1. בבתי-משפט מחוזיים רשם מכהן לעתים אף כשופט בפועל, היינו לבעל התפקיד שני כובעים, האחד כרשם והאחר כשופט בפועל (להלן - נתייחס לבעל הסמכות הכפולה כרשם-שופט או כבעל מינוי כפול). מצב הדברים האמור פותח פתח לתקלות מתקלות שונות. תקלה כזו אירעה אף במקרה שבא בפניי במסגרת בקשת רשות ערעור זו. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על-פי הרשות. 2. העובדות הנוגעות להליך בבית-המשפט המחוזי משתרעות על פני תקופה העולה על עשור. נביא תמצית שבתמצית של העובדות ככל שהדבר דרוש לענייננו. המבקשת הגישה לבית-המשפט המחוזי בירושלים בשנת 1992 תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבה. המשיבה לא הגישה בקשת רשות להתגונן. בשנת 1993 ניתן פסק-דין נגד המשיבה על-ידי כבוד הרשמת ד' קובל. בשנים שלאחר מכן היו התפתחויות רבות נוספות בפרשה, אך אין צורך לפרטן. בשנת 2002 הגישה המשיבה בקשה לביטולו של פסק-הדין שניתן ללא שהוגשה בקשת רשות להתגונן. הבקשה הובאה בפני כבוד רשמת בית-המשפט המחוזי, מ' מזרחי. במהלך הדיונים ניתנו החלטות מהחלטות שונות על-ידי הרשמת. בשלב מסוים הפסיקה הרשמת מזרחי לטפל בתיק, אולי בשל מינויה כשופטת בית-המשפט המחוזי. התיק הועבר לטיפולו של כבוד הרשם י' שפירא, על-פי החלטה של השופטת מזרחי מיום 4.9.2003. הרשם שפירא נתמנה במועד כלשהו כשופט בפועל של בית-המשפט המחוזי, כלומר הוא הפך לבעל מינוי כפול. השופט שפירא דן בבקשת הביטול ונתן החלטות שונות שבסיומן מתנוסס הכיתוב "רשם בית-המשפט המחוזי". ההחלטה הסופית לעניין הבקשה לביטולו של פסק-הדין ניתנה על-ידי השופט שפירא ביום הראשון של שנת 2004. החלטה זו נחתמה על-ידי השופט שפירא, ללא כל ציון של תפקידו כרשם. לגופם של דברים נעתר השופט שפירא לבקשה וביטל את פסק-הדין שניתן על-ידי הרשמת קובל כתשע שנים וחצי לפני כן. המבקשת הגישה לבית-משפט זה בקשת רשות ערעור נגד החלטת הביטול. זו הבקשה שבפניי. המשיבה נתבקשה להשיב לבקשה. תשובתה של המשיבה עסקה כל כולה בטעמים הסובבים סביב פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה. רק בשלב מאוחר העלתה המשיבה את הטענה כי הבקשה לא הוגשה לערכאה הנכונה ובהליך המתבקש. על-פי גישתה של המשיבה, תקיפת ההחלטה הייתה צריכה להיעשות על דרך ערעור בפני בית-המשפט המחוזי. 3. בראשית דברינו ציינו כי תקלות מתקלות שונות עלולות להתרחש מקום שבעל תפקיד שיפוטי מכהן בעת ובעונה אחת כרשם וכשופט בפועל (ראו למשל רע"א 563/88 נשיונל פאלאס הוטל נ' עריאן [1]). אחת התקלות קשורה בדרכי התקיפה השונות על-פי הכובע שחובש בעל התפקיד בעת מתן ההחלטה. למאי נפקא מנה? המעוניין להשיג על החלטה אחרת של רשם בית-משפט שלום או בית-משפט מחוזי חייב להגיש ערעור לבית-המשפט שבו הרשם מכהן: סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן - חוק בתי המשפט). אולם אם מדובר בהחלטה אחרת של שופט, בין במינוי קבוע ובין במינוי בפועל, דרך התקיפה היא זו של בקשת רשות ערעור המוגשת לערכאת הערעור (לגבי החלטה אחרת של בית-משפט מחוזי - סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט; ואילו לגבי החלטה אחרת של בית-משפט השלום - סעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט). השוני האמור בדרכי התקיפה גורר הבדל נוסף, בכל הנוגע למועד המצוי בידי בעל-הדין לנקוט הליך תקיפה. המועד להגשת ערעור על החלטה אחרת של רשם הוא 20 ימים: תקנה 400 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. למבקש רשות ערעור על החלטה אחרת של בית-המשפט נתונה תקופה של 30 ימים לשם הגשתו של ההליך: תקנה 399 לתקנות סדר הדין האזרחי. ברי כי החלטה המבטלת פסק-דין שניתן בהיעדר הגנה הינה החלטה אחרת (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי [9], בעמ' 745). משמע, אם ההחלטה שעליה המבקשת מלינה ניתנה על-ידי