1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 18.2.2014 (ר"ע 37158-12-13, הנשיא י' אלון). בהחלטה התקבלה בקשת רשות הערעור שהגישה המשיבה, ובהמשך לכך התקבל גם ערעורה על החלטת בית משפט השלום בבאר-שבע מיום 25.11.2013 (תא"ק 47205-09-12, השופטת מ' וולפסון). רקע והליכים קודמים 2. המבקשת 1 (להלן: המבקשת) היא חברה קבלנית, שהמבקש 2 היה מנהלה ובעל השליטה בה. המשיבה אף היא חברה קבלנית. ראשיתו של הסכסוך בין הצדדים באירועים שהתרחשו לפני שנים רבות. ביום 11.6.1995 נחתם הסכם שלפיו המבקשת התחייבה לבצע עבודות בניה לבניית בית ספר (להלן: הפרויקט) כקבלן משנה של המשיבה עבור המועצה אזורית חבל אילות (להלן: המזמינה). בשנת 2000 התקיימה בין הצדדים בוררות על רקע מחלוקות כספיות ביניהם ביחס לפרויקט (ולפרויקטים נוספים), ובהמשך לכך ניתן ביום 22.10.2000 פסק בורר (להלן: פסק הבוררות). בפסק הבוררות נקבע כי למבקשת תהיה זכות עתידית ליתרת תשלומים, ככל שאלו יגיעו למשיבה, לאחר שתינתן הכרעה בהתדיינות שהתקיימה באותו זמן בין המשיבה למזמינה על רקע הפרויקט. פסק הבוררות אושר ביום 21.6.2001 על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב. 3. בקשת רשות ערעור שהגישה המשיבה על פסק הדין המאשר נדחתה ביום 16.12.2001 (בר"ע 7160/01, השופט י' טירקל). ההתדיינות בין המשיבה למזמינה הסתיימה בפסק דין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 25.4.2001 (ת"א 3040/97, סגן הנשיא י' פלפל) (להלן: פסק הדין בסכסוך העיקרי). לטענת המבקשת, לנוכח תוצאתו של פסק דין זה היא זכאית לתשלום נוסף. יצוין כי על פסק הדין בסכסוך העיקרי הוגשו ערעורים הן על ידי המשיבה והן על ידי המזמינה, אך אלה נדחו בפסק דין של בית משפט זה מיום 12.1.2002 (ע"א 4512/01, הנשיא א' ברק, השופטת א' פרוקצ'יה והשופט (כתוארו אז) א' גרוניס). 4. ביום 18.5.2003 שלחה המבקשת למשיבה מכתב ובו דרשה לקבל סכום נוסף של 350,147 שקל, דרישה אשר לא נענתה. בהמשך לכך, ביום 14.4.2004 הגישה המבקשת תביעה לבית משפט השלום בבאר שבע (ת"א 3227/04) ובו דרשה מהמשיבה את התשלום האמור (להלן: התביעה משנת 2004). בהמשך, הופנו הצדדים בהסכמה להליך בוררות נוסף, שהופסק ביום 4.5.2006. 5. ביום 24.9.2012 הגישו המבקשים תביעה נוספת לבית משפט השלום בבאר שבע, היא התביעה שבבסיס ההליך דנן, אשר נסבה אף היא על קבלת הסכום הנוסף (וכן הוגשה בקשה לפטור מתשלום אגרה). המשיבה, מצדה, ביקשה לסלק את התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין ומחמת התיישנות, מאחר שלשיטתה עילת התביעה נגדה קמה, לכל המאוחר, ביום 25.4.2001, כאשר ניתן פסק הדין בסכסוך העיקרי. 6. ביום 25.11.2013 דחה בית משפט השלום את בקשתה של המשיבה לדחייה על הסף. באשר להתיישנות אימץ בית משפט השלום את עמדת המבקשים וקבע כי עילת התביעה נוצרה ביום 12.12.2002, עת נדחה הערעור בבית משפט זה על פסק הדין בסכסוך העיקרי (ולא ביום בו ניתן פסק הדין בסכסוך העיקרי), וכן קבע שאין להביא בחשבון התקופה שחלפה מאז את התקופה שבין יום הגשת התביעה משנת 2004 ליום הפסקתם של הליכי הבוררות (להלן: תקופת העיכוב). בית משפט השלום קבע כי לאחר ניכויה של תקופת העיכוב מתברר כי התביעה לא התיישנה, וכן הוסיף כי המבקשים פירטו נסיבות אישיות לא פשוטות שיש בהן כדי להסביר את השיהוי בחידושה של התביעה. בנוסף, דחה בית משפט השלום גם את הבקשה לדחייה על הסף מחמת מעשה בית דין. 7. המשיבה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום תוך שהיא מתבססת על טענת ההתיישנות שהעלתה. ביום 18.2.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, וכן קיבל את הערעור לגופו. בית המשפט המחוזי קבע כי בהחלטתו של בית משפט השלום נפלה טעות אריתמטית במניין התקופות, שכן חלפו יותר משבע שנים מיום הולדתה של העילה, גם לאחר ניכוי תקופת העיכוב - בין כאשר החישוב מתבסס על המועד שבו ניתן פסק הדין בערעור על פסק הדין בסכסוך העיקרי, כפי שסבר בית משפט השלום, ובין כאשר החישוב מתבסס על המועד שבו ניתן פסק הדין בסכסוך העיקרי, הגישה שבה החזיק בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי המשיבה העלתה את טענת ההתיישנות כבר בהזדמנות הראשונה, בתגובתה לבקשה שהגישו המבקשים לפטור מאגרה. בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה עילת התביעה שלהם היא אכיפת פסק בוררות שקיבל תוקף של פסק דין, עניין שלגביו תקופת ההתיישנות היא 25 שנה, על פי סעיף 21 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). בית המשפט המחוזי דחה גם את טענתם של המבקשים לפיה יש להוסיף שנה נוספת לתקופת העיכוב מכוח סעיף 16 לחוק ההתיישנות, בהסבירו כי זה מורה רק שתקופת ההתיישנות לא תסתיים אם הוגשה התביעה תוך שנה מתום תקופת העיכוב (דבר שלא קרה במקרה דנן). אשר על כן, החליט בית המשפט המחוזי לקבל את הערעור ולהחזיר את הדיון לבית משפט השלום שיקבע את "המתבקש מקבלת טענת ההתיישנות". הבקשה לרשות ערעור 8. בבקשה שלפני חוזרים המבקשים על עיקרי הטענות שהעלו בפני בית המשפט המחוזי, ובכלל זה על הטענה לפיה המשיבה לא העלתה את טענת השיהוי בהזדמנות הראשונה במסגרת תגובתה לבקשה לפטור מאגרה (או מיד לאחר מכן), וכן על הטענה כי חל בעניין זה סעיף 21 לחוק ההתיישנות הקובע תקופת התיישנות של 25 שנים לאכיפת פסק הבוררות שקיבל תוקף של פסק דין. בנוסף, סבורים המבקשים כי הם יכולים להתבסס על כך שרק בחודש יוני 2005 נמסרו לידיהם מסמכים של המשיבה אשר מהם עולה הודאת המשיבה בקיום חוב כלפיהם, ולכן זהו המועד שממנו יש להתחיל בחישוב ההתיישנות (בהפחתה של תקופת העיכוב). 9. המבקשים טוענים כי יש מקום למתן רשות ערעור בעניינם גם בהתחשב בעוול המהותי שנגרם להם, בשים לב לעובדה שתביעתם התעכבה בשל רצף נסיבות חריגות וטרגדיות שפקדו את המבקש 2 בפרק הזמן שקדם להגשת התביעה (היעלמותו של אביו, מותם של אחותו, אימו ואחיו, מחלתה הקשה של ביתו, גירושיו וקשיים כלכליים שאליהם נקלע והסתיימו בפשיטת רגל). בעניין זה טוענים המבקשים כי היה על בית המשפט המחוזי לעשות שימוש בסמכותו הטבועה לעשות צדק ולתת משקל לנסיבות האישיות שהביאו לשיהוי בהגשת התביעה, על פני שיקולי ההתיישנות, ולחלופין לפרש בצמצום את ההסדרים בחוק ההתיישנות. הכרעה 10. לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי על אף הנסיבות הקשות שתוארו בבקשה, אין מנוס מדחייתה, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. 11. כלל הוא כי בקשות רשות ערעור בגלגול "שלישי" נבחנות על-פי אמות מידה מחמירות שלפיהן רשות ערעור תינתן רק כאשר מתעוררת שאלה החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר נגרם עיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). המקרה שבפני אינו מעורר שאלה בעלת חשיבות עקרונית. אכן, נטען כי התוצאה המתקבלת היא קשה בשים לב לנסיבותיו האישיות של המבקש 2, אך אין בכך משום "עיוות דין" אלא תוצאה הנובעת מדיני ההתיישנות עצמם. 12. בכל הנוגע לטענות שנסבו על חוק ההתיישנות עצמו, הרי שהיו אלה טענות הנוגעות ליישומו בנסיבות העניין. הא - ותו לא. על כך אוסיף כי לא מצאתי שנפלה טעות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, מה גם שכלל הוא כי טעות בקביעותיה של הערכאה קמא אינה מקימה כשלעצמה, עילה למתן רשות לערער בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 8768/13 גרמה נ' עוזיר, בפסקה 11 (‏12.1.2014) וההפניות שם). 13. בכל הנוגע לטענות שנסבו על נסיבותיו של המבקש 2, הרי שאין להן מקום, בשים לב לכך שדיני ההתיישנות עצמם כבר כוללים את האיזון הנדרש בין שיקולי הצדק הנוגעים לתובע לבין שיקולי הצדק הנוגעים לנתבע, בשים לב לקושי בשמירת ראיות ולצורך בוודאות משפטית, כמו גם לאינטרס הציבורי בשימוש נאות במשאבי ההתדיינות (ראו עוד: ע"א 4859/11 עיריית נס ציונה נ' סאדאב חברת לבניין בע"מ, בפסקה 20 (7.11.2013); זלמן יהודאי דיני ההתיישנות בישראל - תוך זיקה למשפט האנגלי והאמריקאי כרך א, 10-6 (1991)). המחוקק שיקלל טעמים אלו בבואו לקבוע את תקופת ההתיישנות בחוק ההתיישנות, ואף נתן דעתו לחריגים שאינם נכללים בחישובה של תקופת ההתיישנות (כך למשל, תקופת זמן שבה התובע סבל מליקוי נפשי או שכלי, כאמור בסעיף 11 לחוק זה). כפי שציין השופט (כתוארו אז) י' זוסמן לפני שנים רבות בע"א 369/57 נסברג נ' פלוס, פ"ד יג 584 (1959) בדברים שלא נס לחם: "חוקי ההתיישנות נעוצים בעיקר בקושי לשמור משך תקופה ארוכה מדי על ראיות ומסמכים, ומטבעם חייבים הם להיות חוקים נוקשים" (שם, בעמ' 587). 14. סוף דבר: דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור