1. בקשתו זו של המבקש, לדחות על הסף, מחמת חוסר יריבות, את התובענה שהגישה נגדו המשיבה, איננה ראשונה להליכים שנוקט המבקש כדי להעביר מעליו אותה תובענה בעודנה באיבה. קדמה לה בקשה למחיקת התובענה על הסף מחמת העדר עילה. אותה בקשה לא באה לידי הכרעה, הואיל והמבקש נטל עיצה מכבוד הרשם לבטלה, על שום שעל פניה מגלה גם מגלה התביעה עילה, ואם יוברר בסופה כי נאמנים דבריה סופו שיחוייב בדין. השאלה הנשאלת עתה היא, איפוא, אם יש לה לבקשה דנן בית אחיזה בהוראות התקנה 106(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי [4] (ת' 101(א)(3) בנוסחה החדש). 2. זה עניינה של התובענה הנידונה: התובעת עוסקת לפי התובענה בייצור ובשיווק מוצרי אופנה בארץ ובחו"ל, והנתבע עוסק בצרפת בענייני טקסטיל ואופנה. בדצמבר 1981 - כך טוענת המשיבה-התובעת - נעשה בינו לבינה הסכם, שלפיו תספק היא לו מוצרי אופנה ותשגר אותם לצרפת במחירים שנקבעו לכל מוצר ומוצר. עוד הוסכם, כי המוצרים והחשבונות יישלחו אליו עפ"י כתובת עסקיו בשם המסחרי: "מיה בר". אכן המוצרים שוגרו וגם החשבונות בגינם שוגרו, אלא שהוא לא פרע את דמיהם, והרי היא תובעת אותם בסך הכולל שלהם, כפי שהתגבש ביום הגשת התביעה, 2,668,857 שקל. 3. וזה עניינה של הבקשה לדחיית התובענה על הסף: - טענת המבקש כלפי המשיבה היא בתמציתה: "לאו בעל דברים דידי את", או, בשינוי לשון: לא אני בעל דברים שלך, המשיבה, לאותה עיסקה, אלא חברה המתקראת "מיה בר" שהיא חברה מאוגדת כדין בצרפת. אותו הסכם הנטען על ידי המשיבה-התובעת אכן נחתם, אך לא עמו אלא עם החברה "מיה בר" בתור שכזו. נוכחותו בשעת כריתת ההסכם היתה כקנין מתלווה בלבד, ואילו הוא עצמו אין לו לא חלק ולא נחלה בבעלות עליה, או באיזו ממניותיה, ואף אינו נושא תפקיד של מנהל בה. לא זו בלבד, אלא בכל זמן מן הזמנים למו"מ ולכריתת ההסכם, גלוי וידוע היה למשיבה כי כל שהוא עושה שם הרי הוא עושה כשליח מטעם החברה. ויתירה אף מזו, הוא גם לא היה השלוח העיקרי אלא, כאמור לעיל, מתלווה לאשת בעל החברה. 4. לתמיכת בקשתו הגיש המבקש תצהיר שלו עצמו, את תזכיר ההתאגדות של החברה, ותצהיר של עורך הדין של החברה, מר הוניג, המעיד על שמותיהם של בעלי מניותיה, שהמבקש אינו נמנה עמהם. עורך הדין מעיד גם על המען של החברה ומקום עסקיה. מען זה תואם לחלוטין את המען שצויין במסמכים הקשורים במשגורי הסחורה. מכאן, לפי הטענה, שלא אל המבקש אישית שוגרה הסחורה אלא אל החברה בתור שכזו, אף כי רק הכינוי "מיה בר" מופיע במסמכים ולא חברת "מיה בר" בע"מ (ראה נספחים א. א/1 - ז' ז/1 להמרצה 8659/82). 5. קודם שבאה הבקשה הזו לידי דיון הגיש המבקש בקשה שלא להתיר זימונו לחקירה על תצהירו, על שום רוב הטורח וההוצאה הכרוכים בזימונו לבוא ארצה מצרפת. בהחלטתי בהמ' 4216/83 לא נעניתי למבקש בבקשתו. טעמיה של ההחלטה הרי הם מפורטים שם, ואין צורך לחזור עליהם בזה. סופו של דבר היה שהמבקש התייצב לדיון ונחקר על תצהירו. 6. החקירה מיום 9.4.84, שדבריה הוקלטו, מונחת לפנינו בתיק, והרי היא מאמתת בכל מכל כל את גירסת המבקש. מהחומר אשר לנגד עיני מסתבר בעליל כי אכן לא עם המבקש, כי עם חברת "מיה בר", נעשתה ונחתכה עיסקת המכר של דברי האופנה. נראה כי המשיבה מבקשת לה תואנות דברים בעלמא כנגד המבקש כדי ליצור משקל שכנגד לתביעה שהגישה חברת "מיה בר" כנגדה בפריס. אילו עמדה המשיבה והגישה אותה תובענה עצמה שהגישה, לא כנגד המבקש אלא כנגד חברת "מיה בר", אין ספק שדינה של אותה תביעה היה להיות מעוכבת בשל קיומה של התביעה הקודמת לה שבפריס, שהיא בבחינת CIS ALIBIS PERDENS. מה עשתה המשיבה? עמדה והתחכמה על ההליכים והגישה תובענה כנגד המבקש; כנראה מתוך הנחה שהאופי המכביד של התובענה יביא לידי הקלת הנטל מעליה בתביעה התלוייה ועומדת בפריס. 7. החומר שבכתובים ותצהירו של המבקש, שלא נסתר אף לא בכהוא זה בחקירה הנגדית, ואשר שום תצהיר שכנגד גם לא הוגש לעומתו, מלבד, כי אליבא דכולי עלמא לא נעשו שתי עיסקאות אלא אך אחת, ולגבי אותה עיסקה אחת יש הסכם בכתב שהצדדים לו הם: המשיבה, מזה, וחברת "מיה בר", בתור שכזו, כחברה מאוגדת במניות, שמספרן וסיכומן וערכן פורט שם, מזה (ראה נספח א' להמ' 3715/83). גירסת המשיבה, הבאה כאילו ל"הלביש" על המבקש אותה עיסקה יחידה של מכר מלבושים כעיסקה שלו, משל כאילו לא היתה מעולם העיסקה האמיתית, המוכחת בכתובים, עם חברת "מיה בר", אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם כל חומר הראיות כמות שהוא. אילו היתה המשיבה מציגה כנגד גירסתו המוצהרת של המבקש גירסה מוצהרת משלה, הבאה לאמת אפילו במקצתן את הטענות שטענה בכתב התביעה, או אילו למצער היה עולה בידי המשיבה להבקיע אפילו סדק צר בגירסתו המוצהרת של המבקש, כי עתה אומר הייתי שאכן המחלוקת צריכה להכרעה לא על הסף אלא בסופו של המשפט. אך כל שהמשיבה טוענת הוא בבחינת חזון לאחרית: תישאר התביעה על כנה ויופיעו העדים, ואז תתאמת התביעה. כזאת אין היא יכולה לעשות. 8. במהלך שמיעת עדותו של המבקש העירותי לבוא כוח המשיבה כי אכן מסתבר "באמת מצב של חוסר יריבות". תשובת בא כוח המשיבה היתה: "המצב הוא של ספק אולי". על כך השיבו בית-המשפט: "לא ספק. העד נחקר, ואני לא ראיתי מצידך שום מאמץ לסתור את דבריו. שום מאמץ. בחקירה הנגדית לא העלית דבר וחצי דבר". תשובת בא-כוח המשיבה לאמור: "כן, אבל יש לי עדים, אני אשמיע אותם" - אין בה כדי ליישב את הענין כל עיקר. הלואי זה כל עיקרה של בקשה לדחיית תובענה על הסף, שאם מסתבר מלכתחילה מצב דברים משפטי, שעל יסודו סבור בית המשפט כי ניתן לדחות את התובענה על אתר, על שום שראשיתה מעידה על אחריתה, אין מזקיקים את בעלי הדין להתדיינות עתידה, זולת אם יש יסוד לחשוב שבאותה התדיינות עתידה עשויים להתגלות דברים שיש בהם כדי לאשש את התובענה. דברים אשר כאלה, או אפילו רמזי דברים, אין בנמצא בכל אשר נטען לפני מטעם המשיבה. 9. המצב המשפטי הדיוני. נהירה גם נהירה לי חומרת תוצאתה של דחיית תובענה על הסף. פשיטא, שהיא יוצרת מעשה בית-דין חלוט ובר-תוקף, לא פחות מאשר אילו נתבררה התובענה עד סופה, ובית-המשפט היה רואה יסוד לקבוע בה קביעות או למצוא ממצאים לחובת התובע. לפיכך, בטרם יפעיל בית המשפט סמכותו עפ"י תקנה 106(א)(3) [4], על בית-המשפט לנהוג בזהירות ולבחון בקפדנות את העובדות והטענות המועלות בתביעה: "תקנות 105 ו-106 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, המעניקות לבית המשפט את הסמכות לנהוג בדרך הנ"ל נועדו לשמש מעין קפיצת דרך החוסכת את הדיון לגופו. אולם כך ייעשה רק במקום שברור ונעלה מכל ספק, שכל הדיונים והטענות והמענות הרגילות יהיו לשווא, באשר התביעה לגופה אין לה יסוד, וחסרים לה התבן והלבנים להקים נדבכים על בסיסה. יתירה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהוא, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף". (ראה ציטוטים מקובצים מע"א 788/76 והמ' 87/51, המופיעים בע"א 163/84 מדינת ישראל נ' חברת העובדים השיתופית [1], בעמ' 8, וכן ע"א 796/80 אוחנה נ' אברהם [2], בעמ' 343). עם זה, אף כששיקולים אלו שבהלכה לנגד עיני, אין אני מתירא להפעיל בענין דנן את אומד הדעת לטובת המבקש ולפסוק, כבקשתו, כי מחמת חוסר יריבות בין המשיבה לבינו דינה של התובענה להדחות על אתר. (לענין אומד הדעת המסור לבית-המשפט הדן במשפט באשר לדחיית תובענה על הסף ראה ע"א 163/84 [1] הנ"ל וכן ע"א 335/78 שאלתיאל ואח' נ' אריה ונירה שני [3]). 10. אין אני רואה ממש בטענת המשיבה, כי משבחר המבקש עצמו לבטל את בקשתו למחיקה על הסף, שוב אין הוא יכול להביא עצמו בגידרה של התקנה 106(א)(3); כאילו מתקנה 105 [4] יצא, או הוציא עצמו, ואל התקנה האחרת, שענינה דחיה על הסף, אין הוא יכול להגיע. לפי כל נסיבותיו של הענין דומה כי התקנה הדיונית התואמת אותן נסיבות היא אומנם אך זו האמורה בתקנה 106(א)(3) [4]. 11. מה בין מחיקה על הסף לדחיה על הסף במצב הדברים דנן? במחיקה על הסף, על שום שהתביעה על פניה איננה מגלה עילה, מצב הדברים המשפטי הוא שאפילו יקובלו ואפילו ייאמנו עד תום כל דברי התביעה, אין הם מייסדים עילה ראויה להידון. אם לאורו של כלל זה נבחן את התובענה דנן, אפילו לשיטתו של המבקש ולטענתו, כי לא עמו נחתכה העיסקה, בהכרח הוא שנאמר כי התביעה על פניה מגלה גם מגלה עילה. לכן אין למחקה, אף כי מסתבר שבסופה עשויה היא להידחות. בקשה אשר כזו בדבר חוסר עילה אף אינה צריכה לתצהיר, על שום שבית המשפט בודק את התובענה גופה, על פי יסודותיה הנגלים, ואין הוא צריך לשום דברים ממקור חיצון. 12. לא כן בקשה כזו דנן לדחיית התובענה על הסף מחמת חוסר יריבות. כאן נזקק בית המשפט לדברי הצהרה כדי לבסס את טענת חוסר היריבות, וההכרעה המתבקשת איננה אך עפ"י כתב התביעה כמות שהוא, אלא על סמך כתב התביעה במשולב עם דברי הראיה שבתצהירים. כשאנו באים לעשות את מאזן השיקולים והנסיבות המוכחות בעניינו, ההכרעה המתבקשת היא כי אכן אין קיום לתובענה. לא זו בלבד שהמבקש השכיל להביא את עניינו בגדר התקנה 106(א)(3), אלא דומה כי לשם מצב דברים משפטי-דיוני כזה נכתבה התקנה מדעיקרא. הטעם של "חוסר יריבות" כאילו מבצבץ ועולה מגופי הדברים של התקנה לאמר: "כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית המשפט שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו אדם" (ההדגשה שלי). הדגשת המילים דלעיל נועדה להטעים ולומר, כי אף אם רואים בה בתביעה שלכאורה מיוסדת היא כשלעצמה לגבי אדם אחר, אין להמנע מלדחותה מלכתחילה אם רואים בה כי לגבי העותר לביטולה אכן אין לה קיום. אין צריך לומר כי השאלה הנבחנת איננה אם הנתבע כונה או לא כונה כהלכה. אם הפגם הוא פגם שבכינוי (MISNOMER), תקנתה של התובענה בתיקון השם, כפי שמורה ההלכה בע"א 163/84 [1] הנ"ל: - "...בית המשפט לא ידחה תביעה על הסף, אפילו במקרים שעפ"י כתבי הטענות כמות שהם היה מקום לעשות כן, אם ניתן לרפא את כתב הטענות על ידי הוספת פרטים בדרך של תיקון"... (ראה גם ע"א 796/80 אוחנה נ' אברהם [2], בעמ' 343). כשהשאלה הנבחנת היא פגם שורשי-מהותי של "לאו בעל דברים דידי את", (ראה: מסכת כתובות: פ"א עמוד ב', צ"ד עמוד א' וכן מסכת בבא קמא ח' עמוד ב', ע' עמוד א' ומסכת בבא בתרא ל' עמוד ב'), ובלשון ימינו: חוסר יריבות, אין תקנה לתביעה. לאור הדברים האמורים, הריני נענה לבקשת המבקש ודוחה את התובענה על הסף. המשיבה תשלם למבקש את הוצאותיו במשפט בסכומים הבאים: א. 1,500 ש"ח שכר טירחת עו"ד בתוספת מע"מ וצמוד למדד יוקר המחיה עפ"י המדד הבסיסי הידוע היום. ב. אגרת הבקשה (ביול וכו') בסכום שיאשר גיזבר בית-המשפט. ג. סך השווה ל-1,000 דולר של ארצות-הברית ביום הפרעון, דמי השתתפות המשיבה בהוצאות נסיעתו ושהייתו של המבקש בארץ לצורך החקירה על תצהירו. העדר יריבותדחיה על הסף