בקשה לסילוק על הסף של "בקשת רשות ערעור/ הודעת ערעור". 1. רקע והשתלשלות ההליכים (א) הסוכנות היהודית בארץ ישראל וקופת הפנסיה של עובדי הסוכנות היהודית בארץ ישראל ("המבקשות") הגישו עררים לוועדת ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ביוב), התשכ"ב - 1962 ["חוק הביוב"] במחוז תל אביב ("הוועדה") על דרישות לתשלום היטלי ביוב ששלחה להן המועצה האזורית עמק לוד ("המשיבה"). (ב) המשיבה עתרה לוועדה לסלק על הסף את הערר בטענה כי הסמכות העניינית והמקומית לדון בו נתונה לוועדת הערר בנתניה ולא לחברתה שבתל אביב. בהחלטה שנתן יו"ר הוועדה (השופט ד. ארנסט) הוא דחה את הבקשה וקבע שהוועדה בראשותו תמשיך לדון בערר לגופו ("ההחלטה"). המשיבה חפצה לערער על ההחלטה אך היה לה ספק אם ערעורה הוא ערעור בזכות או שמא עליה ליטול רשות להגשתו, ועל כן הכתירה את הודעת הערעור שהגישה לבית משפט זה - "בקשת רשות ערעור / הודעת ערעור" (להלן: "הערעור"). בערעור המשיבה טוענת שיש לבטל את ההחלטה מטעמים אחדים, הן טעמים המכוונים נגד ההחלטה גופה (ולא נעסוק בהם כאן) הן טעמים נגד דרך קבלתה. המשיבה מצביעה על ליקויים שנפלו לשיטתה בהליך שהיה לפני הוועדה: יו"ר הוועדה החליט לבדו דהיינו ללא השתתפותם של חברי הוועדה האחרים, הוועדה לא קיימה דיון בעל-פה כדי לשמוע את טענות הצדדים, ויו"ר הוועדה דן בשאלות שלא עמדו לדיון לפני הוועדה כלל (כגון שאלת המועדים להגשת הערר). 2. טענות הצדדים המבקשות עותרות כאמור לסילוק על הסף של הערעור והן טוענות שאין להיזקק לו מפני שההחלטה נושא הערעור היא החלטת ביניים שאין עליה ערעור בזכות ואף לא ברשות. לשיטתן תקנתה של המשיבה בערעור על ההחלטה הסופית שתתקבל בוועדה ומכל מקום לא בהליך דנן. המשיבה גורסת שעל בית המשפט להכיר בנסיבות דנן ערעור בזכות ולמצער לאפשר לה להגיש בקשה לרשות לערער על ההחלטה כדי שתוכל לערער עליה ברשות. 3. דיון והכרעה 3.1 זכות ערעור (א) אסיר תחילה את טענת המשיבה שיש לה זכות ערעור על ההחלטה חרף היותה החלטת ביניים. המשיבה סומכת את טענתה מחד גיסא על הוראת ס' 17 לחוק יסוד השפיטה המקנה זכות חוקתית לערעור על פסק דין של בית משפט בערכאה ראשונה, ומאידך גיסא על ניסיון לפרש את הוראות החוקים הרלוונטיים המקנות זכות ערעור ולהחילן גם על החלטות ביניים. אולם אין ממש בניסיונה של המשיבה ליצור זכות ערעור יש מאין. (ב) כל אחד מבעלי הדין תמך את טענותיו בשורה של פסקי דין והחלטות שדנו בזכות הערעור על החלטות ביניים של בתי משפט, טריבונלים שיפוטיים וועדות ערר. אכן בעבר נידונו מקרים רבים של ערעורים על החלטות ביניים לפי כמה וכמה חוקים; עתים הוכרה זכות הערעור, עתים לא הוכרה. עמדה על כך חברתי השופטת ה. גרסטל שניתחה את פסקי הדין וההחלטות וכך אמרה: "מסקירת הפסיקה עולה שהמגמה המסתמנת כיום הינה דווקא לצמצם את זכות הערעור על החלטות ביניים של טריבונליים שיפוטיים, מטעמים של יעילות הדיון ומניעת סרבולו ועיכובו, תוך הקפדה על הימנעות מפגיעה מהותית וגרימת נזק לבעל הדין המעוניין לערער. אם בעבר, כשלא נמצאה אבחנה בחיקוק הרלבנטי בין החלטת ביניים להחלטה סופית, פורשה המילה "החלטה" ככוללת הן את זו והן את זו והתוצאה היתה שעל כל החלטה ניתן לערער בזכות, כיום, ניכרת המגמה שברוב המקרים לא יותר ערעור על החלטת ביניים, אלא אם כן עלול להיגרם לבעל דין נזק בלתי הפיך או נזק חמור. והכל - תוך שנלקחת בחשבון אמירת בית המשפט העליון שלא חייבת להיות פרשנות אחידה לדיבור "החלטה" בכל חיקוק וחיקוק. כלומר, למעשה, על כל חיקוק, ועל כל מקרה להבחן לנסיבותיו, והפעלת עקרון זה במקרה דנן, משעסקינן במחלוקות פרוצדורליות גרידא, שאין בהן כדי לגרום נזק למי מהצדדים באופן חמור, ועניינן אך דרך ניהול הדיון, איני סבורה שיש מקום לאפשר ערעור בזכות, ודי בכך כדי להביא לדחיית הערעור." (ע"א 2617/99 מדינת ישראל נ' אסירף ואח', טרם פורסם) (ג) בעניין זכות הערעור על החלטות של ועדות ערר לפי חוק הביוב הגיעה לאחרונה חברתי השופטת נורית אחיטוב למסקנה דומה שאין זכות ערעור על החלטתה של ועדת ערר לפי חוק הביוב (עמ"נ 240/04 עירית חולון נ' דנקנר השקעות בע"מ, החלטה מיום 29.3.04 טרם פורסמה; להלן: "חולון נ' דנקנר"), ואין לי אלא להסכים עמה. השופטת אחיטוב מצאה שאין לבעל דין זכות ערעור על החלטות ביניים של ועדת ערר לפי חוק הביוב. השופטת הצביעה על העדר הוראה חוקית בדבר זכות ערעור על החלטות ביניים של הוועדה, ודנה בפרוטרוט בשיקולים שעל בית המשפט לשוות לנגדו בבואו לקבוע אם להתיר זכות ערעור או ליתן רשות לערער על החלטות שכאלה. בסופו של דבר מצאה השופטת אחיטוב שהכף נוטה בבירור לשלילת זכות הערעור על החלטות ביניים. הגיונה ושיקוליה של ההחלטה משכנעים; די בהם כדי להכריע את גורלו של הערעור בזכות דנן ואין כאן המקום לשוב ולפרט את הדברים שנאמרו בהחלטה דבר דבור על אופניו. אצביע רק על היבט נוסף התומך בהחלטה והמעוגן בהוראת ס' 30 לחוק הביוב שזו לשונה: "בעל נכס הרואה עצמו נפגע על ידי דרישת תשלום לפי סעיף 28, רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו הדרישה, לערור עליה לפני ועדת הערר, והועדה רשאית לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה; יושב ראש הועדה רשאי להאריך את המועד להגשת הערר עד ליום הששים מיום שנמסרה דרישת התשלום הנדונה, אם ראה טעמים סבירים לכך." אף הוראה זו תומכת במסקנתה של השופטת אחיטוב. עיון בהוראה מלמדנו שההחלטה שעל הוועדה להחליט היא "לאשר את דרישת התשלום, בשינויים או בלי שינויים, או לבטלה". על החלטות מעין אלו הקנה ס' 31 לחוק זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים, ולהחלטות שכאלה מכוון ס' 4 של התוספת השנייה לחוק בתי משפט מינהליים. אין חולק שזכות הערעור היא זכות ברמה החוקתית אך אין למעמדה החוקתי של הזכות ולמתן זכות ערעור על כל החלטת ביניים ולא כלום. (ד) השופטת אחיטוב הסתמכה על ההלכה בעניין זה שנקבעה בפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 3959/97 ברק ואח' נ' מנהל מס שבח נתניה (לא פורסם) מפי השופט (כתוארו אז) ש. לוין: "סתם המחוקק ולא פרש באיזו "החלטה" מדובר והאם ניתן לערער גם על החלטות ביניים של הועדה. אמרנו "ניתן לערער" משום שלא נקבע בחוק סדר דין של הגשת בקשת רשות לערער על החלטות ביניים ונמצא שהברירה היא בין הגבלת זכות הערעור להחלטה הסופית לבין מתן זכות ערעור על כל החלטת ביניים לבית המשפט העליון. שאלה זו גופה נדונה בהחלטת רשמת בית משפט זה בע"א 6701/94 והיא החליטה לטובת החלופה השניה. לדעתנו אין לערער אלא על החלטתה הסופית של הועדה ולענין זה סבורים אנו שדין הערעור שלפנינו שווה לפרשה שנדונה בע"א 4843/91 פ"ד מ"ו(1) 876 ולא לפרשיות