בפניי שתי בקשות לסילוק התביעה בתיק זה על הסף: בש"א 4316/08 שהגיש הנתבע 1 - הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ (להלן: הפועלים אמריקאי), ובש"א 9501/09 שהגיש הנתבע 4 - בנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים או הבנק). הנתבעת 3, עו"ד ורד פוארטי סולומונוב, הצטרפה לבקשת הסילוק שהגיש הפועלים אמריקאי. עיקר עניינה של התביעה בפסק דין מיום 16.9.90 שניתן נגד התובעת בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש נגדה (ונגד נתבעים נוספים) הפועלים אמריקאי ב-ת.א. 3652/90 בבית משפט השלום בחיפה (להלן: פסק הדין). פסק הדין ניתן בהיעדר הגנה, לאחר שהתובעת לא הגישה בקשת רשות להתגונן. לטענת התובעת, נודע לה אודות פסק הדין רק ביום 21.6.00, כ- 10 שנים לאחר שניתן, במהלך דיון שהתקיים בפני ראש ההוצאה לפועל בחיפה. בפסק הדין חויבה התובעת לשלם לפועלים אמריקאי סך של 97,971.71 ₪, בצירוף ריבית מיום 11.1.90 ועד ליום התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, חוב שמקורו בהלוואות שנטלה התובעת. הפועלים אמריקאי נקט הליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין. בחלוף השנים תפח החוב בהוצאה לפועל והוא עומד על למעלה מ- 7 מיליון ₪ על פי האמור בכתב התביעה ונכון למועד הגשתה. הסעד המרכזי שלו עותרת התובעת בתביעה הוא ביטול פסק הדין, בעיקר על בסיס ה כי הושג במרמה. עוד עותרת התובעת למתן סעדים הצהרתיים שונים, להשבת הכספים שנגבו ממנה במסגרת הליכי הוצאה לפועל בצירוף ריבית חריגה, ולפיצוי בגין עוגמת נפש. המבקשים סבורים, כאמור, כי יש לסלק את התביעה נגדם על הסף. התביעה בתמצית 1.כתב התביעה הוגש על ידי התובעת ביום 20.6.07, והיא מעלה בו טענות קשות נגד הפועלים אמריקאי ו- 4 נתבעים נוספים ומטיחה בהם האשמות חמורות. לטענת התובעת, הפועלים אמריקאי נטל נגדה את פסק הדין במרמה כלפי בית המשפט, תוך שימוש באמצעים פסולים, הטעיה והולכת שולל. לדבריה, הפועלים אמריקאי טען טענות שקריות, הציג מצגי שווא ונתונים כוזבים וצירף לכתב התביעה מסמך מזויף. בעיקר הטעה הפועלים אמריקאי את בית המשפט, לפי התובעת, ביחס לשיעור הריבית שיש להוסיף לקרן החוב. עוד טוענת התובעת, כי הפועלים אמריקאי ביצע מעשי מרמה והונאה אף במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שנקט נגדה. לטענתה, הפועלים אמריקאי פתח נגדה שלושה תיקי הוצאה לפועל בגין אותה תביעה, בדרך הגובלת בפלילים. התובעת מלינה על העלמת מסמכים והסתרתם, דיווח כוזב אודות חיובים וזיכויים ונקיטת הליכי הוצאה לפועל שלא כדין במסגרת פעילותו של הפועלים אמריקאי בתיקים אלה. עוד היא טוענת, כי התנהלות הפועלים אמריקאי בהליכים משפטיים קודמים שהתנהלו בין הצדדים הובילה לקבלת החלטות שיפוטיות סותרות בדבר הסמכות לדון בטענותיה בקשר עם מימוש נכסיה (רכב וחנות) שמושכנו כבטוחות להלוואות שנטלה, וכי החלטות אלה הותירו אותה למעשה ללא סעד בענין זה. התובעת מפרטת את טענותיה ביחס למימוש החנות לגופו של ענין ומבקשת כי בית המשפט יושיט לה סעד בהתאם. בשל כל אלה, טוענת התובעת, חייב הפועלים אמריקאי כלפיה בעילות של מעשי מרמה וגזל; עוולות של הפרת חובות חקוקות, הצגת מצגי שווא ונגישה; הפרת חובות הגילוי והנאמנות החלות על בנקים; שימוש בלתי חוקי, שלא בתום לב ובחוסר ניקיון כפיים בהליכי משפט; עשיית עושר ולא במשפט, ועוד. הנתבע 2, שלמה לבנוני (להלן: לבנוני), הוא שופט בית משפט השלום בחיפה, אשר שימש ב"כ הפועלים אמריקאי בזמנים הרלבנטיים לתביעה עד מינויו לשופט. הנתבעת 3, עו"ד ורד פוארטי סולומונוב, החלה לשמש ב"כ הפועלים אמריקאי לאחר מינויו של לבנוני לשפיטה והיא נמנית, כך נראה, עם עורכי הדין במשרד המייצג את הפועלים אמריקאי עד היום, לרבות בתביעה דנן. לבנוני ועו"ד פוארטי סולומונוב נתבעים על שום כך ששימשו, על פי ה, ידו הארוכה של הפועלים אמריקאי בביצוע הפעולות והמחדלים בגינם הוא נתבע, בין היתר תוך שימוש באמצעי מרמה וכזב כפי שפורט. הפועלים אמריקאי, לטענת התובעת, אחראי כלפיה גם מכוח אחריותו השילוחית למעשי באי כוחו, הנתבעים 3-2. אשר לבנק הפועלים טוענת התובעת, כי זה חייב כלפיה הן באחריות ישירה והן באחריות שילוחית למעשי הפועלים אמריקאי - בין כמעביד, בין כשולח, ובין כבעל חוזה מכוח סעיפים 15-13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). התובעת טוענת, כי בנק הפועלים עשה שימוש בהליכים משפטיים נגדה שלא כדין ותוך כדי נגישה. לטענתה, לאחר שרכש את כל הזכויות בפועלים אמריקאי הביא בנק הפועלים לחידוש הליכי הגבייה (באמצעות עיקול משכורתה) בתיק הוצל"פ שפתח הפועלים אמריקאי נגדה למימוש פסק הדין. זאת, לאחר כעשר שנים שלא בוצעה בתיק זה כל פעולה, וכן הביא לפתיחת תיק הוצל"פ נוסף נגדה, במטרה להפעיל עליה לחץ ולהשפיע על התנהלותה בתביעה שהגישה התובעת נגד בנק הפועלים בשנת 1991 בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.א. 963/91 - על כך בהמשך) ושהיתה תלויה ועומדת באותה עת. במשך כל השנים, טוענת התובעת, פעלו כלפיה הנתבעים 4-1 שלא כחוק והעלימו ממנה במכוון מידע רב-ערך ומסמכים רבים. הנתבעת החמישית היא מדינת ישראל - הנהלת בתי המשפט, אשר נתבעת בגין מעשי תרמית חמורים שבוצעו נגד התובעת לטענתה בלשכות ההוצאה לפועל, תוך ביצוע פעולות שלא על פי נהלי ההוצאה לפועל, הפעלת סמכויות ההוצאה לפועל ברשלנות ושלילת זכויות יסוד של התובעת. כן מלינה התובעת על תקלות חמורות שהתגלו במערכת ההוצאה לפועל בעניינה. 2.על יסוד כל אלה עותרת התובעת לסעדים הבאים: א.פסק דין המצהיר, כי החנות סילקה את מלוא חובה לפועלים אמריקאי עוד בשנת 1990; כי הפועלים אמריקאי זכאי היה לחייבה בריבית חריגה מקו אשראי ולא בריבית לפי טבלה 108 בלשכות ההוצאה לפועל, וכי החל מהמועד שבו חדל להיות בנק הוא אינו רשאי עוד לחייבה בריבית בנקאית כלשהי, אלא לכל היותר בריבית והצמדה כחוק; וכי פסק הדין הושג במרמה והוא בטל ומבוטל. ב.להורות לנתבעים 4-1 להשיב ולשלם לתובעת, ביחד ולחוד, את הכספים שנגבו ממנה, בצירוף ריבית חריגה, ובסה"כ 5,100,787.5 ₪. ג.להורות לנתבעים לשלם לתובעת סך של 2,000,000 ₪ בגין עגמת הנפש, הכאב והסבל שגרמו לה. ד.להצהיר שאם יתברר שעקב מעשיהם של הנתבעים 2, 3 ו- 5 תהיה התובעת מנועה מלתבוע סעד כלשהו, כולו או מקצתו, כי אז יהיה עליהם לפצותה על כך. טענות הצדדים בבקשות לסילוק על הסף 3.הפועלים אמריקאי מבקש את סילוקה של התביעה על הסף מן הטעמים הבאים: התיישנות או שיהוי ניכר - לטענת הפועלים אמריקאי, כל טענותיה של התובעת מתייחסות לאירועים שאירעו למעלה משבע שנים לפני יום הגשת התביעה, ומכאן שתביעתה התיישנה. אשר לתביעה לביטול פסק הדין, טוען הפועלים אמריקאי כי זה הסעד העיקרי המבוקש על ידי התובעת וכי טענתה, לפיה נודע לה אודות פסק הדין רק כ- 10 שנים לאחר שניתן, שקרית. לטענתו, ידעה התובעת על פסק הדין במועד בו ניתן, או לכל המאוחר ביום 8.12.99, כפי שעולה מבקשה שהגישה בטענת "פרעתי" שאליה אף צירפה עותק של פסק הדין וממכתב תלונה מיום 23.5.00 ששלחה לנשיא בית המשפט העליון ולשר המשפטים. לחלופין, טוען הפועלים אמריקאי, כי גם אם התביעה טרם התיישנה, יש לסלקה על הסף מחמת השיהוי הניכר שבו הוגשה, ללא כל הסבר, אשר יש בו, בין היתר, כדי לגרום לפועלים אמריקאי נזק ראייתי כבד ובלתי הפיך ולקפח באופן ממשי את יכולתו להתגונן נגד התביעה. לטענת הפועלים אמריקאי, יש לראות את התובעת כמי שזנחה, הלכה למעשה, את טענותיה ואת זכות תביעתה. חוסר סמכות עניינית או מקומית - כאמור, לטענת הפועלים אמריקאי, ביטול פסק הדין הוא הסעד העיקרי שמבקשת התובעת. לטענתו, יתר הסעדים שביקשה נלווים לסעד זה ומותנים בקבלתו. ואולם, הסמכות לבטל פסק דין מוקנית רק לבית המשפט שנתנו, וזאת בהליך של תקיפה ישירה על ידי הגשת תובענה מתאימה. עוד טוען הפועלים אמריקאי, כי כתב התביעה אינו אלא בקשה בטענת "פרעתי" שיש להפנותה לראש ההוצאה לפועל, שהוגשה במסווה של תביעה רגילה. לפיכך, אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בתביעה. מעשה בית דין - הפועלים אמריקאי טוען, כי כל טענותיה של התובעת בכתב התביעה - הן אלה המתייחסות לפסק הדין שהוצא במרמה, והן אלה המתייחסות להליכי ההוצאה לפועל שנקט הפועלים אמריקאי נגד התובעת - נדונו והוכרעו בהליכים קודמים שההכרעות בהם, לרבות פסק הדין, הפכו זה כבר חלוטים. שימוש לרעה בהליכי משפט - לטענת הפועלים אמריקאי, הגשת התביעה על ידי התובעת על אף שזו התיישנה, לבית משפט זה שאינו בית המשפט המוסמך, בהתעלם מהכרעות קודמות שכבר ניתנו בטענותיה ומהוות מעשי בית דין ומבלי לשלם את ההוצאות שנפסקו נגדה בהליכים אלה, תוך הצגת מצגי שווא בפני בית המשפט, מבלי לפרט את השתלשלות העניינים בהליכים בין הצדדים לאשורה ותוך שימוש מכוון בניסוח מעורפל ומבולבל - כל אלה מהווים שימוש לרעה בהליכי משפט. הפועלים אמריקאי אף טוען, כי בהתנהלות זו של התובעת יש משום חוסר ניקיון כפיים וביזוי ההליך המשפטי. היות התובענה טורדנית או קנטרנית - הפועלים אמריקאי שב וטוען, כי התובעת יוזמת שוב ושוב, במשך עשרות שנים, הליכים משפטיים חדשים בעניינים שכבר הוכרעו לא אחת, רק משום שהכרעות אלה אינן לטעמה. כאמור, לטענתו, לשם כך נעזרת התובעת בניסוח ארוך, מבלבל ועתיר מצגי שווא. כך גם בתביעה זו, ועל כן מדובר בתביעה טורדנית או קנטרנית. הפועלים אמריקאי טען לסילוק התביעה על הסף אף מן הטעם של הליך תלוי ועומד. ואולם, כפי שיפורט בהמשך, ההליך אליו התייחסה ה (ע"א 1100/07, מחוזי נצרת) נמחק ביום 27.1.09, ומשכך זו אינה רלוונטית עוד. 4.אף בנק הפועלים מבקש את סילוקה של התביעה על הסף מטעמים דומים: התיישנות - לטענת בנק הפועלים, התביעה בגין כל אחד מן הסעדים שלהם עותרת התובעת התיישנה זה כבר. כך, כ- 94% מהכספים שהתובעת מבקשת את השבתם נגבו ממנה בהליכי הוצאה לפועל למעלה מ- 7 שנים לפני הגשת התביעה; על פסק הדין שלביטולו היא עותרת ידעה התובעת לכל המאוחר ביום 8.12.99, כפי שעולה מבקשות שהגישה וממכתב תלונה ששלחה, וכפי שנטען גם על ידי הפועלים אמריקאי. למעשה, טוען בנק הפועלים, התובעת ידעה על פסק הדין כבר ביום 30.7.90 כפי שנאמר בכתב התביעה עצמו (סעיפים 47-46 לכתב התביעה). בנק הפועלים מדגיש, כי פסק הדין ניתן לאחר שהתובעת בחרה שלא להתגונן נגד התביעה שהוגשה נגדה על אף שכתב התביעה הומצא לה כדין. עוד הוא מדגיש, כי גם טיב המרמה לכאורה שלה טוענת התובעת היה ידוע לה כבר במועד מתן פסק הדין, ולמעשה עוד קודם לכן עם קבלת כתב התביעה ב-ת.א. 3652/90. לפיכך, טוען הבנק, לא חלים במקרה זה החריגים הקבועים בסעיפים 7 ("תרמית ואונאה") או 8 ("התיישנות שלא מדעת") לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק ההתיישנות), המאריכים את תקופת ההתיישנות הרגילה בת שבע השנים בתביעה שאינה במקרקעין. ממילא, לטענת הבנק, על פי ההלכה הפסוקה לא ניתן לטעון לתחולתם של שניהם אלא להסתמך על הוראת אחד מסעיפים אלה בלבד; אשר לתביעה לפיצוי בגין עגמת נפש - המדובר בתביעה לקבלת סעד משלים לסעדים הראשיים של ביטול פסק הדין והשבת הכספים שנגבו מהתובעת לפיו. מאחר שהתביעות לקבלת הסעדים הראשיים התיישנו, הרי שגם התביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובעת לטענתה כפועל יוצא מפסק הדין ומגביית הסכומים הנ"ל התיישנה. תביעה זו לטענת הבנק התיישנה אף במישרין, שכן חלק הארי של המעשים והמחדלים שהתובעת מייחסת לנתבעים בכתב התביעה וגרמו לה לטענתה עוגמת נפש אירעו במהלך השנים 1999-1990, היינו למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה. מעשה בית דין ומניעות - לטענת בנק הפועלים, התובעת מושתקת ומנועה מלתבוע את ביטול פסק הדין. בהסתמך על פסק דינו של בית המשפט העליון ב-רע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין, מיום 8.3.09 (שאליו עוד נתייחס בהמשך), טוען הבנק, כי העובדה שהתובעת לא התגוננה מפני התביעה ב-ת.א. 3652/90 בזמן אמת ואף לא הגישה ערעור על פסק הדין או בקשה לביטולו על פי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: התקנות), יוצרת השתק פלוגתא ומניעות, החוסמים את דרכה של התובעת מלהגיש תובענה חדשה שעניינה פסק הדין. בנק הפועלים מוסיף, כי אף טענת המרמה שבפי התובעת אין בה כדי להתגבר על ההשתק והמניעות החוסמים את דרכה, כיוון שהמרמה שלה טוענת התובעת מתייחסת לטענות שהעלה הפועלים אמריקאי ב-ת.א. 3652/90, להבדיל ממרמה בניהול המשפט, ועל פי ההלכה הפסוקה לא ניתן לבטל פסק דין על בסיס טענת מרמה מן הסוג הראשון. אשר ליתר הטענות בכתב התביעה טוען הבנק, כי אלה המתייחסות לשיעור הריבית שבו היה רשאי הפועלים אמריקאי לחייב את התובעת בתיק ההוצאה לפועל שפתח למימוש פסק הדין, וכן הטענות בדבר אי זיכוי החוב בתיק ההוצאה לפועל בתקבולים שונים שלא כדין - כל אלה כבר הוכרעו במפורש או מכללא על ידי ערכאות קודמות, כך שאף לגביהן נוצר מעשה בית דין המונע מהתובעת לשוב ולהעלותן. חוסר סמכות עניינית ומקומית - בנק הפועלים טוען, כי בית משפט זה חסר סמכות עניינית לדון בתביעה לביטול פסק הדין, שכן סמכות זו נתונה אך לבית המשפט שנתן את פסק הדין במסגרת הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על ידי תובענה לביטולו. עוד נטען, כי בית המשפט חסר אף סמכות עניינית לדון בעילת התביעה שעניינה גובה חובה של התובעת במסגרת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו נגדה, לרבות שיעור הריבית בו חויב חובה, וכן בטענותיה ביחס להליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדה. עניינים אלה, לטענת הבנק, יש לברר בהליכים על פי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: חוק ההוצל"פ), והתקנות לפיו, בפני רשמי ההוצאה לפועל. לבסוף טוען בנק הפועלים, כי בית המשפט חסר אף סמכות מקומית לדון בתביעה דנן, מאחר שהנתבעת 5 - הנהלת בתי המשפט - צורפה לתביעה באופן מלאכותי ובחוסר תום לב רק על מנת להקנות לבית משפט זה סמכות מקומית לדון בה. לדברי הבנק, בדרך זו מנסה התובעת לזכות בדיון חוזר ברבות מטענותיה שכבר נדחו בהליכים קודמים על ידי ערכאות השיפוט בחיפה ובנצרת, שהן בעלות הסמכות המקומית להידרש לתביעה. לטענת הבנק, הטענות המועלות בתביעה נגד הנהלת בתי המשפט הן טענות בעלמא המהוות חלק קטן ביותר מכלל התביעה. היעדר עילה נגד בנק הפועלים - לטענת הבנק, אין למצוא בכתב התביעה טענות נגד בנק הפועלים, פרט לטענות בדבר תרמית שנקט לכאורה במסגרת הליכי הוצאה לפועל שיזם נגדה למימוש פסק הדין שניתן לטובתו בתביעה שהגיש נגד התובעת ב-ת.א. 797/85. הבנק טוען, כי המעשים שמייחסת לו התובעת אינם עונים על ההגדרה של עילת התרמית בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, בין היתר משום שהתובעת אינה טוענת לכל נזק ממון כהגדרתו בפקודה שנגרם לה כתוצאה ממעשים אלה. שיהוי רב ונזק ראייתי - בנק הפועלים טוען, כי התביעה הוגשה בשיהוי בלתי סביר, בלתי מוסבר ובחוסר תום לב. שיהוי זה, על פי ה, מצביע על נכונותה של התובעת לוותר על טענותיה ועל זכותה לתבוע, הרע את מצבו של הבנק וגרם לו נזק ראייתי כבד, ומצדיק את סילוקה של התביעה על הסף. באופן כללי טוען בנק הפועלים, כי הגשת התביעה נגדו באה בעקבות תבוסתה הסופית של התובעת במאבק משפטי המתנהל בין הצדדים משך כ- 20 שנה במסגרת הליכים משפטיים רבים בערכאות שונות. מאבק זה הסתיים לאחרונה בהחלטתו של בית המשפט העליון שדחתה בקשה לדיון נוסף שהגישה התובעת, לאחר שנחלה הפסד בערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה שבו התקבלה תביעה שהגישה התובעת נגד בנק הפועלים בשנת 1991. לטענת בנק הפועלים, באמצעות הגשת התביעה דנן מבקשת התובעת לגרור אותו להתדיינות רבת שנים נוספת במטרה להתישו. 5.התובעת השיבה לבקשות לסילוק על הסף בתגובה אחת מאוחדת. בתגובתה חוזרת התובעת בכלליות על טענותיה בכתב התביעה, תוך שהיא מציינת כי הוא מגולל באופן מדוקדק מסכת עובדתית קשה וחמורה של הונאה שיטתית על ידי המבקשים ובאי כוחם בעבר ובהווה. לטענת התובעת, הבקשות לסילוק על הסף אינן מבוססות עובדתית, "כל כולן פלפולים משפטיים בלתי רלוונטיים", הן נעדרות יסוד כלשהו ומהוות שימוש לרעה בהליכי משפט. לדבריה, המבקשים מנסים למנוע דיון לגופה של התביעה ובירור האמת ולהטעות את בית המשפט באמצעות שימוש מבלבל בפסקי דין של בית המשפט העליון ושל ערכאות נוספות. התובעת מוסיפה, כי הפועלים אמריקאי כבר ניסה למנוע דיון לגופה של התביעה כשהתנגד לבקשה שהגישה לפטור מאגרה. ואולם, מהחלטת בית המשפט (מפי סגן הנשיא, השופט צ' סגל) מיום 31.8.08 שקיבל את ערעורה על החלטת הרשם לדחות את בקשתה לפטור (ע"א 11450/07) יש ללמוד כי "אין סיכויי התובענה קלושים אלא קיימים גם קיימים". התובעת מבהירה, כי אין קשר בין ההליכים המשפטיים שהתנהלו בינה ובין בנק הפועלים לבין התביעה דנן, אך מדגישה כי יש לתת את הדעת לדמיון בין אופן פעולתם של בנק הפועלים ושל הפועלים אמריקאי במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שנקטו נגדה, ובכלל זה אי-זיכוי חשבון החוב בהוצאה לפועל, הצגת מצגים מטעים והגשת תצהירים וראיות כוזבים. לטענת התובעת, טענת ההתיישנות שהעלו המבקשים מצריכה בירור עובדתי ולפיכך אינה יכולה להתברר במסגרת דיון בבקשות לסילוק על הסף. לגופה של ה טוענת התובעת, כי התביעה לא התיישנה, שכן חלים במקרה זה החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות הדוחים את תחילת מרוץ ההתיישנות. כן טוענת התובעת, כי חל בענייננו סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין וכי אף מטעם זה התביעה לא