1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"נ 36992-02-13 מיום 8.4.2013 (השופטת ר' למלשטריך-לטר). פסק הדין ניתן בערעור על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה הפועלת מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים) מיום 18.12.2012. 2. המבקש, שעבר שני התקפים מסוג דיפלופיה (כפל ראיה) בזמן שירותו הצבאי, הוכר כנכה בגין שני התקפים אלו. ככלל, במהלך השנים שחלפו מאז השתחרר המבקש מן השירות חלה התדרדרות במצבו הבריאותי. המחלוקת בין הצדדים, כמפורט להלן, נסבה, בעיקרו של דבר, על השאלה באיזו מידה יש לייחס את מצבו הבריאותי הנוכחי לנכות המוכרת - להבדיל מסיבות שאינן תלויות בשירות. מחלוקת זו קשורה במידה רבה לכך שלאחר שחרורו מן הצבא אובחן המבקש כלוקה במחלת הטרשת הנפוצה, כאשר לשיטת המשיב אין קשר בין המחלה עצמה לבין שירותו, כמפורט להלן. במסגרת הבקשה הנוכחית התמקדה המחלוקת בין הצדדים בטענותיו של המבקש כי ההרעה במצבו הבריאותי צריכה להיחשב "נכות מוסבת" כמובנה בתקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים), היינו נכות מאוחרת נוספת שאינה יכולה להיחשב החמרה של נכות מוכרת, אך למעשה נובעת ממנה. 3. המבקש, יליד 1969, שירת בצה"ל בין השנים 1992-1989 כמכונאי רכב. עוד טרם גיוסו, בשנת 1987, סבל המבקש מהתקף בודד של דיפלופיה (כפל ראיה), אשר בגינו אף אושפז. בעת שירותו הצבאי הוא עבר שני התקפים נוספים מסוג זה - בשנת 1990 ובשנת 1991 - כאשר האחרון אף לווה בתופעה של חולשה באצבעות הידיים. 4. לאחר שחרורו, אובחן המבקש כחולה בטרשת נפוצה, והחל בטיפול תרופתי בהתאם לכך. ביום 26.10.1992 הכיר קצין התגמולים בשני ההתקפים שאירעו במהלך שירותי הצבאי (אך לא במחלת הטרשת הנפוצה עצמה) כנכות מוכרת, והעמיד את נכותו של המבקש על 10%. 5. בראשית שנת 2007, לאחר שהמבקש עבר התקף נוסף הקשור למחלת הטרשת הנפוצה, הוא פנה בבקשה לקצין התגמולים להכיר בהחמרה במצבו. בהחלטת הוועדה הרפואית בעניינו מיום 20.3.2007 הועמדה נכותו על 70%, עד לבדיקה חוזרת שתיערך כשנה לאחר מכן. ביום 3.6.2008 עבר המבקש בדיקה על-ידי ועדה רפואית, ובה נקבע כי רק 50% מהפרעות הקואורדינציה שאובחנו אצלו קשורות להתקפים שעבר בתקופת שירותו הצבאי. בשל כך, הועמדה הנכות המיוחסת לשירות על 35%, בכפוף לבדיקה חוזרת שתיערך כשנה לאחר מכן. המבקש עבר בדיקה נוספת על ידי ועדה רפואית ביום 8.9.2009, ובה ביקש להכיר בהחמרה במצבו כקבועה. בהחלטת הוועדה הרפואית מאותו יום נקבע כי אכן אין לצפות להטבה תפקודית נוספת במצבו בעתיד. בהתאם לכך, הנכות שנקבעה בשיעור של 35% כאמור לעיל הוכרה לו כנכות צמיתה. בנוסף לכך, הכירה הוועדה הרפואית בנכות נוספת של המבקש בגין דיסארטריה (ליקוי בדיבור) כקשורה לשירותו. בסיכומו של דבר, העמידה הוועדה הרפואית את נכותו של המבקש בגין שירותו הצבאי על 42%. 6. ביום 18.3.2013 פנה המבקש פעם נוספת בעניין החמרה שחלה, לשיטתו, במצבו הבריאותי ושאותה יש לייחס לשירותו. ביום 29.5.2012 התקיימה בעניינו ישיבה של הוועדה הרפואית, ובה הוא אף הגיש חוות דעת מומחה מטעמו. בנוסף, טען המבקש לנכות מוסבת - בהתייחס לפרפלגיה (שיתוק חלקי בגפיים) שהתגלתה בו. 7. הוועדה הרפואית מצאה כי אכן חלה החמרה משמעותית במצבו של המבקש, החמרה אשר אופיינת למחלת הטרשת הנפוצה כמחלה פרוגרסיבית. עם זאת, הוועדה הוסיפה וקבעה כי החמרה זו אינה ניתנת לייחוס לשירותו של המבקש, בשים לב לכך שנכותו נקבעה בגין שני ההתקפים שאותם עבר בזמן שירותו הצבאי, ולא בגין מחלת הטרשת הנפוצה עצמה. נוכח דברים אלו, החליטה הוועדה הרפואית כי ההחמרה במצבו של המבקש איננה נכות מוסבת. 8. על החלטה זו, הגיש המבקש ערעור לוועדה הרפואית העליונה (על פי סעיף 12 לחוק הנכים). הוועדה הרפואית העליונה התכנסה לדון בעניינו של המבקש ביום 18.12.2012. במסגרת הדיון היא שמעה את טיעוני באת-כוחו של המבקש, בדקה אותו ועיינה במסמכים הרפואיים מטעמו, ובסיכומו של דבר הורתה על דחיית הערעור. הוועדה הרפואית העליונה ציינה כי נכותו המוכרת של המבקש התייחסה לשני ההתקפים הספציפיים שחווה, ולא למחלת הטרשת הנפוצה עצמה, ועל כן לא ניתן לראות בהחמרה במצבו כנכות מוסבת. הוועדה הרפואית העליונה הוסיפה והסבירה עוד כי החמרה במצבו של חולה במחלת הטרשת הנפוצה, כפי שנצפתה אצל המבקש, מוכרת ביחס לדפוסיה של מחלה זו כמחלה פרוגרסיבית. 9. על החלטתה זו של הוועדה הרפואית העליונה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט קמא (לפי סעיף 12א לחוק הנכים). 10. ביום 8.4.2013 נדחה ערעורו של המבקש, ממספר טעמים. ראשית, כך נקבע, אם המבקש סבור שיש להכיר במחלת הטרשת הנפוצה עצמה כנכות מוכרת הנובעת משירותו, אזי היה עליו לפנות בעניין לקצין התגמולים עצמו ולא להשיג על דרך ערעור על החלטות ועדה רפואית בנושא של דרגת הנכות. שנית, בית המשפט קמא קבע כי לא ניתן לראות בהחמרה במצבו של המבקש נכות מוסבת, כמשמעה בתקנה 9. בעניין זה, הפנה בית המשפט קמא לחוות דעתו של המומחה מטעם המבקש, אשר הסביר כי ההחמרה במצב מחלת הטרשת הנפוצה, כפי שנצפתה אצל המבקש, היא מהלך מוכר ו"טבעי" של המחלה. בית המשפט קמא הדגיש כי בחוות הדעת זו נקבע כי המצב הנוירולוגי של המבקש אינו תולדה של ההתקפים שהתרחשו במהלך שירותו הצבאי, אלא מבטא החמרה במחלתו היסודית, כחלק מהמהלך הטבעי והצפוי שלה. בית המשפט קמא ציין עוד כי ההכרעה בשאלה האם מדובר בנכות מוסבת אם לאו היא החלטה מקצועית המבוססת על ידע רפואי בתחום, ועל כן, על פי הוראות סעיף 12א(א) לחוק הנכים (המגביל את הערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה בפני בית המשפט המחוזי "לנקודה משפטית בלבד"), שאלה זו אינה יכולה להיות נושא לערעור על החלטה של וועדה רפואית עליונה. עוד התייחס בית המשפט קמא לטענת המבקש לפיה החלטת הוועדה הרפואית משנת 2008, אשר מצאה לנכון להכיר בהתפתחויות מסוימות במצבו של המבקש כנובעות משירותו איננה מהווה טעם להתערב בהחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה. בהקשר זה, קבע בית המשפט קמא כי אף אם נפלה טעות בהחלטתה של הוועדה הרפואית, אין בכך כדי לחייב כיום את הוועדה הרפואית העליונה. 11. בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו זה של בית המשפט קמא. 12. המבקש מסביר, כי הגורמים להתפרצותה של מחלת הטרשת הנפוצה עדיין אינם נחשבים למוסכמים בתחום הרפואה, וקיימות בעניין מספר "אסכולות". אשר על כן, הוא טוען כי ביסודה של בקשת רשות הערעור עומדת השאלה האם החלטה בדבר קבלת אסכולה רפואית על ידי ועדה רפואית בעבר, מחייבת ועדה מאוחרת שדנה באותו עניין, וזאת בהתחשב בהלכה שנקבעה בדנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002) (להלן: עניין אביאן), לפיה כאשר קיימות בנושא מסוים מספר אסכולות רפואיות יש לקבל את האסכולה הרפואית המיטיבה עם הנכה. המבקש סבור כי שאלה זו היא שאלה משפטית מהותית וחשובה, שיש לה השלכות על כלל הפונים למשיב, כמו גם על המבקש עצמו, והיא רלוונטית למגוון של מצבים העוסקים בהכרה בהחמרה של מצב רפואי שלו "אופי גלי". 13. בהמשך לכך ולגופו של עניין מעלה המבקש מספר טענות. ראשית, טוען המבקש כי החלטתו המקורית של קצין הגמולים שלא להכיר במחלת הטרשת הנפוצה עצמה כנובעת משירותו הצבאי, אלא רק בהתקפים שהתרחשו במהלכו, הינה החלטה "מלאכותית", מאחר שהתסמינים אותם חווה לפני השירות אינם מעידים בהכרח על כך שקיננה בו באותה עת מחלת הטרשת הנפוצה. טענה זו של המבקש נסמכה על האופי המינורי של התסמינים שהתגלו טרם השירות, על כך ששלטונות צה"ל בחרו לגייסו למרות שהיו מודעים להתקף שחווה, וכן על כך שלמעשה אובחן כחולה בטרשת נפוצה רק בשנת 1992. שנית, המבקש סבור כי ההתקפים המשמעותיים שאותם חווה במהלך שירותו הצבאי הם אלו שהובילו להתפרצותה של המחלה אצלו באופן חמור לאחר השירות. בעניין זה הוא הסתמך על חוות דעתה של הוועדה הרפואית משנת 2008, כמו גם על חוות הדעת של המומחה מטעמו. בהמשך לכך, טוען המבקש כי הוועדה הרפואית העליונה טעתה שעה שהתעלמה מהאסכולה הרפואית שעליה התבססה החלטת הוועדה הרפואית משנת 2008 ומהאסכולות הרפואיות המוצגות בחוות הדעת של המומחה מטעמו, אשר מהם מהן עולה כי גורמי דחק שאליהם נחשף במהלך שירותו הצבאי הובילו לשני ההתקפים החמורים ושקיים קשר סיבתי בין התקפים אלו לבין ההחמרה שחלה במצבו לאחר שחרורו. עוד מוסיף המבקש, כי אף אם טעות בעבר בהחלטה של ועדה רפואית איננה מחייבת החלטות עתידיות, הרי שבנסיבות העניין החלטת הוועדה הרפואית העליונה מנוגדת להלכה שנקבעה בעניין אביאן. בנוסף, טוען המבקש כי הוועדה הרפואית העליונה לא נימקה מדוע חרגה מעמדתה של הוועדה הרפואית משנת 2008 ולא הביאה אסמכתאות לגישתה. שלישית, המבקש טוען כי משעה שקצין התגמולים לא ערער על החלטתה של הוועדה הרפואית משנת 2008 יש להתייחס אליה כהחלטה שלא נפלה בה טעות. 14. לאחר עיון בבקשה, בהחלטותיהן של הוועדות הרפואיות השונות ובפסק דינו של בית המשפט קמא, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב. כידוע, במקרים שבהם אין מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם של בעלי הדין וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). 15. למרות שטענות המבקש הוצגו במתכונת שביקשה להלבישן בכסות עקרונית, למעשה טענותיו אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. טענותיו של המבקש באשר לשאלה האם נכון היה להגדיר את התסמינים שחווה טרם הגיוס כמשויכים למחלת הטרשת הנפוצה או שמא ההתייחסות הנפרדת להתקפים שחווה במהלך שירותו הייתה "מלאכותית" הן טענות הנטועות בנסיבותיו הקונקרטיות של העניין. זאת ועוד: במידה רבה, טענותיו של המבקש מהוות למעשה השגה על החלטות רפואיות-מקצועיות של וועדה רפואית עליונה, שלה אין להידרש במסגרת ערעור בבית המשפט המחוזי (לפי סעיף 12א(א) לחוק הנכים), ומכוח "קל וחומר" לא במסגרת בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 4070/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012); רע"א 1833/13 פלוני נ' קצין התגמולים - משהב''ט - אגף השיקום (7.4.2013)). 16. ההיבטים העקרוניים שביסוד הבקשה - אופן ההתייחסות למחלה שהייתה "רדומה" טרם השירות והתפרצה במהלכו - אינם נדרשים עוד לדיון עקרוני, בשים לב לפסיקתו של בית משפט זה בעניין אביאן. ההכרעה בעניינו של המבקש תואמת לכאורה הלכה זו, כמו גם הנטייה להעניק פירוש מרחיב להוראותיו של חוק הנכים (ראו גם: 827/82 קצין התגמולים נ' לוי, פ"ד לח(2) 830 (1984); רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817 (1997)). כזכור, נכותו של המבקש הוכרה הגם שנקבע כי סבל ממחלת הטרשת הנפוצה עוד טרם שירותו הצבאי, לנוכח האפשרות שתנאי השירות הביאו להתפרצותם של התקפי המחלה. לכך יש להוסיף שההכרעה בשאלה האם קיים קשר בין נכות מוכרת לנכות חדשה שלגביה נטען כי היא "נכות מוסבת" היא הכרעה רפואית מובהקת אשר מסורה להחלטתה של ועדה רפואית (ראו למשל: ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה(5) 374 (1991)). 17. במלים אחרות, הבקשה היא משמעותית מנקודת מבטו של המבקש, אך הדיון בה אינו מחייב "קביעת כללים חדשים" או הכרעה בשאלות בעלות חשיבות החורגות מעניינו של המבקש. יתרה מכך, במקרה דנן המחלוקת נמצאת בליבת המומחיות המקצועית-רפואית. בענייננו, מצבו של המבקש נבחן על-ידי שני טריבונלים מקצועיים-רפואיים אשר הגיעו למסקנות זהות. לכאורה, אין הצדקה להתערבותה של ערכאת ערעור בכך, כל עוד לא נפלו בהליך פגמים של ממש (ראו למשל: רע"א 8307/06 כץ נ' קצין התגמולים (2.11.06)). 18. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות. רפואהרשות ערעור (בזכות או ברשות)ועדה רפואית (ערעור)ערעורועדה רפואית