט בכפוף לקיומם של תנאים כפי שקובע חוק ניירות ערך. (ג) חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981, כולל בתוכו מבנה חקיקה דומה בהתרתו הגשת תובענה ייצוגית. הסעיפים הרלוונטיים הינם 16א ו-16ב משנת תשנ"ו. סעיף 16ב עניינו אישור בית-משפט. (ד) חוק ההגבלים העסקיים, תשמ"ח-1988, בעל מבנה חקיקה דומה בעניין זה. הסעיפים הרלוונטיים הינם 46א, ו-ב, משנת תשנ"ו. סעיף 46ב עניינו אישור בית-משפט. (ה) חוק הפיקוח על עסקי ביטוח, תשמ"א-1981, בעל מבנה חקיקה דומה. סעיפים 62א ו-62ב הינם הסעיפים הרלוונטיים, כאשר הסעיף האחרון מחייב אישור בית-משפט. (ו) חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, תשנ"ו-1996 מתיר הגשת תובענה ייצוגית בכפוף לאישור בית-הדין לעבודה בהתאם לתנאים שנקבעו בסעיפים 10-11. (ז) חוק החברות, תשנ"ט-1999, קובע כללים להגשת תובענה ייצוגית בסעיפים 207-218. סעיף 210 קובע כי בית-משפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית אם מצא כי נתקיימו לכאורה התנאים המפורטים שם. (ח) להשלמת התמונה, אעיר כי גם על-פי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, תובענה "אחת גדולה" טעונה "...רשות בית המשפט או הרשם - לייצג באותה תובענה את כל המעונינים". ודוק המונח "תובענה ייצוגית" אינו מוזכר בתקנה. הגם וקיימים הבדלים מסוימים בין החוקים האמורים בנושא תובענה ייצוגית, הדרישה לפיה בית-המשפט יאשר תובענה כתובענה ייצוגית הינה נחלת כל החוקים. המעניין הוא כי סעיף "אישור בית-משפט" אינו מופיע כלל בחוק למניעת מפגעים סביבתיים. לנוכח רגישות הסדרת תביעה ייצוגית בחוקים שונים, די יהיה בחסר האמור ללמד על שוני בחוק זה לעומת חוקים אחרים, שכן קשה לומר שהמדובר בעניין שנעלם מעיני המחוקק. דרישת האישור מופיעה בכל החוקים שנחקקו לפני ואחרי חוק זה. ברם, המצב ברור יותר. בהצעת חוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), תשנ"ב-1992 סעיף 10 הינו סעיף אישור בית-משפט הדומה לסעיפים שהצגנו לעיל. לעומת זאת, החוק למניעת מפגעים סביבתיים לא כולל סעיף אישור בית-משפט. משמע, כי בין הצעת החוק לבין חקיקת החוק הוחלט כי דרישת האישור - אין מקומה בחוק זה. 3. המשמעות היא כי לא היה מוטל על המבקשות הנטל הדיוני להגיש בקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. ההיגיון אומר, כי אל לערכאת הערעור לקבוע כי בית-משפט קמא טעה משלא דחה את התנגדות המשיבים למתן אישור, אם לא היה צורך בקבלת האישור מלכתחילה. אין מקום לדחות בקשה לאישור אם האישור אינו נחוץ כלל. תחת סעיף האישור מופיע בחוק למניעת מפגעים סביבתיים (להלן - החוק) סעיף 11 אשר כותרתו "סייג לתובענה ייצוגית". לפי סעיף זה, "בית משפט רשאי להורות שתובענה שהוגשה לפי סעיף 10 לא תנוהל כתובענה ייצוגית אם שוכנע שנתקיים אחד מאלה...". לתנאים אלה אדרש בהמשך. אבהיר כי סעיף הסייג מאפשר לנתבע בתובענה ייצוגית לעתור לבית-משפט, לסייג את סיווג התובענה כתובענה ייצוגית, ולקבוע שלא היא. אך אין בסעיף האמור לדרוש מתובע לעתור לקבלת אישור של בית-משפט בטרם תובענתו תוגדר כתובענה ייצוגית. די לו בהגשת תובענה ייצוגית. בהיבט הדיוני, עליו לציין בתובענתו את הבסיס להחלטתו להגיש תובענה ייצוגית. כך פעלו התובעים במקרה דנן. הם נימקו בצורה מפורטת, בהגשת תצהיר ובצירוף נספחים רבים מדוע תובענתם הינה תובענה ייצוגית. לא היה עליהם להגיש בקשה לקבלת אישור. במסגרת הטענות המרובות שטענו באי-כוח הצדדים לפני בית-משפט קמא, הם הרחיבו את החזית בדבר קיומו או אי-קיומו של הסייג. בית-משפט קמא קבע כי הסייג לא חל במקרה זה. לנוכח זאת, וגם בשל שיקולים מעשיים, אתייחס לעניין גופו בהמשך הדברים. אך מתבקשת שאלה מקדמית והיא מדוע רק בחוק זה אין צורך בקבלת אישורו של בית-משפט. מה המיוחד בחוק זה? העמדת העניין לדיון תסייע בהבנת מטרות החוק, בקביעת עמדה באשר לסוגיות אחרות שהועלו בבקשה זו, וכן בכדי להבהיר הבדלים שונים בין חוק זה לבין חוקים אחרים הרלוונטיים לערעור זה. 4. בדברי ההסבר להצעת החוק, צוין: "מטרת החוק המוצע היא להגביר את אכיפת דיני איכות הסביבה בארץ בשלושה סוגי זיהום... ע"י הוספת נדבך אזרחי למנגנון האכיפה הציבורי הקיים. החוק המוצע מעמיד לרשות אזרחים כלי אכיפה ומקל את השימוש בו, כדי שבנוסף לרשויות המדינה... יוכלו אזרחים ליזום הליכים משפטיים כנגד מזהמים ובכך להגן על סביבתם... החוק המוצע מצוי על התפר בין דיני הנזיקין לדיני העונשין... שיטת ה'אכיפה הפרטית' של חוקי איכות הסביבה הונהגה בהצלחה רבה בארה"ב, והתקווה היא כי גם בארץ היא תתן תנופה חזקה למגמה להגן על הסביבה ולשפר את איכותה" (בעמ' 179). אפיון בחוק השונה מחוקים אחרים שהובאו, הינו כי ניתן להגיש תובענה להוצאת צו נגד אחר להימנע ממעשה, לתקן מעוות או להחזיר מצב לקדמותו, או לעשות ככל הדרוש כדי למנוע הישנותו של המפגע הסביבתי (ראה סעיף 2 לחוק). החוק אינו מתייחס לתביעה כספית. הוא מתמקד בנזק הסביבתי ובצורך למונעו, אבל לא בפיצוי כספי בעטיו. בפנינו חקיקה יצירתית, לא רק מפני שהיא מתירה הגשת תובענה ייצוגית, אלא היא מגבילה את ההיתר למטרה מסוימת. בכך מתווה המחוקק מדיניות במתן כלי לאזרח ולגוף פרטי להילחם כנגד מפגעים סביבתיים. הוצאת המרכיב של הפיצוי הכספי מהמסגרת של התובענה הייצוגית לפי חוק זה, מנטרלת במידה זו או אחרת חלק מהשיקולים כנגד שימוש בכלי זה בחוקים אחרים בהם הסעד הכספי הינו הסעד הדומיננטי בתובענה או השיקול המרכזי העומד מאחורי הסעד המבוקש (ראה למשל דברי הנשיא ברק ברע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ [1], בעמ' 775). החישוב פשוט. אם צד תובע סכום כספי קטן, וסכום זה מוכפל על-ידי הצטרפותם של מאות, אלפים, או רבבות, הנתבע עומד בפני תובענה מסוג אחר לגמרי. לעומת זאת, עתירה למתן צו להימנע מפעולת זיהום, אם תתקבל, תטיל על הנתבע נטל דומה בין אם התובענה הוגשה על-ידי פרט, ובין אם הוגשה על-ידי קבוצה. אין הדבר אומר כי אין נפקות לנתבע אם התובע הינו יחיד או קבוצה. גם אין הדבר אומר כי בית-משפט בהכרח ידחה בקשת נתבע לקבוע כי הסייג להגשת התובענה הייצוגית קיים. נהפוך הוא. תובענה ייצוגית הינה מטבעה עניין רציני. בית-משפט מחויב לשקול היטב בקשת סייג בהתאם לתנאים שנקבעו. 5. בארצות-הברית, מדינה אליה התייחסה הצעת החוק, המנגנון הדיוני להגשת תובענה ייצוגית בעניין פיקוח על זיהום ‎RULE 23 OF THE הוא: .FEDERAL RULES OF CIVIL PROCEDURE תקנה זו של תקנות סדר הדין האזרחי הפדראליות, הינה תקנה כללית להגשת תובענה ייצוגית בתחומים שונים לבית-משפט פדראלי. בניגוד למצב בארץ ניתן להגיש תביעה ייצוגית בעניין מפגע זיהום למתן צו-מניעה או לסעד כספי. לאחרונה, החוק תוקן במגמה לתת ביטוי לחשיבות הסעד של מתן צו-מניעה על פני הסעד הכספי: ‎28 USCS 1331 .HAS BEEN AMENDED BY PL 96-486 - התיקון האמור ביטל את הדרישה כי על- מנת שהתובענה הייצוגית תוגש לבית-משפט פדראלי, שווייה הכספי חייב להיות סכום מינימלי שנקבע. במובנים מסוימים יש דמיון בין גישת החוק למניעת מפגעים סביבתיים לבין גישת משפט העברי. מקור חשוב בהלכה היהודית בנושא איכות הסביבה הינו מצוות התורה: "בל תשחית". מצווה זו מופיעה בספר דברים, כ, יט [א], לפיה אסור להשחית אילני מאכל בשעת המצור על עיר. הרמב"ם מסביר כי הלכה למעשה, איסור זה הורחב לכך ש"נכנסת כל השחתה לכלל זה" (ראה ספר המצוות רמב"ם, מצוות לא תעשה נ"ז [ב]). החזון-איש, אשר כידוע חי בארץ ונפטר כעשור לאחר קום המדינה, מבהיר, כי המצווה מופנית לכלל ישראל ולא לפרט, והיא באופייה מצוות לא תעשה (ראה דברי החזון-איש על היד החזקה של הרמב"ם הלכות מלכים פרק ו' הלכה ח' [ג]). הרב ד"ר נחום לאם, נשיא ישיבת אוניברסיטה בניו-יורק, מסביר, כי נגזר מכך עיקרו של האיסור אינו חלק מדיני ממונות, אלא חלק מדיני היתר ואיסור. האיסור של בל תשחית - הוא האיסור לפגוע בסביבה - מבוסס על עיקרון דתי מוסרי, הרחב יותר מהשיקול של כדאיות כלכלית גרידא, והכולל שיקולי אקולוגיה (ראה ‎RABBI DR. N. LAMM FAITH AND DOUBT, STUDIES IN TRADITIONAL JEWISH THOUGHT [4], AT P. 172). החשוב לענייננו הוא, כי הדגש מושם על האיסור ביצירת מפגע סביבתי, וכן כי פגיעה זו, והצורך למונעה, הינם נחלת הכלל. עקרונות אלו משתלבים היטב עם הכלי הדיוני של הגשת תובענה ייצוגית, להוצאת צו למניעת מפגע סביבתי. להשלמת התמונה יודגש, כי כבר במשנה ישנה התייחסות לנושא איכות הסביבה בארץ ישראל. במשנה בבא בתרא כתוב: "מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה. אין עושין בורסקי אלא למזרח העיר" (משנה, בבא בתרא, ב, ט [ד]). פירוש המונח בורסקי הינו: בית עיבוד עורות. הוראת ההרחקה נעוצה בשל ריחם הרע של הדברים שהוזכרו. בפירושו על המשנה, כותב הרמב"ם כי ההיתר לעשיית בורסקי במזרח העיר נובע מכך שהרוח המזרחית אינה שכיחה בארץ ישראל (ראה פירוש הרמב"ם על המשניות [ה]). לעומתו, התוספות מסביר, שהרוח המערבית "שהוא קשה, ירחיק ויוליך הריח מן העיר" (ראה פירוש התוספות בתלמוד בבלי בבא בתרא, כ"ה, א [ו]). כמובן, הטכנולוגיה התקדמה מאז ונוצר הרושם בשנים האחרונות, כי מחיר התפתחות זו הינו פגיעה או פגיעה אפשרית באיכות הסביבה. האמת תאמר, כי היקף הפגיעה במקרה קונקרטי זה או אחר אינו נהיר וידוע. כך או כך, המודעות הגדלה לסיכונים תרמה את תרומתה לחקיקת החוק. בדברי הכנסת דובר על הרצון לעודד השימוש בתביעות אזרחיות, וכן לתת לציבור כלים לאפשר "הגברת מידת מעורבותו של הפרט" (ד"כ (תשנ"א) 3912). בעניין אי-ידיעת היקף הנזק, התנאי בחוק "לבקשת מי שנפגע או עלול להפגע", וכן בכדי להצביע על כך שייתכן ולא רק בדורנו עלו והתעוררו בעיות באיכות הסביבה, מאלפים דברי הרב יוסף משאש אשר בשלהי חייו, בשנות השבעים, היה הרב הראשי הספרדי של חיפה. לפני כ-80 שנה בהיות הרב באלג'יר, הוא דן בשאלה איך ייתכן שבתקופת נח בספר בראשית, אנשים חיו תקופות ארוכות יותר פי כמה מהממוצע היום. מסביר הרב, בין נימוקיו השונים, "וסיבת אריכות ימי הראשונים היא טבעית, הן מצד שהיה העולם חדש ואוירו זך וצח ומצוחצח בלי ריח עפוש, הן מצד..." (ראה ספרו אוצר המכתבים (חלק ב) [ז], מכתב אלף צח בעמ' קעה). בימינו, כאמור, התפתחה הטכנולוגיה במהירות מסחררת, שקשה לעמוד בפני קצבה. התפתחות זו תרמה לסכנות מסוימות ולמודעות רבה יותר להן. המחוקק מבחינתו, תוך התחשבות בנזק הכללי, אשר היקפו לא תמיד ידוע, ובתוצאת מפגעים אלה, התיר ליחיד, וגם לגופים המופיעים בחוק, להגיש תובענה, כולל תובענה ייצוגית, לפי החוק למניעת מפגעים סביבתיים. כלי זה אינו טעון אישור בית-משפט. 6. המבנה המיוחד של החוק מייתר מחלוקת נוספת בין הצדדים. בהתאם לפסיקה בתביעות ייצוגיות על-פי חוקים אחרים (ראה למשל רע"א 6567/97 בזק - החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עיזבון המנוח אליהו גת ז"ל (להלן - עניין בזק [2])) טענו הצדדים בדבר סיכויי התביעה - כל צד לפי עמדתו הוא. ברם, העניין אינו נבחן במסגרת השלבים המקדמיים של תביעה ייצוגית לפי החוק למניעת מפגעים סביבתיים. זאת אף במסגרת של סעיף הסייג לתובענה ייצוגית. הסייג שונה מהאישור בשלושה מובנים. ראשית, וכפי שהוסבר לעיל, האישור מחייב הגשת בקשה על-ידי התובע תביעה ייצוגית, ואילו הסייג יעלה בעקבות בקשה מטעם הנתבע. שנית, וכנגזר מכך, הנטל באישור רובץ על התובע, והנטל בסייג רובץ על הנתבע (ראה סעיף 11 לחוק והשווה לסעיפי האישור המופיעים בחוקים שהובאו לעיל). שלישית, התנאים לקבלת אישור אינם דומים לתנאים של קביעת סייג. סעיף 11 לחוק מונה שלושה תנאים לסייג: הגשת התובענה שלא בתום-לב, גודלה של הקבוצה אינו מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית וקיים יסוד סביר להניח כי התובע אינו מייצג כראוי את כל חברי הקבוצה. כל התנאים בוחנים את התאמתו של התובע לייצג את הקבוצה והתאמת הקבוצה להיות מיוצגת בכלל, ועל-ידי התובע בפרט. אין הוראה בחוק זה לבחון בשלב המקדמי את סיכויי התביעה. המבחן של תום-לב יכול להתייחס לנושא זה, אך בצורה מוגבלת למדי ומזווית אחרת. לעומת זאת החוקים האחרים שהובאו כוללים את שלושת התנאים האמורים בסעיף האישור אך מוסיפים תנאי נוסף והוא "התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין" (ראה סעיף 35ב(3) לחוק הגנת הצרכן, סעיף 54ב(3) לחוק ניירות ערך, סעיף 11 לחוק שכר שווה לעובדת ולעובד, וכן הנוסח הדומה בסעיף 62א לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, וכן סעיף 46ב לחוק ההגבלים העסקיים וחוק החברות החדש). סעיף 11ב כולל שיקולים דומים לתנאי הנוסף בחוקים האחרים אשר הוזכר, אך בהקשר אחר ולמטרה אחרת. לאחר שמופיעים שלושת התנאים, שדי בכל אחד מהם להביא לסייג, קובע סעיף קטן (ב) "בית משפט רשאי להתנות ניהול תובענה כתובענה ייצוגית בתנאים הנראים לו ראויים כדי להבטיח הליך הוגן ויעיל, לצורך הכרעה בשאלות המשותפות לכל המעונינים". סעיף קטן זה אינו קובע קיומו של תנאי אשר יכול להביא לידי סייג, דוגמת תנאי אשר נחוץ כדי להביא לאישור התובענה בחוקים אחרים, אלא קובע כי על-אף היעדר צורך באישור, והיעדר בסיס לקביעת סייג, בית- המשפט אשר בפניו מתנהל הדיון בתובענה הייצוגית לפי החוק, רשאי לנווט אותו בצורה מועילה ועניינית. המפתח הוא פיקוח על ההליך, אך לא אישורו או סייגו. זהו כלי ניהול בידי בית-המשפט, אך לא כלי סינון לקביעת סייג. בעניין בזק [2] קבעה כבוד השופטת שטרסברג-כהן כי בשלב של הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, לפי חוק הגנת צרכן, על התובע להצביע על סיכויי תביעתו. בית-המשפט העליון הפנה לע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ [3] שם נקבע, בעמ' 328: "בתביעה רגילה, אם סבור הנתבע כי אין היא מגלה עילה, עליו לפנות לבית-המשפט בבקשה לסלקה על הסף... בתובענה הייצוגית התהפכו היוצרות. אין לאיש זכות להגיש תובענה כזו, אלא עליו לקבל רשות מבית-המשפט לעשות כן. ...בקשה כזו צריכה - על-פי תקנות סדר הדין האזרחי - להיתמך בתצהיר, והעובדות שבתצהיר ובחקירה עליו משמשות תשתית לבית-המשפט בקבלת החלטתו. בהליך של בקשת הרשות להגשת התובענה הייצוגית נפרסת בפני בית- המשפט יריעה רחבה של המחלוקת. מעבר לאמור בכתב-התביעה... הסתפקות במילים הכתובות בתובענה ללא בדיקת ממשותן אינה מאפשרת לקבל החלטה מושכלת אם לתת את הרשות או להימנע מלתתה". אכן, התהפכו היוצרות מקום בו בית-משפט מקיים דיון על-מנת להחליט אם לאשר תובענה. הליך כזה כולל בתוכו בדיקה רחבה גם באשר לסיכויי התביעה. אין טעם לאשר מה שלכאורה לא יצליח. בדיקת סיכויי התביעה גם נובעת מהשיקול של בחינת התובענה הייצוגית כדרך היעילה וההוגנת ביותר להכרעה במחלוקת בין הצדדים בנסיבות העניין. ברם, בתביעה ייצוגית לפי החוק למניעת מפגעים סביבתיים, היוצרות לא התהפכו, אלא עומדות איתן במקומן. אין צורך בקבלת רשות. החוק אינו מטיל על בית-המשפט להיכנס לעובי הקורה. לכן מקובלת עליי החלטת בית- משפט קמא, שלא מצאה לנכון לבדוק את סיכויי התביעה. בדיקת סיכויי התביעה כשלב מחייב בתביעה ייצוגית לפי החוק למניעת מפגעים סביבתיים, תיצור מחסום דיוני בפני התובע, עמו ייאלץ להתמודד בניגוד לתכלית החוק. 7. ראוי לבדוק אם צדק בית-משפט קמא במסקנתו כי תנאי הסייג לא חלים במקרה זה. עיינתי בחומר שהוגש, ועל פני הדברים, אין מקום להתערב באשר נפסק בעניין. בית-משפט קמא קבע כי אין בסיס לקבוע שהתובענה הוגשה שלא בתום-לב. באשר לגודל הקבוצה, ציין בית-משפט קמא כי מהחומר עולה שהקבוצה כוללת רבבות אנשים. גודלה של הקבוצה אכן מצדיק הגשת התובענה כתובענה ייצוגית. בנוסף, לא מצא בית-משפט קמא בחומר אשר הוגש בסיס למסקנה כי קיים יסוד סביר להניח שהמשיבים אינם מייצגים בדרך הולמת את ענייני הקבוצה. לאור החומר שהוגש על-ידי המבקשות, התצהירים שהוגשו, והנושאים בהם נחקרו המצהירים, לא הונחה תשתית למסקנה אחרת. המבקשות השליכו את יהבן על טענות אחרות, כגון סיכויי התביעה. החלטת בית-המשפט בדבר קיומו או אי-קיומו של סעיף הסייג הינה החלטה קונקרטית על סמך הנתונים המוגשים בפניו. מכאן החשיבות של החומר שהוגש על-ידי הנתבעות בתובענה זו, והנושאים בהם חקרו את המצהיר מטעם התובעים. מבחינה זו, אין מקום להתערב בהחלטת בית-משפט קמא, לפיה תנאי הסייג לא חלים בענייננו. אך יש להתייחס לכל משיב בנפרד, וכן לתת את הדעת על המסגרת הדיונית ההולמת דיון בסעיף 11. כפי שהבהרתי, החוק למניעת מפגעים סביבתיים הינו חוק בעל מבנה חקיקה מיוחד, ואין תובע נדרש להגיש בקשה לאישור תובענה לפי חוק זה. הנטל בחוק זה רובץ על המסייג ולא על התובע (ראה ההסדר המעין שלילי בסעיף 11 לחוק). מתעוררת השאלה, מהי ההתנהגות הדיונית הראויה של תובע במצב זה. קל לקבוע כי אם תובע עותר לאישור תובענתו כתובענה ייצוגית, עליו לבסס את בקשתו. לאיזו דרך דיונית על תובע לנקוט בתובענה ייצוגית לפי החוק למניעת מפגעים סביבתיים? לדעתי, יפה נהגו המשיבים כאשר צירפו תצהיר לתביעתם. הגם ואין צורך באישור, ראוי כי המגיש תובענה ייצוגית על-פי החוק ינמק את צעדיו בדבר הגשת תובענתו כתובענה ייצוגית. אם הצד שכנגד מסתייג מהתובענה, נראה לי כי ראוי שהתובע יגיש תצהיר תשובה. אף אם נטל ההוכחה להוכחת קיומו של הסייג מוטל על הנתבע, אין הדבר אומר כי לא רובץ על התובע כל נטל שכנוע. אם הנתבע מעלה טענות נגד התובע, ניתן היה לצפות כי הוא יהיה מעוניין לבסס בפני בית-המשפט את טענותיו, שתובענתו הוגשה בתום-לב, גודל הקבוצה מתאים להיכלל בתובענה ייצוגית וכן כי הוא מייצג את הקבוצה בדרך הולמת. נתונים אלה הינם לרוב בידיעת התובע, לכן ניתן לצפות ממנו כי יגיש תצהיר כתשובה לבקשת הסייג, הגם והנטל על הצד שכנגד. ציינתי לעיל כי תביעה ייצוגית הינה עניין רציני, יש לשאוף לתוצאה זו. משיב 5 הוא יחיד המכהן בתפקיד ראש-מועצה. הוא הגיש תצהיר בשם כל המשיבים. בתצהיר זה תוארו העובדות התומכות בהגשת התובענה כתובענה ייצוגית. לנוכח התרשמותו של בית-משפט קמא, הנושאים בהם נחקר מצהיר זה ומכלול החומר שהוגש על-ידי המשיבים, יש מקום לקבוע כי סעיף הסייג אינו חל לגביו. לאור מסקנתי זו, והואיל שבאופן טבעי הוא מייצג גם את משיבה 4 - המועצה האזורית רמת הנגב - מתבקשת המסקנה כי הסייג אינו חל באשר למועצה. המשיב 5 נחקר בפני בית-משפט קמא, ומסר כי "התקבלה החלטה במועצה האיזורית רמת הנגב לצורך הגשת התביעה". מצב זה בו תובע תביעה ייצוגית הינו אדם המשמש ראש-מועצה, המגיש את התביעה בשמו כיחיד ובשם המועצה לאחר שהתקיימה הצבעה בנדון, מוסיף רצינות וייצוגיות ראויה לתובענה הייצוגית. כל יחיד רשאי להגיש תובענה ייצוגית, אך נראה לי כי הגשת התביעה על-ידי אדם בעל מעורבות ציבורית הינה דרך מתאימה למילוי הרציו העומד מאחורי החוק. זאת אלא אם יונח בסיס לפיו אותו אדם אינו פועל בתום-לב (ראה סעיף 11א(3)), וכאמור, בית-משפט קמא הגיע למסקנה כי בסיס כזה לא הונח במקרה דנן. 8. בהתאם להתנהגות הדיונית הראויה עליה הצבעתי, סבורני שאין זה רצוי שבתובענה מעין זו משיבים 2 ו-3 לא מצאו לנכון להגיש תצהיר. זאת בשל הנימוקים שהסברתי לעיל. בתצהירו של משיב 5 נטען כי משיב 2 משמש גזבר, ומשיב 3 משמש יושב-ראש של משיבה 1 - עמותת מדעני הדרום. באשר לעמותה, נקבע בחוק: "...זכאית עמותה רשומה, שמטרתה העיקרית היא הגנה על איכות הסביבה, להגיש תובענה אם אחד מחבריה לפחות היה זכאי לכך" (סעיף 6ג לחוק). לא הוגש כל תצהיר מטעם העמותה. משיב 5 טען בתצהירו שהמטרה העיקרית של העמותה - משיבה 1 היא הגנה על איכות הסביבה. ואולם, בתשובה לחקירה הנגדית, הודה משיב 5 כי לא בדק את הדבר "עובדתית". באשר להשלכות העניין על הצטרפות העמותה לתובענה, אתייחס בהמשך. אתמקד עתה במשיבים 2 ו-3. כל אחד מהם הינו כמובן יחיד, ורשאי בכוחות עצמו להגיש תובענה. גם אם לא הוכח בשלב הזה כי המטרה העיקרית של העמותה הינה להגן על איכות הסביבה, מהחומר שהוגש, עולה כי זוהי לפחות אחת ממטרותיה. אין חולקים על כך כי משיבים 2 ו-3, כל אחד, נושא תפקיד בכיר בעמותה, וכי הם גרים באזור אשר על-פי הנטען בתצהיר משיב 5, עלול להיפגע מהמפגע הסביבתי המתואר. לאמור יש להוסיף שני נימוקים: ראשון, קבעתי לעיל כי לא הונח בסיס למסקנה כי הסייג חל בנוגע למי מהמשיבים. שני, קבעתי כי משיבים 4 ו-5 הגישו תובענה ייצוגית, והסייג בחוק אינו חל עליהם. אם התובענה הייצוגית אשר הוגשה על-ידי משיבים 4 ו-5 תעמוד להכרעה, וזאת בכפוף להסתייגות שאפרט בהמשך, לכאורה משיבים 2 ו-3 יהיו רשאים להצטרף לקבוצה כפי שהוגדרה (ראה הבקשה להגדרת הקבוצה בבש"א 7115/99 של בית-משפט השלום באר-שבע). הגדרת הקבוצה בחוק למניעת מפגעים סביבתיים שונה מהחוקים האחרים. זהו ההבדל המוכר מהדין האמריקני בין "OPT-IN" לבין "OPT-OUT". בשני המצבים מוסכם כי אין כופים על חבר בתוך הקבוצה שהוגדרה על-ידי אחר, להמשיך להימנות עמה, בניגוד לרצונו. השאלה היא איך בוחנים את רצונו של החבר בקבוצה? האם ההנחה בחוק היא כי חבר בקבוצה מצטרף לתובענה רק אם הוא מודיע על רצונו להצטרף, או האם ההנחה היא כי חבר בקבוצה מצטרף לתובענה כל עוד הוא לא מודיע אחרת (ראה המאמר: ‎;M.W. FRIEDMAN "CONSTRAINED INDIVIDUALISM IN GROUP LITIGATION: REQUIRING CLASS MEMBERS TO MAKE A GOOD CAUSE SHOWING BEFORE OPTING OUT OF A FEDERAL CLASS ACTION" [5], AT P. 751). בחוקים האחרים שהובאו "הליך ההצטרפות" הינו מסוג "OPT-OUT", דהיינו, בהיעדר הודעה אחרת, חברי הקבוצה נחשבים חלק ממנה (ראה סעיף 35ג(ב) לחוק הגנת הצרכן, סעיף 54ג(ב) לחוק ניירות ערך, סעיף 16ג(ב) לחוק הבנקאות, סעיף 46ג(ב) לחוק ההגבלים העסקיים, סעיף 62ג(ב) לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח וסעיף 211ב לחוק החברות החדש). לעומת זאת, "הליך ההצטרפות" בחוק למניעת מפגעים סביבתיים הוא מסוג "OPT-IN". כך קובע סעיף 12(ב) "רואים את התובענה כאילו הוגשה בשם כל מי שנמנה עם קבוצת האנשים האמורה, ובלבד שהביע בכתב את רצונו להצטרף לתובענה". לענייננו, אין צורך להידרש לסיבת ההבדל בין חוק זה לבין החוקים האחרים. ייתכן והעניין נובע מהקלות בה תובענה הופכת לייצוגית בחוק - אין צורך באישור בית-משפט - בנבדל מהחוקים האחרים. החשוב הוא כי ניתן לראות בהגשת התובענה על-ידי משיבים 2 ו-3 כהבעת רצון בכתב להצטרף. אין זה אומר, שהאמור משקף את הדרך המקובלת בחוק כאשר העניין מתקיים בפני הערכאה הדיונית. אך בל נשכח כי הבקשה המונחת לפניי הוגשה במסגרת בקשת רשות לערער. הדיון בבקשה כזו נתון לשיקול-דעת בית-המשפט. אין ערכאת ערעור, אף אם ניתנת רשות ערעור מחויבת לדון בכל נושא שהועלה על-ידי הצדדים כערעור, ורשאית היא להבחין בין נושאים שונים (ראה תקנה 407(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי). בשל הנימוקים שפירטתי, וכן בשל שיקולים מעשיים, הייתי קובע כי אין מקום לדון בערעור, ולקבוע כי נפלה טעות בהחלטת בית-משפט קמא בקביעתו כי הסייג בסעיף 11 אינו חל על משיבים 2 ו-3, הגם ולא הגישו תצהירים. 9. דעתי הינה כי התובענה שהוגשה איננה צריכה אישור, שכן דרישה כזו לא קיימת בחוק הרלוונטי, ועוד כי סעיף הסייג אינו חל. בית-משפט קמא, בהחלטתו, קבע: "במאמר מוסגר יש לציין כי הצדדים הרחיבו את הדיון בשאלה, האם יש סיכויים לתובענה, האם התקיימו תנאיו של סעיף 5 להגשת התובענה והאם המבקשים זכאים להגיש את התובענה כאמור בסעיף 6 לחוק. אקדים ואומר, כי שאלות נכבדות אלה אינן צריכות להידון במסגרת בקשה זו שכל עניינה הוא האם ניתן להכיר בתובענה כתובענה ייצוגית. העניינים המנויים לעיל, עם כל חשיבותם, צריכים להתברר במסגרת קדם המשפט עפ"י בקשות שיגישו הנתבעים למחיקת התובענה על הסף, לדחייתה, לתיקונה או לכל סעד אחר שיחשבו אותו לראוי בנסיבות הענין". הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בדרך בה מנהלת הערכאה הדיונית את התובענה המוגשת בפניה. בית-משפט הדן בעניין הוא האחראי לניהול יעיל של הדיון, שהרי הוא נמצא במצב טוב יותר לחוש את קצב העניינים ולנווטם. חרף זאת, עמדת בית-משפט קמא במקרה דנן אינה מקובלת עליי. עסקינן בתובענה מסוג מיוחד - תובענה ייצוגית, אשר החוק קבע כללים לגביה. אכן נכון כי גם במסגרת תובענה ייצוגית, הצדדים רשאים להגיש בקשות מקדמיות על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, והכלי של קדם-משפט הינו כלי המאפשר לבית-המשפט לכוון את הצדדים על-מנת שהדיון יתנהל ביעילות וייסוב סביב המחלוקת האמיתית ביניהם. אך בתובענה ייצוגית, נראה לי שבטרם בית-משפט יקבע את התובענה לקדם-משפט, ראוי כי יסיים את ההליכים המקדמיים שעניינם היות התובענה תובענה ייצוגית, בהתאם לתנאים שנקבעו בחוק המיוחד הרלוונטי, להבדיל מתקנות סדר הדין האזרחי. לכן סבור אני, בניגוד לדעת בית-משפט קמא, כי אין להשאיר את הטענות המקדמיות בסעיפים 5 ו-6 לחוק לשלב של קדם-המשפט, אלא יש לדון בנושאים אלה תחילה, כפי שאבהיר בהמשך. סעיף 5 לחוק קובע: "לא יגיש אדם תובענה לפי סעיף 2, אלא לאחר שעברו 60 ימים מהיום שהוא הודיע לרשות ולגורם המפגע על כוונתו להגיש תובענה, והתקיימו שניים אלה: (1) גורם המפגע לא נקט צעדים ממשיים להפסקת המפגע הסביבתי או למניעת הישנותו או לתיקון המעוות, לפי הענין; (2) הרשות לא נקטה צעדים ממשיים על-פי סמכויותיה להפסקת המפגע הסביבתי או למניעת הישנותו או לתיקון המעוות, לפי הענין". סעיף זה הינו תנאי סף במובן זה שהוא קובע תנאי המגביל יכולתו של תובע להגיש תובענה לפי סעיף 2. קריאת הסעיף מלמדת כי לא מדובר בדרישה בעל אופי טכני, אלא עניין מהותי. ציינו לעיל כי מדברי ההסבר להצעת החוק עולה שהכלי של הגשת תובענה או תובענה ייצוגית לפי החוק בא להעמיד כלי אכיפה נוסף לכלים הנתונים "לרשויות המדינה המופקדות על הנושא". מעין הסמכה ליחיד ולגופים נוספים ליזום הליכים משפטיים בכדי להגן על הסביבה. שיטה זו הוגדרה בדברי ההסבר להצעת החוק כ"שיטת האכיפה הפרטית". אם זה הוא המצב, ברי שיש לפקח על המוסמך לאכוף חוק. על רקע זה, נקבע בסעיף 5 "הודעות טרם הגשת התובענה". לאור נוסח החוק - "לא יגיש" - סבורני כי היה על בית-המשפט לדון בנושא בטרם קביעת התובענה לקדם-משפט, וכך אני מורה. הואיל ובית-משפט קמא טרם הביע דעתו בעניין, אבהיר כי אין באמור לעיל להביע עמדה בכל הקשור לטענות השונות שהועלו על-ידי באי-כוח הצדדים באשר לסעיף 5. הטענות רבות, בעלות תוכן ודורשות הכרעה, אך תפקיד זה מוטל על בית-המשפט בפניו הוגשה התובענה. מהחומר שהוגש לפני בית-משפט קמא עולה כי הוא רשאי לתת הכרעתו לפי החומר שהוגש, כולל הדיון שהתנהל בפניו. כפי שציינתי, בדיון זה הורחבה החזית הדיונית גם בסוגיית סעיף 5 לחוק. מלכתחילה היה ראוי כי הבקשה תוגש ישירות על-ידי מי מהמבקשים, אך מאחר והדברים התעוררו, ובאריכות, הדרך המוצעת על-ידי הינה כי בית-משפט קמא ייתן את דעתו בנדון על סמך החומר שהוגש והדיון שהתנהל בפניו. אין צורך בדיון נוסף אלא אם בית- המשפט יגיע למסקנה אחרת, הכל על-פי שיקול-דעתו. 10. סעיף 6 לחוק קובע, כפי שציינתי לעיל, תנאי להגשת תובענה על-ידי עמותה. עמותה רשאית להגיש תובענה אם לפחות אחד מחבריה היה זכאי לכך - ותנאי זה מתקיים מכוח משיבים 2 ו-3 - ובתנאי שמטרתה העיקרית של העמותה היא ההגנה על איכות הסביבה. הזכרתי לעיל את החסר בכך שהעמותה - משיבה 1 - לא הגישה תצהיר. משיב 5 הגיש תצהיר, בו הצהיר כי המטרה העיקרית של העמותה היא להגן על איכות הסביבה, אך בחקירה הנגדית הודה כי לא בדק את העניין "עובדתית". הגם ועולה מהחומר כי העמותה קשורה לנושא של הגנה על איכות הסביבה, לשון החוק ברור - "מטרתה העיקרית". מכך אני למד כי אין די בהיות המטרה של ההגנה על איכות הסביבה אחת ממטרות העמותה, אלא מטרה זו אמורה להוות המטרה העיקרית. חסר זה, לא ניתן להתעלם ממנו. העמותה - משיבה 1 - הייתה צריכה להגיש תצהיר או תיעוד בכתב, לאשר את הדבר. הדבר לא נעשה. עם זאת, לא נראה לי כי בשלב הזה יש לשלול מהעמותה - משיבה 1 - להיות חלק מהתובענה בלי שהעניין ייבדק. בהמשך לאשר קבעתי לעיל, אינני מוצא לנכון להתערב בקביעת בית-משפט קמא שהסייג לא חל על העמותה. אם אכן מטרתה העיקרית הינה להגן על איכות הסביבה, ראוי שהיא תשתלב בתוך התובענה. חבריה מונים 450 מדענים. נטען בתצהיר כי רוב חבריה זכאים כשלעצמם להגיש תובענה. משיבים 2 ו-3 אשר משמשים יושב-ראש וגזבר העמותה הינם חלק מהתובענה כיחידים. הבעתי את עמדתי לעיל, כי החוק למניעת מפגעים סביבתיים אינו דורש אישור של בית-משפט בטרם תוכר תובענה כתובענה ייצוגית, בניגוד לחוקים האחרים. זאת, גם בשל האופי הכללי של הנזק והקושי בקביעת היקפו. בהתאם, יש אינטרס ותועלת בהצטרפותם של מומחים ושל עמותת מדענים לתובענה מעין זו. ברור כי דרושה תשתית מדעית ראויה, בהתאם למקרה הקונקרטי, בכדי לשכנע את בית-משפט שיש מקום להיעתר לבקשה למתן צו. בעניין זה אני לוקח בחשבון את אי-הסדר הדיוני שליווה את ההליך קמא בכך שהוגשה בקשה לאישור, שלא היה בה צורך, ובמסגרת התשובה לבקשה הורחבה חזית היריעה. לכן (וראה גם שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט לפי סעיף 11ב לחוק), הנני מורה כי בית-המשפט ידון בסוגיה אם מטרתה העיקרית של העמותה - משיבה 1 - הינה להגן על איכות הסביבה. ושוב, יש לדון בעניין זה לא במסגרת קדם-משפט, אלא לפני כן. על-מנת שההכרעה תהיה עניינית הנני מתיר למשיבה 1 להגיש תצהיר עם נספחים לבסס את טענתה, שמטרתה העיקרית הינה להגן על איכות הסביבה. בית-המשפט מתבקש, אם יבקשו זאת המבקשות, לקיים דיון בנושא זה ובו בלבד, אלא אם הצדדים יגיעו להסכם בנדון. אם יוגש חומר ובית-משפט יקבע כי המטרה העיקרית של העמותה - משיבה 1 -הינה להגן על איכות הסביבה, העמותה תמשיך להיות חלק מהתובענה. אם לא יוגש כל חומר נוסף, או אם בית-המשפט יקבע כי העניין לא הוכח, העמותה לא תצטרף לתובענה בהתאם לסעיף 6ג לחוק. סעיף 14 לחוק קובע, כי על תובענה המוגשת לפיו יחולו תקנות סדר הדין האזרחי. החלטת בית-משפט קמא ופסק-דין זה אינם מונעים מצד להגיש בקשה רלוונטית על-פי תקנות אלו. כך קבע בית-משפט קמא מפורשות בהחלטתו. העניין יידון על-ידי בית-משפט קמא בהתאם לשיקול-דעתו כמקובל בבקשות מעין אלו. 11. סוף דבר, החלטתי לדחות את הערעור. התובענה אינה טעונה אישור ותנאי סעיף 11 בחוק לא מתקיימים במקרה זה. ערעור נדחה פרט לכך כי התיק יוחזר לבית-משפט קמא על-מנת שידון תחילה בסעיפים 5 ו-6 לחוק - המטרה העיקרית של העמותה - משיבה 1, ודרישת ההודעה המוקדמת - בהתאם למפורט לעיל. בעניין הוצאות, לקחתי בחשבון את התוצאה אליה הגעתי, הנימוקים לכך והוראות להמשך הדיון כפי שנקבע, והחלטתי כי הגם ויש מקום להטיל הוצאות על המבקשות, אין מקום למצות את העניין עד תום. כל מבקשת תחויב בנפרד בהוצאות המשיבים ביחד בגין ערעור זה בסך 2,000 ש"ח להיום. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעורתביעה ייצוגית