א. רקע וטענות הצדדים 1. המשיב שימש בתקופה הרלוונטית כמנכ"ל חברת "גני עומר בע"מ" שהינה חברה לדיור מוגן (להלן: "החברה"), ואילו המבקש, אשר מתגורר בדיור המוגן במקום, שימש כחבר וועדת הביקורת אשר מונתה על ידי האסיפה הכללית. המשיב הגיש תביעה לבית משפט לתביעות קטנות כנגד המבקש בגין עוולה של לשון הרע, זאת על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). בתביעה נטען על ידי המשיב, כי במהלך האסיפה הכללית של החברה אשר התקיימה ביום 15.3.12, העביר המבקש לנוכחים באסיפה ולמבקר הפנים של החברה שני מסמכים אותם כתב, לפיהם קיים חשד כי המשיב מעל בכספי החברה; כי המשיב ביצע עבירה פלילית של רישום כוזב בספרי מעביד וגניבה ממעביד, וכי המשיב השמיד את כל תעודות המשלוח של קבלת הסולר, עניין המהווה עבירה פלילית. בסיום המסמך כינה המבקש את המשיב "עבריין". המבקש מנגד הגיש בקשה למחיקת התובענה לחילופין להעברתה לבית המשפט המוסמך, בה טען כי הסמכות הייחודית לדון בעניין זה מסורה לבית הדין לעבודה, זאת על פי סעיף 24(א)(ד1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה), שכן מדובר בתובענה של עובד נגד מעביד או נושא משרה שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק לשון הרע. לחילופין נטען, כי מדובר בענייו אזרחי לפי חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן:"חוק החברות), לפיכך בהתאם לסעיף 40(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד -1984 הסמכות העניינית הייחודית מסורה לבית המשפט המחוזי. עוד עתר המבקש, אשר גילו למעלה מ- 85 שנה, לאפשר לו להיות מיוצג על ידי עורך דין, אך בית המשפט דחה את בקשתו. לגופם של דברים טען המבקש להגנתו, כי הדברים המיוחסים לו נאמרו באסיפה הכללית ובמסגרת תפקידו, וכי כל מעשיו היו במסגרת כהונתו כחבר וועדת ביקורת, בה נדרש לבדוק את תפקודו של המשיב, ובדיקה זו העלתה ממצאים בעייתיים לגבי המשיב. כל הממצאים שהועברו הינם בבחינת דו"ח לגיטימי ומחייב של וועדת הביקורת לאסיפה הכללית, ומחובתו היה להעביר את דבריו אף למבקר החברה. עוד ציין המבקש כי הדו"ח לא חולק באסיפה הכללית. מכאן טען המבקש כי עומדות לו הגנות בהתאם לחוק איסור לשון הרע - הגנת "אמת דיברתי" (סעיף 14) והגנת "תום הלב" (סעיף 15) בנסיבות ס"ק 2 - בשל כך שהיחסים בינו לבין האדם אשר כלפיו הופנה הפרסום, הטילו על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות זאת; בנסיבות ס"ק 4 ו- 7 בשל כך שהפרסום הוא הבעת דעה; בנסיבות ס"ק 8, בשל כך שהפרסום היה בהגשת תלונה על נפגע כשהאדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע או תלונה לרשות מוסמכת לקבל תלונות. בהחלטת ביניים מיום 2.8.2012, דחה בית המשפט קמא את טענות המבקש באשר להיעדר סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות לדון בתביעה תוך ששלל טענת המבקש כי הפורום הנכון הוא בי"ד לעבודה או בית המשפט המחוזי, וקבע כי המבקש ישא בהוצאות המשיב בגין הבקשה בסך של 3,000 ₪. 2. לגופם של דברים, בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיב וקבע בפסק דינו כי המבקש פרסם מסמך שיש בו לשון הרע כלפי המשיב וכי ביצע כלפיו עוולה של לשון הרע. בית המשפט אף קבע כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח כי אמת דיבר ושלל את ההגנות הנוספות להן טען המבקש, וקבע כי המבקש ישלם למשיב פיצוי בסך של 15,000 ₪. על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שבפני. 3. בבקשת רשות ערעור חזר המבקש על טענתו, כי בית המשפט לתביעות קטנות נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה שכן הסמכות נתונה לבית הדין לעבודה ולחילופין לבית המשפט המחוזי, וכי שגה בית המשפט כאשר פסק הוצאות למבקש בסך של 3,000 ₪ כאשר דחה בקשתו לסילוק על הסף. לגופו של עניין טען המבקש, כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי המבקש ביצע עוולה של לשון הרע; כי אין זה ברור מפסק הדין כיצד קבע בית המשפט מחד שלא הוכח שהמכתב (שהוא המהווה על פי הנטען את לשון הרע) הועבר לנוכחים באסיפה הכללית, ומאידך קבע כי היה פרסום לשון הרע; כי לא היה מקום להתעלם מעדות המבקש ומעדות יו"ר ועדת הבקורת שהובא על ידו ביחס לבעייתיות בהתנהלות המשיב ולכך ששלח ידיו בכספי החברה; כי בית המשפט לא ייחס משקל להתנהגותו ומחדליו של המשיב אשר בחר לא להשיב לממצאי ועדת הביקורת; כי בית המשפט מנע מהמבקש להוכיח טענותיו וכי בית המשפט התעלם לחלוטין ממקצועו של המבקש ומתפקידו כחבר בועדת ביקורת, וכי לא היה מקום לפרש את אמירתו למשיב כי הוא "עבריין" באופן שנעשה על ידי בית המשפט. מנגד טען המשיב, כי פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות ניתן בסמכות וכי אין סמכות עניינית לבית הדין לעבודה או לבית המשפט המחוזי; כי בית המשפט שלערעור יתערב בפסיקת הוצאות רק במקרים נדירים ואין זה מן הראוי להתערב במקרה זה, מאחר שמדובר בהחלטה מוצדקת וראויה; כי טענותיו של המבקש הינן בגדר השגות על קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא כאשר בית המשפט קבע כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח את הגנתו, ועל כן אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעות עובדתיות של בית המשפט דלמטה. באשר לטענת המבקש ביחס לקביעת בית המשפט כי לא הוכח שהמסמך הועבר לנוכחים באסיפה הכללית, צויין כי די בהעברת המסמך לאדם אחד, ובעניינו המסמך הועבר למבקר החברה. ב. דיון והכרעה 4. ידוע כי תכליתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה במסלולים המקובלים, על ידי הליך מהיר ולא יקר, וזאת, בכדי למנוע הצפתם של בתי המשפט בתביעות בסכומים קטנים. כפועל יוצא מתכלית זו, הותרה סטייה מדיני הראיות ומן הפרוצדורה הנהוגה במסלולי התביעה הרגילים [סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק בתי המשפט") וכן תקנה 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) תשל"ז - 1976]. 5. כמו כן נקבע כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט). על כן ובשים לב למיוחדות ההליך ואופן הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות נקבע, כי בקשת רשות ערעור לא תתקבל כדבר שבשגרה, אלא מקום בו ישנה טעות משפטית או עובדתית גלויה על פניה, או סוגיה עקרונית שבאה לא אחת לפתחו של בית משפט לתביעות קטנות. 6. במקרה דכאן, לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט קמא, בכתבי הטענות, בבקשת רשות הערעור ובתגובה לה, מצאתי כי יש מקום לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, שכן לא היה מקום לקיום הדיון במסגרת הליך של תביעה קטנה. 7. באשר לטענות חוסר הסמכות שהועלו על ידי המבקש, הרי אין בידי לקבל את טענת המבקש שהסמכות לדון בתובענה הינה לבית הדין לעבודה ולחילופין לבית המשפט המחוזי. סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה קובע: "בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות העובדים;" המבקש מציין בבקשתו (סעיף 4 לבקשת רשות הערעור) כי הוא בעל מניות בחברת "גני עומר" וכי החל מספטמבר 2011 שימש אף כחבר וועדת הביקורת. מכאן, שהמבקש אינו נכנס לתחומו של הסעיף שכן לא ניתן להגדירו כעובד, נציג ארגון עובדים, כמעביד או כנושא משרה. על כן, פשיטא כי לבית הדין לעבודה אין סמכות ייחודית לדון בתובענה. אין בידי לקבל אף טענת המבקש, כי מדובר בסמכות ייחודית של בית המשפט המחוזי מכוח סעיף 40(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, מאחר שאין המדובר בעניין אזרחי לפי חוק החברות. 8. עם זאת, סבורני כי לא היה מקום לדון בתובענה זו שעילתה לשון הרע, על נדבכיה הרבים, במסגרת הליך של תביעות קטנות. תביעה זו בגין לשון הרע, הינה תביעה מורכבת, הכרוכה בשמיעת עדים, ובירור עובדתי של טענות רבות של הצדדים, טענות הנוגעות לראיות כמו חוות דעת דוחות ביקורת של מומחים ובכלל זה רואה חשבון של החברה. על כן מצאתי כי ניהול התביעה בבית המשפט לתביעות קטנות אינו הולם ואינו תואם את מטרת ההליך ואופן ניהולו. כך למשל צוין בר"ע 2323/96 לייזר רוזן נ' אנה לסקובה (26.1.97)] כי: "הליך שמהותו לשון הרע, המצריך בדרך כלל שמירה על דיני הראיות במלואם (דבר שאינו נדרש בבימ"ש לתביעות קטנות לפי סעיף 62 לחוק בתי המשפט), אכן אינו תואם מסגרת זו ואת מטרת המחוקק ביצירתה. זאת, בנוסף לריבוי העדים שאליו התייחס בצדק בימ"ש קמא". [וראה לעניין זה פסק דין זה ברע"א 8144/04 מיכאל בודקר נ' ברטה בשקירוב (20.3.2005) שם צוטט פסק דין זה על ידי בית המשפט העליון בהסכמה. עוד יוער כי בתביעה דומה שהוגשה על ידי המשיב (ת"ק 24866-07-12 ישראל פלס נ. יצחק רונן (21.11.2012), בה תבע המשיב את יו"ר וועדת הביקורת, מר יצחק רונן, בגין לשון הרע, החליט בית המשפט להעביר התביעה מבית המשפט לתביעות קטנות לבית המשפט השלום]. 9. מעבר לכך, אי ייצוגו של המבקש, לאחר דחיית בקשתו להיות מיוצג, כאשר עסקינו במבקש מבוגר בגילו (כבן למעלה מ-85 שנה), ומשמדובר בהליך סבוך, יכול שגרמה לכך שהגנתו לא נפרשה באופן מלא ונכון בפני בית המשפט. דווקא דבריו של בית המשפט כי היה ברור שהמבקש מתקשה להבחין בין "טענה " לבין "הוכחה" וכי למרות הסבריו של בית המשפט, ההסבר לא הופנם על ידי המבקש, ומשמדובר בטענות הדורשות ברור עובדתי וראייתי מורכב, המערב שאלות שבעובדה וטיעונים משפטיים מורכבים, היא הנותנת שהיה מקום, לכל הפחות לאפשר לו להיות מיוצג על ידי עורך דין, אשר מצוי בדיני הראיות ויסייע לו להתגונן מול טענות לא פשוטות שהופנו כלפיו. 11. זאת ועוד, אף לגופם של דברים נראה כי אופן הבחינה שנערך על ידי בית המשפט מעורר קושי. ובמה דברים אמורים? טענתו העיקרית של המבקש הייתה, כי גם אם בדברים שנכתבו יש משום לשון הרע, הרי קמה לו הגנה של "אמת דיברתי". בית המשפט בפסק דינו, שלל מן המבקש הגנה זו תוך שמחד, התנהלה התובענה בהליך מהיר ומזורז כפי שנעשה בהליך של תביעה קטנה, כאשר נשלל מן המבקש ייצוג ובירור מעמיק של העובדות, ומאידך נדרש מן המבקש לעמוד בכל דיני הראיות כפי שנהוג בהליך בסדר דין רגיל ( למשל סירובו של ביהמ"ש קמא לקבל את דו"ח רו"ח שביקש המבקש להגיש להוכחת טענותיו). יתרה מזאת, על בית המשפט היה לבחון את מידת ההוכחה הנדרשת ביחס להגנה של "אמת בפרסום", על רקע תפקידו של המבקש כחבר ועדת הביקורת, ולבצע את האיזונים הנכונים, תוך שקילת תפקידו של המבקש כחבר בגוף מבקר ותוך מתן המשקל הראוי לאינטרסים העומדים מנגד, ובכלל זה חשיבות עצמאותו של הגוף המבקר, אשר מוטלת עליו החובה להעביר ביקורת, ולקיומו של אינטרס ציבורי כללי שאותה בקורת תערך מבלי חשש. כך למשל בע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך (8.2.2012), ערך בית המשפט העליון איזון בין לשון הרע לבין הערך של חופש העיתונות וחופש הביטוי ,כאשר ביחס לבחינת הגנת אמת הפרסום צוינה הסכנה שבצינון פעולתן הרצויה של עיתונאים וכי יש להבטיח מרחב מחייה לעיתונות. דברים אלו ניתן להקיש מהם, בשינויים המחוייבים, אף לענייננו. המבקש אף טען להגנה המנויה בסעיף 15 (2) לחוק איסור לשון הרעבו נקבע כי : "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". בית המשפט שלל מהמבקש הגנה זו, כאשר נראה כי היה עליו לבצע בדיקה מדוקדקת יותר של ההגנה זו, תוך בחינת האמור על רקע חובתו של המבקש, כחבר ועדת ביקורת, לבצע ביקורת ולהעביר דברים המתגלים לו במסגרתה, מתוקף תפקידו, והכל בזהירות הראויה. ודוק, מקרא המסמך, בהנתן העובדה שחלק מן הדברים נאמרו בתגובה לדברי המשיב כי הוא אינו עבריין, מחייב בחינה רחבה של ההקשר בו נאמרו הדברים, ביחס לממצאי הביקורת בכללותה. נראה כי בנסיבות שצוינו, לא די בעצם אמירתם, כדי לשלול הגנה זו. 12. סיכומו של דבר, לאחר שקילת מלוא נסיבות העניין, ומשנראה כי ניהול התובענה במסגרת הליך של תביעות קטנות אינו המסגרת הראויה, אני מקבלת את הערעור באופן שפסק הדין של בית המשפט קמא יבוטל והתובענה תועבר לבית המשפט השלום אשר יקבע דיון בפניו וידון בה מחדש. נוכח האמור ומשהוריתי על ביטול פסק הדין, מורה על עיכוב הליכי הוצאה לפועל שנפתחו במסגרת תיק זה. כמו כן, לאחר שמצאתי כי מן הראוי היה שלא לדון בתובענה זו במסגרת הליך של תביעות קטנות, הנני מורה אף על ביטול החיוב בהוצאות שנקבע בהחלטת בית המשפט קמא מיום 2.8.2012. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. העירבון על פירותיו יושב למבקש. רשות ערעור (בזכות או ברשות)תביעות קטנותערעור