שנדונו בבר"ע 587/82 פ"ד ל"ג(4) 287 ורע"א 4843/91 פ"ד מ"ו(1) 876; אכן שאלת הפרשנות של הדיבור "החלטה" אינה חייבת להיות אחידה לענין כל חיקוק וחיקוק ומקום שבו יכול והחלטת ביניים שתינתן על-ידי ערכאה פלונית לענין חיקוק פלוני עשויה לפגוע בפועל פגיעה שאין לה תקנה באחד מבעלי הדין, יעדיף בית המשפט את הפרשנות המעניקה לבעל דין זכות ערעור גם על החלטת ביניים על פני הנזק העשוי להיגרם לו עקב שלילת הזכות להשיג על ההחלטה גם על דרך של מתן רשות לערער; אך בנסיבות רגילות, שבהן פגיעה כאמור אינה קיימת אין סיבה לפרש את הדין באופן המקנה לכל בעל דין זכות ערעור על כל החלטה טריויאלית של בית המשפט, שתחייב את בית המשפט העליון לדון בה ללא כל שיקול דעת. בכגון דא השיקול של מהירות הדיון, שעמד ביסוד הילכת ע"א 4843/91, אינו השיקול היחיד; שהרי כל החלטות הביניים שבסמכות ועדת הערר לתיתו מוגבלות הן ביכולת הפגיעה שלהן בזכויותיו של בעל דין וניתנות לתיקון בגדר הערעור על ההחלטה הסופית." אמנם בפרשה זו נדונה השאלה אם יש אפשרות לבקש רשות לערער על החלטת ביניים שנתנה ועדת ערר לפי חוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג - 1963, אך הגיונה חל גם על ענייננו, ועוד נשוב אליה להלן עת נדון בסוגיית הערעור ברשות. דומה אפוא שלא בכדי בחרה המשיבה להכתיר את ערעורה "בקשת רשות ערעור / הודעת ערעור" ולא לשווא הקדימה בכותרת זו את "בקשת רשות ערעור" ל"ערעור". אין בכל החוקים החלים או עשויים לחול בענייננו כל הוראה חוקית מפורשת המקימה זכות ערעור על החלטה של ועדת ערר לפי חוק הביוב שאינה החלטה סופית. (ה) לא נעלמה מעיני החלטתה של חברתי השופטת שרה דותן שהגיעה למסקנה שונה ממסקנתה של השופטת אחיטוב (בר"ע 1904/04 עירית הרצליה נ' יעקב ממן ואח', החלטה מיום 19.4.05 טרם פורסמה; להלן: "הרצליה נ' ממן"). אולם החלטתה של השופטת דותן ניתנה על יסוד העובדות המיוחדות שהיו לפניה והמקרה שלפנינו שונה. נמצא שאין למשיבה זכות ערעור על ההחלטה. 3.2 ערעור ברשות (א) הדיון בסוגיית הערעור בזכות הוא בבחינת הקדמה לדיון בסוגיית הערעור ברשות ודברים שנאמרו שם יפים גם כאן. (ב) את טענתה לקיומו של מסלול לערעור ברשות המשיבה מעגנת, בין היתר, בהוראות חוק בתי דין מנהליים, התשנ"ב - 1992 ("חוק בתי הדין") ובפרשנות שהיא מבקשת לפרש את הוראות חוק הביוב וחוק בתי משפט מנהליים. המשיבה גורסת שוועדת הערר לפי חוק הביוב היא בית דין מנהלי כמשמעותו בס' 4 לחוק בתי הדין וכאמור בס' 8 לתוספת לאותו חוק. לשיטת המשיבה חלה בשאלה זו הוראת ס' 45 (ד) לחוק בתי הדין, ולפיכך פתוחה הדרך למשיבה לעתור לרשות לערער על החלטתו של יו"ר הוועדה. המבקשות חולקות על טענת המשיבה, ולשיטתן חוק בתי הדין אינו חל בענייננו שבו יש הוראה מפורשת בדבר זכות ערעור על החלטות הוועדה (ס' 31 לחוק הביוב), אלא שזכות זו חלה רק על ערעור המופנה כלפי ההחלטה הסופית של הוועדה ולפיכך אין אפשרות לבקש רשות לערער על כל החלטת ביניים. (ג) סבורני שבמחלוקת זו שבין בעלות הדין יש לבכר את עמדת המבקשות על עמדת המשיבה. בטרם אנמק את טעמי אביא את הוראות החוק הרלוונטיות: חוק הביוב: 31. (א) העורר והרשות המקומית רשאים לערער על החלטת ועדת הערר לפני בית משפט לענינים מינהליים; אין לערער על החלטת בית משפט לענינים מינהליים בערעור כאמור אלא ברשות בית המשפט ובנקודה משפטית בלבד. חוק בתי הדין 4. (א) הוראות חוק זה יחולו על בית דין המנוי בתוספת וכן על כל ערכאה אחרת שהוראה בחוק קבעה כי יחולו עליה הוראות חוק זה. (ב) שר המשפטים, בהתייעצות עם השר הממונה על ביצוע חיקוק שמכוחו מוקם בית דין ועם המועצה, ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לשנות את התוספת. (ג) על אף האמור בסעיף קטן (א) לא תחול הוראה של חוק זה על בית דין אם קיימת בחוק אחר הוראה לאותו ענין החלה על אותו בית דין." 45. (א) החלטה סופית של בית דין ניתנת לערעור בזכות בפני בית משפט מחוזי בדן יחיד. .... (ד) החלטת ביניים או החלטה לעכב ביצוע של החלטה של רשות מינהלית שנתן בית דין ניתנות לערעור ברשות לפני בית משפט מחוזי, בדן יחיד, אם ניתנה רשות לכך מאת שופט בית המשפט המחוזי". ס' 31 לחוק הביוב הוא ההוראה המיוחדת לעניין ערעור על החלטות ועדות הביוב ואילו הוראת ס' 45 לחוק בתי הדין היא הוראה כללית החלה במקום שאין בו הוראה מיוחדת, והמסקנה היא שהוראת ס' 31 גוברת על הוראת ס' 45. מסקנה זו מתיישבת עם הגיון הדברים ועם לשונו המפורשת של ס' 4(ג) לחוק בתי הדין. אמנם ס' 45 לחוק בתי הדין דן הן בזכות ערעור על החלטה סופית של ועדת הביוב (ס"ק א' הימנו) הן ברשות ערעור על החלטות ביניים שלה (ס"ק ד'), ואילו ס' 31 לחוק הביוב דן רק בזכות הערעור על החלטת הוועדה, אך עדיין יש לראות בהסדר שקבע המחוקק בס' 31 הסדר מיוחד מלא של זכויות הערעור על החלטות הוועדה הגובר על ההסדר הכללי שבס' 45 לחוק בתי הדין. הדברים מתיישבים הן עם תכלית חקיקתו של ס' 31 לחוק הביוב הן עם הגישה המקובלת בהלכה המצמצמת את זכויות הערעור (ברשות) על החלטות ביניים. השוו בעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 4843/91 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' עלית תעשיות מזון ישראליות בע"מ ואח', פ"ד מו(1) 876 בעמ' 877. אמנם הדברים נאמרו על ערעור על החלטת ביניים של בית דין אחר (בית הדין להגבלים עסקיים) וכאשר חוק בתי דין מנהליים רק בא לאוויר העולם וטרם נכנס לתוקף, אלא שהם יפים גם לענייננו (ונציין שחוק בתי דין מנהליים חל גם על בית הדין להגבלים עסקיים). (ד) אוסיף שהוראת ס' 31 גוברת על הוראת ס' 45 גם מהטעם שס' 31 הוא החוק המאוחר שחוקק בשנת 2000, בעוד שס' 45 לחוק בתי הדין הוא החוק המוקדם שנחקק בשנת 1992 כשמונה שנים קודם לכן. כמובן יש להחיל על ענייננו את ההלכה שברע"א 3959/97 ברק ואח' נ' מנהל מס שבח נתניה שהובאה לעיל, וכך גם החליטה השופטת אחיטוב בהחלטתה בפרשת חולון נ' דנקנר. (ה) בשולי הדברים אומר שלא דנתי בטענת המשיבה שיו"ר הוועדה היה חסר סמכות להחליט כפי שהחליט אף על פי שלכאורה יש בהחלטתי כדי לסגור את הדרך לפני המשיבה להביא בשלב זה לביטול ההחלטה. אמנם המשיבה לא עתרה נגד ההחלטה בעתירה מנהלית משום שחוק הביוב אינו נמנה עם החוקים המפורטים בס' 5 (2) והתוספת השנייה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000, אך לכאורה יכולה הייתה המשיבה לבחון את תוקפה של ההחלטה בעתירה לבית המשפט הגבוה לצדק לפי סמכותו שבס' 15(ד)(3) לחוק יסוד השפיטה. 4. סוף דבר עולה מן המקובץ שדין הבקשה להידחות והיא נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. החלטת בינייםרשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור