השופט עציוני: הצדדים לערעור זה ערכו ביניהם ביום 2.8.1971 זכרון-דברים למכירת דירה, כשהמשיב הוא המוכר והמערער הוא הקונה (בזכרון-דברים זה אדון להלן). ביום 14.6.1972 הגיש המערער לבית-משפט השלום כתב-תביעה בסדר-דין-מקוצר - תי"א 3075/72 - בו תבע 5,000 לירות פיצויים מוסכמים בגין הפרה יסודית של זכרון-הדברים על-ידי המשיב וכן דרש, כי יושבו לו 500 לירות ששילם, כטענתו, על חשבון מחיר הדירה. ביום 16.1.1973 ביקש המערער - ב-המ' 83/73 - להגדיל את סכום הפיצויים שהוא תובע ולהעביר עקב כך את התביעה לבית-המשפט המחוזי. תיקון כתב-התביעה לענין גובה הפיצוי הותר לו בהסכמת המשיב והתיק הועבר לבית-המשפט המחוזי - ב-תי"א 41/73. בחודש ינואר 1973 גם ביקש המערער להטיל עיקול על הדירה נשוא זכרון-הדברים, להבטחת הפיצויים אותם הוא תובע. העיקול הוטל ב-המ' 198/73. ביום 21.6.1973 הגיש המערער בקשה נוספת לתיקון כתב-התביעה - ב-המ' 1114/73 - לפיו יהיה הסעד העיקרי הנדרש על-ידו ביצוע-בעין, ולחלופין - סעד הפיצויים. גם בקשתו זו נעתרה (למרות התנגדות המשיב) והוא תיקן את כתב-תביעתו בשנית. המשיב הגיש לכתב-תביעה מתוקן זה כתב-הגנה וגם תביעה שכנגד. יחד עם זאת פנה בבקשה בדרך המרצה - המ' 309/75 - למחוק על-הסף את עילת התביעה לביצוע-בעין שב-תי"א 41/73. בית-המשפט המחוזי, מפי כב' הנשיא התורן, השופטת בן-פורת (כתארה אז), נעתר לבקשה וקבע שהתובענה האזרחית התלויה ועומדת תצטמצם לפיצויים בלבד. על החלטה אחרונה זו נסב הערעור שבפנינו. המערער מבקש מבית-משפט זה להשיב על כנה את התביעה המתוקנת כמתייחסת לתביעת ביצוע-בעין ורק לחלופין - לתביעת פיצויים. המערער בונה ערעורו על שני טיעונים עיקריים: האחד - שבית-המשפט המחוזי חייב היה לדחות מכל וכל את בקשת המשיב, מאחר והדרך היחידה, לטענתו, שעמדה לו לתקיפת מתן רשות התיקון ב-המ' 1114/73 היתה על-ידי ערעור ברשות ולא בדרך של בקשת דחיה על-הסף בהליך של המרצה. השני - כי לגופו של ענין טעתה השופטת המלומדת, בכך שביססה את מחיקת הסעד של ביצוע-בעין על יסוד הקביעה שקבעה, כי המערער ויתר על סעד זה והסתפק בתביעת פיצויים. נבדוק טיעונים אלה אחד לאחד. לפי הטיעון הראשון - טוען בא-כוח המשיב, כי קודם שניכנס לעובי הטיעון, אין כלל לדון בו, בהיותו מועלה לראשונה בערור זה. על כך עונה בא-כוח המערער, ויש לקבל תשובתו זו, כי הזכיר טיעון זה בסיכומיו שבכתב בבית-המשפט המחוזי בהם נאמר (בע' 3 בסוף סעיף 5): "המבקש [המשיב בערעור זה] היה צריך לטעון את כל טענותיו בבקשה לתיקון כתב-התביעה ולא לגרום לדיון כפול ולהוצאות מיותרות והוא מנוע כעת מלעלות את טענותיו בשלב זה עד תום שמיעת המשפט." טיעון זה מעורר בעיה משפטית עקרונית, אם רשאי צד לתובענה לתקוף שינוי או הוספה לכתב-טענות, שהותרו בבקשה לתיקון למרות התנגדותו, בדרך של בקשת דחיה על-הסף, או שמא חייב הוא לבקש רשות לערער על כך. לדעתי, התרת התיקון והאפשרות של תקיפתו בערעור ברשות אינן פוגעות בזכות הבקשה לדחיה על-הסף. תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, מתירה תיקון כתב-טענות, ובה גם מפורטת מטרת התרת התיקון: "בכל שלב משלבי ההליכים רשאי בית המשפט או הרשם להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיהם בדרך ובתנאי הנראים צודקים וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין." (לענין מטרת התרת התיקון והדרך בה השתמשו בתי-המשפט בתקנה זו ראה ע"א 400/70, [1], בע' 180; ע"א 644/71, [2], בע' 297; ע"א 329/73, [3], בע' 20; ע"ע 436/74, [4], בע' 327, וראה גם זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, סעיף 270, בע' 260.) בשלב זה בית-המשפט איננו בודק את נשוא התיקון לגופו, אם יש לו נפקות משפטית אם לאו. די שהצדדים חלוקים בענין נשוא התיקון והיותו קשור לכתב-הטענות, כדי שבית-המשפט יתירו אפילו בשלב של ערעור. בית-המשפט איננו דן לעת-עתה בסיכוייה של התוספת להתקבל בדיון לגופו של ענין. זאת ועוד, עם התרת התיקון נוצרה לנתבע באופן אוטומטי הזכות להגיש כתב-הגנה מתוקן (ראה תקנה 99) ורק אז מתגבשות הפלוגתאות בהן חלוקים הצדדים. עם התגבשותן עומדת לו לנתבע הזכות לבקש דחיה על-הסף של התובענה כולה או מקצתה; במקרה שבפנינו - אחד הסעדים המבוקשים. תקנה 106(א) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת: "נתבע רשאי בכל עת לבקש שהתובענה נגדו תידחה על הסף מאחד הנימוקים האלה: (1) מעשה בית דין; (2) חוסר סמכות; (3) כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית המשפט שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע." (על מטרת תקנה זו ראה זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, סעיף 329, בע' 319.) בשלב זה יכנס בית-המשפט לבדיקה ממש של התובענה או חלק שבה, שהנתבע מבקש לדחותה על-הסף. אף עם העלה הנתבע בעת הדיון בבקשת התיקון את הטענה, שעל יסודה מבקש הוא דחיה על-הסף, הרי שאין הוא מנוע מלהעלותה שנית. כשהתיר בית-המשפט את תיקון כתב-התביעה הוא לא דחה מבחינה משפטית את טענת הנתבע, שעל-פיה הוא ביקש למנוע את התיקון. בשלב הבקשה לתיקון די היה שנשוא התיקון קשור לתובענה ושהוא שנוי במחלוקת בין הצדדים. לעומת זאת בבקשת הדחיה על-הסף בודק בית-המשפט לגופה את הטענה. לפיכך, אפילו לא היה בכוחה של הטענה למנוע את התיקון, הרי שהתיקון יכול להפוך למרוקן מתוכן לאחר הדיון בבקשת הדחיה על-הסף. אין לכן יסוד לטענת בא-כוח המערער, כי משהתיר כב' נשיא שרבשבסקי (כתארו אז) ב-המ' 1114/73 את תיקון כתב-התביעה על-ידי הוספת סעד של ביצוע-בעין, לא רשאית היתה השופטת בן-פורת לשנות החלטה זו ב-המ' 309/75, על-ידי מחיקת הסעד של ביצוע-בעין בשלב שהיא דנה בו. ב-ע"א 161/73, [5], דנתי באפשרות ביטולה של החלטת-ביניים ואמרתי; ב-ע"א 450/64, [6], נקבע שבית-המשפט, שנתן החלטת-ביניים, רשאי לבטלה, אם התברר לו שבטעות יסודה. אין ספק שזכות זו תינתן גם לשופט, שדן בתובענה עצמה, אם יתברר לו שהחלטת-הביניים, שנתן שופט אחר בדיון מוקדם בטעות יסודה. עצם העובדה, שעל החלטת-ביניים הדוחה בקשה לדחיה על-הסף אין ערעור בזכות אלא רק ברשות, מראה שהחלטה זו אינה סופית ואין היא יכולה לקבוע את גורל התביעה ואת גורלן של הטענות שיישמעו בה. ברור לכן כי השופט, שדן בתביעה העיקרית, רשאי תמיד להגיע למסקנה אחרת מהמסקנה אליה הגיע הוא, או שופט אחר, בהחלטת-ביניים מסוג זה" (בע' 234). במקרה שבפנינו התרת התיקון על-ידי הנשיא שרשבסקי היא החלטת-ביניים, שככזו רשאית היתה השופטת בן-פורת לשנותה (ואפילו לא ניתנה בטעות) בעת הדיון בבקשת הדחיה על-הסף, לאחר שטענה זו התעוררה בכתב ההגנה המתוקן ובבקשת הדחיה על הסף. כאמור, גם העובדה, שהנתבע רשאי להגיש כתב-הגנה חדש לכתב-התביעה המתוקן, מראה, שההליך החל מבראשית ומה שמונח עתה בפני בית-המשפט הוא כתב-תביעה וכתב-הגנה חדשים, שבאים במקום הקודמים להם. במטריה חדשה זו דן בית-המשפט וכפי שהוא רשאי להיעתר לבקשת דחיה על-הסף במקרה שלא היתה בקשת תיקון קודם לכן, כך הוא רשאי להיעתר לבקשת דחיה על-הסף שכתב-תביעתה תוקן. אמנם השופטת המלומדת לא התייחסה לטיעון זה בהחלטתה, אולם לאור האמור לעיל דעתי היא, שהיא רשאית היתה לדון בבקשת החיה על-הסף שנשואה הוא התיקון לכתב-התביעה, שהותר ב-המ' 1114/73. השאלה השניה המתעוררת היא, כלום צדק בית-המשפט המחוזי לגופו של ענין בקבלו את בקשת הדחיה על-הסף. בית-המשפט המחוזי ביסס את קבלת בקשת הדחיה על-הסף של סעד הביצוע-בעין על כך, שבהגישו את התביעה המקורית, בה תבע רק פיצויים, הביע המערער את רצונו לבטל את זכרון-הדברים על יסוד ההפרה הנטענת על-ידו. בית-המשפט קבע, כי המערער השתמש בזכות הברירה בין ביצוע-בעין לבין פיצויים ובחר בתביעת פיצויים. לצורך בחינת סוגיה זו אסקור את השתלשלות הענינים ביתר פירוט. אגב, הצדדים חלוקים אמנם לגבי תקפו המשפטי של זכרון-הדברים במסמך המבטא התחייבות למכירת מקרקעין, כאמור בסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, אך אני אצא בשלב זה מתוך הנחה, כפי שעשה גם בית-המשפט המחוזי, שבין הצדדים נקשר הסכם מחייב וכי אותו הסכם הופר הפרה יסודית על-ידי המשיב (כפי שהמערער טוען). כאמור, הצדדים חתמו על זכרון-דברים ביום 2.8.1971, שהקדמה שבו פירטה מיהו המוכר (המשיב) ומיהו הקונה (המערער), ושבהמשכו נקבע, כי המערער מסכים לקנות את הדירה שבמעוז-ציון במחיר של 24,750 לירות, וכי הוצאות העברת הדירה על שם הקונה והוצאות שכר טרחת עורך-דין יחולו עליו גם כן. המוכר ישא בהוצאות מסים למועצה, מים וחשמל עד ליום מסירת הדירה לקונה, שתתבצע לא יאוחר מיום 1.1.1972. המשיב מאשר בזכרון-דברים זה, כי הוא קיבל על החשבון 500 לירות כ"ערבון". ובסופו נקבע, כי "המפר הסכם זה ישלם לצד שני סך של 5,000 לירות חמשת אלפים לירות". הצדדים לא חתמו על הסכם נוסף, וכפי שעולה מן העובדות שאין מחלוקת לגביהן, המוכר לא קיבל כל סכום נוסף והקונה בפועל לא החזיק בדירה. לכתב-התביעה מצורף מסמך, שהוא העתק התראה נוטריונית, ששלח בא-כוח המערער אל המשיב. על מסמך זה לא מופיע תאריך, אך המערער מציין בסעיף 8 לשני כתבי-טענותיו המתוקנים, כי הוא נשלח בתאריך 18.4.1972. מכל מקום, המשיב מודה (בסעיף 12 לכתב-הגנתו), כי קיבל התראה נוטריונית "לאחר 5 חדים". בהתראה זו נאמר (בחלקיה הנוגעים לעניננו): "..... 2. נקבע בזכרון הדברים כי המפר את ההסכם ישלם לצד השני סך של - 5,000 לירות. 3. למרות דרישותיו של מר אמיר אגקי כי תקיים את המוטל עליך לפי ההסכם אתה מתכחש לו ואתה מסרב לשלם לו הפיצויים בסך -.5,000 לירות. 4. הנני מודיעך כי מר אגקי מוכן לשלם לך את מחיר הדירה כמוסכם בזכרון הדברים ודורש ממך להעביר לו את החזקה בדירה וכן להסדיר את כל הטעון סידור ע"מ לרשום את הדירה על שמו של מר אגקי. 5. באם לא תעשה כאמור לעיל תוך 7 ימים מזמן קבלת מכתב זה יראה מרשי את ההסכם שביניכם כמופר על ידך והוא ינקוט בכל האמצעים המשפטיים העומדים לרשותו." ממסמך זה עולה, כי עד לשליחתו - מספר חדשים לאחר שמסירת הדירה צריכה היתה להיערך - לא ויתר המערער על זכותו לאכוף את החוזה. המשיב טוען, שהמערער הוא שהפר את זכרון-הדברים והוא שלא חפץ בביצוע העסקה. בפני בית-המשפט המחוזי לא היו ממכים נוספים על התראה זו. המשיב מזכיר אמנם בכתב-הגנתו מכתב שנשלח על-ידי בא-כוחו אל המערער, אך בהעדר עותק כזה בתיק שבפנינו, לא אוכל להתייחס אליו. כפי שכבר צויין, כחצי שנה לאחר המועד שהצדדים קבעו להעברת הדירה לקונה (1.1.1972) הגיש המערער תביעה לפיצויים בלבד וכן להשבת 500 לירות, מבלי לחזור על דרישתו לביצוע-בעין של החוזה, כפי שבאה לידי ביטוי בהתראה הנוטריונית. זאת ועוד, כשנה לאחר היום 1.1.1972 מבקש המערער להגדיל את סכום הפיצויים הנתבע על-ידו ושוב בלי להזכיר, ולו ברמז, שהוא עומד על קיום החוזה. בינואר 1973 הוא מבקש להטיל עיקול על הדירה להבטחת סכומי הפיצויים הנתבעים בלבד. רק כשנה וחצי לאחר המועד שבו היה צריך לקבל את הדירה וכשנה לאחר הגשת התביעה הראשונה לפיצויים הוא מבקש את ביצועו-בעין של זכרון-הדברים. השאלה שעמדה בפני בית-המשפט היתה, אם ניתן להסיק מהעדרה של בקשה לביצוע-בעין בשני כתבי-הטענות הראשונים (זה שהוגש לבית-משפט השלום וזה שסכום הפיצויים הנתבעים לפיו וגדל), שהמערער בחר לראות את זכרון-הדברים כמבוטל ושהוא ימצא תרופתו בסעד הפיצויים בלבד. המערער הסביר את העדרה של בקשת הביצוע-בעין בשלבים המוקדמים, בכך שהדירה נשוא זכרון-הדברים היתה רשומה על שם אדם שלישי, שאת כתבתו הוא לא ידע, ורק ימים ספורים לפני הגשת בקשתו להוספת הסעד היא נודעה לו והלה אף נתן בידו יפוי-כוח בלתי-חוזר להעברת הדירה. קודם לכן לא חשב שיוכל להשיג את ביצועו-בעין של ההסכם. על כך עונה כב' השופטת בן-פורת: "עיינתי עיין היטב בנימוקי הבקשה לתקן את התובענה על-ידי הוספת העתירה של ביצוע-בעין (המ' 1114/73 שהזכרתיה לעיל) ולא מצאתי בהם טענה העשויה להעמיד בספק קל שבקלים את העובדה שהמשיב אמנם השתמש בזכות הברירה ובחר בפיצויים דוקא. משתמע מהנאמר שם כי בעבר לא האמין המשיב בסיכוייו לזכות בביצוע-בעין, הואיל והדירה רשומה על שמו של אדם אחר (לא המבקש) והוא, המשיב, לא ידע את כתבתו של אותו אדם וגם הניח שממילא יתנגד שהכס יועבר לשמו. לכל היותר ניתן לומר כי המשיב העריך הערכה מוטעית את סיכויי תביעתו, אך אין בהערכה כזו כדי לעזור לו." ואכן, גם דעתי היא כדעתה, כי הסבר זה אינו מצדיק העדר בקשה לביצוע-בעין, שהרי המערער יכול היה בכל זאת לתבוע את המשיב - כפי שבסופו של דבר עשה - ועל המשיב היה אז לדאוג, כי הצד השלישי יקיים את התחייבותו כלפיו להעביר את הדירה על שם הקונה, כפי שבפועל הסכים (הבעלים הרשום) בסופו של דבר, כטענת המערער עצמו. עדיין נשארת בעינה השאלה, אם באי-תביעת אכיפה בשני כתבי-התביעה הראשונים יש לראות ויתור מצד המערער על סעד זה ושלפיכך, אין הוא זכאי לתבעו בשלב מאוחר יותר. חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן - חוק התרופות), החל על זכרון-דברים זה, קובע בסעיף 2 שבו: "הופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים, בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן, והכל לפי הוראות חוק זה" במקרה שבפנינו טען המערער, כי המשיב הפר את זכרון-הדברים הפרה יסודית. לפי סעיף 7(א) לחוק התרופות זכאי היה המערער לבטל את זכרון-הדברים. אם ביטלו, הרי שאין הוא יכול לבקש מאוחר יותר את אכיפתו, שהרי כבר בחר לשים קץ לחוזה. לפי סעיף 8 לחוק התרופות דרך הביטול היא בהודעת הנפגע למפר על הביטול תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע על ההפרה, ולפי סעיף 21(א) בהעדר קביעה בין הצדדים לאופן מתן ההודעה, היא תישלח בדואר רשום או בדרך אחרת המקובלת בנסיבות הענין. במקרה הנוכחי לא היתה הודעת-ביטול פורמלית וכאן נשאלת השאלה, אם הגשת התביעה לפיצויים בלבד יש בה "הודעה" שהיא "דרך מקובלת בנסיבות הענין". עוד לפני שחוק התרופות נכנס לתקפו כבר נקבע, שהביטול איננו צריך להיות בהודעה מפורשת של הנפגע למפר. ראה למשל, ב-ע"א 268/67, [7], את דבריו של מ"מ הנשיא, השופט זילברג (בע' 388): "וברור..... אין צורך שתישלח הודעת ביטול לצד המפר. כל הנחוץ הוא - הייתי מנסח ואומר- התנהגות העשויה ללמד את המפר כי השכנגדו החליט להסתלק מהחוזה ורואה אותו כנגמר....." (ההדגשה במקור). וראה גם ע"א 273/67, [8] (בע' 75): "רצון זה [הרצון לשים קץ לחוזה] אינו חייב להתבטא במתן הודעה פורמלית דוקא למערערים, אלא די היה בגילוי רצון על-ידי התנהגות." מדברים אלה ניתן ללמוד על הפירוש שיש לייחס לדרישות ה"הודעה" ו"דרך מקובלת בנסיבות הענין". לו לכל הפחות המשיב במקרה שלנו היה נעתר לביטול זכרון-הדברים היה יכול לבקש הוצאות שנגרמו לו בגין אי-שליחת הודעה הקודמת להגשת התביעה. נראה לי, כי הצדק עם בית-המשפט המחוזי בהגיעו למסקנה, כי המערער ויתר באופן ברור על תביעת האכיפה ובחר בסעד הפיצויים וכי בהגשת התביעה לפיצויים בלבד ובהגדלתם נתן למשיב להבין שהוא מודיע לו על הביטול ומוותר על אכיפה. לדעתי, מצא בית-המשפט המחוזי יסוד איתן להחלטתו באסמכתאות שציטט - ע"א 268/67, [7], וע"א 273/67, [8], שהזכרתים לעיל - ובעיקר ב-ע"א 353/72, [9]. בערעור זה הגישו המשיבים הוכחת חוב בפשיטת-רגל ולאחר מכן ביקשו לחזור בהם ממנה ובמקום זאת לבצע-בעין את החוזה. בפסק-דין זה נאמר מפי השופט י' כהן, כי: "הלכה פסוקה היא, שבמקרה של הפרת חוזה הברירה בידי הצד שכנגד לראות בהפרה התנהגות השמה קץ לחוזה, ולדרוש בחזרה את כספו ופיצויים בעד הפרת חוזה, או לעמוד על קיומו של חוזה ולדרוש את ביצועו (ע"א 268/67, [7]). צד לחוזה אשר משתמש בזכותו לביטול החוזה אינו רשאי לאחר-מכן לחזור בו מבחירתו ולדרוש את קיומו של החוזה" (בע' 134). במקרה זה קבע בית-המשפט, שעל-ידי הגשת הוכחת-החוב בפשיטת-רגל בחרו המשיבים באופציה של ביטול החוזה וויתרו על זכותם לביצוע-בעין. הגשת הוכחת-החוב במקרה ההוא היא כהגשת שתי התביעות לפיצויים במקרה שלנו. כפי שהגשת הוכחת-החוב הביעה רצון לשים קץ לחוזה ולוותר על ביצועו, כך גם במקרה שבפנינו לגבי הגשת תביעות הפיצויים. כבר הזכרנו קודם לכן, כי כדי להראות על הרצון לשים קץ לחוזה אין צורך בהודעה פורמלית אלא אפשר להסיקה מהתנהגות הנפגע. בנסיבות מסויימות, כאלה כבמקרה שבפנינו, עצם הגשת התביעה, בה בוחר הצד הנפגע בפיצויים בלבד ובהשבה, יכולה להראות על רצון כזה. אורך הזמן שעבר בין התביעה הראשונה ועד לבקשת התיקון להוספת סעד האכיפה הוא גורם שאין להתעלם ממנו (ראה ע"א 273/67, [8], הנ"ל, בע' 75, ליד האותיות ה, ו). אחזור ואדגיש - במקרה הנוכחי שלא כבהתראה הנוטריונית ששלח בא-כוח המערער למשיב, בה לא ויתר על אכיפה, הגיש הוא אחריה תביעה לפיצויים בלבד. התביעה הראשונה הזו הוגשה, כאמור, כחצי שנה לאחר המועד בו נקבעה העברת הדירה לקונה. כל בר-בי-רב יכול להסיק מתביעה זו, כי המערער ויתר על קיום החוזה וביצועו-בעין ואם נותר איזשהו ספק, הרי באה הבקשה השניה כחצי שנה לאחר מכן, שבה שוב חזר המערער על תביעת הפיצויים. רק כעבור כחצי שנה לאחר תיקון זה הוגשה בקשת התיקון להוספת הסעד של ביצוע-בעין. העובדה, שהדירה היתה רשומה על שמו של מישהו אחר, לא צריכה היתה למנוע הגשת תביעה נגד המשיב לקיום חיובו הוא. ובכלל, לא היה יסוד להניח, שהבעלים הרשום יתנגד להעברת הדירה על שם המערער, כפי שהתחייב כלפי המשיב. ואם זה היה הנימוק לבקשת הפיצויים במקום האכיפה, הרי שלא היתה זו טעות, אלא כפי שקבעה השופטת המלומדת, הערכה מוטעית, שכמובן, לא יכלה לשמש עילה לביטול הברירה שבחר בה המערער בהגישו את התביעה המקורית. אין להתעלם מכך, שהמדובר במקרקעין, אשר ערכם, כידוע, לעתים עולה בארץ באופן ניכר. לא פעם שינוי בעמדת הצדדים בא בשל התמורות שחלו במחירי המקרקעין. בית-המשפט איננו צריך להתחשב במניעים ספקולטיביים כאלה (ראה ע"א 353/72, [9], האמור לעיל, בע' 134, ליד האותיות ב ו-ז). לא הייתי אמנם אומר, שכל תביעה לפיצויים בלבד תהווה מניעה להגשת בקשה להוספת סעד הביצוע-בעין כסעד עיקרי מאוחר יותר. הכל תלוי בנסיבות. אם נניח, שכעבור זמן קצר ביותר הוגשה בקשה כזו לתיקון, יכול להיות שבית-המשפט, לאור הנסיבות הספציפיות של אותו מקרה, יגיע למסקנה, שאמנם בקשה כזו מוצדקת וכי לא היה ויתור ממש של אחד הסעדים. על למידת כוונת ביטול מכתב-תביעה ראה ע"א 268/67, [7]. שם הוגשה תביעה לביצוע-בעין (ופיצויים) ולחלופין - השבה (בצירוף פיצויים). מאוחר יותר נמחקה התביעה לביצוע-בעין. בית-המשפט קבע, שלא היה צורך במקרה שהובא בפניו למסור הודעת-ביטול לפני הגשת התביעה, כי כוונת הביטול השתמעה ברורות מעצם הודעת הנפגע, שבדעתו להמשיך רק בתביעת ההשבה (בצירוף פיצויים). במקרה המובא בפנינו הגיע, כאמור, בית-המשפט המחוזי למסקנה, שהוויתור היה החלטי ואינני רואה מקום לחלוק על מסקנה זו בנסיבות ענין זה. אעיר כאן, שאין ממש בטענתו של בא-כוח המערער, כי אפילו ביטל הוא את החוזה, הרי העדר הסכמה של הנפגע להודעת-הביטול מקנה למבטל זכות חזרה מהודעה זו. סעיפים 7, 8 ו-21 לחוק התרופות אינם דורשים הסכמה של המפר לביטול, והעדרה של הסכמה כזו איננו מקנה לנפגע זכות לחזור בו מהביטול (ראה גם ע"א 351/73, שגם שם נטענה טענה זו, ואם כי בבית-משפט המחוזי לא הוכח באופן פוזיטיבי, שהמערער הסכים לקבל את הוכחת-החוב, בית-המשפט קבע, שבהגשת הוכחת-החוב עצמה היה ויתור). תקנה 46 לתקנות סדר הדין האזרחי דנה גם כן בוויתור על סעדים, היא קובעת: "מי שזכאי לסעדים אחדים בשל אותה עילה רשאי לתבוע כולם או מקצתם; אך אם לא תבע כולם, לא יתבע אחרי כן כל סעד שלא תבעו, זולת אם נמנע מתבוע אותו ברשות בית המשפט." תקנה זו אמנם איננה חוסמת את הדרך בפני התובע לתקן את כתב-תביעתו לפי תקנה 97, אך כפי שהסברתי לעיל, המערער אכן ויתר על הסעד של אכיפת חוזה; תקנה זו לא תחול, כשבית-המשפט מגיע למסקנה ברורה, שהתובע ויתר על אחד הסעדים. כפי שכבר ציינתי בתחילת דברי, לצורך ערעור זה יצאתי מתוך הנחה, שזכרון-הדברים מילא אחר דרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין, בהם דנתי בפסק-דיני ב-ע"א 649/73, [10], וברור, שההתדיינות בענין זה פתוחה בפני הצדדים בדיון בתביעה עצמה. הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב הוצאות ערעור בסך כולל של 1,000 לירות. הנשיא (אגרנט): אני מסכים. השופט מני: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט עציוני. טען בינייםדחיה על הסף