1. העותרים היו בעבר בעלי הזכויות בדירת מגורים השוכנת בצפת; ביום 04/08/08 מכרו העותרים את הדירה ולצורך העברת הזכויות בה לרוכשים, נזקקו לאישור בהתאם לסעיף 324 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות"). 2. המשיבה, בתחומה מוחזק הנכס, סירבה ליתן בידי העותרים אישור להעברת הזכויות (להלן: "אישור"), בטענה כי רובץ על הנכס חוב. 3. לטענת העותרים, בעקבות פנייתם לקבל את האישור, גם החלה המשיבה לנקוט כנגדם בהליכי גבייה מנהליים. 4. במסגרת העתירה העלו העותרים טענות שונות, שבעטיין, לעמדתם, מנועה המשיבה מלנקוט כנגדם בהליכי גבייה מנהליים ואיננה יכולה לסרב לבקשתם לקבלת האישור. 5. בסיכומיהם צמצמו העותרים טענותיהם והשליכו יהבם על שני טעמים, המצדיקים, לגישתם, קבלת העתירה; א. הואיל והחובות להם טוענת המשיבה התיישנו, רובם ככולם, בטרם פעלה הרשות המקומית לגבייתם, אין להתיר לרשות למנוע מהם קבלת האישור לטאבו. ב. קיומו של השתק, עקב הבטחה שלטונית, המתבסס על העתקי קבלות מהשנים 2003-1997, בהן צויין "נספח לקבלה עבור שיקים דחויים גמר חשבון". בהקשר זה, מבקשים העותרים לדחות טענות המשיבה, כי השיקים שנמסרו לה, בגינם נתקבלו הקבלות, לא נפרעו. 6. המשיבה מבקשת לדחות את העתירה. לטענתה, העותרים שינו טענותיהם ובסיכומיהם הם מרחיבים ומעורים טענות חדשות, תוך זניחת חלק מטיעוניהם המקוריים, הואיל והטענות שהעלו בעתירה נתגלו כחסרות בסיס. כך למשל נזנחה הטענה, כביכול לא קיבלו העותרים מעולם פירוט או שומה כדין ולא הושתו עליהם חיובי ארנונה מעין אלה, בעוד שהוכח כי לאורך השנים, הם נדרשו לשלם ארנונה, ננקטו כנגדם הליכים לגביית החוב, לרבות הטלת עיקולים והם אף הגיעו להסדרים לפירעונו. המשיבה סבורה, כי אין להתיר לעותרים לשנות חזית או להרחיבה, מבלי לתקן את העתירה. 7. יש ממש בטענות המשיבה, כי כתב העתירה כולל טענות אשר נזנחו על ידי העותרים בסיכומיהם. העתירה היא רחבה יותר ומושתתת גם על טענות עובדתיות, שעליהן לא חזרו העותרים בסיכומיהם, אחת הטענות המרכזיות של העותרים הייתה, כי החוב הרשום בספרי העירייה התיישן ואי לכך לא ניתן לנקוט בדרכי גבייה מנהליים לגבייתו או לעכב מתן היתר להעברת הזכויות, בשל קיומו של חוב שהתיישן, בטענה זו אין מניעה לדון ולהכריע. לעומת זאת, הנימוק השני שהועלה על ידי העותרים בסיכומיהם, השתק עקב הבטחה שלטונית, איננו מהווה חלק מנימוקי העתירה. טיעוני העותרים בעניין זה נסמכים, בעיקרם, על מסמכים שהוגשו לאחר הדיון בעתירה, ושהגשתם הותרה, מן הנימוקים המפורטים בהחלטה מיום 02/01/11, בפרט, מן הסיבה שהמשיבה לא עמדה על כך שיוחזרו למבקשים, אלא ביקשה אף היא להסתמך מצידה על מסמכים נוספים שצרפה. מתן אפשרות לעותרים לצרף מסמכים נוספים להוכחת נימוקי העתירה, לא נועדה לאפשר הרחבת החזית או שינויה, ובהחלטה אף ניתנה לצדדים אפשרות לטעון בסיכומיהם כנגד משקלם של המסמכים והרלבנטיות שלהם לנושאים שבמחלוקת. לפיכך, לא ניתן לפרש החלטה זו, כמתירה לעותרים להרחיב טיעוניהם ולהוסיף לעתירתם עילות שלא הועלו מלכתחילה, ואשר למשיבה לא ניתנה הזדמנות נאותה להתגונן מפניהן. 8. במסגרת העתירה הועלתה טענה מצומצמת יותר, שהתייחסה לחיובי הארנונה לשנת 1996 בלבד, והתבססה על אישור מחלקת הגבייה של עיריית צפת מיום 25/11/96, המעיד על כך שהעותרים הסדירו את חוב הארנונה עבור הנכס עד ליום 31/12/96, וחוב מים וביוב עד ליום 30/10/96, באמצעות שיקים וערבות בנקאית. על סמך אישור זה, טענו העותרים, כי אין המשיבה רשאית לדרוש מהם תשלום חוב ארנונה עבור התקופה שעד סוף שנת 1996. לאור המפורט לעיל, השאלות העומדות להכרעה הן: א. האם החוב הרשום בספרי המשיבה על הנכס שהיה בבעלות העותרים, התיישן, כך שלא ניתן לגבותו באמצעות הליכי גביה מנהליים? ב. בהנחה שהחוב התיישן, האם רשאית המשיבה למנוע מהעותרים קבלת אישור לרישום בטאבו, לשם העברת זכויותיהם, בגדר סעיף 324 לפקודת העיריות ג. מה משמעות הרישום על האישור שניתן על ידי מחלקת הגביה של המשיבה ביום 25/11/96 לגבי יתרת החוב, עד לתאריך 31/12/96? דיון והכרעה התיישנות החוב הרשום בספרי העירייה על הנכס 9. העותרים מבקשים לקבוע כי המשיבה איננה רשאית לנקוט כנגדם בהליכי גביה מנהליים, לשם גביית חוב שהתיישן וכן איננה רשאית לעכב מתן אישור לפי סעיף 324 לפקודת העיריות, מאותו טעם. לשם מתן סעד כמבוקש, מוטל על העותרים לשכנע, ראשית, כי החובות הנדרשים מהם, והרשומים על הנכס בספרי העירייה, אכן התיישנו. 10. בפסק הדין שניתן ברע"א 187/05 נעמה נסיר נ. עיריית נצרת, (להלן: "הלכת נסייר") נפסק כי נישום, שהרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מנהלי, רשאי להתגונן בטענה כי המס התיישן, גם אם הוא תוקף את הדרישה במסגרת הליך אזרחי שהוא יוזם, ולא כ"טענת הגנה" מפני תביעה שהוגשה כנגדו. פסק הדין ניתן במסגרת הליך אזרחי, בעקבות תביעה שהגיש הנישום למתן פסק דין הצהרתי, אשר ימנע המשך הליכי הגביה נגדו. בפסק הדין התייחס בית המשפט העליון, בין היתר, לדיני ההתיישנות האזרחיים ולייחס בינם לבין דיני השיהוי המנהליים, לאור העובדה שבינתיים הועברה הסמכות לדון בטענות כנגד גביית חוב ארנונה בדרך מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים והנושא משלב בחובו היבטים של הדין האזרחי והדין המנהלי. 11. הסוגיה התעוררה שוב בעע"מ 10372/08 עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל, ונדונה במסגרת עתירה מנהלית כנגד פעולות הרשות. בפסק הדין דחה בית המשפט העליון ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב (כב' השופט ד. רוזן), אשר קיבל את העתירה והורה על הפסקת הליכי הגבייה, בנימוק שנקיטת ההליכים לאחר שנים רבות איננה סבירה. בית המשפט לעניינים מנהליים סבר באותו עניין, כי לא ניתן להעלות טענת התיישנות כלפי הליכי הגבייה המנהליים ובקביעה זו התערב בית המשפט העליון, בהסתמך על הלכת נסייר, וקבע כי ניתן במסגרת עתירה מנהלית לטעון טענת התיישנות כנגד הליכי הגבייה המנהליים. 12. השאלה היא מהו המעשה המנהלי המפסיק את תקופת ההתיישנות, בהקבלה למועד הגשת התביעה? סעיף 2 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), קובע כי: "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע את תקופת ההתיישנות, ולפיו: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים; (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) 2 - עשרים וחמש שנה". 13. על פי הלכת נסייר, הליך הגביה המנהלי נפתח בהפניית דרישה לנישום לתשלום חובו, ובדרישה זו ניתן לראות "תביעה לקיים זכות", שכנגדה יכול הנישום להעלות טענת התיישנות. מכאן נגזר כי הליך הגבייה המנהלי, הנפתח בהפניית דרישה לנישום לשלם את חובו, בהתאם לסעיף 4 לפקודת המסים (גבייה), יכול להתייחס לחובות שהתגבשו לכל המאוחר בשבע השנים שקדמו לדרישה. (ראה בעניין זה גם בעת"מ 765-06-10 (מחוזי נצרת) חן נ' עיריית עפולה). 14. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הוראות פקודת המסים (גבייה) ועם תכליתה של טענת ההתיישנות, כטענת ההגנה מהותית כנגד דרישת החוב, כפי שעמד עליהם בית המשפט העליון בפרשת נסייר: "האם מבחינת תכליתו של מוסד ההתיישנות ישנו טעם טוב ליצור הבחנה הנעוצה בכך שהחוב נגבה באמצעי גבייה מינהליים? אני סבורה שהתשובה שלילית. כל הרציונלים העומדים ביסוד טענת ההתיישנות כוחם יפה גם כאשר מדובר בחוב הנתבע בהליך גבייה מינהלי. הקושי של האזרח בשמירת ראיותיו והצורך שלו בוודאות תקציבית אינם מושפעים כהוא זה מהשאלה כיצד פועל הנושה לגביית חובו. גם השיקולים של ויתור ומחילה ושל אינטרס הציבור באי העסקת מערכות השלטון בחובות ישנים, תקפים באותה מידה. על פני הדברים אין מקום להשאיר את האזרח חשוף בפני סיכון של תביעה ללא מגבלת זמן, אך בשל כך שמדובר בהליך שאינו נפתח בהגשת תובענה בבית המשפט". ראה בהקשר זה גם פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעת"מ 37926-07-10 עמר נ. עיריית נהריה. מן הכלל אל הפרט 15. בכתב העתירה טענו העותרים כי הופתעו לקבל דרישה לתשלום חובות ארנונה בסוף שנת 2008, וכי לא הופנתה אליהם כל דרישה, עד למועד שבו ביקשו לקבל אישור להעברת הזכויות בטאבו. עוד עלה מטיעוניהם כי בשנת 1996 סילקו את כל יתרת חובם למשיבה, כפי שמעיד האישור שבידיהם, מאז שילמו את התשלומים כסדרם ולכן לא נדרשו לשלם יתרת חוב כלשהיא. 16. מכתב התשובה שהוגש על ידי המשיבה עלה כי טיעון זה איננו מדויק, בלשון המעטה. ביום 5/6/00 הודבקה על דלת ביתם של העותרים דרישה לתשלום חוב בסך 9,613.60 ₪, יתרת החוב בעירייה עבור ביוב, מים וארנונה ליום 25/5/00, כאשר כ- 9,000 ₪ מתוך סכום זה, הינם חוב עבור שנים קודמות. ביום 11/3/01 נמסרה לעותרים דרישה לתשלום מס, על פי סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה), בגין יתרת חוב בסך 10,351 ₪ נכון ליום 20/2/01. ביום 7/7/02 הודבקה על דלתם של העותרים דרישה לתשלום מס על פי סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה), בגין יתרת חוב בסך 12,404.90 ₪. ביום 4/6/03 הודבקה על דלתם של העותרים דרישה נוספת לתשלום מס לפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה), בגין חוב בס, 14,154 ₪. באותה שנה, ב- 12/8/03, נמסרה לעותרים דרישה נוספת, בגין יתרת חוב בסך 14,210 ₪. 17. המשיבה צירפה גם תדפיס המפרט שלבי הטיפול בחוב, על פיו נעשו הסדרי תשלום עם העותרים בשנים 1997, 1999, נשלחו לבנקים הודעות עיקול החל מ- 4/02, הוצאו צווי עיקול על משכורת ונרשם עיקול על מיטלטלין. אמנם, אין בידי המשיבה אסמכתאות לכל אחת מן הפעולות הללו, אך דרישות התשלום המפורטות אף הן בדו"ח והמסמכים שצורפו על ידי הצדדים, באשר להסדרי התשלום שנעשו על ידי העותרים במהלך השנים, מחזקים את משקלו הראייתי של הדו"ח, המהווה "רשומה מוסדית" (סעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), שהעותרים לא עשו דבר בכדי לסתור את תוכנה. 18. מן המקובץ עולה כי החל משנת 1996 ננקטו כנגד העותרים פעולות לשם גביית חובם באופן רציף, בסתירה מוחלטת לנטען בעתירה, כך שחובות הרובצים על הנכס והתגבשו לאחר שנת 1989 לא התיישנו. מתן אישור על פי סעיף 324 לפקודת העיריות 19. משהוברר כי אמצעי הגבייה הננקטים כנגד העותרים נועדו לגביית חובות שכולם או רובם לא התיישנו, אין למעשה טענה ראויה בפי העותרים מדוע יש לחייב את העירייה ליתן בידם אישור לפי סעיף 324 לפקודת העיריות, בטרם הסדירו תשלום החוב הרובץ על הנכס. 20. השאלה האם יתרת החוב היום כוללת יתרות חוב לשנים שקדמו לשנת 1989, לא התבררה כפי הצורך, ולמעשה אין טענה כזו בפי העותרים. למעשה, די היה בכך בכדי לייתר את השאלה, מה דינו של סירוב המשיבה ליתן בידי העותרים את האישור, ככל שטענתם נסמכת על התיישנות החוב. למעלה מן הדרוש, אציין בתמצית, כי עמדתי היא שהטעמים העומדים בבסיס הלכת נסייר שאוזכרה לעיל, בנוגע להתיישנות החובות ויכולתו של נישום לעורר טענה זו גם כנגד הליכי גבייה מנהליים, ישימים ונכונים אף בסוגיית מתן היתר על פי סעיף 324 לפקודת העירייה. 21. הסוגיה זכתה לדיון נרחב בפסק דינו של כב' השופט ר. סוקול בעת"מ (מחוזי חיפה) 476-07-10 יצחק סולומון בע"מ - חברה לבנייה ועבודות ציבוריות נ' עיריית חיפה, שם נקבע בין היתר: "העירייה הדנה בבקשת אזרח לקבל תעודה על פי סעיף 324 (א) כפופה לכללי המשפט הציבורי. עליה לנהוג בסבירות, בתום לב, במידתיות ולהפעיל רק שיקולים ענייניים. מקום בו העירייה לא עשתה מאום שנים רבות כדי לגבות את החוב, לא העמידה את האזרח על חובו ואפשרה לו לסמוך על התנהגותה ולהניח כי זנחה את תביעתה, היא לא תוכל להימנע ממתן התעודה. שימוש באמצעי הפסיבי העומד לרשותה והימנעות ממתן תעודה מהווה הפרת חובת תום הלב של הרשות והתנהגות בלתי סבירה ובלתי מידתית". כן, ראה פסק הדין שניתן בעת"מ (מנהליים מר') 27008-12-10 פריידל פרידה אהרונסון נ' עירית לוד, (כב' השופטת א. שטמר). לא נותר לי אלא להצטרף לעמדתם של בתי המשפט ולנימוקים שהובאו שם. השתק המשיבה מלטעון לקיומו של חוב עד לשלהי שנת 1996 22. העותרים מבססים טענתם להשתק המונע מהמשיבה לפעול לגביית חוב שהתגבש לפני שנת 1997, על מסמך שקיבלו לידם ביום 25/11/96, בו נרשם כי בוצעו תשלומים בסך של 7,247 ₪ באמצעות שיקים וערבות בנקאית, עבור חובות ארנונה, מים וביוב עד סוף שנת 1996. על המסמך נרשם כי אין האמור בו פוטר מתשלומים שהמחזיק התחייב להם ולא עמד בהתחייבויותיו. 23. המשיבה צירפה מסמך רישום המחאות דחויות לחשבון, המלמד על כך שמתוך 10 צ'קים בסכום של 849 ₪ כל אחד, שנמסרו לפירעון במסגרת הסדר החוב, חולל צ'ק שמועד פרעונו היה ב- 1.5.97. בידי המשיבה אין תשובה מה עלה בגורל הערבות הבנקאית, שלכאורה הופקדה יחד עם הצ'קים הדחויים, אך העותרים לא טענו בשום מקום שהערבות אכן מומשה. העותרים גם התנגדו לבקשת המשיבה כי ימציאו פרטים טובים יותר של הבנק ממנו נמשכה הערבות, בכדי שתוכל לבקש מהבנק אסמכתא לטענתה. לא זו בלבד שאין כל טענה או ראיה לכך שהערבות הבנקאית מומשה, אלא שהעותרים צרפו קבלה על הסדר תשלומים נוסף שערכו ביום 8/4/97 זמן לא רב לאחר שמסרו את הערבות הבנקאית, במוסרם צ'קים נוספים לפירעון עתידי. כל זאת, בזמן שהחיוב השוטף משולם בהוראת קבע, כפי העולה מדפי החשבון שצירפו העותרים ומטיעוניהם. 24. המשיבה איננה חולקת על כך שהחוב עד לשנת 1997 שולם, למעט יתרת החוב, בגין הצ'ק שחזר, וטוענת כי החוב הרשום בספרי העירייה, התגבש רובו בשנים שלאחר שנת 1996. העותרים לא הביאו כל ראיה, ממנה ניתן ללמוד, כי העירייה נוקטת כנגדם הליכי גביה לשם גביית חוב שהתגבש לפני שנת 1997 או שהיא מעכבת מתן האישור בגין חוב כזה, לפיכך, דין העתירה גם בעניין זה להידחות. כזכור, טענתם העיקרית של העותרים הייתה, כי מאז 1996כאשר פרעו את יתרת החוב, המשיכו לשלם את תשלומי הארנונה, המים והביוב כסדרם, כך שהחוב הנתבע קודם לכאורה לשנת 1997. טענה עובדתית זו נסתרת באמצעות המסמכים שהמציאו העותרים עצמם. לסיכום 25. מדובר בעתירה שהוגשה שלא בתום לב, תוך הצגת גרסה עובדתית מופרכת, ויצירת מצג שלפיו כביכול, המשיבה לא המציאה לעותרים כלל שומות עבור הנכס, לא נקטה בכל פעולה לגביית חוב הרובץ על הנכס במשך שנים "ולא הזכירה ולו ברמז דק כי קיים חוב..." (סעיף 10 לעתירה). העותרים טענו כי המשיבה החלה בהליכים לגביית החוב במפתיע, ורק בעקבות בקשתם לקבל אישור להעברת הזכויות בדירה. התשתית העובדתית עליה נסמכת העתירה, התבררה כלא נכונה, לעותרים הופנו במהלך השנים דרישות לתשלום מס, לפי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה), וננקטו כנגדם הליכים, אשר הביאו ככל הנראה לעריכת הסדרי תשלום שונים אך החוב בכללותו לא נפרע. 26. בחינת העובדות שהוכחו, לאחר שהעותרים, מיוזמתם צמצמו את היקף טענותיהם, מלמדת כי טענות העותרים להתיישנות החוב או לגביית חובות בניגוד לאישור על גמר החשבון, אינן מבוססות. 27. לאור המפורט לעיל, אני דוחה את העתירה. מן הראוי היה לחייב את העותרים בהוצאות ממשיות, בשים לב לטענות הבלתי מבוססות שהעלו בעתירתם, בחוסר תום לב, אולם נוכח מצבם הכלכלי, אמנע מכך. העותרים ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 7,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ארנונה (חובות)גביית חובחובארנונה