1.זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' גריל, ע' גרשון וי' וילנר), שבו נדחה ערעורה של המבקשת - המגן חברה לביטוח בע"מ - על פסק-דין חלקי של בית משפט השלום, מן הטעם שלא הייתה זכאית להגיש ערעור בזכות, כי אם בקשת רשות ערעור. 2.המשיב 1 (להלן: הנפגע) נפגע בתאונה בזמן שעבד אצל המשיבה 4 (להלן: אורעם). התאונה אירעה כאשר קונסטרוקציית מתכת, שהייתה מחוברת לשן של מלגזה, נפלה על הנפגע. את המלגזה הפעיל עובד אחר של אורעם, המשיב 3 (להלן: ולדימיר), ללא רישיון נהיגה או רישיון הפעלה. הנפגע הגיש תביעה, שעילתה כפולה: המבקשת, שביטחה את המלגזה והמשיבה 2, קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית), נתבעו לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). אורעם, מעבידתו של הנפגע, נתבעה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. קרנית הגישה הודעת צד ג' נגד אורעם ונגד ולדימיר, מפעיל המלגזה. אורעם הגישה הודעת צד ד' נגד המשיבה 5 (איילון חברה לביטוח בע"מ) שביטחה אותה בביטוח אחריות מעבידים. 3.בית משפט השלום פיצל את הדיון כך שבשלב ראשון נדרש לשאלת אחריותם של הנתבעים השונים. בית המשפט קבע בפסק-דין חלקי כי האירוע הוא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים. לפיכך, ולאור הוראת סעיף 8 לחוק הפיצויים בדבר ייחוד העילה, קבע בית המשפט כי דין התביעה נגד אורעם (מעבידתו של הנפגע) להידחות. עוד קבע בית המשפט כי אף שהוכח שלוולדימיר לא היה רישיון נהיגה בעת התרחשות התאונה, פוליסת הביטוח של המלגזה לא הוצגה בפני בית המשפט, ועל-כן לא הוכח כי הביטוח "אינו מכסה את החבות הנדונה", כהוראת סעיף 12(א)(2) לחוק הפיצויים. לעומת זאת, בית המשפט קבע כי קיומה של פוליסת ביטוח חובה מטעם המבקשת הוכח, בין השאר כיוון שקיומה לא הוכחש בכתב הגנתה של המבקשת. לאור כל אלה, נקבעה אחריותה של המבקשת לתאונה, והתביעה נגד קרנית נדחתה. לאור דחיית התביעה נגד קרנית ונגד אורעם נמחקו ההודעות לצד ג' ולצד ד' שאלה הגישו. המבקשת חויבה בהוצאותיהם של הנפגע ושל קרנית. אורעם לא זכתה בהוצאות כלשהן, כיוון שטענתה המרכזית הייתה כי האירוע אינו תאונת דרכים. 4.על פסק-דין חלקי זה ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע כי לגבי המבקשת, פסק-הדין החלקי הוא "החלטה אחרת", באשר הוא אינו מסיים את ההתדיינות בין הנפגע לבין המבקשת, ומכאן שעל המבקשת היה להגיש בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות. אמנם, במישור היחסים שבין הנפגע לבין הנתבעות האחרות בתביעתו - קרנית ואורעם - מסיימת ההחלטה את ההתדיינות ועל-כן כלפיהם היא "פסק-דין", שעליו יכול הנפגע לערער בזכות. אולם בכך אין כדי להקים זכות ערעור למבקשת. המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה לתיקון הודעת הערעור, כך שתהפוך לבקשת רשות ערעור, אולם בקשה זו נדחתה, בעיקר מן הנימוק שהודעת הערעור המקורית הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות ערעור. ערעורה של המבקשת, אם כן, נדחה, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. 5.המבקשת טוענת כי שגה בית המשפט קמא בדחותו את הערעור מבלי לדון בו לגופו. המבקשת סבורה כי לאחר שיינתן פסק-דין סופי בעניינה, לא תוכל עוד לערער על דחיית התביעה נגד הנתבעים האחרים, שכן בשעה זו פסק-הדין החלקי שניתן בעניינם של הנתבעים האחרים יהפוך לפסק-דין חלוט. לעניין זה מפנה המבקשת להחלטת כבוד הרשמת ג' לוין בע"א 7997/08 עיזבון קפון נ' ענתר (לא פורסם, 28.1.2009), עליה יורחב בהמשך. המבקשת טוענת כי במקרה מסוג זה, ראוי לאפשר לה לערער כבר בשלב מתן ההחלטה בנוגע לאחריות, על-מנת שלא תיפגע זכותה המהותית לערעור. המבקשת מוסיפה כי אם יידחה הדיון בערעור על פסק-דינו החלקי של בית המשפט המחוזי עד לאחר מתן פסק-דין סופי בשאלת גובה הנזק, ייפגעו ציפיותיהם של הצדדים אשר התביעה נגדם נדחתה עוד בשלב הראשון, ואף כי פסק-הדין שניתן לטובתם הפך חלוט - עלולים הם להימצא חייבים. 6.המשיב 1 - הנפגע - לא טען לעניין המועד הראוי להגשת ערעור בזכות, והותיר את ההכרעה בעניין זה לשיקול דעתו של בית המשפט. לגופם של דברים, סבור הנפגע כי יש להותיר את פסק-דינו של בית משפט השלום על כנו, מנימוקיו. המשיבה 2, קרנית, סבורה כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שהמבקשת לא הייתה זכאית להגיש ערעור בזכות והיא מחזיקה בעמדתה כי פסק-דין חלקי, המטיל אחריות על נתבע מסוים ופוטר מאחריות נתבעים אחרים, הוא "החלטה אחרת" לגבי הנתבע שנקבעה אחריותו ו"פסק-דין" לגבי יתר הנתבעים. לפיכך, היא סבורה כי הנתבע שלגביו מהווה פסק-הדין החלקי "החלטה אחרת" אינו זכאי להגיש ערעור בזכות, כי אם בקשת רשות ערעור בלבד. קרנית מדגישה כי בהתאם לפסיקת בית משפט זה "שני הנתבעים אינם יריבים לעומתיים זה כנגד זה. דחיית התביעה נגד אחד מהם אינה מעמידה זכות ערעור לאחר כנגד דחייה זו" (רע"א 3724/96 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 96(2) (1996)). קרנית מציינת, ובצדק, כי במבנה זה טמונה לכאורה סכנה שבבוא היום, לאחר שיינתן פסק-דין סופי, ואם יגיש הנתבע באותו פסק-דין ערעור שיתקבל, עלול התובע להימצא "קירח מכאן ומכאן" באשר המועד להגשת ערעור על פסק-הדין החלקי, שבו נדחתה תביעתו נגד הנתבעים האחרים, חלף. אולם - כך לפי קרנית - סוגיה זו נדונה בפסיקה ונמצא כי הפיתרון לסכנה פוטנציאלית זו הוא שימוש בסמכות הנתונה לערכאת הערעור לתת החלטה גם לטובת בעלי דין שלא הגישו ערעור (לפי תק' 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). המשיבה 4 (אורעם, מעבידתו של הנפגע) סומכת ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי, וכך גם המשיבה 5, שביטחה את אורעם בביטוח אחריות מעבידים. 7.דין הבקשה להידחות, למעט בעניין אחד אשר יפורט בהמשך. פסק-הדין החלקי של בית משפט השלום, אשר קבע את חבותה העקרונית של המבקשת, אינו מסיים את ההתדיינות בינה לבין הנפגע, ועל-כן הוא - מבחינתה - "החלטה אחרת", שעליה אין ערעור בזכות. כאמור, באותו פסק-דין חלקי נקבע גם כי יתר המשיבים אינם חבים בגין נזקיו של הנפגע. בכך הסתיימה ההתדיינות בינם לבין הנפגע, ועל-כן במישור יחסים זה מדובר בפסק-דין. על פסק-דין זה יכול הנפגע לערער בזכות. בכך אין כדי להקנות זכות ערעור גם למבקשת. כפי שטענה קרנית, היותם של שני גורמים נתבעים באותה תביעה אינה יוצרת, מניה וביה, יריבות ביניהם. שלילת חבותן של הנתבעות האחרות בתביעה המקורית לא היא שהקימה את חבותה של המבקשת, והיא אינה יוצרת יריבות בינן לבין המבקשת. המבקשת יכולה, כמובן, לערער על קביעת חבותה שלה לאחר שיינתן נגדה פסק-דין סופי, ועל-כן אין יסוד לחששה של המבקשת, כי זכות הערעור שלה תיפגע. חשש זה מבוסס בעיקרו על החלטתה של רשמת בית משפט זה בעניין עיזבון קפון וראוי על-כן להבהיר את משמעותה של החלטה זו. 8.בעניין עיזבון קפון, אשר נסיבותיו דומות לנסיבות המקרה שלפנינו, נקבע כי ככלל, כאשר פסק-דין חלקי קובע את אחריותו של נתבע מסוים, ופוטר מאחריות נתבע אחר, יכול הנתבע שעליו הוטלה אחריות להגיש בקשת רשות ערעור בלבד, ואילו התובע יכול להגיש ערעור בזכות על דחיית תביעתו נגד הנתבע השני. בין שני הנתבעים אין יריבות, ו"דחיית התביעה נגד אחד מהם אינה מעמידה זכות ערעור לאחר כנגד דחייה זו" (עניין עיזבון קפון, בפס' 5). זכותו של הנתבע הראשון, שעליו הוטלה אחריות, אינה נפגעת, שכן הוא יכול להגיש ערעור בזכות על חיובו לאחר שיינתן בעניינו פסק-דין סופי. עוד הוער באותה החלטה, כי אם ערעורו של אותו נתבע יתקבל, וערכאת הערעור תחליט כי הוא אינו נושא באחריות לנזקי התובע, לא ניתן יהיה לחייב עוד את הנתבע השני, שבעניינו פסק-הדין החלקי הפך לחלוט. על-כן, כך לפי ההחלטה בעניין עיזבון קפון, "אם סבור הניזוק כי קיים סיכון שתתקבל בערעור טענת הנתבע כי אינו נושא באחריות, עליו להתכבד ולהגיש במועד ערעור על פסק-הדין החלקי בעניינו של הנתבע האחר" (עניין עיזבון קפון, בפס' 5). בעניין עיזבון קפון הוחלט, בסופו של דבר, כי לנתבע שעליו הוטלה אחריות באותו מקרה עומדת זכות ערעור, כיוון שבמסגרת פסק-הדין החלקי הוא חויב בהוצאות הנתבע האחר ובהשבת כספים שהאחרון שילם כתשלום תכוף. סעדים אלה, כך נקבע, הם סעדים סופיים במישור היחסים שבין הנתבעים, וניתן לכן לערער עליהם בזכות. יתרה מכך, באותה החלטה הובהר כי לגבי סעדים אלה לא תהיה לנתבע הזדמנות נוספת לערער בזכות. יצוין כי מאז שהוגשה הבקשה שלפנינו התקבל ערעור על ההחלטה בעניין עיזבון קפון - בש"א 1415/09 עיזבון קפון נ' ענתר (לא פורסם, 22.4.2009). בהחלטה זן של השופט א' גרוניס נקבע כי לא היה מקום להורות על מחיקת הבקשה לרשות ערעור, אלא להותיר את הבקשה לצד הערעור בזכות. המבקשת מתבססת על האמור בעניין עיזבון קפון וטוענת כי חיובה בהוצאותיה של קרנית מקנה לה זכות לערער על פסק-הדין החלקי. 9.ההוצאות שבהן חויבה המבקשת לטובת קרנית הן אכן סעד סופי במישור היחסים שביניהן, ועל כן קמה למבקשת זכות ערעור על סעד זה. אולם פסיקת ההוצאות היא סעד טפל למחלוקת העיקרית שבין הצדדים, שהיא בענייננו שאלת האחריות. העיקר אינו הולך אחרי הטפל, ואין בפסיקת ההוצאות כדי להקים זכות ערעור על פסק-הדין כולו. מלבד היריבות שנוצרה בין המבקשת לבין המשיבים עקב פסיקת ההוצאות, אין ביניהם כל יריבות של ממש כמוסבר לעיל. כאמור, אי הטלת אחריות על קרנית ועל אורעם אינה מובילה להטלת אחריות על המבקשת. אחריותה של המבקשת נקבעה באופן שאינו תלוי בדחיית התביעה נגד קרנית ואורעם. זכות הערעור של המבקשת מצטמצמת אפוא לעניין ההוצאות ולאופן הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בעניין זה. 10.פסיקת הוצאות בין בעלי דין שאינם יריבים מעוררת קשיים עקרוניים ומעשיים כאחד, והמקרה שלפנינו יוכיח. בעבר נפסק כי כאשר תביעתו של תובע מתקבלת ביחס לנתבע אחד ונדחית ביחס לנתבע אחר, ניתן לחייב את התובע בהוצאותיו של הנתבע אשר התביעה נגדו נדחתה (הנתבע שזכה), ולחייב את הנתבע השני, אשר התביעה נגדו התקבלה (הנתבע שהפסיד), בתשלום הוצאות גבוהות יותר לתובע, על-מנת לשפות אותו על ההוצאות שבהן חויב לטובת הנתבע שזכה. עוד נקבע כי בית המשפט יוכל לעשות קפנדריה ולחייב את הנתבע שהפסיד לשלם לנתבע שזכה במישרין את ההוצאות המגיעות לזה האחרון מן התובע, זאת על-מנת לפשט את תהליך הגבייה (ראו: ע"א 262/60 כוז'הינוף נ' מירום, פ"ד טו 144, 152-151 (1961); ע"א 2798/00 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' ארגונית הפקת אירועים ותערוכות 1974 בע"מ (לא פורסם, 30.12.2001); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 547-456 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). אולם דרך זו, שנועדה כאמור רק לפשט את ההליכים, אין בה כדי להשפיע על הזכויות המהותיות של הצדדים. יריבו של הנתבע שהפסיד הוא עדיין התובע - גם לעניין ההוצאות ששילם לנתבע שזכה. בענייננו, בית המשפט המחוזי חייב את המבקשת בהוצאותיה של קרנית במישרין, וקבע במפורש שאין התובע חייב בהוצאות. כלומר, בית המשפט לא ראה בחיובה של המבקשת בהוצאות משום "קיצור דרך" גרידא. לפיכך, זכאית המבקשת לערער על חיובה בהוצאות לטובת קרנית. באתי אפוא לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשת רשות הערעור, לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור - וזאת אך ורק לגבי חיובה של המבקשת בהוצאות המשפט של קרנית. בנסיבות אלה, ועל-מנת שלא להאריך את ההליכים בתיק זה יתר על המידה, לא מצאנו לנכון להשיב את התיק לבית המשפט המחוזי על-מנת שזה ידון בערעור לגופו, ותחת זאת נדון בו אנו. 11.הלכה מושרשת היא כי התערבות בשיקול דעתו של בית משפט קמא בנושא ההוצאות תיעשה "במשורה ובמקרים חריגים, כאשר נפלה טעות משפטית בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית או דבק בה פגם או פסול מהותי" (ראו ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 625, 636 (2004)). ואולם - מקרה זה הוא מן המקרים החריגים המצדיקים התערבות לשם תיקון טעות משפטית, והבהרת הדרך הראויה להפעלת שיקול הדעת בעת חיוב נתבע בהוצאותיו של נתבע אחר. בהתאם לאמור לעיל אנו קובעים כי חבותה המהותית של המבקשת בהוצאות היא כלפי הנפגע, אשר מצידו מחויב לשלם לקרנית את סכום ההוצאות שנפסק לטובתה מאת המבקשת. אולם - לשם פישוט ההליכים בלבד - נקבע כי תשלום זה יבוצע ישירות מהמבקשת לקרנית. לא ראינו להתערב גם בגובה ההוצאות שנפסקו, ועל-כן התוצאה המעשית של פסק-דינו של בית המשפט המחוזי נותרת בעינה. עם זאת לקביעתנו עשויה להיות חשיבות בשלב מאוחר יותר. אם וכאשר תערער המבקשת על פסק-הדין הסופי שיינתן במסגרת תביעתו של הנפגע כנגדה, היא תוכל להשיג גם על חיובה "לשפותו" בגין ההוצאות שנדרש לשלם לקרנית. 12.לבסוף, ההחלטה בעניין עיזבון קפון מצריכה הבהרה לגבי מצבו של תובע, שתביעתו נגד נתבע אחד התקבלה ונגד נתבע שני נדחתה - הכול במסגרת פסק-דין חלקי. במצב דברים זה פסק-הדין החלקי כלפי הנתבע שזכה בדינו יהפוך לחלוט מבחינת התובע בחלוף המועד להגשת ערעור. תוצאה זו עשויה, לכאורה, להותיר את התובע מול שוקת שבורה אם הנתבע שהפסיד יערער על חבותו לאחר מתן פסק-הדין הסופי, וערעורו יתקבל. התובע אמנם יכול לערער על דחיית תביעתו כלפי הנתבע שזכה בתוך תקופת הערעור על פסק-הדין החלקי, אך אין זה צפוי ואף לא רצוי כי התובע יערער "לשם הזהירות בלבד" על פסק-דין המקובל עליו - שהרי מה לו אם הנתבע האחד יפצה אותו על נזקיו או אם הנתבע השני. נראה כי הפיתרון הראוי במקרים אלה הוא שימוש מושכל בתקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר זו לשונה: בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין; בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד. כבר נקבע כי בערעור "נפתחת לכל אורכה ורוחבה אותה חזית שהייתה קיימת בדרגה הראשונה, ובגבולותיה מוסמך בית המשפט לפסוק גם לטובת בעל דין שלא ערער ונגד בעל דין שנגדו לא ערערו... " (זוסמן, בעמ' 814). ראוי אמנם כי השימוש בסמכות הנתונה לבית המשפט לפי תקנה 462 ייעשה רק במקרים נדירים. אולם, מקרים כגון זה שלפנינו מתאימים לשימוש בסמכות זו, וזאת על מנת למנוע פגיעה בעשיית הצדק בין הצדדים, על מנת שלא להעמיד את התובע במצב שבו עליו לערער על פסק-דין המיטיב עימו ועל מנת שלא לעודד התדיינויות סרק (ראו והשוו: רע"א 10394/06 בן דוד נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול") (לא פורסם, 5.2.2009)). על-כן, במצב כפי שתואר לעיל, ואם יגיש הנתבע שהפסיד ערעור על חבותו, יוכל התובע לבקש מבית המשפט שלערעור להשתמש בסמכותו לפי תקנה 462 ולחייב את הנתבע שזכה במסגרת פסק-הדין החלקי בנזקיו של התובע במידה שהערעור שהוגש יתקבל. סופו של דבר, הערעור מתקבל בכל הנוגע לחיוב המבקשת בהוצאותיה של קרנית, כמפורט לעיל. יובהר, כי מבחינה אופרטיבית אין נדרשת, על-פי פסק-דיננו זה, העברה נוספת כלשהי של כספים בין הצדדים. בכל יתר העניינים, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. פסק דין חלקירשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור