פסק דין רקע 1. התובעים, אילנה ויעקב עורקבי (להלן: "התובעים" או "עורקבי") הנם הבעלים של זכויות בדירה הנמצאת בבית משותף ברחוב הבילויים 22 בגדרה (להלן: "הבית"). לבית 2 קומות. דירת התובעים ממוקמת בקומה ב' של הבניין (להלן: "הדירה"). 2. נתבע 1 הינו, או היה, הבעלים של חנות בקומה א' של הבית. החנות ממוקמת מתחת לדירת התובעים ופונה לחזית רחוב הבילויים. בקומה זו קיימת חנות אחת נוספת. נתבעים 2-3 הנם, עפ"י סעיף 3 לכתב התביעה המתוקן, "בעלים ו/או חוכרים של החנות אותה מנהל נתבע 1" (שניהם יכונו להלן: "מרקוביץ"). בסופו של סעיף 2 לכתב התביעה נאמר, כי "לאחרונה נתבע 1 סגר את עסקו". נתבע 4, אבי חזות (להלן: "חזות"), שכר מ-מרקוביץ את החנות השניה הנ"ל ומנהל בה חנות מכולת. חנות זו אינה ממוקמת מתחת דירת התובעים, אלא היא נמצאת בצד השני של חזית הבנין - באלכסון מדירת התובעים. במועד בלתי ידוע העביר נתבע 1 ל- חזות מתקן הַשאָלָה של קלטות ווידאו ו- חזות התקין את המתקן בחזית חנותו, הפונה אף היא לרחוב הבילויים (להלן: "המתקן"). (ר' תמונות של חזית הבית בנספחי תצהירו של יעקב עורקבי, ובעיקר ראה תמונה יב'). מתקן זה (יחד עם מטרדים אחרים ונוספים של מי מהצדדים בבית), גרם לסכסוכים לא מעטים בין הצדדים. חלקם התקיימו בזירה המקומית בגדרה וחלקם הועברו אל המגרש החוקי של בית משפט זה או של המפקח על הבתים המשותפים. שלום ואחווה בין הדיירים-המחזיקים בבית, אַין. 3. הסכסוך הנוכחי, בו נתכבדתי לדון, נסוב סביב בקשת התובעים לסלק את המתקן מהמקום בו הוא ממוקם כיום. סעד נלווה בתביעת עורקבי הוא פיצוי כספי בסך -.5,000 שקל. 4. הנתבעים מתגוננים כנגד התביעה, ומכחישים את הנטען בה, ונתבע 1 אף הגיש תביעה שכנגד, שסכומה עולה על הסכום הנדרש מהנתבעים המקוריים, היינו, הוא מבקש פיצוי בסך -.5,800 שקל. 5. אם יורשה לי לשאול, בשבוש קל, את שמו של מחזהו המפורסם של שייקספיר אומַר כי התביעה הנוכחית הינה בבחינת "הרבה מהומה על מעט מהומה" (או בלשון לעז MUCH ADO ABOUT SOMETHING). ובכך מגלה אני את סוף המעשה, ומודיע, כבר בשלב זה, כי דין התביעה להתקבל, ולו בחלקה - הכל כמפורט להלן. הערה מתחייבת: לאחר קריאת התיק על שלל בקשותיו; לאחר קריאת הסיכומים של הצדדים; לאחר עיון בכל המוצגים והנספחים (למעט אלה שצורפו שלא כדין על ידי ב"כ התובעים לסיכומיו), אין אלא לומר כי הצדדים נסחפו שלא לצורך אל עבר אנשים ואל עבר מחוזות בלתי רלבנטיים. "כי אך לשוא נכְבָדֵי שַחַק נְשִיאֵי מָרוֹם, יַרְחִיקוּ נְדוד לְבַקש עוֹלָם, אַחַר..." "וְעולם אַחֵר זה כֹה קָרוֹב הוא, כֹה קרוב - הַרֵי הוא כַאן מִלמטה, כַאן מִלְמָטָה בְלב הַבְרֵכה הַמוצְנַעַת". (ביאליק "הברכה" תרפ"ח). הוא הדין בענייננו. הפתרון לקושייה הוא כה קרוב וכה מעוגן בַדין; בִפְסַק-דין; בתצהירי התובעים; בעדויות מטעם התובעים ובהגיון הפשוט של כל אדם, לאו דווקא המשפטן. 6. על מה מלינים התובעים? אין בפיהם תלונה על הרעש הנובע מהמתקן עצמו, ככזה, אלא תלונתם מכוונת כנגד הרעש והמהומה הנגרמים מעצם קיומו ומעצם נגישותו לקהל בשעות הלילה; בלילות שבת ובמוצאי שבת. "תנועת המבקרים (במתקן - ה.