השופט שפירא בכובעו כרשם, הייתה היא צריכה להגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי, לעומת זאת אם עסקינן בהחלטה שניתנה על-ידיו בכובעו כשופט בפועל של בית-המשפט המחוזי, הרי הדרך הדיונית לתקיפתה הינה אכן בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה. יצוין כי אין קיימת חובה בדין שרשם של בית-משפט מחוזי יהא בעל מינוי כשופט מדרגה כלשהי, אולם זה שנים נוהגת פרקטיקה שלפיה הרשמים בבתי-המשפט המחוזיים הינם שופטים של בית-משפט שלום (לעניין זה ראו דין וחשבון הועדה לבדיקת מעמד הרשמים וסמכויותיהם (להלן - דוח הוועדה [10]), בעמ' 37). כפי שראינו בעניין הנדון, לעתים מתמנים רשמי בית-המשפט המחוזי כשופטים בפועל של בית-המשפט המחוזי (ראו סעיף 10 לחוק בתי המשפט). 4. אין זו הפעם הראשונה שמתעוררת שאלה באשר לדרכי התקיפה בסיטואציה שמדובר בה בבעל מינוי כפול, או כאשר תוך כדי התנהלותו של תיק הוחלף כובעו של בעל התפקיד השיפוטי מרשם לשופט. עניין דומה מאוד לזה שבפנינו נדון לפני למעלה משלושים שנה. באותו מקרה נקבע כי גם אם הרשם שהחל לדון בהליך העביר העניין לעצמו בכובעו החדש כשופט, הרי "...לא יכול היה לעשות כן ללא מתן הודעה על כך לבאי-כוח הצדדים ומתן אפשרות להם להשמיע דברם על שינוי כזה בערכאה...": ע"א 134/72 חברת גן לויתן בע"מ נ' רייך [2], בעמ' 96. במקרה שבפנינו נראה שהצדדים לא קיבלו התראה על כך שהמסלול הוחלף מזה של רשם לזה של שופט. ממקרים נוספים שנדונו בפני בית-משפט זה עולה כלל שלפיו כאשר רשם מתחיל לדון בעניין מסוים בכובעו כרשם, עליו להשלים המלאכה בכובעו זה: רע"א 6/87 אוירי (אבירי) נ' בלטיאנסקי [3]; רע"א 542/88 מלקום נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [4]. בפרשה אחרת שהובאה בפני בית-המשפט העליון נקבע כי בנסיבות דומות לאלו שנתעוררו במקרה דנא פתוחה הדרך בפני בעל-הדין המעוניין לתקוף את ההחלטה לבחור בין הגשת ערעור לבית-המשפט המחוזי לבין הגשה של בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה (בש"א 6551/00 פקיד שומה ירושלים נ' פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ [5] והחלטתו של רשם בית-משפט זה שהביאה לבש"א 6551/00 הנ"ל [5] - רע"א 1643/00ג פנינת טל השקעות ובנייה בע"מ נ' פקיד שומה - ירושלים [6]; כמו כן ראו והשוו המ' 578/78 עזרא נ' "מרבק" תעשיות בע"מ (1970) [7]). 5. נקודת המוצא לבחינת העניין חייבת להיות זו: אין מקום שבעל-דין ייפגע כתוצאה מתקלה שאין הוא אחראי לה, למשל כאשר רשם החל בדיון בהליך מסוים בתפקידו כרשם וסיים את המלאכה בתפקידו האחר - כשופט בפועל. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, רשם שהחל לדון כרשם יסיים את הדיון בעניין שבפניו בתפקידו כרשם. אין להטיל על בעלי-הדין חובה לעקוב אחרי סדרי המינוי, לדוגמה אם הרשם שהחל לדון נתמנה כשופט בפועל טרם שהשלים את המלאכה. בעלי-הדין אף אינם צריכים לעקוב אחרי הפרוטוקולים וההחלטות על-מנת ללמוד מאלה אם החלטה מסוימת שניתנה במהלך דיון בבקשה כלשהי נחתמה על-ידי בעל התפקיד השיפוטי בתפקידו כרשם או דווקא בתפקידו כשופט. אין זה משנה כלל אם נפלה שגגה בכך שבצד שמו של השופט המופיע תחת חתימתו לא נכתב "רשם", או אם התקלה נבעה מסיבה אחרת. ודאי שאין זה מן הראוי שרשם-שופט יחליט מיוזמתו, לאחר שהחל לדון בתיק כלשהו בסמכותו כרשם, לסיימו בכובעו כשופט מתוך כוונה שההשגה הערעורית תגיע ישירות לבית-המשפט העליון. על בעל התפקיד להקפיד כי לאורך כל מהלך הדיון בבקשה מסוימת, מתחילת הדרך ועד סופה, הוא יפעל בכובע מסוים ולא יחליף את כובעו תוך תנועתו של אותו הליך. לאור דברינו עד כה היינו חייבים להגיע למסקנה כי המבקשת לא שגתה בדרך הילוכה, שכן הייתה היא רשאית לבחור בין ערעור לבית-המשפט המחוזי לבין בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה. מכך התבקש לכאורה כי הבקשה דנא תידון לגופה, אולם שיקולים מערכתיים-ארגוניים וטעמים הנוגעים לאחידות פעולה של בתי-המשפט יובילו במקרה זה לתוצאה אחרת, כפי שאסביר מיד. 6. המחוקק הראשי ומחוקק המשנה הקנו סמכויות שונות לרשם של בית-משפט. מובן שסמכויות אלו מצומצמות מסמכויותיו של שופט. אין בכוונתנו למנות את סמכויות הרשם (לעניין זה ראו את דוח הוועדה [10] וכן תיקון מאוחר לדוח - תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 6), תשס"א-2001). כפי שראינו, אם בקשה מסוימת נדונה בפני שופט של בית-משפט מחוזי הרי שתקיפת ההחלטה תהא בפני בית-המשפט העליון. אין הכרח שבית-משפט זה יידרש לעניין אך בשל כך שהבקשה המסוימת נדונה בפני בעל תפקיד כפול, והלה החליט לסיים הטיפול בעניין דווקא בכובעו כשופט, אף שבתחילה פעל כרשם. ככלל, אף אין מקום למעורבות של בית-משפט זה בהליך ההשגה הראשון אך משום שנפלה טעות בכך שלא צוין כי ההחלטה נחתמה על-ידי רשם. יש לזכור כי אילו נדון העניין בפני רשם שאינו בעל מינוי כשופט בפועל, הייתה החלטתו, המסווגת כהחלטה אחרת, מגיעה לבחינה על דרך ערעור בבית-המשפט שבו הוא מכהן. בקשות שבסמכות רשם ראוי להן ככלל שיידונו בפני רשם, ואין זה משנה אם הרשם המסוים מכהן אף כשופט בפועל. מובן שייתכנו חריגים, למשל כאשר שופט (במינוי קבע או בפועל) מנהל קדם-משפט, ונהוג בבית-המשפט המחוזי המסוים שבמקרים כאלה ידון השופט בבקשה הגם שמצויה היא בסמכותו של רשם. לדוגמה: בקשה לעיקול זמני מוגשת בעת שקדם-משפט כבר מתנהל בפני שופט. אין מניעה שהשופט ידון בבקשה אף שהיה ניתן להביאה בפני הרשם של אותו בית-משפט (וכן ראו, ע"א 331/89 השקעות וניהול בתי מלון מ. קסוטו בע"מ נ' מלון רם ירושלים [8]). יתרה מזו, אם בית-משפט זה ייזקק לבקשות מן הסוג שלפנינו, יוביל הדבר לאי-אחידות בין בתי-המשפט המחוזיים השונים: בבית-משפט מחוזי שמכהן בו רשם שאינו שופט בפועל, תהא התקיפה הערעורית בפני הערכאה שבה הוא פועל כרשם, לעומת זאת השגה ערעורית לגבי החלטות שניתנו בהליך זהה שהוגש בבית-משפט מחוזי אחר, שמכהן בו בעל תפקיד כפול אשר דן בתיקים שבסמכות רשם, תגיע ישירות לבית-משפט זה. ככלל, אי-אחידות זו אינה רצויה. מובן שלא ניתן להשיג אחידות מוחלטת בין בתי-המשפט באשר להתנהלות של תיקים שבסמכות רשם, אך יש לשאוף לכך, ולמצער לדאוג כי ההבדלים יהיו מצומצמים יחסית. 7. כפי שראינו, בפרשה הנוכחית לא פעלה הערכאה דלמטה באופן אחיד לאורך חייה של הבקשה שהיא דנה בה, היא הבקשה לביטולו של פסק-הדין שניתן בשנת 1993. תחילה הובאה הבקשה בפני הרשמת מזרחי. ממנה עברה הבקשה לרשם שפירא. זה האחרון נתן כמה החלטות בכובעו כרשם. רק בסיומו של ההליך, עת נעתר לבקשת הביטול, פעל בסמכותו כשופט בפועל. כאמור, הכלל שצריך להדריכנו הוא כי בעל-דין לא יצא ניזוק עקב תקלה ממין זו שאירעה במקרה דנא, ואשר הוא אינו אחראי לה כלל. על-כן ניתן להבין מדוע אומץ כלל שלפיו שתי האפשרויות, זו של פנייה לבית-המשפט המחוזי על דרך ערעור וזו של הגשה של בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, פתוחות בפני בעל-הדין. אף שכך הוא, רשאי בית-משפט זה לקבוע כי השיקולים שהובאו לעיל (בפיסקה 6) מצדיקים במקרה המסוים אי-התערבות של בית-המשפט העליון, ובלבד שבעל-הדין לא ייפגע. אכן, זהו המקרה הנוכחי. תוצאה זו תושג בדרך זו: הערעור יימחק, ואולם המבקשת רשאית להגיש תוך עשרה ימים מהמצאת פסק-דין זה ערעור לבית-המשפט המחוזי על החלטתו של הרשם שפירא. נעיר כי מאחר שאין מדובר בחוסר סמכות של בית-משפט זה לדון בבקשה, לא ניתן להורות על העברת העניין לבית-המשפט המחוזי מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. 8. אשר-על-כן הבקשה שהפכה לערעור נמחקת, כאמור לעיל. אין צו להוצאות. החלטה אחרת (ערעור)רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור