בקשת רשות ערעור על פסק דינו והחלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד ברע"א 33675-04-14 ורע"א 33602-04-14 מיום 11.5.14 (השופטת ו' פלאוט), בגדרה נדחו בקשות רשות ערעור על החלטותיו של בית משפט השלום בפתח תקוה בת"א 41297-03-14 ות"א 7129-03-14 מיום 6.4.14 (סגן הנשיאה א' שוורץ) ובת"א 10341-03-14 מיום 30.3.14 (השופטת א' רוטקופף). בצד הבקשה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. במוקד הבקשה צוים לסילוק ידם של המבקשים ממקרקעי ציבור. כדי לרדת לשרשו של עניין, יש להידרש עתה למסכת ההליכים - הרבים, יש לומר - שניהלו הצדדים בטרם הגשת הבקשה נשוא הכותרת. רקע והליכים קודמים המבקשים מתגוררים במקרקעי ציבור המצויים בכפר קאסם. בינואר 2013 הוציאה המשיבה כנגד המבקשים 3-1, 6-5 וכנגד ארבעה נוספים שאינם נמנים על המבקשים בבקשה דנא (להלן התובעים הנוספים) צוים לסילוק יד מכוח סעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א - 1981 (להלן חוק מקרקעי ציבור), המאפשר הוצאת צוי פינוי כנגד מי שתפס מקרקעי ציבור שלא כדין (יודגש, כי לא הוצא כנגד המבקשת 4 צו פינוי, אלא היא טוענת לזכויות במקרקעין שהמבקשים 6-5 נדרשו לפנות). בעקבות כך עתרו המבקשים 3-1 ו- 5, יחד עם התובעים הנוספים, לבית משפט השלום (ת"א 27489-02-13, בפני השופטת ש' קמיר-וייס) בבקשה להורות למשיבה להחכיר להם את המקרקעין, ולחלופין לשווקם באמצעות מכרז על פי חוק או לערוך "עסקת חליפין" כלפי מקרקעין פרטיים באותו איזור. יחד עם התביעה הוגשה בקשה למתן סעד זמני, ועניינו צו מניעה זמני המעכב את ביצוע צוי הפינוי. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 21.4.13, בנימוק כי סיכויי התביעה קלושים ביותר, באשר על פניהם הוצאו צוי הסילוק כדין. על בקשה זו הגישו המבקשים 3-1, 5 ושניים מן התובעים הנוספים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 41799-05-13, בפני השופטת ו' פלאוט), יחד עם בקשה למתן סעד זמני לעכב את ביצוע הצוים. במקביל, הגישו שני התובעים הנותרים בת"א 27489-02-13 בקשה חוזרת לסעד זמני - מעין בקשה לעיון חוזר - שיאסור על המשיבה לפנותם מן המקרקעין. בקשה זו נדחתה אף היא, בהחלטה מיום 23.6.13. בהחלטתו מיום 6.6.13 נתן בית המשפט המחוזי צו ארעי לעיכוב ביצוע הפינוי עד להחלטה אחרת, ובהחלטה מיום 4.8.13 הוחזר התיק לבית משפט השלום למתן החלטה בבקשה לסעד זמני לאחר קיומו של דיון ושמיעת טענות הצדדים; כן נקבע, כי הצו הארעי יעמוד בתקפו עד שתתקבל בבית משפט השלום החלטה בבקשה לסעד זמני. ביום 29.1.14 נמחקה תביעת המבקשים 3-1, 5 ושניים מן התובעים הנוספים, לבקשתם. יודגש, כי במועד זה בוטל עיכוב ביצוע של הצוים בכל הנוגע למבקשים אלה. לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 10.2.14, לאחר קיום דיון, דחה בית משפט השלום את הבקשה לעיכוב ביצועם של צוי הפינוי ביחס לשני התובעים הנותרים. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"א 30535-03-14), ועל החלטת בית המשפט המחוזי באותה בקשה הוגשה בקשת רשות ערעור נפרדת (רע"א 4084/14), שאינה בפניי. המבקשים 2-1 ו-3 הגישו, בחודש מרץ 2014, תביעות לבית משפט השלום (ת"א 41297-03-14 ות"א 7129-03-14 בהתאמה, בפני סגן הנשיאה א' שוורץ). המבקשים 1 ו-2 עתרו לסעד הצהרתי, לפיו הצוים הוצאו שלא כדין, וכן לצו מניעה האוסר על ביצוע צוי הפינוי כנגדם. המבקש 3 עתר לפסק דין הצהרתי לפיו הוא מחזיק במקרקעין כדין, וכן לצו מניעה האוסר על פינויו מן המקרקעין ועל ביצוע הצו כנגדו. במסגרת תביעותיהם עתרו המבקשים לסעד זמני שעניינו מתן צו ארעי כנגד ביצוע צוי הפינוי, בנימוק כי להם זכויות במקרקעין, כי הצוים לא בוצעו תוך 60 ימים כנדרש - שכן הוצאו בינואר 2013 ורק ביום 6.6.13 ניתן צו ארעי נגד ביצועם - וכי מאזן הנוחות בנסיבות נוטה לטובתם. המשיבה עתרה בשני ההליכים - ביום 20.3.14 וביום 26.3.14 בהתאמה, ימים ספורים בטרם חלפו 60 ימים מיום 29.1.14 (ביום 30.3.14) - להארכת תוקפם של ביצוע צוי הפינוי, באופן שיבוצעו בין הימים 30.4.14 ו- 15.5.14; זאת, כך נטען, בשל החשש מביצוע הצוים בימים רגישים במיוחד לפינוי מקרקעין באזור המדובר, וביחוד סביב "יום האדמה" וגם ימי הפסח. עוד נטען, כי לבית המשפט סמכות להאריך את המועדים כמבוקש, הן מכוח סעיף 5 לחוק מקרקעי ציבור, והן מכוח סמכותו הטבועה להאריך מועדים לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984. בתגובה לבקשה האמורה טענו המבקשים, כי פקעו כבר 60 הימים לביצוע הצו, כי אין לבית המשפט סמכות להאריך מועדים בחיקוק - במובחן מתקנות - וכי הארכה כאמור נוגדת את תכליתו של חוק מקרקעי ציבור. ביום 27.3.14 קיבל בית המשפט את בקשת המשיבה והאריך את המועדים לביצוע הצוים במעמד צד אחד, וביום 6.4.14, לאחר דיון משותף בבקשות משני התיקים, דחה את בקשות המבקשים למתן צו מניעה כנגד צוי הפינוי, והאריך את תוקפם כבקשת המשיבה. בית המשפט הטעים, כי סיכויי התביעה קלושים, כי המבקשים בעצמם הודו שתפסו במקרקעין רק לאחרונה, וכן כי המקרקעין מצויים בבעלותה של המדינה ומוחזקים על ידי המבקשים שלא כדין. על החלטה זו הגישו המבקשים 3-1 בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 33675-04-14). כן הגישו המבקשים 6-4 תביעה לבית משפט השלום (ת"א 10341-03-14, בפני השופטת א' רוטקופף) לסעד הצהרתי לפיו צוי הפינוי כנגדם הוצאו שלא כדין. במסגרת תביעה זו עתרו המבקשים אף הם לסעד זמני, ועניינו צו האוסר על שינוי המצב הקיים במקרקעין, ובכלל זה ביצוע צוי הפינוי שהוצאו כנגדם, וזאת מנימוקים דומים לאלה שבבסיס הבקשות למתן סעד זמני בהליך המקביל. המשיבה הגישה ביום 20.3.14 בקשה דחופה להארכת מועדים לביצוע צוי הפינוי, ותוכנה זהה לבקשה שהוגשה בהליך המקביל; כך באשר לתגובת המבקשים לבקשה. בהחלטה בבקשה זו מיום 30.3.14 האריך בית משפט השלום את המועדים לביצוע הצוים, נוכח החשש לפגיעה בנפש או ברכוש אם יבוצעו בימים קודמים למועדים אלה. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (רע"א 33675-04-14). לאחר הגשתה של בקשת רשות הערעור, ביום 26.4.14, דחה בית משפט השלום את בקשת המבקשים 6-4 לעיכוב ביצוע הצוים שהוגשה במסגרת תביעתם; ואולם יודגש, כי החלטה זו איננה מושא בקשת רשות הערעור דנא. בית המשפט המחוזי דן בשלוש בקשות רשות הערעור במאוחד (רע"א 33675-04-14, רע"א 33602-04-14 ורע"א 30535-03-14, בפני השופטת ו' פלאוט. כזכור, כלפי רע"א 30535-03-14 הוגשה בקשת רשות ערעור נפרדת שאינה בפניי). בקשות אלה נסבו על טענות דומות לאלה שנטענו על ידי המבקשים בבית משפט השלום, ועיקרן כי למבקשים זכויות במקרקעין, כי פקעו המועדים לביצוע צוי הפינוי וכי בית המשפט נעדר סמכות להאריך את המועדים לביצוע הצוים. בהחלטה מיום 11.5.14 דחה בית המשפט את הבקשות ועיכב את ביצוע הפינוי למשך 30 יום או עד למתן החלטה אחרת על ידי ערכאת הערעור. ביחס לבקשת המבקשים 3-1 קבע בית המשפט, כי התקיימו התנאים להוצאת צו הסילוק - המבקשים פלשו למקרקעין שלא כדין, והצוים הוצאו בזמנים הקצובים בחוק. באשר למניין 60 הימים בהם על המשיבה לבצע את הצוים קבע בית המשפט, כי אין לכלול את התקופה בה נושא עיכוב הביצוע תלוי ועומד היה בפני בית המשפט, ועל כן יש לספור את מניין הימים החל מיום 29.1.14, המועד בו מחקו המבקשים את תביעתם ופקעה צו לעיכוב ביצוע הצוים. יתרה מכך ציין בית המשפט, כי אין להלום את טענות המבקשים בדבר אופן מנייתם של 60 הימים, שעה שנהנו מעיכוב ביצוע הפינוי, ויש לסבור כי אילו היתה המשיבה מבצעת את הפינוי בתקופות אלה היו המבקשים מוחים נמרצות על כך. לעניין סמכותו של בית המשפט להאריך מועדים נקבע, כי תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 מסמיכה את בית המשפט להאריך מועד הקבוע בחוק מטעמים מיוחדים שיירשמו, ונוכח הנסיבות המיוחדות שפורטו בבקשות, מן הצדק היה להאריך את המועדים לביצוע צוי הפינוי. בקשתם של המבקשים 6-4 - שהוגשה כאמור אך כלפי ההחלטה להאריך את המועדים לביצוע צוי הפינוי - נדחתה אף היא, משום שנסבה בעיקר על טענה זהה, לפיה בית המשפט נעדר סמכות להאריך מועדים כנטען. בית המשפט הדגיש, כי אין בהחלטתו זו משום התייחסות לטיעוני מבקשים אלה בדבר עיכוב ביצוע הצוים, שכן החלטת בית משפט השלום בעניין זה אינה מושא בקשת רשות הערעור, כאמור. הבקשה הבקשה דנא נסבה בעיקר על הנטען בבקשות הקודמות, ועל כן אביא את טיעוני המבקשים בתמצית: לטענתם, הם בעלי זכויות במקרקעין, חלקם מכוח העובדה כי הם מתגוררים שם במשך מספר שנים - ולכל הפחות מעל 36 חודשים, כך שעל פי סעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור לא ניתן להוציא כנגדם צו פינוי מינהלי - וחלקם מכוח זכויות ירושה. נטען, כי פינוים יותיר אותם ללא קורת גג וללא יכולת התארגנות, ואת חלקם אף ללא מקור פרנסה. בנוסף לכך מלינים המבקשים, כי צוי הפינוי לא בוצעו במועדים הקצובים על פי חוק; לטענתם, יש לכלול במניין 60 הימים את הימים שחלפו עד למתן הצו לעיכוב ביצוע הפינוי. עוד נטען, כי אין בית המשפט רשאי להאריך מועדים בחיקוק, וכי יש להבהיר מהם אותם "תנאים מיוחדים" המצדיקים מתן הארכה כאמור, ובפרט ביחס לביצוע צוי פינוי. לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע טוענים המבקשים, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שעה שהנזק שעלול להיגרם להם כתוצאה מפינוים הוא בלתי הפיך, לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיבה, שאופיו כלכלי בלבד. ביום 12.6.14 ניתנה החלטה, ובה התבקשה תגובת המשיבה לעניין סמכותו של בית המשפט להאריך את המועד לביצוע צוי הפינוי. בתגובתה טענה המשיבה, כי לבית המשפט סמכות להאריך את המועדים לביצוע צוי הפינוי כפועל יוצא של סמכותו לעכב את ביצועם לפי סעיף 5ב לחוק מקרקעי ציבור, וכן בהתאם לסמכות טבועה הנתונה לבית המשפט לפי חוק בתי המשפט להאריך מועדים, לרבות כאלה שנקבעו בפסקי דין והחלטות. נטען, כי בנסיבות הפרשה נתמלאו התנאים להפעלת הסמכות האמורה - אי העשיה נובעת מסיבות שלא היתה למבקש ההארכה שליטה עליהן, והארכת המועד נחוצה כדי למנוע אי-צדק. לטענת המשיבה, בשל העיכובים הרבים שנגרמו בשל התנהלות המבקשים, לא עלה בידיה לבצע את הצוים, ואילו בתקופה שבעבורה התבקשה הארכה, לא ניתן היה לבצעם בשל הטעמים שפורטו. יתרה מכך נטען, כי אי-מתן הארכה בנסיבות יוביל לתוצאה שאינה צודקת, כאשר יוותרו המבקשים - אשר נקטו בהליכים רבים שניצלו כדי להוסיף ולבנות על המקרקעין וכך "לקבוע עובדות בשטח" - במקרקעי ציבור שלא כדין, באופן הנוגד את האינטרס הציבורי. הכרעה אפתח בשורה התחתונה: לא ראיתי להיעתר לבקשות רשות הערעור במרבית הטענות; אך ראיתי לנכון להציע לחברי ליתן רשות ערעור, לדון בנושא הסמכות להארכת מועד כבערעור, אולם לקבוע כי היתה סמכות וכפועל יוצא לא להיעתר לערעור, כפי שיפורט להלן. בכל הנוגע לטענות המבקשים בדבר זכויותיהם במקרקעין, אופן מניית 60 הימים, מאזן הנוחות וסיכויי הערעור בכל הנוגע לעיכוב ביצוע הצו, איני נעתר לבקשת רשות הערעור. זאת, כפי שיובהר, להבדיל משאלת סמכותו של בית המשפט להאריך את המועדים לביצוע הצוים. ראשית, טענות אלה נסבות במובהק על קביעותיהם העובדתיות של בתי המשפט הקודמים ואינן מעלות שאלה משפטית החורגת מעניינם של הצדדים. נוכח האמור, אין הבקשה - לעניין טענות אלה - באה בקהל המקרים בהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. יודגש עוד, כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים, לא כל שכן בגלגול שלישי (ראו, לאחרונה, רע"א 3993/14 חזית נצרת הדמוקרטית נ' המיסיה הדתית הרוסית בירושלים (8.6.14)). יתרה מכך, טענות אלה באו כמה וכמה פעמים בפני הערכאות השונות, נדונו בהרחבה ונדחו אחת לאחת. נקבע כעניין שבעובדה, כי המבקשים לא הניחו ראיה ממשית לזכויותיהם במקרקעין (עמ' 10 להכרעתו של בית המשפט המחוזי), כי פלשו למקרקעי ציבור, בנו בהם ואיכלסום שלא כחוק, וכי ממילא צוי הפינוי כנגדם הוצאו כדין (שם). כך גם נקבע, כי מניין 60 הימים לביצוע הצוים, בהתאם לקבוע בסעיף 5(א) לחוק, ייעשה "ממועד ביטולה או פקיעתה של החלטה בדבר עיכוב ביצוע", כעמדת המשיבה, ואין לכלול במניין ימים אלה את התקופה בה הבקשה לעיכוב ביצוע היתה תלויה ועומדת בפני בית המשפט (עמ' 11 לפסק הדין). אוסיף, כי פרשנות זו גם הוסכמה על הצדדים בהסדר דיוני בהודעה משותפת שהוגשה ביום 21.3.13 (ראו סעיף 20 להחלטת בית משפט השלום בת"א 41297-03-14). אין בבקשה ובנימוקיה כדי לשנות מקביעות אלה ומן ההחלטות שהתקבלו בהתאם. באשר לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה כאמור בצד בקשה זו - לא למותר לציין, כי המבקשים הגישוה ב"דקה ה-90" (10.6.14), בעוד פסק הדין נשוא הבקשה עוכב ביום 11.5.14 למשך 30 יום (!). הגם שלא ראיתי שלא להיעתר לבקשה אך נוכח השיהוי שדבק בה בלבד, הוא מצטבר ליתר הטעמים הנזקפים לחובתם של המבקשים. ואולם, באשר לשאלת סמכותם של בתי המשפט להאריך את המועדים לביצוע צוי הפינוי, אציע - כאמור - לפעול לפי סמכותנו בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי ולדון בבקשת רשות הערעור כבערעור, שכן יש בה כדי להעלות שאלה משפטית כללית החורגת ממחלוקת הצדדים. עם זאת לגופו של עניין סבורני, כי אין מקום לקבלת הערעור, שכן בנסיבות המקרה, לדעתי לבית המשפט סמכות להאריך את המועדים לביצוע צוי הפנוי, כפי שיובהר להלן. בפתח הכרעתנו יצוין, כי טיעוני הצדדים נעדרים הבחנה בין תוקף הצו לבין המועד לביצועו. קרי, משעה שהוצא כדין צו פינוי מינהלי, הוא עומד בתקפו, אף אם לא הוגשם בתוך מניין 60 הימים כנדרש (זאת כמובן, כל עוד לא הוכח בבית המשפט כי הוצא שלא כדין). זאת, שכן לצו פינוי מינהלי שתי פנים: ביצוע הצו, משמע פינוי הפולשים מן המקרקעין, ובנוסף לכך פן עונשי, המאפשר - כקבוע בסעיף 5ג(ב) לחוק מקרקעי ציבור - להטיל קנס ואף עונש מאסר כל עוד מחזיקים הפולשים במקרקעין בניגוד לצו שהוצא כנגדם. תהא לנגד עינינו תכלית צוי הפינוי - שמירה על קרקעות ציבור מפני פולשים - ולאו מילתא זוטרתא היא. בית משפט זה רואה בתפקידו להגן על קרקעות הציבור ועל חלוקתם השויונית, תוך תמיכה באכיפה כנגד העושים בהם כבתוך שלהם וגוזלים את הציבור. על רקע זה יש לראות גם את המקרים שלפנינו, שנבחנו בכור שני בתי המשפט הקודמים. ואכן, אילו קבענו - ולא זו דעתי, כפי שיפורט - כי בית המשפט, בהאריכו את המועדים לביצוע צוי הפינוי, פעל בהיעדר סמכות, וכפועל יוצא מכך חלפו המועדים לביצוע הצוים, עומדים לרשות המשיבה כאמור אמצעי אכיפה נוספים, העשויים להגשים את האינטרס הציבורי, אף אילולא אופשר ביצוע הצו בפועל בשל חלוף המועד. יתרה מכך, המשיבה יכולה בכל עת - ובהתאם לתנאים להוצאת צו פינוי מינהלי כקבוע בסעיף 4 לחוק מקרקעי ציבור - להוציא צו מינהלי חדש, אלא שהדבר כרוך בהפעלה מחודשת של מנגנונים מינהליים והוצאת משאבים נוספים, ובודאות קרובה התדיינות נוספת וממושכת בבתי המשפט; ועל כן נקל לשער מדוע - ביחוד בנסיבות דנן - אין היא חפצה בכך. גם בית המשפט אינו צריך לאטום עיניו מראיית הדברים נכוחה; אכן, כפי שנאמר במקום אחר "אין בית המשפט יכול לאטום עיניו ואוזניו... מעשה שוטה שבעולם" (רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (2008), בפסקה ח(1)). מכל מקום, בנסיבות העניין נמנעת לדעתי תוצאה מעין זו, שכן סבורני, כי לבית המשפט היתה סמכות טבועה להאריך את המועדים כפי שעשה. סמכות טבועה סמכות טבועה היא סמכות הנתונה לבית המשפט מעצם טבעו ותפקידו כגוף המכריע בסכסוכים המובאים בפניו (רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה (2009) (להלן עניין ממן)). מדובר בסמכות שיורית, המרחיבה ומפרשת את הכלל, שלפיו אין לה לרשות אלא מה שנתן בידה החוק. בפסיקה נקבע, כי יש לעשות שימוש זהיר ומצומצם בסמכות זו, שהיא "אינה אלא אותה סמכות מינימלית בענייני נוהל, יעילות המשפט וצדקתו הדרושה לבית המשפט כדי שיוכל למלא את התפקיד שלמענו הוא קיים" (ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כה(2) 89, 96 (1974), מפי השופט צ' ברנזון (להלן עניין בן שחר); פנחס גולדשטיין "ה'סמכות הטבועה' של בית-המשפט" עיוני משפט י (1984) 37, 38-37 (להלן גולדשטיין)); כלומר, השימוש בה נוגע בעיקר לסדרי דין, במטרה לשמור על תקינות ההליכים ולהגשים צדק דיוני (לדוגמאות לשימוש בסמכות זו, ראו עניין ממן, בפסקה 16 והאסמכתאות שם). ראוי לציין, כי לשאלה עד כמה מוגבלת סמכות זו לסדרי דין - להבדיל מענייני מהות - אין מענה חד-משמעי (ראו עניין ממן, בפסקה 18, ובע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני (2011) (להלן עניין פלוני) בפסקה 18; כן ראו מאמרו של אמל ג'בארין "הזכות לאנונימיות, זכות הגישה לערכאות, סמכות טבועה ומה שביניהם" מחקרי משפט כט (2013) 309, 340-338 (להלן ג'בארין)). אכן, גבולותיה של סמכות זו אינם חדים; כבר נאמר מפי השופט - כתארו אז - מ' חשין, כי "אין צורך בדמיון מופלג כדי להבחין כי גבולותיה של אותה 'סמכות טבועה' מטושטשים-משהו (בלשון המעטה), וכי היקף פרישתה של הסמכות אינו בהיר לחלוטין" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סולומון פ"ד נה(1) 199, 264 (להלן עניין רוקר)). דברים אלה עולים מעצם הגדרתה של הסמכות כ"טבועה"; היא מובנית לתוך "שחר ברייתו" של המוסד השיפוטי, אך אינה מפורטת עלי ספר. בשל כך, השימוש בה ייעשה ככלל אך במקרים חריגים בהם נדרש הדבר באופן חיוני (ראו א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 11 - תשע"ג) 401-402; עניין רוקר, בפסקה 20 והאסמכתאות שם; לדיון בשיקולי המדיניות העומדים ביסוד השימוש המצומצם בסמכות זו ראו גולדשטיין, ביחוד בעמ' 41-43; להרחבה בדבר המגבלות שהתפתחו בפסיקה לגבי השימוש בסמכות הטבועה ראו עניין פלוני, בפסקאות 23-16). אשר לצמצום בשימוש בסמכות זו כנגזרת מאופיה, ביחוד כאשר הסוגיה הנתונה מוסדרת בחקיקה - אמר חברי השופט נ' סולברג: "הישענות על 'סמכות טבועה' גם היא אינה לרוחי. כשבדבר-חקיקה מפורש עסקינן, מתקיים בנו 'דע מאין באת ולאן אתה הולך'. לא כן באשר ל'סמכות טבועה'. בטבע אפשר ללכת לאיבוד" (בג"ץ 2759/12 וינר נ' מבקר המדינה (2012) (להלן עניין וינר). באותה פרשה נזדמן לי לומר דברים דומים, לפיהם יש למעט בשימוש בסמכות זו, בפרט שעה שהסוגיה הנתונה מוסדרת בשורת הסדרים חוקיים (שם, פסקה ו' לחוות דעתי; ראו גם ע"פ 6578/12 מדינת ישראל נ' רשת נגה בע"מ (2012); בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל (2011) (להלן עניין שטנגר)). אכן, "בטבע אפשר ללכת לאיבוד", אך כולנו חיים בטבע ועלינו לפעול במציאות שבו. והערה באשר למקור הסמכות הטבועה: אזכיר, כי המשיבה ביקשה לייחס את הסמכות הטבועה הנתונה לבית המשפט להאריך מועדים לסעיף 75 לחוק בתי המשפט - שעניינו סמכות כללית למתן סעד - הקובע כך: "כל בית משפט הדן בענין אזרחי מוסמך לתת פסק דין הצהרתי, צו עשה, צו-לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". אכן, בתי משפט נהגו לעיתים לראות בסעיף האמור את המקור להפעלת הסמכות הטבועה (ראו עניין רוקר, בסעיף 25; רע"א 9064/11 קיסלביץ' נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (2013), בחוות דעתו של השופט א' שהם). בית המשפט המחוזי לעומת זאת, סמך ידו על תקנה 528 לתקנות סדרי הדין האזרחי - שעניינה הארכת מועדים - הקובעת כך: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו". ראשית יוער, כי השימוש בתקנה 528 באשר לקביעות בתי המשפט מוגבל ל"מועד או זמן ... לעשיית דבר שבסדר דין או שבנוהג" (הדגשה הוספה - א"ר). באשר למועדים שנקבעו בחיקוק, יש צורך בטעמים מיוחדים להארכה; ראו גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מה' 11 תשע"ג-2013) 396. סעיף 75 אף הוא, גם אם במקורו נועד לעניינים שאינם זהים לנידון דידן, כולל בחובו סמכות רחבה, וכך פורש. אולם באופן כללי דומה, כי הסמכות הטבועה מקורה בראש וראשונה פחות בסעיף או תקנה, מאשר כיצירת ההלכה הפסוקה (גולדשטיין, בעמ' 40), הנגזרת ממהותו של בית המשפט כמוסד שיפוטי (ישגב נקדימון, הגנה מן הצדק 129-128 (מהדורה שנייה, תשס"ט-2009). על כן, יתכן להבדיל עיונית בין השימוש בסמכות טבועה, לבין הפעלת סמכותו של בית המשפט מכוח סעיף 75 (ראו רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי [1995] החברה לשירותי בזק בינלאומיים בע"מ (2010) (להלן עניין מור); ראו הבחנה זו בעניין וינר) ולבין הפעלת סמכותו מכוח תקנה 528 (להבחנה זו ראו בעניין ממן, בפסקאות 16-15), אלא שהדברים אינם מחוורים דיים וגם אין צורך להרחיב בכך, שהרי קיומם של שלושת הנתיבים מוביל לתוצאה דומה. בנידוננו שלנו יתכן שניתן היה להאריך מועדים מכוח הסמכות לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט, המעניק לבית משפט שיקול דעת רחב במתן סעד ככל שהדבר נחוץ, תחת תקנה 528. סעיף 75 פורש בהרחבה; אכן, הוא מסמיך למתן סעדים ככל שהם נדרשים לצורך ההליך, כאשר הוכח כי הנתבע הפר את זכותו של מבקש הסעד, הקנויה לו על פי דין - כלומר, יש להצביע על עילה בדין המהותי (ראו עניין מור, בפסקה 32 לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' ריבלין; עניין וינר, פסקה ו' לחוות דעתי). בנידון דידן העילה הרלבנטית היא הפלישה ובעקבותיה פינוי פולשים. מכל מקום, בין כך ובין כך, הסמכות הטבועה קיימת, ואליה אדרש עתה. סמכות טבועה להארכת מועדים באשר לסמכות הטבועה הספציפית להארכת מועדים: כבר נאמר, הלכה היא כי ניתן במקרים חריגים, חרף עקרון הסופיות של