1.בחודש אוגוסט 2009 נכנס לתוקפו צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: "הצו"). עמדת המערערת לפיה הצו חל על בקשה למתן רשות הערעור שהגיש המשיב, נדחתה על ידי הרשמת ד' כהן-לקח בבע"מ 5379/10. מכאן הערעור המונח בפני. 2.השתלשלות ההליכים בתיק זה הינה כדלקמן. המערערת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1993. היחסים שבין הצדדים עלו על שרטון והוגשו ביניהם תביעות הדדיות. במסגרת דיון בבקשה לצו הגנה שהגישה המערערת נגד המשיב בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (תמ"ש 31313/08, השופט י' כהן), הגיעו הצדדים להסכמה ביום 20.4.2009, לפיה לא ישוב המשיב לבית מגורי הצדדים, ומי מהם לא יכניס אדם אחר לדירה. הצדדים התגרשו זה מזו בחודש מאי 2009 והמערערת נישאה לאדם אחר בנישואים אזרחיים. לנוכח התפתחות זו, פנתה המערערת לבית המשפט לענייני משפחה, במטרה לבטל את התנאי האוסר להכניס אדם אחר למגורים בבית (תה"ס 31314/08). הבקשה נדחתה ביום 5.5.2010 על ידי השופטת י' גרינוולד. בגין החלטה זו, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רמ"ש 2846-06-10, השופטת ו' פלאוט), אשר דן בבקשה כבערעור וקבע כי המבקשת רשאית להכניס לבית את בעלה הנוכחי. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגיש המשיב בקשת רשות ערעור. המערערת ביקשה כי בית משפט זה יורה על סילוק הבקשה למתן רשות ערעור על הסף. הנימוק המשפטי הוא האמור בסעיף 1(7) לצו, הקובע כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה "...שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה". על פי קו זה, בית המשפט המחוזי במחוז מרכז קיבל את הבקשה לביטול החלטת בית המשפט לענייני משפחה ועל כן לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור. בהחלטתה ציינה הרשמת: "דין הבקשה להידחות. ככל שהצו הנדון מקים עילה לסילוק על הסף, עילה כאמור אינה מתקיימת בנסיבות המקרה דנן. בית המשפט המחוזי לא רק קיבל את הבקשה לביטול החלטת בית המשפט לענייני משפחה, אלא גם דן בבקשת רשות הערעור כבערעור והכריע בעניין לגופו. בנסיבות אלה, היה המבקש רשאי להגיש בקשת רשות ערעור המהווה ערעור בגלגול שלישי". 3.לטענת המערערת, שגתה הרשמת שעה שדחתה את הבקשה לסלק את ההליך דנא על הסף. טיעונה הינו כדלקמן: פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביטל את התנאי הקבוע בצו ההגנה מיום 20.4.09 שיצא מלפני השופט כהן בבית המשפט לענייני משפחה בכפ"ס. משמע, יש לראות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי כ"החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פס"ד או לביטול החלטה". רוצה לומר, משקיבל את הערעור, ביטל בית המשפט המחוזי את התנאים הכלולים בצו ההגנה שניתן במסגרת החלטתו של השופט כהן. לפיכך, טוענת המערערת, עסקינן בהחלטה הנופלת בגדרי ס' 1(7) לצו וטעתה רשמת בית משפט זה משהחליטה שלא לדחות על הסף את הבקשה למתן רשות ערעור. 