1. זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' עמית) שלא לפסול חלקים מחוות-דעתו של מומחה שיקומי. המשיב 1 (להלן - המשיב) נפגע בתאונת דרכים, והוא מרותק לכיסא גלגלים. למרות בדיקות שונות שעבר בבתי חולים לא נמצאה הסיבה לפגיעה זו ביציבותו. המשיב פנה לבית-משפט קמא בתביעה למתן תשלום תכוף, ונפסק לו סכום מסוים. המשיב הגיש גם בקשה למינוי מומחים. בית-משפט קמא נענה לבקשה חלקית והורה על מינוי מומחה שיקומי. המומחה השיקומי שמונה נתן חוות-דעת, ובה קביעות שונות המתייחסות לעתידו של המשיב. המבקשים ביקשו מבית-משפט קמא לפסול חלקים מחוות-דעת זו בטענה שהמומחה חרג מסמכותו - שבמסגרתה נתבקש רק ליתן חוות-דעת לעניין הפיצויים התכופים. בית-משפט קמא דחה את הבקשה. בית-המשפט הבהיר שבהחלטתו המקורית לא פירש אם מינויו של המומחה נעשה לצורך התשלום התכוף בלבד או לצורך התיק העיקרי, עם זאת הוא סבר כי אף אם היה קובע במפורש בהחלטתו המקורית כי המינוי נעשה לצורך התשלום התכוף בלבד, לא היה מקום לפסילת חוות-הדעת או חלקים ממנה. בית-משפט קמא הסביר שאמנם ברגיל יש למנות מומחים בתחומים השונים, ורק בשלב מאוחר יותר מומחה שיקומי, אך סבר כי לשופט שיקול-דעת, אף אם אין הסכמה דיונית של הצדדים, או קביעת נכות על-פי דין, שלא למנות מומחה לתחומים הספציפיים. לפיכך הותיר בית-משפט קמא את חוות-דעתו של המומחה השיקומי על כנה. כנגד החלטה זו מכוונת הבקשה שבפניי. 2. המבקשים סוברים כי שגה בית-משפט קמא בקובעו כי חוות-הדעת לא ניתנה תוך חריגת המומחה השיקומי מסמכותו. המבקשים טוענים כי על פני הדברים ברור שהחלטתו של בית-משפט קמא שעל-פיה מונה המומחה השיקומי נועדה לצורך התשלום התכוף בלבד. בנוסף, הם סבורים כי אין למנות מומחה שיקומי בטרם מונו מומחים בתחומים השונים. המשיבים תומכים בהחלטתו של בית-משפט קמא. הם גורסים כי לפי החלטתו הראשונה של בית-משפט קמא, מונה המומחה השיקומי לצורך בירור התיק העיקרי. הם מוסיפים כי על-אף סדרת הבדיקות שעבר המשיב בבתי חולים שונים לא נמצאה הסיבה לשיתוקו, ולכן אין כל טעם במינוי שורת מומחים. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה שהוגשה עליה החלטתי ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. 3. בית-משפט קמא לא הכריע בשאלה אם בהחלטתו הראשונה החליט על מינוי המומחה לצורך פסיקת התשלום התכוף או שמא לצורך בירור התיק העיקרי. הוא סבר כאמור כי מכל מקום אין לשאלה זו חשיבות, כיוון שכך או אחרת ניתן וראוי היה למנות את המומחה. קביעה זו אין בידי לקבל. המסגרת הדיונית הקבועה בעניין זה אינה מתירה מינוי מומחה לצורך דיון בתשלום התכוף. השימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ובתקנות שהותקנו על-פיו לא הותר במסגרת הליך בעניין התשלום התכוף, לפיכך בהליך בעניין תשלום תכוף לא ניתן לבקש מינוי מומחה רפואי מטעם בית-המשפט. כלל זה נקבע בתקנה 20 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), תשמ"ז-1986, השוללת את תחולתן של התקנות על הליכי הבקשה לתשלום תכוף. הכלל נועד לפשט ולקצר את הדיון בתשלום התכוף ולמנוע מצב שבו הדיון בסעד זמני זה יחליף את הדיון בתביעה העיקרית. הכוונה בהסדר התשלום התכוף היא: "להושיט סעד מהיר, בהליך פשוט ככל האפשר, ללא שמיעת ראיות, אלא על בסיס תצהירים ומסמכים בלבד" (דברי ההסבר להצעת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 6), תשמ"ח-1988, בעמ' 199). אם יותר מינוי מומחים במסגרת הליך שעניינו תשלום תכוף, תסוכל כוונה זו, ותיעלם ההצדקה לקיומו של התשלום התכוף, כיוון שלא ייוותר עוד, לעניין הנושא הרפואי, הבדל דיוני ממשי בין הדיון בו לבין הדיון בתיק העיקרי. עם זאת, ייתכן במקרים שבהם כבר מונה מומחה רפואי בתיק העיקרי, לסמוך על מסקנותיו גם לעניין הבקשה לתשלום תכוף. לא זה המקרה שבפניי, לפיכך היה מנוע בית-משפט קמא מלמנות מומחה לצורך ההליך שעניינו תשלומים תכופים. לכאורה, די בכך על-מנת לפסול את חוות-הדעת שהוגשה בענייננו. ברם בית-משפט קמא הותיר בהחלטתו פתח להנחה כי המומחה מונה לצורך התיק העיקרי, אלא שגם בנסיבות אלה לא היה מקום במקרה זה למנות בשלב זה מומחה שיקומי. מומחה לענייני שיקום יש למנות ברגיל רק לאחר שהמומחים בתחומים השונים השלימו את חוות-הדעת שלהם והניחו את התשתית העובדתית-רפואית לקביעת ההשלכות השיקומיות. הרופא בתחום השיקום מבסס את מסקנותיו בדבר צורכי הריפוי, הטיפול והשיקום של הנפגע על התשתית שהניחו הרופאים המומחים בתחומים השונים לעניין מצבו הבריאותי. קביעת מצבו הרפואי של הנפגע נעשית על-ידי הרופאים המומחים בכל תחום ותחום, אך היא גם יכולה להיעשות מכוח דין או מכוח הסכמת הצדדים בדבר שיעור הנכות בעקבות התאונה. זהו ההסבר לכך שבשני המקרים האחרונים ניתן למנות מומחה שיקומי אף בלי שמונו קודם לכן רופאים מומחים לתחומים השונים (רע"א 3044/01 קרייזל נ' מלול [1]; ע"א 563/88 אשל נ' "צור", חברה לביטוח בע"מ [2]). בענייננו לא הייתה הסכמה בין הצדדים לעניין דרגת נכותו של המשיב וגם אין מתקיימת קביעה של נכותו על-פי דין, ולכן היה מקום למנות מומחים לתחומים השונים קודם שמונה המומחה בתחום השיקום. המבקשים לא ביקשו במקרה זה את פסילת חוות-הדעת כולה, אלא רק מחיקת קטעים ממנה, לפיכך לא תיפסל חוות-הדעת, ואולם יימחקו ממנה החלקים כמבוקש. במובן זה הערעור מתקבל. המשיבים יישאו בהוצאות המבקשים בסך 5,000 ש"ח. מומחהערעוררשות ערעור (בזכות או ברשות)מינוי מומחה