פ) היא ערה והנזק הנפשי הנגרם לנו בגלל אי יכולת לישון הוא קשה". כך מצהירה התובעת בסעיף 12 לתצהירה, שהוגש ב- בש"א 2972/01 בתיק זה. כך גם טוען התובע בסעיף 21 לתצהירו, תוך שהוא מאמץ את דברי אשתו לגבי הרעש. מן הראוי היה, כי יצהיר ישירות ולא יאמץ תצהיר של אדם אחר, אבל תקון-מה של טעות זו בא לידי ביטוי בסעיף 22 של תצהיר העדות הראשית של התובע בתיק הנוכחי. טענות אלו של התובעים נתמכות, באופן חלקי, על ידי גב' חנה שמעוני, רכזת רעש באיגוד ערים לאיכות הסביבה אשדוד - חבל יבנה; במכתבה מיום 22/8/01 (נספח ו' לתצהיר התובע) ובעדותה בבית המשפט. [הערה: בעמוד 9 לפרטיכל כתבתי, כי אני מתייחס אל עדותה של גב' שמעוני כעדות "רגילה" ולא כאל עדות מומחית, אך הערה זו התייחסה לעדותה בלבד ולא למסמכים שערכה במסגרת עבודתה, ואשר התקבלו לתיק בית המשפט ללא התנגדות]. סיוע נוסף, חלקי, עולה מעדותו של עד התביעה יהוידע פרחי, מנהל מחלקת רישוי עסקים של המועצה המקומית גדרה, המאשר את תלונותיהם המרובות, והמובנות (מבחינתו), של התובעים. סיוע נוסף, ומבחינתי, מספיק, הוא חוק העזר לגדרה (מניעת רעש) תשי"ח-1958 (נספח ב' לסיכומי ב"כ התובעים) האוסר בסעיף 1 א' שבו להקים רעש חזק או ממושך או נמשך "שיש בו משום הפרעה לאדם הגר, העובד או המצוי בקירבת מקום...". [הבהרה: בסעיף 5 לעיל ציינתי, כי אתעלם מנספחים שצורפו שלא כדין לסיכומי ב"כ התובע. נספח ב' היה ביניהם, אך כיוון שהוא בבחינת דין, הסכמתי לקבלו]. בהגיעי עד הלום, חוסך אני מעצמי התייחסות לטענות עו"ד פויכטונגר (ב"כ הנתבעים) בקשר לאמינות ובקשר למשקל עדות שאר עדי התביעה. די לי בתצהירי התובעים; בעדויותיהם בבית המשפט ובעדים המפורטים לעיל כדי להגיע למסקנה, כי יש אמת בטענת התובעים, דהיינו, כי המתקן הוא מקור רעש, ורעש בלתי סביר. אוסיף ואומר אותם דברים מזווית נוספת: טענות התובעים לגבי מטרד הרעש לא הופרכו. לנתבעים טענות מטענות שונות, שייתכן ויפות הן לסעד-ביניים ולשיקולים של צדק, אך כאן עסקינן בזכות מהותית, ובעניינה כבר מצינו כי: EQUITY FOLLOWS THE LAW. תימוכין פילוסופיים-משפטיים נוספים מוצא אני באגפה הראשון של טבלת הופלד המפורסמת, לפיה בהתנגשות שבין זכות לבין חופש - הזכות עדיפה. וכאן, ניצבת זכות התובעים לשקט ולשלווה אל מול החופש של הנתבעים, או מי מהם, לפעול בכל שעות היממה במתקן ולעשות ממנו כסף. החופש נסוג מפני הזכות. המבקש להרחיב בדעת, ולו במעט, מופנה לספרה של מיכל בסה-חסין "פילוסופיה של המשפט" בהוצאת אתיקה בע"מ (ינואר 1998), עמ' 111-113. 7. סיכום ביניים: א. תצהירי התובעים ועדותם - קבילים. עדות נציג העירייה, מר פרחי - קבילה. עדות גב' חנה שמעוני ומסמכיה - קבילים. ומנגד? אין דבר בעדויות הנתבעים ובראיותיהם כדי להפריך את עדויות התביעה המפורטות לעיל. ועל כן: EX NIHILO NIHIL (מֵאֶפֶס יוצֶא אפס). ב. לכאורה, ישנה עדות-נגד מטעם הנתבעים - הלוא היא עדותו של המומחה, מר שמעון גרינבאום - מהנדס יועץ לאקוסטיקה. אמרתי לכאורה, ולא בכדי, הואיל ומומחה זה הוזמן לקלקל ונמצא מברך, שכן עד זה עשה שני מעשים אשר תרמו, שלא מדעתו, למסקנה הסופית של פסק הדין: מצד אחד המעיט המומחה לגמרי מעדותה של גב' חנה שמעוני. מצד שני הוא נאחז באופן קיצוני בתקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר) 1990, כאילו היו קרנות המזבח וכאילו הם התורה הבלעדית - בילתָה אַין. והנה, תקנה 8 של תקנות אלו משמיעַתנו, כי אין בהוראות תקנות אלו "לגרוע מהוראות תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) תשכ"ו-1966 והוראת כל דין אחר". ודין אחר קיימא לן! א) סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים תשכ"ח-1961. ב) סעיף 44 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). ג) חוק עזר לגדרה (מניעת רעש) תשי"ח-1958. ועל כל אלה מתווסף, כמובן, פסק הדין של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 151/84 חב' החשמל לישראל בע"מ נ. פ. פרשט ואח', פד"י לט (3), 1. באותו פסק-דין נתן בית-המשפט העליון פרשנות מרחיבה לביטויים "רעש חזק" או "רעש בלתי סביר" ואף למעלה מכך. באותו פסק הדין קבעה השופטת שטרסברג-כהן, כי התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר) תשל"ז-1977 אינן המקור היחיד לקביעה מהו רעש בלתי סביר, או מהו חוזק בלתי סביר של הרעש, וכי ניתן להוכיח תופעות אלו גם בדרכים שאינן מעוגנות בתקנות. כך גם סבור השופט בייסקי, הדוחה את טענת חברת החשמל באותו עניין, לפיה רק התקנות הן אבן-הבוחַן לקביעת אי סבירות הרעש או חוזקו. כך גם שואל השופט בייסקי, שאלה רטורית: "ומה עם רעש המפריע לעוברים ושבים שגם בהם מדובר בסעיף 2 לחוק, וגם הם זכאים להגנה; כיצד יגברו אלה על הקשיים שבמדידת הרעש על פי הכללים שבתקנות?" (עמ' 11). ומהתם להכא: כיצד ימדדו התובעים, כל פעם, רעש קצר, הנופל משתי דקות, עת לקוח או לקוחות נוטלים סרטים מן המתקן ויוצרים רעש? לפיכך, אין אלא לאמץ את קביעתו הסופית של השופט בייסקי באותו פסק-דין כהאי לישנא: "אין אפוא כלום בכך, כי המשיבים לא הביאו ראיות על פי התקנות, כאשר להוכחת תביעתם הביאו 4 עדים, ועל בית המשפט היה לבחון אותם באמות מידה מקובלות ולהסיק מהם המסקנות המתבקשות" (שם, עמ' 12). כך עשיתי גם אני. 8. א. בסיפא של סעיף 6 לפסק-דין זה, מניתי את האֲדנים עליהם מושתת פסק-הדין. טרם דנתי באֶדן האחרון, הלוא הוא הגיונו של כל אדם ושל כל משפטן. בכך מכוון אני לעובדה הברורה מאליה, כי בשעות הקטנות של הלילה, במושבה כמו גדרה, כל רעש נשמע למרחוק וּלִמְקרוב. זאת ועוד; אין צורך בעדויות מומחים כדי להבין, שבלימת רכב למרגלות הדירה הממוקמת בקומה ב' בלבד; השארת רדיו פועל ברכב; שיחה בין אנשים (ובוודאי צעירים) המתייעצים ובוחרים לעצמם סרט לצפייה; טריקת דלתות רכב - כל אלה גורמים לרעש חזק ובלתי סביר בשעות הקטנות של הלילה - בדירת התובעים. במהלך החקירה הנגדית של התובעת, הציעה עו"ד פויכטונגר לתובעת מספר פתרונות להקטנת הרעש כמו סגירת חלונות הדירה, כמו התקנת זכוכית מיוחדת בחלונות הדירה ואפילו שימוש באטמי אזניים במהלך השינה! (עמ' 25). ואני תמה: מהיכן צומחת הזכות לנתבעים לדרוש מהתובעים לישון עם חלונות סגורים או עם אטמי אזניים ? חיפשתי תשובה לתמיהה זו בסיכומי ב"כ הנתבעים, אך לא מצאתיה. ב. לידיעה השפוטית-האנושית הנ"ל, מצטרף כלל הפרשנות לפיו מדבר החוק "כלשון בני אדם" (ברכות, לא, ע"ב). בספרו "המשפט" מנסח השופט חיים כהן את כלל הפרשנות הזה כך: "ולשון החוק "פשוטה כמשמעה" היא, כמשמעותה ה"עממית" בעיני אדם מן הישוב" (מהדורה שניה, מוסד ביאליק, עמ' 199). ולשון החוק - "פשוטה כמשמעה" - היא, כי אסור לאדם לגרום "לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים" (ראה סעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961). מכאן, שאסור לנתבעים, או למי מהם, לעשות רעש חזק או בלתי סביר - כפי שעשו הנתבעים עד עתה - בכל דרך שהיא ומכל מקור שהוא. 9. סיכום סופי: א. בסעיף 28 א' בקשו התובעים צו המורה לנתבעים להסיר ולסלק את המתקן על כל חלקיו. לכך לא אוכל להסכים. אבל, כידוע "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו" (קהלת רבה, פרשה א', סימן ל"ד). כך גם התובעים, הנשארים, כמובן, בעולם (עד 120), וחצי תאוותם בידם. שכן, הנני נותן בזה צו סופי, כפסק-דין, לפיו אסור לנתבעים או למי מהם לאפשר שימוש במתקן בין השעות עשר בלילה עד שש בבוקר, ובכך מיישר אני קו עם התקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר) תש"ן - 1990. לצורך כך, על הנתבעים לדאוג לשילוט מתאים, גדול ומאיר עיניים, בו ייאמר, כי המתקן סגור משעה 22:00, כדי למנוע מנהגים להיעצר במקום ולבקש לקחת סרטים מהמתקן. (הכוונה היא לאותם לקוחות, שאינם יודעים על ההגבלה, לפי פסק דין זה). אפשרות אחרת היא, הכנסת המתקן אל תוך החנות, בשעות בהן אסור להפעילו. הדבר נתון לשיקול דעת הנתבעים. צו זה לא יחול בליל יום העצמאות, ובליל פורים, ובהם בלבד. הואיל והתובעים לא הלינו על הפרעות מהמתקן בשעות הצהריים, איני מוציא צו מגביל לשעות 14:00-16:00 (ר' תקנה 3 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) תשנ"ג-1992). מתן צו גם לשעות אלה היה מבחינתי הענקת סעד שלא נתבקש. ב. התובעים לא הניחו תשתית כספית-ראייתית של ממש לעניין הפיצויים בגין "סבל נפשי, על עצבים כושלים, על השפלה, על דכאונות" כמפורט בסעיף 28 (ב) לתביעה). פיצויַים הכללי יבוא על מקומו בעת נעילה. ג. בסעיף 28 (ג) מבקשים התובעים פיצוי בגין נזקים שפורטו על ידם בסעיף 12 לכתב תשובתם. אף אחד מראשי הנזק שפורטו שם לא הוכח כלל, וממילא עתירתם זו נדחית. ד. התובעים זכאים לשכ"ט כמבוקש בסעיף 28 (ד) לתביעה, וכך אעשה. בפוסקי סכום בעניין זה, לוקח אני בחשבון הן את התביעה, הן את התביעה שכנגד והן את ההוצאות שנפסקו לחובת התובעים אך לא נגבו ע"י הנתבעים, לבקשת בית המשפט המחוזי. הימנעות זו תיזקף לזכותם. ה. לאחר ששקלתי את כל הגורמים הללו, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים שכר-טרחת עו"ד בסך -.7,500 שקל + מע"מ (צמוד). בכך דוחה אני, במובלע ובמפורש, את טענת באת-כוח הנתבעים לפיה לא היה כלל מקום לתבוע את הנתבעים 2 ו- 3. שניהם בעלים של החנות הרלבנטית; שניהם מקבלים שכר-דירה מנתבע 4, הנהנה ומפעיל את המתקן כחלק משכירותו, ושניהם, על כן, בעלי עניין במתקן ובתוצאות שהוא גורם. לפיכך, פסק הדין הסופי, והחיוב הכספי שבו, מכוון גם אל נתבעים 2 ו- 3 . ו. ולסיום: התביעה-שכנגד של נתבע 1, מר שמואל יונה, נדחית אף היא, מכיוון שהוא לא הוכיח כלל את ראשי הנזק הנתבעים על ידו בתביעה הנגדית. סכסוך שכניםסכסוך