4.דין הערעור להידחות. החלופה הקבועה בס' 1(7) - החלטה שהיא קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה - עניינה ביטול פסק דין או ביטול החלטה מבחינה דיונית מובהקת, אך לא מבחינה מהותית. נדמה, כי החלטה דיונית מובהקת בדמות קבלת בקשה לביטול החלטה קודמת מתעוררת, למשל, בשני סוגי מקרים. האחד, מצב בו צד נוקט פעולה באיחור - הגשת מסמכים או תשלום חיוב כספי שנקבעו על ידי בית המשפט. החלטת הביטול תתעורר באם החליט בית המשפט להפעיל סנקציה נגד הצד המאחר, ולאחר מכן תיקן האחרון את דרכיו ופעל כנדרש אם כי באיחור. השני, מצב בו בית המשפט קיבל החלטה מבלי לשמוע צד, משום שלא התייצב, או משום שלא נתבקשה תגובתו, כגון: מתן פסק דין או החלטה בשל אי התייצבות אחד מהצדדים. תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 נועדה לספק מעין תרופה לכך, תוך מתן אפשרות לביטול החלטה או פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד. דוגמא זו הובאה משום שעסקינן, כאמור, בהחלטה דיונית מובהקת אשר ניתן להחילה במצבים שונים על ציר ההליך המשפטי. על פי התקנות, יש לראות בבעל דין שאינו נוקט פעולות דיוניות שונות כאילו לא התייצב (ראו למשל תקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי בדבר אי הגשת סיכומים במועד ותקנה 446(ד) לתקנות, העוסקת באי הגשת עיקרי טיעון במועד). שלושה נימוקים עומדים ביסוד ההבחנה בין ביטול דיוני מובהק לבין ביטול מהותי, ביחס לסעיף 1(7) לצו: מטרתו של הצו, ייחודו של ס' 1(7) לעומת הסעיפים הקטנים האחרים שבצו וההשלכה הנובעת מקבלת עמדתה של המערערת. אדון בנימוקים כסדרם. הראשון - מטרתו של הצו. נראה כי המטרה היא קיומו של רצף דיוני במסגרת ניהול הליכים בפני ערכאה מסויימת. הצו מצמצם את המקרים בהם ניתן להעניק רשות ערעור. הרשימה שבצו כוללת, בין היתר: החלטה בדבר היקף כתבי טענות (ס' 1(3) לצו); החלטה בענייני סדר שמיעתם של עדים (ס' 1(5) לצו) והחלטה בעניין הטלת הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין ושיעורם, למעט אם ניתנה לאחר פסק הדין ואינה נבלעת בו (ס' 1(8) לצו). מדוגמאות אלה ניתן ללמוד כי רצה מחוקק המשנה למנוע מצב שההליך "ייתקע" בעקבות בקשת צד למתן רשות ערעור בנושא שאינו מהותי, אפילו מבחינה דיונית, ואשר אינו מצדיק את עיכוב ההליך וסירבולו. יצויין כי עד להתקנתו של הצו, רשאי היה צד בהליך אזרחי להגיש בקשה למתן רשות ערעור על כל החלטת ביניים, ואף ביחס להחלטה בדבר דחיית מועדי הדיון. במסגרת הצו, מופיע כאמור גם ס' 1(7) נשוא ערעור זה. הסעיף מתייחס להחלטה דיונית מובהקת בדבר ביטול החלטה או פסק דין, כגון ביטול הכרעה שניתנה במעמד צד אחד. פרשנות זו תואמת את הסביבה החקיקתית של סעיף 1(7), לאמור, החלטה דיונית מובהקת שאינה מסיימת את ההליכים. השני - הייחוד בסעיף 1(7) לעומת הסעיפים הקטנים האחרים שבצו. הדוגמאות האחרות המופיעות ברשימה שבצו, נסובות סביב מהות ההכרעה - הוצאות; הזמנת עדים; גילויו של מסמך פלוני. הדגש אינו בתוצאת ההחלטה - קבלת הבקשה או דחייתה - אלא בנושאה. למשל, שני צדדיה של ההחלטה - להתיר הזמנתו של עד או לסרב לעשות כן - אינם ניתנים לערעור ברשות. הנושא הוא הקובע ולא התוצאה. לעומת זאת, סעיף 1(7) מבחין בין דחיית הבקשה לבין קבלתה. אם ההחלטה היא קבלת בקשה לביטול פסק דין או החלטה, רק אז לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור. יוצא, כי ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטה שדחתה בקשה לביטול פסק דין או החלטה אחרת והותירה אותם על כנם. הכיצד ניתן להבין זאת? מדוע תהא הזכות להגשת בקשה למתן רשות ערעור תלוית תוצאה? הצדק הדיוני דורש כי פרשנות סעיף 1(7) תשתלב עם ההבחנה שבתוכו. נדמה כי התשובה נעוצה בשוני שבין התוצאה הנובעת מקבלת בקשה שכזו לבין התוצאה הנובעת מדחייתה. במקרה בו התקבלה בקשה לביטול פסק דין או החלטה אחרת, שניתנו למשל, במעמד צד אחד או בדומה למקרה בו בית המשפט היה מוכן למחול על אי עמידת צד במסגרת מועדים שנקבעו - כי אז יתקיים הליך בירור בנושא ההחלטה או פסק הדין שבוטל, במעמד שני הצדדים ובפני אותה הערכאה. במקרה זה לא תינתן רשות ערעור, שכן התוצאה מבטלת הכרעה שנתקבלה על סמך שיקולים דיוניים גרידא - היעדרו של צד לדיון - ומעבירה את העניין לדיון בו שני הצדדים מקבלים הזדמנות לבירור המחלוקת שביניהם. עסקינן בהחלטה דיונית במובן הצר, במסגרתה בית המשפט לא החליט לגופו של עניין ואף ניתן לומר לא "לדיונו" של עניין. המדובר במצב בו החליט בית המשפט לבטל החלטה שניתנה למשל, בשל מחדל כגון איחור, אי התייצבות, או אי קבלת תגובה. לכן, ההחלטה הינה בגדר החזרת העניין למסלולו הדיוני והענייני. מכך ניתן להבין את הרציונל שבצמצום הרשות להגשת בקשת רשות ערעור על החלטות מעין אלה. מהצד האחר, מצב בו בית המשפט בערכאה הראשונה דוחה בקשה לביטול החלטה או פסק דין שניתן עקב אי הגשת סיכומים לדוגמא - התוצאה היא שלא יתקיים דיון לגופו. העניין הסתיים איפוא והפגיעה הדיונית בצד שלא התייצב או שלא הגיש סיכומיו במועד חמורה יותר. מכאן, קמה הצדקה להתיר רשות ערעור. מבחינה פרשנית יוצא שההבחנה בין החלטה דיונית מובהקת לבין החלטה מהותית, בכוחה להסביר מדוע תחול ההגבלה על הגשת בקשה למתן רשות ערעור רק במקרה של דחיית בקשה לביטול פסק דין או החלטה שניתנו למשל במעמד צד אחד. ההבדל בין הנימוק הראשון לבין הנימוק השני, לאופן פירוש סעיף 1(7) כחל על הכרעה דיונית מובהקת ולא מהותית הינו כדלקמן: הנימוק הראשון שם דגש על הצטרפותו של סעיף 1(7) ליתר הסעיפים הקטנים המופיעים בצו. זוהי בדיקה חיצונית של סעיף 1(7) ביחס לסעיפים הנוספים שברשימה. הנימוק השני מהווה בדיקה פנימית של סעיף 1(7) בניסיון להבין מדוע ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור רק כאשר נדחתה בקשה לביטול פסק דין או החלטה אחרת, ולא כאשר התקבלה. המשותף לשני הנימוקים הינו הדגש על ההחלטה, שהינה דיונית מובהקת ולא מהותית. יוזכר, כי אי מתן זכות להגיש בקשה למתן רשות ערעור לא מהווה סוף פסוק להסתייגות מההחלטה בפני ערכאת ערעור. ניתן להגיש ערעור בזכות על ההחלטה הדיונית, עם מתן פסק הדין הסופי על ידי הערכאה המבררת. כך המצב באשר למקרים המופיעים ברשימה שבצו, כגון קבלה או דחייה של התנגדות לשאלה המוצגת לעד (ס' 1(5) לצו) ואף החלטה בבקשה להארכת מועד הקבוע בחיקוק (ס' 1(2) לצו). הצו מציין זאת במפורש בס' 2: "אין באמור בסעיף 1 כדי לגרוע מזכותו על פי דין של בעל דין לערער על החלטות מן הסוגים המפורטים בו במסגרת ערעור על פסק דין". במובן זה, הצו מקרב את ההליך האזרחי למתכונתו של ההליך הפלילי, בגדרו לא ניתן להגיש בקשה למתן רשות ערעור על החלטת ביניים. זכות הערעור עומדת לצדדים, על כל ההחלטות שניתנו במהלך ההליך הפלילי - למעט קבוצת חריגים כגון: פסלות שופט, חומר חסוי ועיון בחומר חקירה - לאחר מתן פסק הדין. השלישי - ההשלכה הנובעת מקבלת עמדת המערערת. סבורני, שקבלת עמדת המערערת תביא לתוצאות בלתי רצויות אשר אינן עולות בקנה אחד עם כוונת מחוקק המשנה. אמחיש את העניין תוך הצגת ארבע דוגמאות: 5.דוגמא ראשונה - טול מקרה בו בית משפט השלום מוציא צו מניעה זמני במעמד צד אחד. העניין נקבע לדיון במעמד שני הצדדים, ובית המשפט השלום מחליט לקבל את בקשת המשיב ולבטל את צו המניעה. הייתכן כי קבלת בקשתו לביטול צו המניעה הזמני שניתן, בהיותה החלטה המבטלת החלטה אחרת - ההחלטה שהעניקה צו מניעה זמני במעמד צד אחד - סותמת את הגולל על האופציה להגיש בקשה למתן רשות ערעור? היעלה על הדעת כי מבקש צו המניעה הזמני אינו רשאי לפנות לערכאת הערעור כדי שצו המניעה ימשיך לעמוד בתוקפו עד לסיום המשפט? האם נאמר שמוטב היה מבחינת זכותו של מבקש צו המניעה הזמני לולא היה נעתר בית המשפט קמא לבקשתו למתן החלטה במעמד צד אחד? התשובה ברורה, אך תוצאה כזו מתחייבת על פי פרשנותה המוצעת של המערערת. דוגמא שניה - פסק דין ניתן בבית המשפט השלום לטובת ראובן נגד שמעון. בעקבות זאת פונה שמעון לערכאת הערעור כאשר בקשתו היא להפוך את פסק הדין שניתן בערכאה קמא. ערכאת הערעור מחליטה להיעתר לבקשתו של שמעון, כך שלראשונה ניתנה הכרעה נגד ראובן. ושוב נשאל - היעלה על הדעת כי מטרת סעיף 1(7) לצו נועדה לסגור את שערי ערכאת הערעור בפני ראובן? יש להשיב על שאלה זו בשלילה. דוגמא שלישית, נניח שבית המשפט לענייני משפחה פסק כי על ראובן לשלם לשרה מזונות חודשיים זמניים בסך 1,000 ₪ עבור צרכי ילדיהם. הדיון בתיק מתארך וראובן מבקש להקטין את סכום המזונות הזמניים, בשל שינוי נסיבות. בית המשפט לענייני משפחה נעתר לבקשתו באופן מלא או חלקי ובכך מתבטלת החלטתו הקודמת. האם פרשנות ראויה היא כי שרה אינה יכולה לפנות בבקשה למתן רשות ערעור? הרי בפועל נוצר חיוב כספי חדש על סמך בדיקת הנסיבות. מדוע תקופד זכותה של שרה להגשת בקשת רשות ערעור? זאת במיוחד כאשר לו הייתה נדחית בקשתו של ראובן, רשאי היה האחרון לערער עליה. לא לכך נועד סעיף 1(7) לצו. דוגמא רביעית, והיא הדוגמא הרלוונטית לענייננו. בית המשפט לענייני משפחה נתן החלטה האוסרת על המשיב להיכנס לביתה של המערערת וכן אסר על כניסתו של אדם אחר למגורים בבית. כאמור, בחלוף הזמן נישאה המערערת לאדם אחר. הצו כפי שניתן, על פי לשונו, אוסר עליו לגור עם אשתו בבית. בבוא בית המשפט המחוזי לדון בעניין זה, אין הוא בוחן שיקולים דיוניים גרידא כגון: אי התייצבות של צד, איחור במועד וכדומה. בית המשפט המחוזי הפעיל שיקול דעת באשר למצב החדש שנוצר - קיומה של נסיבה חדשה לעומת ההסכם בין הצדדים. אין בכך להביע עמדה באשר לנכונות התוצאה אליה הגיעה בית המשפט המחוזי, אלא להציג את השאלה אשר היה עליו להכריע בה. השאלה האמורה הינה סוגייה שלא נידונה ודורשת הפעלת שיקול דעת לגופה של המחלוקת האמיתית בין הצדדים. האמנם נכון יהא לסגור את שערי בית המשפט בפני הצד שהפסיד בהכרעה מהסוג הנדון ולהשוות את מעמדו לצד שאינו רשאי לערער על ביטולה של החלטה שניתנה שלא במעמד הצד שכנגד? האם אין משמעות לכך שההחלטה הינה עניינית, מהותית ומכריעה לגופו של עניין? שאלות אלה מקבלות משנה תוקף במקרנו, שכן ההכרעה בבית המשפט המחוזי, הביאה לסיומו של ההליך בבית המשפט לענייני משפחה. על כן, ישנה משמעות להיעדר היכולת להגיש אפילו בקשה למתן רשות ערעור, משום שלא יהא ניתן להגיש כל הסתייגות בשלב מאוחר יותר. הפרשנות המוצעת על ידי המערערת עלולה להביאנו למחוזות חדשים, בהם תיפגע זכות הצדדים לבקשת מתן רשות ערעור. תחת זאת, פרשנות סעיף 1(7) באופן שיחול רק במקרה בו מדובר בביטול דיוני מובהק, תואמת את הרציונל שבצו, על חלופותיו השונות, ומסבירה את ההבחנה בין החלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק דין לבין החלטה המקבלת בקשה שכזו. לדעתי, כף המאזניים של מלאכת הפרשנות נוטה בבירור נגד הפירוש המוצע על ידי המערערת, ואין לקבלו. יש לפרש את סעיף 1(7) לצו כך שיחול במקרה בו ההחלטה נדחתה מבחינה דיונית מובהקת. 6.אודה, כי הפרשנות המוצעת על ידי המערערת הינה אפשרית על פי לשונו של הצו. מעבר לתשובות שניתנו לעיל כדי לבסס את הפרשנות שנקבעה בפסק דין זה, אוסיף כי אכן זוהי פרשנות שהינה בגדר מדיניות משפטית. סבורני כי דווקא בתחומו של סדר הדין האזרחי ישנה חשיבות רבה לשקילת העניין בדרך זו. סדר הדין האזרחי - כשמו כן הוא. מטרתו הינה "לעשות סדר" בדין. ניתן להמשיל את כללי סדר הדין האזרחי לתמרורי תנועה הקבועים בדרך. נהג המגיע לצומת חייב לדעת כיצד עליו לנהוג - האם מותר או אסור לו לבצע פניה. כמו כן, השאיפה היא כי התמרורים ייתנו לתנועה לזרום, תוך התחשבות בצדדים השונים הנמצאים בדרך. הערעור נדחה. בהיעדר תגובה אין צו להוצאות. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור