כללי: בין הצדדים התגלעה מחלוקית עסקית, אשר הובאה לפתחו של בית משפט זה בפני כבוד הנשיאה גרסטל בה"פ "1. כל חילוקי הדעות שבין הצדדים, מכל סוג ומין שהוא, יועברו להכרעת בורר, דן יחיד, שימונה על ידי בית המשפט. הבורר יהיה כבול לדין המהותי ופסיקתו תהא כפופה לערעור, על פי התיקון לחוק הבוררות. 2. הבוררות תסתיים בפסק בוררות בתוך 90 יום מהיום. 3. בשלב זה ועד השלמת הליך הבוררות לא ייעשו כל פעולות על ידי מי מן הצדדים לשינוי המצב המשפטי או הפיזי. 4. כל צד ישמור לעצמו כל טענה מטענותיו וכל זכות מזכויותיו". (להלן: "הסכמת הצדדים"). כבוד הנשיאה גרסטל, נתנה תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, ומינתה את עו"ד רובי בכר כבורר, ובהמשך, משלא התקבלה הסכמתו של עו"ד בכר לשמש כבורר, מונה כבוד הנשיא (בדימוס) השופט ורדי זיילר(להלן: "פסק הדין הקודם"). פסק הבוררות ניתן ע"י מר זיילר והומצא לצדדים ביום 27.4.2011. המשיבים ביקשו לאשר את פסק הבוררות בעוד שהמשיבים התנגדו לו וביקשו למצות זכויותיהם לערער על פסק הבוררות ושני הצדדים הגישו בקשות בהתאם. עיקר המחלוקת שבין הצדדים נטושה סביב פרשנות הסכמתם בפסק הדין הקודם, לפיה פסיקת הבורר: "תהא כפופה לערעור, על פי התיקון לחוק הבוררות." הבקשה לאישור פסק הבורר- הפ"ב 12272-05-11 ביום 5.5.2011 הוגשה ע"י המשיבים שלמה בנימיני ואח' (להלן: "המשיבים") בקשה לאישור פסק הבורר. ביום 29.6.2011, ניתן ע"י כבוד הנשיאה השופטת גרסטל פסק דין המאשר את פסק הבוררות, בו קבעה כי: "משחלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות ולא הוגשה בקשה- אני מאשרת את פסק הבוררות מיום 27.4.11 שניתן על ידי כב' הבורר זילר ונותנת לו תוקף של פסק דין". (להלן: "פסק הדין"). הערעור והבקשה למינוי בורר כערכאת ערעור - הפ"ב 41125-05-11 ביום 23.5.11 הגישה המבקשת במסגרת ערעור על פסק הבורר, ודיון בערעור נקבע ליום 22.9.11. דיון בדיון שהתקיים לפני ביום 22.9.11, חזרו בהם המבקשים מהבקשה לערער על פסק הבוררות בפני בית המשפט ומיקדו טענותיהם בזכותם לערער בפני בורר כערכאת ערעור, ולשם כך עתרו כי בית המשפט ימנה בורר שכזה כערכאת ערעור. בסופו של הדיון הוסכם כי הצדדים יגישו סיכומיהם לטענה אחת בלבד שהינה האם יש להעביר התיק לבורר כערכאת ערעור. הצדדים הגישו סיכומיהם ולהלן הכרעתי. המחלוקות שתי סוגיות עומדות לפניי להכרעה: האחת- בקשה לביטול פסק דין מיום 29.6.11, שניתן ע"י כבוד הנשיאה גרסטל בהפ"ב 12272-05-11, שעניינו אישור פסק הבוררות שניתן ע"י כבוד השופט (בדימוס) זיילר. השנייה- בקשה למינוי בורר כערכאת ערעור, מיום 23.5.11, אשר הוגשה בהפ"ב 41125-05-11 כ"הודעת ערעור ונימוקיו (או לחילופין) בקשה למינוי בורר כערכאת ערעור". הבקשה לביטול פסק הדין מיום 29.6.11 (הפ"ב 12272-05-11): לטענת המבקשים: פסק הדין שניתן ע"י כב' השיאה גרסטל דינו להתבטל שכן הוא ניתן מפאת טעות מזכירותית ולפיכך ביום 6.7.11, הגישו מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: "המבקשת" או "מגשימים"), בקשה לביטול פסק הדין, מיום 29.6.11. לטענת המבקשת, פסק הדין מיום 29.6.11, יצא תחת ידי בית המשפט בשל תקלה מזכירותית. המשיבים הגישו את הבקשה לאישור פסק הבורר, ביום 5.5.11, במסגרת הפ"ב 12272-05-11, לבקשת ביהמ"ש המבקשת הודיעה כי היא מתנגדת לאישור פסק הבורר משום שהוא כפוף לזכות הערעור ובכוונתה לערער עליו, וביום 23.5.11 הגישה המבקשת במסגרת הפ"ב 41125-05-11, ערעור על פסק הבורר, ודיון בערעור נקבע ליום 22.9.11. ומכאן הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בטעות. לטענת המשיבים: פסק הדין מוצדק לחלוטין ולא נפל בו רבב. על פי הסכמת בתיק הקודם, שניתן לה תוקף של פסק דין, נקבע כי: "הבורר יהיה כבול לדין המהותי ופסיקתו תהא כפופה לערעור, על פי התיקון לחוק הבוררות". סעיף 23 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), קובע בלשון קטגורית, שבית המשפט "לא ייזקק" להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא באחת משתי דרכים (1) בקשה לביטול פסק בוררות (2) ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות. המבקשת לא נקטה באף אחת מדרכי התקיפה האמורים. המבקשת לא הגישה בקשה לביטול פסק הבוררות, אלא "...הודיעה כי היא מתנגדת לאישור פסק הבורר משום שהוא כפוף לזכות הערעור". הודעה לאקונית ובלתי מנומקת אינה בקשה לביטול פסק בוררות. המבקשת אף לא הגישה ערעור על פי סעיף 29ב לחוק הבוררות, אשר קובע במפורש שאין לבעל דין זכות קנויה להגיש ערעור על פסק בוררות, אלא הדבר טעון רשות, היינו על המערער להגיש בקשת רשות ערעור. לא די בכך שהמערער יסבור שנפלה שגגה בפסק הבוררות, אלא עליו להראות, ולו לכאורה, שפסק הבוררות נגוע ב"טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין". לא מדובר בהבדל סמנטי, אלא באבחנה מהותית ביותר וחשובה היורדת לשורשו של עניין. בה"פ 41125-05-11, הגישה המבקשת "הודעת ערעור ונימוקיו", והסבירה בפתיח ש"מוגש ערעור על פסק דינו של הבורר", וחתמה בבקשה להיעתר לערעור, מבלי להזכיר, ולו ברמז, את הצורך בקבלת רשות. אף בנימוקי "הודעת הערעור" לא נעשה ניסיון להתמודד עם הרף הגבוה של המחוקק, קרי טעות יסודית ביישום הדין ומעבר לכך שאותה טעות יסודית גרמה לעיוות דין, וגם בהתקיים אלה ההתערבות כפופה לשיקול דעת ביהמ"ש. עיון בהודעת הערעור מעלה כי הטענות נטענו בעלמא על שגגה כזו או אחרת. יוצא כי פסק הדין מוצדק לחלוטין, בהיעדר תקיפה כדין של פסק הבוררות, שומה על ביהמ"ש לאשרו. פסק הדין לא ניתן במעמד צד אחד, לפיכך הפרוצדורה שבו נקטה המבקשת אינה קיימת. גם אם לטענת המבקשת פסק הדין שגוי, ביהמ"ש סיים את מלאכתו ולא ניתן לעתור אליו לבטל את פסק דינו שלו עצמו. הבקשה למינוי בורר כערכאת ערעור- הפ"ב 41125-05-11: כאמור, הבקשה השנייה העומדת להכרעתי, הינה בקשת מגשימים להעברת פסק הבורר, לבורר אחר כערכאת ערעור ולחילופין למנות בורר/בוררים כערכאת ערעור על פסק דינו של הבורר כב' הנשיא (בדימוס) ורדי זיילר. בעניין זה יש ליתן מענה לשאלה - האם יש להעביר את התובענה שלפניי לבורר כערכאת ערעור על פסק דינו של הבורר כב' הנשיא (בדימוס) ורדי זיילר, כבקשת "מגשימים" (להלן: "המבקשת"), מכוח סעיף 21א' לחוק הבוררות, או שמא יש להעביר תובענה זו לבית משפט כערכאת ערעור מכוח סעיף 29ב' לחוק הבוררות, כטענת המשיבים. המבקשת, לטענתה, הסכימה להעברת המחלוקת להכרעת בורר בתנאי שפסיקתו תהיה כפופה לערעור בזכות, ערעור המבקשת תלוי ועומד בפני בית משפט מחוזי בתובענה זו הפ"ב 41125-05-11, נועד להביא את פסק הבורר, ובכלל זה את טענת החריגה מסמכות- לביקורת שיפוטית, ולפיכך עותרת היא כאן שלא לשלול ממנה זכות ערעור זו שעוגנה בפרוטוקול הדיון מיום 24.1.10 וניתן לה תוקף של פסק דין מחייב. לטענת המבקשת, משהסכם הבוררות שבין הצדדים מיום 24.1.10, קובע פוזיטיבית שפסיקת הבורר תהא כפופה לערעור, ברור כי הכוונה היא לערעור על פי הוראת סעיף 21א לחוק הבוררות. "כפיפות לערעור" משמעותה ערעור בזכות בלא כל צורך לבקש רשות ערעור. פרשנות המשיבים, לפיה ערעור על פסק הבורר ייתכן רק "ברשות בית המשפט" כאמור בסעיף 29ב' לחוק הבוררות, הינה פרשנות מופרכת ומגמתית אשר נועדה למנוע מהמבקשת למצות את זכות הערעור, שהוסכם עליה במפורש בבית המשפט, בדיון בפני כבוד הנשיאה גרסטל. אילו ביקשו הצדדים במסגרת ההסכם מיום 24.1.10 לשמר לעצמם רק את הזכות לבקש רשות ערעור מבית משפט על פי סעיף 29ב לחוק הבוררות, ממילא הם היו מסתפקים בקביעה לפיה "הבורר יהיה כבול לדין המהותי", שהינו התנאי היחיד הקבוע בסעיף 29ב על מנת לאפשר קבלת רשות ערעור מבית המשפט, אולם בענייננו הצדדים לא רק קבעו כי "הבורר יהיה כבול לדין המהותי", אלא הוסיפו ווהסכימו כי "פסיקתו תהא כפופה לערעור". עוד נטען, כי אילו האמינו המשיבים כי המבקשת רשאית לכל היותר להגיש בקשת רשות ערעור, היה עליהם כבר בסמוך לאחר ה 23.5.11 (נוכח הגשת בקשת המבקשת למנות בורר כערכאת ערעור) להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט. העובדה לפיה המשיבים טענו שהמבקשת מנועה מהגשת ערעור רק ביום 11.7.11 במסגרת תגובתם לבקשה לביטול פסק דינו של בית המשפט הנכבד מיום 29.6.11, מוכיחה שהם מנסים לנצל תקלה טכנית במזכירות ביהמ"ש העומדת ביסוד פסה"ד מיום 29.6.11, על מנת לבצע מחטף ולמנוע מהמבקשת מיצוי זכות הערעור שעוגנה בהסכם מיום 24.1.10. המשיבים מנסים להיתלות בטעות הקולמוס שנפלה בתגובת המשיבה מיום 16.5.11 לבקשה לאישור פסק הבורר (להלן: "התגובה מיום 16.5.11"), במסגרתה נכתב כי "המשיבה מתכוונת להגיש ערעור על פסק הבורר כאמור בס' 29 ב לחוק הבוררות". אולם אין המשיבים יכולים להשמע בטענה זו שהרי העיון בתגובה מיום 16.5.11, מעלה כי במסגרת סעיף 2 לתגובה המבקשת ציטטה במלואו את הסכם הבוררות שבין הצדדים מיום 24.1.10, שם עוגנה זכות הערעור. עוד מעלה התגובה מיום 16.5.11, כי במסגרת סעיף 3 לתגובה המבקשת הודיעה במפורש כי היא "מתכוונת להגיש ערעור על פסק הבורר". "ערעור" ולא "בקשת רשות ערעור", שהוא ההליך המותווה בסעיף 29 ב לחוק. טעות קולמוס זו אינה יכולה להוות השתק ו/או לשלול מאת המבקשת את זכות הערעור שנקבעה במסגרת הסכם הבוררות מיום 24.1.10. בענייננו משעמדה המבקשת במסגרת הסכם הבוררות מיום 24.1.10 על הזכות לערער על פסק הבורר, ואף הגישה את הבקשה למנות בורר כערכאת ערעור בתוך פרק הזמן הקבוע בדין, אין לשלול ממנה זכות הערעור נוכח טעות הקולמוס שנפלה בתגובה מיום 16.5.11. לטענת המשיבים, כוונת הצדדים עת השתמשו בפסק הדין במונח "כפופה לערעור", הייתה לסעיף 29ב' לחוק הבוררות. כיום, טוענת המבקשת כי הכוונה לסעיף 21א' לחוק הבוררות, אלא שבעבר לא הייתה מחלוקת ושני הצדדים כאחד פרשו "כפופה לערעור" כהפניה לסעיף 29ב' לחוק הבוררות, וכך למשל נרשם בתגובת האגודה לבקשת המשיבים לאישור פסק הבוררות: "המשיבה מתכוונת להגיש ערעור על פסק הבורר כאמור בסעיף 29ב לחוק... בתוך 30 יום מתאריך פסק הבורר...". עד לסיכומים אלו, התעלמה המבקשת מן הסתירה בין מה שהיא עצמה כתבה בתגובה לבקשה לאישור פסק הבוררות לבין עמדתה הנוכחית. הטיעון כי הנאמר בבקשה הינו "טעות קולמוס" אינו מתקבל על הדעת שכן מי שמתכוון באמת ובתמים לכתוב 21א אינו שוגה בהיסח הדעת וכותב 29ב וכמו כן מי שטועה מבקש לתקן טעותו. ביום 23.5.11, לאחר מתן פסק הבוררות, הגישה המבקשת "הודעת ערעור ונימוקיו (או לחלופין) בקשה למינוי בורר כערכאת ערעור", היינו עמדת המבקשת הייתה באותה העת, שהתקיפה ה"ערעורית" אמורה להישמע בפני ביהמ"ש ולא בפני בורר. רק במהלך הדיון שנערך ביום 22.9.11, חלה תפנית קיצונית וב"כ האגודה הודיע כי "מקובל עלי שאנחנו יורדים מהערעור...ולכן הבקשה שלנו היא למינוי בורר...", והינה בסיכומים אלה שוב שינתה המבקשת את טעמה והיא מבקשת עתה להעביר את הערעור בהפ"ב 41125-05-11 "לבורר כערכאת ערעור ולחילופין למנות בורר/בוררים כערכאת ערעור", המבקשת יורה לכל עבר, במקום להודות בטעותה ולנהוג כנדרש היא מתבצרת בעמדתה, תוך אינוס הכתוב פעם אחר פעם. דין הבקשה להידחות על הסף היות ואין היא ממלאת אחר מצוות התקנות, היא אינה מנומקת ואינה נתמכת בתצהיר. סעיף 21 א'(א) רישא לחוק הבוררות מתנה: "קבעו הצדדים להסכם בוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בורר..." היינו, על הטוען לתחולת הסעיף להוכיח כעניין שבעובדה שהסכם הבוררות בין הצדדים כולל הסכמה להתדיין בפני ערכאת ערעור של בורר. אין בפסק הדין ולו רמז להסכמה כאמור, וה"בקשה" אינה נתמכת בתצהיר- אם המבקשת אינה מעידה בתצהיר או בראיה כבילה אחרת שהוסכם על ערעור בפני בורר, ביהמ"ש אינו יכול למלא את החסר, המדובר בעניין עובדתי מובהק, ב"כ המבקשת אינם תחליף לראיות. בהעדר ראיה להסכמה לקיים הליך "ערעורי" בפני בורר, אין לבקשה יסוד ודינה להדחות על הסף, שהריי לא ניתן להכפיף בעל דין לבורר, אלא בהסכמה. ביהמ"ש אינו מוסמך לאלץ את המשיבים להתדיין בפני בורר כערכאת ערעור. טענת המבקשת (בעמוד 1 שורות 24-26 לפרוטוקול) כי: "אנחנו לא הסכמנו כי אנחנו נלך במסלול של רשות ערעור לפי סעיף 29 ב' אלא לפי סעיף 21 א' כי נכתב בפרוטוקול לפני הנשיאה כי פסק הדין יהיה כפוף לערעור" היינו לשיטתה המונח ערעור= ערעור בזכות ומכאן שלא ניתן לפרש את פסק הדין כמפנה לסעיף 29 ב' לחוק הבוררות. המבקשת בסיכומיה חוזרת על טיעון זה כאילו מדובר ב"קלף מנצח" שאין אחריו ולא כלום: "משהסכם הבוררות שבין הצדדים מיום 24.1.10 קובע פוזיטיבית שפסיקת הבורר תהא כפופה לערעור, ברור הוא כי הכוונה היא לערעור על פי הוראת סעיף 21א לחוק! "כפיפות לערעור" משמעותה ערעור בזכות בלא כל צורך לבקש רשות ערעור!". לטענת המשיבים, האגודה שוגה בטרמינולוגיה. פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אשר נושא את הכותרת "סדר הדין בערעור" מפרט את סדרי הדין הן בערעור בזכות והן בערעור ברשות. יוצא שהמונח "ערעור", (היינו ערעור ללא התוספת בזכות או ברשות) כולל הן ערעור ברשות והן ערעור בזכות, היינו בניגוד לטענת המבקשת הצעת כב' הנשיאה גרסטל ולפיה "הבורר יהיה כבול לדין המהותי ופסיקתו תהא כפופה לערעור, על פי התיקון לחוק הבוררות, אינה מלמדת דווקא על ערעור בזכות. בסעיף 4.1 לסיכומי המבקשת נטען שאילו התכוונו הצדדים לסעיף 29ב לחוק הבוררות כי אז התיבה "פסיקתו תהא כפופה לערעור" מיותרת. היינו המבקשת טוענת שבעקבות תיקון מס' 2, לצד לבוררות זכות קנויה להגיש בקשת ערעור לביהמ"ש. שוב שוגה המבקשת בהבנת הנקרא. עד לתיקון מס' 2 לחוק הבוררות פסק בוררות היה חסין מפני תקיפה "ערעורית" בבית המשפט. סעיף 29 ב' לחוק הבוררות יצר מנגנון "ערעורי" בכפוף לסייגים המנויים בו, ובכלל זה הסכמת הצדדים ("רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות...."). היינו, אלמלא הסכמת המשיבים שבאה לידי ביטוי בפסק הדין, פסק הבוררות היה כפוף אך ורק לבקשת ביטול לפי סעיף 24 לחוק הבוררות. בפסק הדין הסכימו הצדדים להרחיב את הביקורת השיפוטית על פסק הבוררות. ההליך לפי סעיף 29ב' לחוק הבוררות כולל הן תקיפה "ערעורית" של פסק הבוררות והן תקיפה מסורתית בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות. עמדת המבקשת נוגדת את הכתובים - בפסק הדין קבעה הנשיאה גרסטל: "...תהא כפופה לערעור, על פי התיקון לחוק הבוררות". סעיף 21א' לחוק הבוררות אינו מנגנון ערעור שנוצר "על פי התיקון לחוק הבוררות". הליך הערעור בו דן סעיף 21 א' לחוק הבוררות יונק את חיותו מהסכמת הצדדים ("קבעו הצדדים להסכם הבוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בורר"), וולא מהתיקון לחוק הבוררות. כל תכלית הסעיף ליצור קורלציה בין החוק להסכמת הצדדים, היינו להכפיף את פסק הבוררות ל"בורר בערעור" ולדחות את המועד להגשת בקשה לביטול על פי סעיף 24 לאחר מיצוי הליכי הערעור בפני בורר. בנוסף, ביום 29.6.11, כב' הנשיאה גרסטל, נענתה לבקשת המשיבים, אישרה את פסק הבוררות ונתנה לו תוקף של פסק דין. בסעיף 4.2 לסיכומים טענה המבקשת, שלא די בבקשה לאישור פסק הבוררות והיה על המשיבים "להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט". לטענת המשיבים, לא היה שום צורך לעבות את תיק בית המשפט בבקשות ובהליכים נוספים, ואישור פסק הבוררות ע"י כב' הנשיאה גרסטל מוכיח זאת ובכך ביהמ"ש סיים את מלאכתו. כתב בי-דין הנושא את הכותרת "הודעת ערעור ונימוקיו (או לחילופין) בקשה למינוי בורר כערכאת ערעור" נבלע בפסק הדין שקדם לו. לא ניתן לתקוף בפני ביהמ"ש זה פסק דין סופי שלו עצמו. הבקשה לביטול פסק הדין נוסחה ע"י האגודה בלשון לאקונית כאילו מדובר בעניין של מה בכך. אמנם סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 לא אוזכר במפורש. ואולם, מן השורות הבודדות שהוקדשו להנמקתו ניתן היה להבין כי לשיטת האגודה פסק הדין ניתן עקב טעות אדמינסטרטיבית, עד כי כב' הנשיאה גרסטל נתנה החלטה ביום 6.7.11 לפיה: "ב"כ המבקשת יבהיר אם בקשה זו הוגשה גם על דעת ב"כ המשיבים". ואולם בעקבות הדיון שנערך ביום 22.9.11 ברור כי אין המדובר בעניין טכני פשוט, ההפך, הדיון שנערך ביום 22.9.11 הבהיר שעיקרון גמר המלאכה חייב לחול במקרה דנן, ביהמ"ש אינו מוסמך לדון בבקשה ודינה להדחות על הסף. דיון והכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לביטול פסק הדין מיום 29.6.11, שניתן ע"י כב' הנשיאה השופטת גרסטל, להתקבל, וכי כי יש לקבל את בקשת המבקשת למינוי בורר כערכאת ערעור, והכל כפי שיפורט להלן: ביום29.6.11, כאמור, אישרה כבוד השופטת גרסטל בפסק דינה כאמור, את פסק הבוררות, וזאת מהטעם כי: "משחלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות ולא הוגשה בקשה- אני מאשרת את הפסק". לעניין הדרך בו יכול צד להתנגד לבקשת אישור פסק בוררות, קבע תיקון מס' 2, לחוק הבוררות, בסעיף 23 שבו, כי: "23. (א) בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק- דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק דין של בית המשפט. (ב) לא ייזקק בית המשפט להתנגדות לאישור פסק בוררות אלא בדרך בקשה לביטולו או במסגרת ערעור על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב". היינו, על פי הוראת סעיף 23(ב) לחוק הבוררות, למבקשת קיימות שתי דרכים להתנגד לפסק הבורר: הגשת בקשה לביטול הפסק. הגשת ערעור. אין חולק כי, 10 ימים (ביום 15.5.11) לאחר שהמשיבים הגישו את הבקשה לאישור פסק הבורר, הגישה המבקשת "תגובת המשיבה לאישור פסק הבורר" ובה הודיע כי: "המבקשת מתנגדת לאישור פסק הבורר" וכי המבקשת מתכוונת להגיש ערעור על פסק הדין בתוך 30 יום מיום מתן פסק הבוררות. בהמשך לאמור, 8 ימים מאוחר יותר (ביום 23.5.11) הגישה המבקשת את הערעור והבקשה למינוי בורר כערכאת ערעור (הפ"ב 41125-05-11). ההודעה על ההתנגדות ועל הכוונה לערער והגשת הערעור עצמו כמפורט לעיל, אינם מותירים כל ספק כי המבקשת עמדה על זכותה להתנגד לפסק הבוררות. גם אם הצדדים חלוקים ביניהם בקשר לגדר זכותה של המבקשת לערער, וגם אם היא בסופו של יום ביקשה המבקשת לממש את זכות להליך של "ערעור לפני בורר", וחזרה בה מהבקשה לערעור לפני בית המשפט, ברור שבנסיבות אלו מן הדין כי פסק הדין שניתן ביום 29.6.11 דינו להתבטל. כאמור, הצדדים חלוקים בשאלה האם היה על המבקשת להתנגד לפסק הבוררות בדרך של הגשת ערעור בזכות מכוח סעיף 21א לחוק הבוררות, כטענת המבקשת, או בדרך של הגשת רשות ערעור לבית המשפט על פסק הבורר מכוח סעיף 29 ב לחוק הבוררות כטענת המשיבים. סעיף 21א לחוק הבוררות קובע כי: ערעור לפני בורר "(א) קבעו צדדים להסכם בוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בורר- (1) ינמק הבורר את פסק הבוררות הניתן לערעור; (2) יחולו הוראות התוספת השניה נוסף על הוראות התוספת הראשונה ככל שאינן סותרות את הוראות התוספת השניה, והכל אלא אם כן קבעו הצדדים אחרת. (ב) הוראות חוק זה החלות על הבורר, על הליך לפני בורר ועל פסק בוררות, יחולו בשינויים המחויבים על בורר בערעור, על הליך הערעור לפני בורר ועל פסק הבוררות בערעור, ובלבד שפסק הבוררות לעניין ההגדרה "פסק בוררות" יהיה פסק הבוררות בערעור או פסק הבוררות של הבורר הראשון, אם לא הוגש ערעור או בחלוף המועד להגשתו. (ג) קבעו הצדדים כאמור בסעיף קטן (א)- (1) ניתן להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות על פי העילות האמורות בסעיף 24(9) ו (10) בלבד; (2) לא ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות. (להלן: "סעיף 21א לחוק הבוררות"). ואילו סעיף 29ב לחוק הבוררות מורה, כי: "ערעור ברשות לבית המשפט על פסק בוררות (א) צדדים להסכם בוררות אשר התנו שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין, רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט, אם נפלה בו טעות יסודית ביישום הדין אשר יש בה כדי לגרום לעיוות דין; ערעור כאמור יידון בשופט אחד, ויחולו עליו ההוראות החלות על ערעור לפני בית המשפט. (ב) הסכימו צדדים להסכם בוררות כי פסק הבוררות ניתן לערעור לפני בית משפט כאמור בסעיף קטן (א), יתועדו ישיבות הבוררות בפרוטוקול והבורר ינמק את פסק הבוררות. (ג) הוגש ערעור לבית המשפט על פסק הבוררות, לא ייזקק בית המשפט לבקשה לביטול פסק הבוררות, והצדדים יהיו רשאים להעלות בערעור טענות בעניין ביטול פסק הבוררות על פי אחת העילות שבסעיף 24 לחוק". בענייננו טענה המבקשת כי היא הסכימה להעברת המחלוקת להכרעת בורר בתנאי שפסיקתו תהיה כפופה לערעור בזכות, ואכן פעלה כך והגישה היא ביום 23.5.11, את הבקשה למינוי הבורר כערכאת ערעור בהפ"ב 4115-05-11 (גם אם מדובר בסעד חלופי). מקובלת עליי טענת המבקשת כי הדרך שהסכימו עליה הצדדים, עת הסכימו כי "פסיקתו תהא כפופה לערעור", הינה בדרך של ערעור בזכות על פי סעיף 21א לחוק הבוררות שאלמלא כן, היו הצדדים מצינים כי הגיעו להסכמה כי ניתן לערער על פסק הדין ברשות והיו מסתפקים הם בקביעה לפיה "הבורר יהיה כבול לדין המהותי", שהינו התנאי הקבוע בסעיף 29ב, על מנת לאפשר קבלת רשות ערעור מביהמ"ש, אלא שהצדדים הוסיפו כי: "פסיקתו תהא כפופה לערעור". בסעיף 29 ב' מצויין מפורשות כי הצדדים :"רשאים להסכים כי ניתן לערער על פסק הבוררות, ברשות בית המשפט.....". משמע, ככל שכוונת הצדדים היתה לזכות ערעור לפי ס' 29 ב' היתה צריכה להכתב הסכמה כי זכות הערעור תהייה זכות ברשות. יתר על כן, אילו סברו המשיבים כי המבקשת הייתה מנועה מלהגיש את הבקשה למינוי בורר, מיום 23.5.11, עליה היה להתנגד לה עם הגשתה. השתהותה והעלאת הגרסה, לפיה אין המבקשת רשאית להגיש את הבקשה למינוי בורר כערכאת ערעור, אשר נולדה רק ביום 11.7.11 עם הגשת התגובה לביטול פסק הדין, מהווה אינדיקציה ותמיכה בעמדת המבקשת כי זו היתה אכן כוונת הצדדים עת הגיען להסכמה הפסק הדין הקודם. אשר על כן, בנסיבות אלו, משמצאתי כי הבקשה למינוי בורר מיום 23.5.11, כמוה כהתנגדות לפסק הבורר, ומשנימקה כבוד הנשיאה גרסטל את אישור פסק הבוררות, בפסק דינה מיום 29.6.11, מהטעם שחלף המועד להגשת בקשה לביטול הפסק, אין מנוס אלא לבטל את פסק הדין ולקבל את בקשת המבקשת למינוי בורר כערכאת ערעור על פסק דינו של כבוד הנשיא בדימוס השופט זיילר. סוף דבר 1. פסק הדין מיום 29.6.11, מבוטל. 2. אני ממנה את כבוד השופט (בדימוס) תיאודור אור, לשמש כערכאת ערעור על פסק דינו של כבוד השופט (בדימוס) זיילר. 3. בנסיבות העניין ועקב התוצאה אליה הגעתי אני קובע כי אין צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. 4. הצדדים יפנו במישרין לכב' השופט אור על מנת שיקבע את הדרך, והנוהלים לשמיעת הערעור בהתאם לדרך הקבועה בס' 21 א' ובתוספת השניה לחוק הבוררות. יישוב סכסוכיםרשות ערעור (בזכות או ברשות)בוררערעור