פסקי הדין, לעשות שימוש בסמכות טבועה להאריך מועד שנקבע בפסק דין כדי למנוע תוצאות קשה או בלתי-צודקת באופן קיצוני (ע"א 7737/11 מצקר נ' נאור כהן ייזום והנדסה בע"מ (2013), בסעיף 5 והאסמכתאות שם; ע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי פ"ו מד(3) 279 (1992)). הלכה זו נקבעה במקור בעניין בן שחר, שם נאמר כי ניתן להאריך מועד הקבוע בפסק דין כאשר אי-העשיה אינו בשליטת בעל הדין המבקש הארכה, וכי ההארכה דרושה בנסיבות העניין למנוע אי-צדק. אלא שבנידון דידן האריכו בתי משפט השלום מועדים הקבועים בחיקוק - המועד לביצוע צוי פינוי מנהליים קבוע בסעיף 5 לחוק מקרקעי ציבור. פסק הדין בעניין ממן עסק בהרחבה בשאלת סמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים הקבועים בחיקוק. בשאלה זו נקבע בעבר, כי לשם הארכת מועד הקבוע בחיקוק נחוצה הוראה מסמיכה, וגישה זו רווחה שנים רבות (ראו ההפניות בעניין ממן, בפסקה 16). ואולם, בבר"ם 2340/02 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, רמת השרון נ' וכט, פ"ד נז(3) 385 (2003) (להלן עניין וכט) הובעה דעת השופטים - כתארם אז - ת' אור (עמ' 397-398) וד' ביניש (עמ' 403), לפיה אפשר שלבית המשפט נתונה סמכות טבועה להאריך מועדים הקבועים בחיקוק. בהתבסס על כך, בעניין ממן, גרס השופט - כתארו אז - א' גרוניס, כי אין מניעה להכיר בסמכות טבועה של בית המשפט להאריך מועדים הקבועים בחיקוק, אף אם לא הוסמך לכך באמצעות הוראת חוק או תקנה מפורשת (שם, בפסקה 17). נאמר שם בנוסף, כי לעתים יוסק שאין לבית המשפט סמכות טבועה, מקום בו הסדיר המחוקק נושא "באופן ממצה, כך שמשתמע ממנו הסדר שלילי לגבי האפשרות כי בית המשפט יפעיל סמכויות נוספות על אלה שהוזכרו בחוק" (שם, בפסקה 18). ואכן לא נעלם מעינינו למשל, סעיף 238א(ט) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, שבו ניתנה לבית המשפט סמכות להאריך תקופת 30 יום לביצוע צו הריסה מינהלי, "אם ראה כי מן הנכון לעשות כן". במצב של שתיקת המחוקק, השאלה האם מדובר בהסדר שלילי תלויה איפוא בפרשנות דבר החוק המסמיך. לענייננו אנו: האם הוראת סעיף 5 לחוק מקרקעי ציבור, הקובעת מועדים לביצוע צוי פינוי, מהוה הסדר שלילי באופן שממנו עולה כי לבית המשפט אין סמכות טבועה להאריך מועדים אלה? דומני, כי אין התשובה לכך בחיוב. בהקשר זה נקבע בעניין וכט, כי הסדרתו של נושא המועדים בחוק הרלבנטי אינה מצביעה בהכרח על כוונת המחוקק למצות את נושא הארכת המועדים, ועל כן אין הדבר מלמד על קיומו של הסדר שלילי בשאלת ההארכה. זאת, בניגוד למצב בו התייחס המחוקק לנושא ההארכה, אך הפקיד את סמכות ההארכה בידי רשות מרשויות המדינה, באופן המלמד על הסדר שלילי, לפיו בית המשפט אינו מוסמך להאריך מועדים אלה. ובהיקש לענייננו: סעיף 5 לחוק מקרקעי ציבור איננו מתייחס לנושא ההארכה, אלא מציין את מניין הימים בהם על המשיב לבצע את הצו, החל ממועד הפינוי המצוין בו, ככל שטרם התפנו הפולשים מן המקרקעין. להשוואה, בעניין ממן, סעיף החוק הרלבנטי הסמיך את הגורם המינהלי להאריך את המועד במניין ימים המוגדר בחוק, ועל כן נקבע כי קיים הסדר שלילי ביחס לסמכותה הטבועה של המדינה להאריך מועדים אלה. אוסיף: פרשנות לפיה אין בית המשפט רשאי להאריך את המועד לביצוע צוי הפינוי עשויה להוביל לתוצאות בלתי-צודקות, שלא לומר אבסורדיות, וענייננו יעיד. בנידון דידן, הוצאו צוי הפינוי בחודש ינואר 2013; מניין הימים לביצועם החל ביום 29.1.14, קרי המועד הסתיים בסוף מרץ 2014. האם באמת ובתמים ניתן לטעון, כי בשום פנים ואופן אין ניתן להאריך את המועד האמור? לדידי, התשובה על כך אינה בחיוב. תשובה חיובית לכך משמעותה כי על הרשויות לשוב ולהוציא צוים חדשים כדי לבצע את הפינוי, תהליך שיגרום לעיכובים נוספים. והאינטרס הציבורי המובהק כל כך בהשבת המצב לקדמותו - מה יהא עליו? הדברים אינם עולים בקנה אחד עם תכליתו של חוק מקרקעי ציבור (וראו דברי ההסבר להצעת החוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים) (תיקון), תשס"ג - 2002, הצעות חוק הממשלה תשס"ג - 169). לנקודה זו אשוב בהמשך. התנאים בהם ייעשה שימוש בסמכות טבועה לשם הארכת מועד בחיקוק הנה כי כן, קיים מתוה לפיו ניתן לבית המשפט להשתמש בסמכותו הטבועה כדי להאריך מועדים הקבועים בחיקוק, שעה שאין בחיקוק קביעה מפורשת המנוגדת לכך וכאשר אין בחוק הסדר שלילי ביחס להפעלת סמכות זו. נעמוד עתה על אמות המידה בהן ניתן לעשות שימוש בסמכות זו, ולהחילן ביחס למקרה זה. אמות מידה אלה משקפות, לטעמי, את התכליות שביסוד השימוש בסמכות טבועה; ופשיטא, כי השימוש בסמכות כזו להאריך מועדים לא ייעשה כעניין של מה בכך. ניתן וראוי לשם כך להקיש ככלל מן התנאים שגובשו בנושא הארכת מועדים שנקבעו בפסק דין מכוח סמכות טבועה: ראשית, בראשונה הותנה, כי למבקש ההארכה אין שליטה על מצב העניינים שבו נדרשת ההארכה, אך הכלל רוכך; שנית, ועיקר, כי ההארכה נדרשת בנסיבות העניין על מנת למנוע אי-צדק גדול; וראו לעניין זה פסיקתו של השופט (כתארו אז) מצא בע"א 230/87 שקולניק נ' זכאי פ"ד מו(3) 279, 286-284; וכנאמר שם (עמ' 286) "אמור מעתה, שהסמכות הטבועה להעניק ארכת חסד נתונה לבית המשפט, באורח חריג לכלל הרגיל, גם אם התנאי של אונס נסיבות איננו מתקיים כל דרכו, ובלבד שהענקת הסעד דרושה 'למניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן' (דברי הנשיא שמגר ברע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן-דוד פ"ד מה(5) 661, 668)". בנוסף לתנאים בסיסיים אלה, על השימוש בסמכות הטבועה לעלות בקנה אחד עם הוראות החוק ותכליתו (בש"פ 962/01 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל, נה(3) 529 (2001), פסקה 4 לפסק הדין; בש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל (2011)). ואולם, תנאים אלה - במיוחד הראשון - רוככו, עוד סבורני כי עוצמת ההיתר להפעלת הסמכות הטבועה להאריך מועדים בחיקוק עולה ככל שנחוץ הדבר על מנת להגן על האינטרס הציבורי ולא הפרטי בלבד; כלומר, משניתן להשתמש בסמכות טבועה על מנת למנוע אי-צדק פרטי, מקל וחומר כי ניתן לעשות כן לשמירה על הצדק הציבורי. כפי שיוראה להלן, בנסיבות דנן אי מתן הארכה מכוח סמכות טבועה עולה לכדי חוסר צדק ציבורי. ובענייננו שלנו בנידון דידן אין ספק, כי המבקשים בהתנהלותם עשו כל מה שביכולתם לעכב את ביצוע הצוים, ובכלל זה הגשת בקשות רבות לסעד זמני של עיכוב ביצוע, באופן שדחה את ביצועם לפחות עד ה-29.1.14. כאמור, כל זמן שבקשות אלה תלויות ועומדות היו, גם כאשר לא היו צוי עיכוב בתוקף, ניתן היה לצפות כי המשיבה - מטעמי הגינות משפטית גם אם לא חובה משפטית פורמלית - תמתין בביצוע הצוים. יתרה מכך, במסגרת רע"א 41799-05-13, ביום 6.6.13 הגישה המשיבה הודעה לפיה היא מתכוונת לבצע את הצוים בימים הקרובים, אך בו ביום כאמור נתן בית המשפט המחוזי צו ארעי כנגד ביצוע הצוים. מנגד, אין לכחד כי המשיבה לא פעלה באופן המיטבי על מנת לבצע את הצוים; בקשותיה להארכת המועדים לביצועם הוגשו אך ימים ספורים לפני חלוף 60 הימים מאז פקע עיכוב הביצוע, ויש לייחס לה כמובן ידיעה מראש על מועדיהם של יום האדמה ולהבדיל ימי הפסח. ברי, כי על הרשות, מיום הוצאת צו הפינוי, להחיש עד כמה שניתן את ביצועו, וזאת לשם הגשמת האינטרס הציבורי בפינוי מהיר של פולשים ממקרקעי ציבור, וכן כדי למנוע הישנותם של מקרים מעין אלה, בהם מנצלים פולשים את הזמן כדי לקבוע עובדות בשטח. חרף האמור סבורני, כי הנסיבות בהן התבקשה ההארכה, נוכח אירועי "יום האדמה" וימי הפסח, אכן לא היו בשליטתה המלאה של המשיבה, שמשאביה מוגבלים, וקביעה זו אף נתמכה בתצהירו של מר סקופ, מנהל חטיבת השמירה מטעם המשיבה וחבר מנהלת תיאום פעולות אכיפה במשטרת ישראל שהוגש יחד עם בקשות המשיבה להארכת מועדים לביצוע הצוים; אך העיקר הוא, שהארכת המועד דרושה למניעת עוול לציבור. אשר לצדק, אין צורך להכביר מלים מעבר לנאמר בפסקה י"ט מעלה. בנסיבות שבהן נקבע על ידי בתי משפט אחדים, כי המבקשים אינם בעלי זכויות במקרקעין ופלשו אליהם שלא כדין, ונוכח התנהלותם, לפיה ברי כי כוונתם להמשיך ולגרור את הדברים תוך מאמץ לבנות ולאכלס את המקרקעין וכך להקשות על הליך הפינוי - אי מתן הארכה משמעו פגיעה קשה באינטרס הציבורי. בנידון דידן נחוצה איפוא הארכת המועדים על מנת להגשים את האינטרס הציבורי בפינוי מהיר של פולשים ממקרקעי ציבור. אכן, בעבר נזדמן לי לא אחת להתבטא באשר לקלות הבלתי נסבלת שבה מניחים פולשים את ידיהם על מקרקעי ציבור, והצורך במענה שיפוטי הולם לתופעה זו: "....הטעם הוא הצורך במאבק לזכויות הציבור לקרקעות וכנגד פלישה לקרקעות ציבור, שכבר נזדמן לבית משפט זה לדון בו (ע"א 4090/04 סלע נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל); רע"א 5201/04 היב (כהן) נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופטת פרוקצ'יה); רע"א 10152/04 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"א 1104/05 שרלי חומרי בנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"א 5333/05 גבריאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"א 6156/05 אדאדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה). אין מנוס ממאבק עיקש בפלישה לקרקעות ציבור, הקרובה להיות לדעתי מכת מדינה במקומות רבים. רשויות המדינה והציבור למיניהן מטבען הן גופים מסורבלים וכבדי תנועה, שהליכי פעולתם לא אחת איטיים, אם מטעמים טובים ואם מטעמים פחות טובים. אך בית משפט זה תפקידו לעודד את הרשויות בבואן לעשות מלאכתן, אם גם באיחור, ולהגן על רכוש הציבור". (רע"א 11527/05 עיריית תל-אביב יפו נגד שרון לוי (2006) בפסקה ד' (הדגשות שלי - א"ר) ברע"א 5333/05 גבריאלי נ' מינהל מקרקעי ישראל (2005) נאמר כי "בית משפט זה לא יתן ידו להנצחתה של פלישה, אף אם הרשויות השתהו שנים רבות בעשיית מלאכתן, ובהיעדר עילה שבדין לקביעה כי קמו לפולשים או לבאים מכוחם זכויות". כן ראו רע"א 11700/05 חבה נ' מינהל מקרקעי ישראל (2006), בפסקה ה' והאסמכתאות שם; רע"פ 567/11 מזרחי נ' מדינת ישראל (2011), בפסקאות ט'-י"א והאסמכתאות שם; רע"א 1816/13 אמ.די.הי. בניה ותעשייה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (2013); רע"א 3637/13 אגבאריה נ' מינהל מקרקעי ישראל (2013)). נשאלת השאלה, האם ניתן להגשים אינטרס ציבורי זה של סילוק פולשים במקרקעי ציבור באמצעים אחרים, שאין כרוכה בהם הפעלת סמכות טבועה מצד בית המשפט? כאמור, ניתן להפעיל מנגנוני קנס כספי ואף עונש מאסר כנגד הפולשים, כל עוד צו הפינוי עומד בתקפו, וכן להוציא צו פינוי חדש. ואולם, משמעות הדבר היא גרירה נוספת של נושא שצריך היה להסתיים מכבר. הדרך המיטבית בנסיבות להגשמת האינטרס הציבורי - השמירה על מקרקעי ציבור - היא בהארכת המועדים לביצוע הצוים. כאמור, הצדדים מנהלים הליכים משפטיים מזה למעלה משנה וחצי, תוך שעניינם בא בפני הערכאה הדיונית ושתי ערכאות ערעור, ובינתיים נמשכים בניה במקרקעין ואכלוס הנבנה. בנסיבות אלה, אם לא יוארכו המועדים לביצוע צוי הפינוי - אף אם תוכל המשיבה לנסות לפעול בדרכים אחרות, כמתואר - יהא בכך כדי להוציא חוטא נשכר, ולהחליש את המסר המובהק לפיו אין לאפשר פלישה למקרקעי ציבור שלא כדין, שאת הכרעתו יש לראות ובמפגיע גם לאורו. בשל כך סבורני איפוא, כי בנסיבות אלה השימוש בסמכות טבועה להארכת המועדים לביצוע הצוים, היא דרך ראויה להגשמת האינטרס הציבורי. האם הארכת המועדים עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ותכליתו? מחד, תכליתו הברורה של חוק מקרקעי ציבור, היא סילוקם של מי שפלשו למקרקעי ציבור שלא כדין, ובמובן זה מתן הארכה בנסיבות מגשים את תכלית החוק. אמנם, עוסקים אנו בצו פינוי מינהלי, שהרשות מוסמכת בנסיבות מסוימות להוציאו בלא לעתור לבית המשפט. המחוקק ביקש לאזן את הדברים, בין היתר, באמצעות קביעת תנאים הן בנוגע להוצאת הצו, הן בנוגע לביצועו ולהשגה עליו. כך ניתנת הרשות - בסעיף 5ב - למי שרואה עצמו נפגע מהצו לפנות לבית המשפט ולהוכיח את זכותו, בחינת פשיטא. אחד מן התנאים שנקבעו באשר לביצוע הצו, הוא כי לאחר קבלת אישור הממונה, ניתן לבצע את הצו תוך 60 מיום ממועד הפינוי הקבוע בו. דומה, כי הגבלה זו נועדה להוות איזון לאותה סמכות פינוי מנהלית. ואולם, בעניין זה אבקש לפנות שוב לנסיבות המקרה, כמתואר מעלה, המצדיקות הארכתה של תקופה זו. כללם של דברים סוף דבר, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור, וממילא לבקשה לעיכוב ביצוע, ורשאית המשיבה לבצע את צוי הפינוי עד ליום 4.8.14, גם בשל חודש הרמדאן וחג עיד אלפטר, ולא יאוחר מכך. יש לקוות, כי תשכיל המשיבה לבצע את הצוים במועד זה, ולשים קץ לפרשה שאין חולק כי התמשכה מעבר לסביר; ובמבט צופה פני עתיד תשכיל לבצע צוי פינוי בתקופה שנקבעה לכך בחוק, בלא הארכות, ועליה להיערך לשם כך כראוי. אין צו להוצאות. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור