1. ביום 4.12.07, על יסוד הודאתו של הנאשם בעובדות כתב האישום המקימות את העבירות שבהוראות החיקוק הראשון והשני, קבענו כי הנאשם ביצע את העבירות הבאות: נסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ונסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 274(2) ו-(3) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 25 לחוק. הודאתו של הנאשם היתה במהלך שמיעת הראיות, לאחר תום פרשת התביעה. הוראות החיקוק 3 ו-4 בכתב האישום נמחקו בהסכמה. על-פי האמור בכתב האישום השתתף הנאשם ביידוי אבנים אל עבר מחסום שהוצב בתקופה הרלבנטית בכביש הגבעה הצרפתית - רמאללה, צפונית למחסום א-רם, ביום 19.4.06. הנאשם נעצר ושוחרר. לאחר מכן החליט הנאשם להרוג חייל במחסום. לשם כך, הצטייד בסכין וביצע תצפיות על המחסום ועל התנהלות הכוחות המוצבים בו. הנאשם החליט לתקוף חייל במחסום ביום שישי אחר הצהרים, שאז לסברתו היה המחסום מאוייש בצורה דלילה. בימים שלאחר מכן עבר הנאשם פעמים רבות את המחסום על-מנת שהשוטרים המוצבים במחסום יכירו אותו, יאפשרו לו מעבר חופשי במחסום ולא יחשדו בו. ביום 21.4.06, ביום ו', בשעה 18:30 לערך, לאחר שעבר הנאשם את המחסום מכיוון מזרח למערב, חזר הנאשם לכיוון המחסום, שלף את הסכין שהיתה ברשותו וקפץ על גבו של השוטר קונסטנט פדוקוב (להלן: המתלונן). הנאשם דקר את המתלונן ארבע פעמים בראשו, וכן ניסה לדקור את המתלונן בגרונו, כאשר הוא נתלה על גבו. שוטרים וחיילים שהיו במקום השתלטו על הנאשם ועצרו אותו. 2. ביום 26.6.06 ערך ד"ר י' הטב, מנהל מחלקת ילדים ונוער בבית החולים "איתנים", חוות דעת אודות הנאשם, ומסקנתו היתה כי הנאשם מבחין בין טוב לרע, שיפוטו תקין, הוא אחראי למעשיו וכשיר לעמוד למשפט. הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר מ' קליאן, סמך ידו על מסקנותיו של ד"ר הטב. 3. שירות המבחן לנוער ערך תסקיר אודות הנאשם ביום 8.1.08. על-פי האמור בתסקיר, הנאשם הוא בן למשפחה המונה 14 נפשות (הורים ו-12 ילדים). מצבה הכלכלי של המשפחה ירוד, והיא מתקיימת מעבודות מזדמנות של האב ומעבודת הבנים. הנאשם ומשפחתו התגוררו לכתחילה בכפר בית סוריק, ואולם עקב סכסוך בין חמולות בכפר נאלצו לעזוב, והם מתגוררים בשכירות בא-רם. שירות המבחן התרשם, כי משפחת הנאשם היא משפחה קשת יום ומלוכדת, שבראשה זוג הורים אכפתיים המנסים לספק את צרכי הילדים ככל שניתן. אשר לנאשם, הנאשם נולד בשנת 1989, והיה בן 17 בעת ביצוע העבירות. לדברי הנאשם והוריו, נפל הנאשם בהיותו בן 6 מגג בית ונפצע בסנטר, הוא סובל מבעיות נוירולוגיות, ו"מזה שנים" לקה באפילפסיה וקיבל התקפים המלווים בפרכוס, רעידות, אובדן שליטה וגילויי אלימות. לדברי ההורים, ההתקף הראשון היה בגיל 12. הנאשם אושפז, עבר בדיקות וקיבל תרופות שהביאו לשיפור במצבו, אך הוא לא התמיד בנטילתן. לפי דו"ח רפואי שהוצג מ-11/06, סובל הנאשם מאפילפסיה. המשפחה התקשתה לממן את הטיפול בנאשם, והוא המשיך לסבול מהתקפי אפילפסיה עד למעצרו. הנאשם למד בבית ספר עד כיתה י'. הישגיו היו טובים מאוד, אך לעיתים היה מעורב בקטטות. לאחר שהמשפחה עזבה את הכפר בית סוריק הפסיק הנאשם ללמוד ועבד בעבודות מזדמנות. בתקופה שלפני מעצרו נהג לישון במקום עבודתו, ומידי חודשיים ביקר את משפחתו. אשר לעבירות, הנאשם הביע חרטה על ביצוען. הוא התקשה להסביר את התנהגותו. במפגש הראשון עם שירות המבחן סיפר על מניעים אידיאולוגיים, ובשיחה השניה התקשה בתיאור מניעיו ודיבר על רצון לשנות את חייו. לדבריו, לא שקל את השלכות מעשיו ואמר כי בשעת מעשה חש בדחף הדומה ל"סחרור". הנאשם אמר, כי למד לקח לעתיד. בני משפחתו, לרבות אביו, הביעו התנגדות גדולה למעשיו. שירות המבחן התקשה להתחקות אחר המניע שבביצוע העבירות וסבר, כי הנאשם פעל מתוך ריקנות ומתוך נסיון להפגין נוכחות בסביבתו. שירות המבחן התרשם, כי המדובר בנער בלתי בשל, שאינו מודע לחומרת מצבו המשפטי. הנאשם הועבר לאחרונה לכלא רימונים ומוחזק באגף הבטחוני. בשל היותו באגף זה, אין הוא זכאי לטיפול סוציאלי למעט התערבות ממוקדת בשעת מצוקה. מתיקו של הנאשם בכלא עולה, כי עבר מספר נסיונות אובדניים במהלך מעצרו וסווג כשרוי במצוקה נפשית ובסיכון גבוה לאובדנות. עקב כך הוחזק בתנאי הפרדה והשגחה תקופה ארוכה. הנאשם היה במעקב פסיכיאטרי והומלץ על טיפול תרופתי. הנאשם היה בקשר עם עובדת סוציאלית, ובאחת הבדיקות הפסיכולוגיות שנערכו לו, אובחן כסובל מ"סכיזופרניה או דכאון". בסופו של דבר לא בא התסקיר בהמלצה טיפולית, אך המליץ להתחשב ברקע האישי והמשפחתי של הנאשם ובמצבו המנטלי והבריאותי, כמפורט לעיל, ולהימנע ממיצוי הדין עימו. 4. במסגרת ראיות ההגנה לעונש הוגשה אסופה של מסמכים רפואיים וחוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר אומימה פרחאת (ללא תאריך). ד"ר פרחאת בחנה מסמכים רפואיים רבים וערכה לנאשם בדיקה פסיכיאטרית במקום מעצרו. על-פי האמור בפרק הדיון וסיכום שבחוות הדעת, אובחן הנאשם בגיל 14 כחולה אפילפסיה. הנאשם לא נטל את הטיפול התרופתי כסדרו ולא היה במעקב נוירולוגי. מחלת האפילפסיה התבטאה אצל הנאשם בהתקפים, לרוב ליליים, המלווים בשינוי התנהגותי, אי שקט, התנהגות תוקפנית, קושי להעיר אותו ובלבול. ההתקפים האפילפטיים המשיכו גם בעת המעצר. הנאשם איננו מקבל טיפול תרופתי מתאים לאפילפסיה במעצר, שכן הבירור הנוירולוגי טרם הושלם. ד"ר פרחאת התרשמה, כי הנאשם סובל ממצוקה נפשית, המתבטאת גם בנסיונות האובדניים החוזרים, על אף שבבדיקתו שלל הנאשם כוונות אובדניות. על-פי האמור בחוות הדעת, מחלת האפילפסיה מלווה בשינויי אישיות המתבטא בקושי לשלוט בדחפים וברגשות. ידועה עליה בשיעור ההתאבדויות ומקרי האלימות בקרב החולים. בנוסף, ייתכנו מצבים נדירים של אי שפיות זמנית בתקופה המיידית לאחר אירוע של התכווצות. לסיכום, הגיעה ד"ר פרחאת למסקנה כי לא ניתן להעריך את אחריותו של הנאשם לעבירות שביצע, כי לא נבדק במהלך האירוע או בסמוך לו. הנאשם לא אובחן והוא איננו מטופל על פי מצבו הבריאותי, על אף שטיפול רפואי מתאים עשוי לשפר את מצבו. לאור עברו הרפואי ונסיונותיו האובדניים, המשך המעצר בתנאים רגילים עלול לסכן את בריאותו, ויש לעשות כל מאמץ להשלים את הבירור הרפואי בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי ולהתחיל בטיפול מתאים. ד"ר פרחאת נחקרה על חוות דעתה על-ידי ב"כ המאשימה ביום 5.2.08. בחקירתה ציינה, כי התייחסה בחוות דעתה למצבי בלבול תוך כדי התקף אפילפטי או בסמוך לו. "זה יכול לנוע בין חצי שעה לכמה שעות, כשאדם נמצא במצב של בלבול" (בעמ' 59, שורות 22-23). כאשר נשאלה האם בחומר שהוצג לה קיימת אינדיקציה לכך שהנאשם היה בהתקף אפילפטי בעת ביצוע העבירות, השיבה כי "לא היתה עדות להתקף תוך כדי" (בעמ' 60, שורה 2). 5. ב"כ המאשימה, עו"ד בראונר, טען כי הנאשם בחר לרצוח שוטר יהודי באשר הוא. זאת, כאשר מספר ימים לפני כן השתתף הנאשם ביידוי אבנים לעבר המחסום, ושוחרר. הרצח תוכנן באורח מדוקדק, הנאשם הצטייד בסכין, למד את אופן התנהלות המחסום, ובחר בשעת כושר לביצוע העבירה. כל אלה מעידים על נחישות והתמדה. אין המדובר במעשה ספונטני או בתגובה מיידית לכך שהנאשם הותקף במחסום או זכה ליחס לא נאות, אלא, כאמור, במעשה מתוכנן. המדובר בעבירה שרקעה לאומני, והדבר נלמד מהודעות הנאשם במשטרה ומבחירת קורבן העבירה - שוטר יהודי. עוד נטען, כי אלמלא לבש המתלונן אפוד, הייתה התוצאה פציעה קשה ואולי אף מוות. למתלונן היה מזל והוא גילה תושייה רבה. המתלונן ניצל אמנם מפציעה קשה או ממוות, אך אין לזקוף נתון זה לזכותו של הנאשם, שכן התוצאה קרתה למרות האופן שבו הותקף המתלונן על ידו. ב"כ המאשימה טען לסיכום, כי במצב דברים זה נקודת המוצא העונשית היא העונש המקסימלי הקבוע בצידה של העבירה, ממנו יש להפחית במידת מה לנוכח היותו של הנאשם קטין במועד ביצוע העבירה. אשר לחוות הדעת של ד"ר פרחאת, התבקש בית המשפט לתת לה משקל נמוך מאוד, שכן המדובר במי שאיננה מתמחה בתחום הנוירולוגיה. עוד נטען, כי אין בעובדות התיק כל תמיכה לאפשרות, כי הנאשם היה נתון תחת השפעת התקף אפילפטי בעת ביצוע העבירה. ב"כ הנאשם, עו"ד אוסאמה חלבי, טען כי אכן הנאשם הודה בנסיון לרצוח חייל, אך אין המדובר במעשה בעל רקע אידיאולוגי. ההקשר האידיאולוגי עלה מתוך דיבוב שנעשה על-ידי אדם מבוגר, העובד בשירות המשטרה, אשר הוכנס לתאו של הנאשם. אותו אדם משך את הנאשם בלשונו לכיוון ההקשר האידיאולוגי, והדברים לא באו ביוזמת הנאשם עצמו. ב"כ הנאשם טען, כי מצבו הרפואי של הנאשם משמש נתון מרכזי בשיקולים לקולא. אמנם, הנאשם לא טען לאי שפיות זמנית, אבל למחלת האפילפסיה ממנה הוא סובל היתה השפעה על מעשיו, ויש בה כדי לשפוך אור על התנהגותו בעת ביצוע העבירה. מחלת האפילפסיה השפיעה על התנהגותו של הנאשם והפכה אותו לאלים יותר. לו נטל תרופות כסדרן, יתכן שהאירוע כולו היה נמנע. מחלתו של הנאשם לא טופלה כהלכה, הנאשם הוזנח על-ידי סביבתו, ובסופו של דבר הנאשם נדרש לשלם מחיר על מעשה שיכול היה להימנע לו טופל כהלכה. במצב דברים זה זקוק הנאשם יותר מכל לאבחון נוירולוגי ופסיכיאטרי ולטיפול. זאת במיוחד לנוכח נסיונותיו האובדניים במעצר, והעובדה שכנראה חווה מספר התקפים של מחלת האפילפסיה בעת המעצר. שליחתו של הנאשם למאסר ממושך תמנע את קבלת הטיפול המיטבי במחלתו. ב"כ הנאשם הוסיף, כי אין להתרשם יתר על המידה מן התכנון והתעוזה שבמעשי הנאשם, ולמעשה מדובר בקטין, אדם פשוט, שסבל מועקות חברתיות וכלכליות, אשר חיפש מוצא ופורקן לבעיותיו. 6. הנאשם בדברו האחרון אמר שלא ידע מה עשה, ורק לאחר שחזר להכרה התברר לו מה ארע. הנאשם אמר, כי הוא מצטער על המעשה, המדובר בטעות, אך טעות שלא ברצון ובהכרה. אביו של הנאשם ביקש רחמים על בנו. עד כאן טענות הצדדים והראיות לעונש. 7. הנאשם ביקש לרצוח חייל במחסום הקרוב למקום עבודתו. הוא הצטייד בסכין גדולה מאוד (תצלומה הוגש כראיה - ת/10), התכונן למשימה, בחר עיתוי נוח לביצועה, ובשעת כושר התנפל על המתלונן ודקר אותו. הנאשם העיד, כי חפץ במותו של החייל. הוא רצה, שהחייל "ימות, ייפול על האדמה ולא יקום" (ת/7, עמ' 2, שורה 26). הערכת מצב דומה עולה גם מעדות המתלונן. המתלונן העיד, כי הנאשם דקר אותו בראשו בסכין וניסה לשסף את גרונו. "אני מסתכל לו על היד לראות מה קורה שם ואני ראיתי ביד שלו ידית שחורה, והיד הזאת עם הידית פתאום הוא מכניס לי אותה מתחת לסנטר מקדימה, מצמיד לגרון, אז תפסתי לו קצת עם היד, דחפתי עם היד, והצמדתי את הראש שלי לחזה והוא לא הצליח לחתוך נעשה לי חתך אלכסוני על הפנים... לא בדיוק חתך ממש אלא הוא הצליח לחתוך קצת" (עמ' 41, שורות 4-8). כפי שטען בצדק ב"כ המאשימה, מקצועיותו ותושייתו של המתלונן הביאו לידי כך שהאירוע לא הסתיים כפי שהנאשם חפץ, ואולם מבחינתו של הנאשם ניתן לומר כי עשה כל שניתן כדי להגשים את מטרתו. כפי שנאמר ב-ע"פ 2965/06 ראאד אבו חאמד נ' מדינת ישראל (מיום 19.9.07): "...מדיניות הענישה במקרי דקירה בגדרי ניסיון לרצח, הגורמת לפציעת אדם מכוחות הביטחון אינה יכולה להיות קלה; על המדינה להגן על שלוחיה, שלא אחת שמים נפשם בכפם ומגינים עליה בגופם. עוברי עבירה זו, ואף בעודם קטינים או צעירים מאוד, נדונים לשנות מאסר ארוכות - וכך יאה... גם מקום שהמדובר במחלת נפש, מוצאים אנו כי בית משפט זה לא התערב בגזר דין של חמש עשרה שנה (ע"פ 6931/02 עיסאוי אבתיסאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), שהושת על אשה מעורערת בנפשה אשר ביצעה ניסיון רצח 'במטרה לרצוח יהודי באשר הוא יהודי'" (מפי כב' השופט רובינשטיין). שיקולי הגמול וההרתעה תומכים, אפוא, בגזירת עונשים חמורים ביותר על הפוגעים באנשי כוחות הבטחון הניצבים על משמרתם. הנאשם אמנם לא השתייך לארגון כלשהו ונראה כי פעל על דעת עצמו, אך אין בכך כדי להפחית מחומרת מעשיו, שכן גם ללא שיוך ארגוני פעל הנאשם מתוך להט ודבקות לגרום למותו של קורבנו. לא למותר להזכיר, כי בענייננו כתוצאה מתקיפתו על-ידי הנאשם, נפצע המתלונן בפניו ובראשו וסימני התקיפה נראים בו עד היום. 8. עם זאת, שומה עלינו לשקול גם את השיקולים לקולא, כפי שנפרשו בטיעוני ב"כ הנאשם. ראשית נזכיר, כי המדובר במי שהיה קטין בעת ביצוע העבירות (קרוב לגיל 17), אף כי לא מקטני קטינים. כמו כן, הנאשם בחר להודות וליטול אחריות למעשיו. אשר למצבו הבריאותי של הנאשם, הנאשם אובחן בגיל 14 כסובל ממחלת האפילפסיה. בדיקות נוירולוגיות שבוצעו בעת מעצרו אינן מאשרות ממצא זה, אך הבירור טרם הושלם. גם אם נקבל את טענת הסניגוריה כי הנאשם סובל ממחלת האפילפסיה, מתוך הראיות שלפנינו לא ניתן להצביע על קיומו של קשר בין מחלת האפילפסיה לבין ביצוע העבירה או על כך שהעבירה בוצעה בעת התקף אפילפטי או בסמוך לו. נהפוך הוא. הנאשם הסביר את מעשיו, תיאר את ההכנות שערך את שיקוליו, ואף מתוך עדויותיהם של החיילים שהיו במקום לא עולה תמונת מצב שניתן לשייכה להתקף אפילפטי. ואולם, כמובא לעיל, קיימים נתונים מתוך תיקו הרפואי של הנאשם בשב"ס, תסקיר שירות המבחן וחוות הדעת של ד"ר פרחאת, כי הנאשם סובל מבעיות פסיכיאטריות או נוירולוגיות מסויימות, שאבחונן טרם הושלם, והוא אף ביצע נסיונות אובדניים בכלא. 9. אשר לרמת הענישה הנוהגת בעבירות של נסיון לרצח חיילים או שוטרים, ניתן להצביע על מגמה של החמרה בענישה, כמובא לעיל (ראה, למשל, פ"ח (ירושלים) 9004/00, המוזכר ב-ע"פ 2965/06 הנ"ל, שם גזר בית המשפט עונשי מאסר של 14-15 שנים בפועל על ארבעה קטינים), לצד הקלה בעונש במקרים המתאימים (ע"פ 1993/04 פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 4.6.06, שם הומתק בערעור עונשם של שני קטינים מתשע שנות מאסר לשבע שנים). ב-ע"פ 2965/06 הנ"ל נדון עניינו של בגיר, חולה נפש, שהורשע בעבירה של נסיון לרצח ועונשו נגזר ל-10 שנות מאסר. 10. אנו מרשיעים את הנאשם בעבירות שנקבע כי ביצע: נסיון לרצח, עבירה לפי סעיף 305(1) לחוק העונשין ונסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 274(2) ו-(3) לחוק העונשין, בצירוף סעיף 25 לחוק. אשר לעונש. לאחר שנתנו דעתנו לכלל נסיבות העניין ולשיקולים לחומרה ולקולא, כמובא לעיל, ומתוך מגמה לאפשר לנאשם להתחיל במסלול חיים נורמטיבי לאחר שיסיים לרצות את העונש, החלטנו שלא למצות את הדין עימו, ולגזור עליו את העונשים הבאים: (א) מאסר בפועל למשך 12 שנים שיימנה מיום מעצרו; (ב) מאסר על תנאי למשך שנה, והתנאי הוא שתוך שלוש שנים מיום שישתחרר מן המאסר לא יעבור הנאשם עבירת אלימות מסוג פשע נגד גופו של אדם. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום. הגנות במשפט הפליליהגנת אי שפיות