התיישנה. לדבריה, עילת התביעה היא מעשה או מחדל נמשך והולך, כאשר גודל ההונאה והיקף התרמית התגלו רק בשנת 2007. לטענות המבקשים בדבר שיהוי ונזק ראייתי משיבה התובעת, כי רוב העובדות המצדיקות את הגשת התביעה התגלו בסמוך להגשתה, וכי לא רק שמצבם של המבקשים לא הורע ולא קופחה יכולתם להתגונן מפני התביעה, אלא שהם העלימו מהתובעת מסמכים רלוונטיים ועשו מאמצים ניכרים להסתיר ממנה את מעשיהם ולהטעות את בית המשפט. בהקשר זה מוסיפה התובעת, כי טענות המבקשים בדבר נזק ראייתי נטענות בעלמא ואינן מגובות בתצהיר. טענות המבקשים לחוסר סמכות עניינית ומקומית, לטענת התובעת, אינן מפורטות, אינן מבוססות והן חסרות תום לב באופן קיצוני. לדבריה, לבית המשפט סמכות עניינית לדון בתביעה לנוכח סכומה. התביעה אינה יכולה להידון בבית המשפט המחוזי בחיפה שעה שלבנוני מכהן כשופט בית משפט השלום שם, ואינה בגדר סמכותו של ראש ההוצאה לפועל במסגרת דיון בטענת "פרעתי". אשר לטענות המבקשים להשתק מכוח מעשה בית דין טוענת התובעת, כי אין מתקיימים כל היסודות המשכללים מעשה בית דין, בין השאר בשל השוני בזהויות הצדדים והשוני המהותי בעילות התובענה. בהקשר זה מוסיפה התובעת, כי פסק הדין של בית המשפט העליון ב-רע"א 2237/06 ניתן בענין אחר לגמרי וללא כל קשר לתביעה דנן. לסיום טוענת התובעת, כי יש לדחות את הבקשות לסילוק התביעה על הסף אף מן הטעם שהן אינן נתמכות בתצהיר כנדרש. היא מבקשת כי יינתן לה יומה בבית המשפט ומדגישה כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית, שאין לשללה אלא במקרים חריגים. 6.הפועלים אמריקאי ובנק הפועלים השיבו לתגובתה של התובעת. בתשובתו חזר הפועלים אמריקאי, בקצרה, על עיקר טענותיו בבקשה לסילוק על הסף, והדגיש כי טענות ההתיישנות (ובמיוחד ה כי נודע לתובעת על פסק הדין למעלה משבע שנים לפני הגשת התביעה), חוסר הסמכות העניינית ומעשה בית דין שהעלה בבקשתו לא זכו למענה בתגובתה של התובעת. עוד ציין הפועלים אמריקאי, כי החלטתו של השופט סגל ליתן לתובעת פטור מאגרה אינה רלוונטית להכרעה בבקשה לסילוק על הסף. לדבריו, בית המשפט שדן בערעור על ההחלטה שדחתה את בקשת התובעת לפטור מאגרה לא הכריע בטענות הפועלים אמריקאי לסילוק התביעה על הסף, אלא קבע כי אלה יוכרעו בהליך נפרד, היינו במסגרת הדיון בבקשה דנן. בנק הפועלים הפנה אף הוא לטענותיו בבקשתו לסילוק התביעה על הסף, והוסיף כי אין בתגובתה של התובעת מענה ראוי לטענותיו בדבר התיישנותה של התביעה (ובפרט בדבר ידיעתה אודות העובדות הנטענות על ידה בסמוך למועד התרחשותן), מעשה בית דין והיעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בתביעה. לטענת הבנק, מן התאריכים המודפסים בתחתית עמודי גוף התצהיר שצירפה התובעת לתגובתה מחד גיסא, ובתחתית עמוד החתימה מאידך גיסא, עולה כי תצהירה של התובעת נחתם "על החלק", ומכאן שאינו יכול לתמוך בטענותיה העובדתיות של התובעת בתגובתה, ובפרט בטענתה כי לא ידעה על העובדות הרלבנטיות לתביעה בזמן אמת. אשר לסמכות העניינית מוסיף הבנק על טענותיו בבקשת הסילוק, כי בהחלטות אליהן הפנתה התובעת בתגובתה נקבע ביחס ל אחת בלבד שהעלתה התובעת בתביעה דנן שלא היה מקום לדון בה במסגרת בקשה בטענת "פרעתי" בפני רשם ההוצאה לפועל וכי דינה להתברר בבית המשפט המוסמך. המדובר בטענותיה בדבר שיהוי במימוש החנות שהיתה בבעלותה. ואולם, גם אם אכן הסמכות לדון ב זו מוקנית לבית משפט זה, עדיין אין הוא מוסמך לדון ביתר הסעדים שלהם עותרת התובעת, ואין מנוס מפיצול הדיון בין הערכאות המוסמכות. לטענת התובעת כי הבנק לא תמך את בקשתו לסילוק התביעה בתצהיר, משיב הבנק כי הבקשה לסילוק נסמכה על טענות משפטיות בלבד, על העובדות שנטענו על ידי התובעת בכתב התביעה ועל החומר המצוי בתיק בית המשפט, ולפיכך לא היה צורך לתמוך אותה בתצהיר. הבנק הוסיף בהקשר זה, כי "כל הפוסל במומו פוסל", שכן כאמור התובעת עצמה ביקשה לתמוך את תשובתה בתצהיר שנחתם "על החלק". לבסוף טוען הבנק, כי ההחלטה לפטור את התובעת מאגרה אינה מהווה נימוק לדחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף. לדבריו, הפטור מאגרה ניתן לתובעת בשלב מקדמי ביותר של הדיון בטרם הגישו המבקשים את בקשותיהם המפורטות עד מאוד לסילוק התביעה על הסף, על האסמכתאות הרבות שהובאו בהן. השופט סגל עמד על כך שלמבקשים טענות מקדמיות כבדות משקל כנגד התביעה, ואולם ציין כי אין להכריע בהן במסגרת דיון בבקשה לפטור מאגרה. עד כאן תמצית התביעה וטענות הצדדים בבקשות לסילוק על הסף. הרקע לתביעה ולבקשות לסילוק על הסף 7.התובעת והמבקשים חולקים היסטוריה ארוכה וסבוכה בת עשרות שנים, במהלכן התנהלו ביניהם הליכים משפטיים רבים. על מנת להידרש לטענותיהם של הצדדים יש לעמוד על עיקרי העובדות ביחסים בין הצדדים, כמפורט להלן. ההליכים המשפטיים בין התובעת והפועלים אמריקאי 8.בשנת 1987 נטלה התובעת מהפועלים אמריקאי, שהיה אותה עת מוסד בנקאי ונקרא "בנק אמריקאי ישראלי בע"מ", שתי הלוואות. להבטחת ההלוואות משכנה התובעת לטובת הפועלים אמריקאי רכב וחנות שהיו בבעלותה. לאחר תקופה, לא עמדה התובעת בפירעון ההלוואות. בעקבות זאת, ביום 30.8.90 פתח הפועלים אמריקאי את תיק הוצל"פ 28729/90 בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה למימוש המשכונות שקיבל על הרכב ועל החנות (להלן: תיק ההוצל"פ הראשון). ביום 1.8.90 בוצעה תפיסה של הרכב במסגרת תיק ההוצל"פ הראשון. בנוסף, הגיש הפועלים אמריקאי נגד התובעת תביעה בסדר דין מקוצר ב-ת.א. 3652/90 בבית משפט השלום בחיפה לתשלום חובה כלפיו. התובעת לא התגוננה בפני התביעה. כאמור, ביום 16.9.90 ניתן נגד התובעת פסק דין בהיעדר הגנה, הוא פסק הדין שלביטולו עותרת התובעת בתביעה דנן. ביום 8.10.90 פתח הפועלים אמריקאי תיק הוצל"פ נוסף בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה שמספרו 02-11559-90-0 למימוש פסק הדין (להלן: תיק ההוצל"פ השני). לימים, בעקבות תלונותיה של התובעת על התנהלות לשכת ההוצאה לפועל בחיפה בתיק זה, עבר התיק ללשכת ההוצאה לפועל בנצרת וקיבל את המספר 10-02031-03-6. בתחילת שנת 1991 הועברה החנות לחזקת הפועלים אמריקאי (כך, על פי האמור בפסק הדין שניתן ב-ה"פ 120/01, כפי שיפורט בהמשך. בכתב התביעה דנן טוענת התובעת כי החנות נמסרה לפועלים אמריקאי עוד בשנת 1990). ואולם, החנות לא נמכרה במשך שנים רבות במהלכן התקיימו ביחס אליה הליכים משפטיים מול צדדים שלישיים: תביעה שהגישה גב' גילה סבג לפסק דין הצהרתי, לפיו היא הבעלים של חלק מהחנות מכוח הסכם רכישה שנחתם בינה ובין התובעת בשנת 1977 (לפי האמור בכתב התביעה, פסק דין בתביעה זו ניתן בשנת 1994, ואולם בשנת 1999 נאלצה היורשת של גב' סבג להגיש תובענה נוספת למתן פסק דין הצהרתי שניתן בה פסק דין בשנת 2001); ותובענה שעניינה הסרת הערת אזהרה שהיתה רשומה על החנות לטובת מי שהיו עורכי דינה של התובעת בגין חוב שכר טרחה, שהוסדרה בשנת 1999. ביום 13.3.00, לאחר שתובענה זו הגיעה אף היא לסיומה, נפתח (כנראה על ידי בנק הפועלים) תיק הוצל"פ נוסף לתפיסת החנות בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, שמספרו 02-09406-00-3 (להלן: תיק ההוצל"פ השלישי). ביני לביני, ביום 1.7.99 התמזגו בנק אמריקאי ישראלי בע"מ ובנק הפועלים (ובסמוך לאותה עת שונה גם שמו של הראשון ל- "הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ"). 9.ביום 3.1.01 הגישה התובעת בקשה מאוחדת בטענת "פרעתי" בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת במסגרת תיק ההוצל"פ השני. ביום 20.2.05 ניתנה החלטתה של הרשמת א' אריאלי בבקשה (נספח ב' לתגובת התובעת לבקשות). מן ההחלטה עולה, כי במסגרת הבקשה העלתה התובעת כבר אז "טענות קשות ביותר נגד המשיב [הפועלים אמריקאי] ובאי כוחו דאז ודהיום ואף נגד לשכת ההוצאה לפועל בחיפה ... בדבר מעשי תרמית, הטעייה, הסתרה, שקרים והצגת מצגי שווא". הרשמת התרשמה, כי התובעת "הצליחה להעלות מספר תמיהות ביחס לאופן בו נוהל תיק ההוצאה לפועל", למשל ביחס לשאלה "מדוע תקבולים בהיקף לא קטן ... דווחו ללשכת ההוצאה לפועל רק שש שנים מאוחר יותר ..." מבלי שניתן לכך כל הסבר. ואולם, קבעה, כי חלק ניכר מטענות התובעת "כמוהן כתביעה ממש נגד הזוכה" והן "טעונות בירור ראייתי בפני בית המשפט המוסמך" החורג מסמכותו של ראש ההוצאה לפועל. יחד עם זאת, לנוכח אותן טענות בדבר אי זיכוי תיק ההוצל"פ בתקבולים שונים שהעובדות לגביהם מצויות בידיעתו המיוחדת של הזוכה (הפועלים אמריקאי), כמו גם שיהוי בנקיטת הליכי ההוצאה לפועל נגד התובעת, קבעה הרשמת כי נטל הבאת הראיות בענין זה הועבר אל שכמו של הזוכה. לגופו של ענין קבעה הרשמת, כי שהעלתה התובעת לקיומו של הסכם בין הצדדים לפירעון חובה באמצעות מסירת הרכב והחנות מתייחסת לתקופה שלפני מתן פסק הדין ולכן אינה בסמכותה, וכי ממילא התובעת הודיעה כי היא חוזרת בה מן ה מאחר שזו מתבררת במסגרת תובענה תלויה ועומדת שהגישה נגד הזוכה (ה"פ 120/01 - ראו להלן). ביחס לטענות המבקשת (התובעת) לענין שיהוי שנקט הפועלים אמריקאי במימוש החנות ובקשתה לקבוע כי הבעלות בה הועברה לזוכה עם תפיסתה, כמו גם טענותיה לענין מכירת הרכב באיחור ובמחצית שוויו, נקבע, כי מקומן של טענות אלה להתברר בבית המשפט המוסמך ולא במסגרת בקשה בטענת "פרעתי". הרשמת קבעה, כי היה מקום לזכות את תיק ההוצל"פ בסכום בו נמכר הרכב, אף אם המכירה נעשתה במסגרת תיק הוצל"פ אחר. של התובעת לפיה חויב תיק ההוצל"פ בחיוב כפול התקבלה אף היא. בהתייחס ל שהעלתה התובעת, לפיה הזוכה "חייב את חשבון החוב בשיעורי ריבית מקסימליים בחשבון עו"ש בעוד שעל פי פסק הדין, רשאי היה המשיב לחייב את החשבון בשיעורי ריבית כנהוג בחריגות קו אשראי בחשבון חח"ד" נקבע, כי התובעת "לא תמכה טענתה זו בראיות ובחוות דעת מומחה מטעמה ולעניין זה, לא עמדה בנטל ההוכחה". לבסוף בחנה הרשמת אחד-אחד תשעה תקבולים לגביהם התובעת כי לא דווחו לתיק ההוצל"פ והגיעה למסקנה, כי "בסופו של דבר, אף אם באיחור ניכר, זוכה החשבון בכל התקבולים ... וזאת תוך שיערוך הסכומים בהתאם למועד בו נגבו בפועל". לפיכך, בסיכומו של דבר, הורתה הרשמת על זיכוי תיק ההוצל"פ בסכום התמורה שהתקבלה ממכירת הרכב ובסכום החיוב הכפול בו חויב התיק, תוך שיערוכם כנדרש. 10.ביום 26.3.01 הגישה התובעת נגד בנק הפועלים (ולא הפועלים אמריקאי - הזוכה בתיקי ההוצל"פ הראשון והשני) בבית המשפט המחוזי בחיפה המרצת פתיחה שמספרה 120/01. בהמרצת הפתיחה ביקשה התובעת לקבל פסק דין המצהיר, כי בעקבות ובהתאם להסכם פשרה בין הצדדים, התובעת לא התגוננה בפני התביעה ב-ת.א. 3652/90, וחובה לפועלים אמריקאי על פי פסק הדין נפרע במלואו בשנים 1991-1990 על ידי מסירת הרכב והחנות במסגרת תיק ההוצל"פ הראשון; וכי החנות פונתה ונתפסה כעשור קודם לכן במסגרת תיק ההוצל"פ הראשון, ולכן על תיק ההוצל"פ השלישי להתבטל ולהיסגר מיידית. ביום 4.4.05 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב) את התובענה. בית המשפט הפריד את הדיון בטענות המבקשת ביחס לחנות וביחס לרכב. אשר לחנות נקבע, כי מאחר שזו נתפסה לאחר מתן פסק הדין, מקומן של כל טענות התובעת ביחס אליה - הן ה לפירעון החוב על פי פסק הדין על ידי מסירתה של החנות בהתאם להסכם פשרה בין הצדדים, והן ה כי לנוכח מסירתה דינו של תיק ההוצל"פ השלישי להיסגר - להתברר במסגרת בקשה בטענת "פרעתי" בפני ראש ההוצאה לפועל. אשר לרכב (שנתפס לפני מתן פסק הדין) נקבע, כי טענתה של התובעת לקיומו של הסכם פשרה בין הצדדים לפירעון החוב לא הוכחה, ולפיכך יש לדחות את טענתה לפירעון החוב באמצעות מסירתו של הרכב. גם ביחס לטענות של התובעת באשר לאופן חישוב החוב בתיקי ההוצל"פ שנזכרו, קבע בית המשפט כי יש להביאן בפני ראש ההוצאה לפועל. לבסוף, דחה בית המשפט לגופו של ענין טענות שהעלתה התובעת לפיהן התנאים המיוחדים של שטר המשכנתא של החנות נטולי תוקף. התובעת ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 5848/05 - הערעור הוגש נגד הפועלים אמריקאי). ביום 7.11.06 נדחה הערעור עקב אי-הפקדת עירבון (לאחר שבהודעה מיום 11.9.05 שהגישה המשיבה לבית המשפט במסגרת ערעור אחר - ע"א 1190/05 להלן - נאמר כי בכוונתה לבטל את הערעור). 11.הן הפועלים אמריקאי והן התובעת ערערו על החלטת רשמת ההוצל"פ אריאלי מיום 20.2.05 (ע"א 1059/05 ו-ע"א 1190/05 בבית המשפט המחוזי בנצרת, בהתאמה). הפועלים אמריקאי ערער על ההחלטה לזכות את תיק ההוצל"פ בסכום שהתקבל ממכירת הרכב ובסכום שנקבע לגביו כי הוא מהווה חיוב כפול. התובעת בערעורה חזרה הלכה למעשה על טענותיה בפני ראש ההוצאה לפועל. ביום 11.10.05 נתן בית המשפט, מפי השופט ה' ח'טיב, פסק דין בערעורים. אשר לטענות התובעת ראה בית המשפט לציין, "כי לא קל לסכם את טענותיה ... ולעמוד על הענייניות שבהן, משום [שאלה] נטענו בערבוביה יחד עם טענות רבות אחרות וחמורות שהמשיבה מייחסת למערער וב"כ ולאופן התנהגותם ולדרך התנהלותם ... טענות של מרמה ... והטעייה של החייבת ושל לשכת ההוצל"פ, בין היתר ע"י אי דיווח ... על סכומים ששולמו ע"ח החוב". לגופן של הטענות, אישר וחיזק בית המשפט את החלטתה של הרשמת, כי היא אינה מוסמכת לדון בטענות התובעת ביחס לשיהוי במימוש החנות, וכי הסמכות בענין זה נתונה לבית המשפט. בית המשפט סמך את ידיו גם על החלטתה של הרשמת ביחס לטענתה של התובעת לקיומו של הסכם בינה ובין הפועלים אמריקאי בדבר פירעון החוב, וכן דחה נוספת שהעלתה התובעת לפיה הסכום שנטען על ידי הזוכה כי התקבל ממכירת הרכב הוא למעשה תקבול רגיל שאינו קשור למכירת הרכב. באשר לטענות התובעת בדבר שיעור הריבית בו חייב הפועלים אמריקאי את חשבון חובה בתיק ההוצל"פ, בחן בית המשפט את חוות הדעת שצירפה התובעת לבקשתה בטענת "פרעתי" וקבע, כי "צדקה ראש ההוצל"פ בהחלטתה שלא לסמוך על חוות דעת זו". יחד עם זאת, הן לענין זה, הן לענין טענותיה בדבר סכומים שגבה הפועלים אמריקאי על חשבון החוב מבלי לדווח עליהם, והן לענין טענתו של הפועלים אמריקאי ביחס לסכום שנקבע לגביו כי התיק חויב בו חיוב כפול, הורה בית המשפט על חישוב מחדש של החוב בתיק ההוצל"פ שייתר את ההכרעה במחלוקות אלה. בית המשפט הורה למוציא לפועל לערוך את החשבון "כאילו היה פסה"ד מוגש לביצוע היום, תוך עדכון סכום החוב ע"פ שיעור הריבית שנקבעה בפסק הדין, עד למועד ביצועו של כל תשלום ותשלום על חשבון החוב, תוך הפחתת התקבולים נכון ליום קבלתו של כל סכום וסכום". בית המשפט פירט אילו תקבולים יש להביא בעריכת החשבון, והנחה כי יש להתחשב בסכום "החיוב הכפול" פעם אחת בלבד. לבסוף קבע, כי "היתרה שתימצא בעקבות עריכת חשבון זה תהיה יתרת החוב הנכונה אשר תחייב את הצדדים", וכי הפועלים אמריקאי יהיה רשאי לנקוט בפעולות הוצל"פ לגבייתה. בית המשפט הוסיף, כי אם אין במאגרים העומדים לרשות המוציא לפועל נתונים בדבר שיעור הריבית הנהוג אצל הפועלים אמריקאי לגבי חריגה מאשראי, יהיה על בא כוחו של האחרון להמציא טבלאות המפרטות נתונים אלה שיאומתו על ידי בעל תפקיד מורשה אצלו. 12.ביום 30.4.06, דחה בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט א' רובינשטיין) בקשת רשות ערעור (רע"א 922/06) שהגישה התובעת על פסק דינו של השופט ח'טיב. התובעת , כי מוצדק שבית המשפט העליון יבחן את עניינה בגלגול שלישי משלושה טעמים: האחד - קיומם של פסקי דין סותרים בשאלת מיהות הפורום המוסמך להכריע בטענותיה לענין החנות; השני - טענתה כי הליכי ההוצאה לפועל התנהלו בניגוד לחוק ההוצל"פ, בניגוד לכללי הצדק הטבעי ותוך שלילת זכויותיה, המעוררת נושא בעל חשיבות כללית וציבורית; והשלישי - טענתה כי פסק הדין בערעור מעלה את שאלת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על לשכת ההוצאה לפועל כלפי חייב. לגופם של דברים, העלתה התובעת שורה של טענות בדבר מעשי תרמית ומעשים פליליים שביצע הפועלים אמריקאי נגדה ונגד לשכת ההוצאה לפועל, ואשר לטענתה התעלם מהן בית המשפט קמא. בכלל זה, שבה ו התובעת להצגת מצגי שווא, העלמת וזיוף מסמכים והגשת תצהירים כוזבים, מעשים שיש בהם כדי להעביר את נטל ההוכחה אל הפועלים אמריקאי. נטל זה, התובעת, לא הורם, ומשכך יש לקבוע כי אין חוב בתיק ההוצל"פ. עוד ביקשה התובעת, כי בית המשפט יבצע חישוב נכון של החשבון בתיק על יסוד שווי נכסיה בעת שמסרה אותם לפועלים אמריקאי ויקבע את סכום ההחזר המגיע לה ממנו, וכן העלתה טענות בעלות אופי חוקתי. בית המשפט דן בכל טענותיה של התובעת ודחה אותן אחת-אחת. לענין הטענות בדבר מעשי מרמה ומעשים פליליים קבע בית המשפט: "אין בידי לקבל מעין זו. ... להתנהגות פלילית כלשהי של המשיב [הפועלים אמריקאי] מקומו [כך במקור] בהגשת תלונה למשטרת ישראל ולרשויות החוקרות - מבלי שכמובן אביע כל דעה שהיא באשר לכך - ולא במסגרת בקשה זו. הוא הדין גם בטענותיה ... כלפי בא כוחו הקודם של המשיב [לבנוני]". אשר ליתר טענותיה של התובעת נקבע: "אין הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, וטענות המבקשת תחומות למחלוקות העובדתיות שבין הצדדים, שהוכרעו בבתי המשפט הקודמים", ובהמשך: "בתי המשפט הקודמים נדרשו לכל הסוגיות העובדתיות שהעלתה המבקשת בגדר טענת 'פרעתי'. כך הכריעו בשאלת התמורה ממימוש רכבה ..., בשאלת החיוב הכפול וכן בשאלת תשלומים שונים ששולמו על חשבון חובה של המבקשת. לא למותר לציין - והדברים נאמרים כנגד טרוניית המבקשת - כי קביעות הערכאות הקודמות היטיבו עמה במידה רבה בהקשרים שונים, למעט ההכרעה בשאלת שיעור הריבית. אין טענות המבקשת ... מצדיקות בחינה עובדתית נוספת, לאחר שנבחנו הן במסגרת דיונית והן במסגרת הערעור, וצלחו את 'כור ההיתוך הראייתי' בשתי ערכאות אלה. ... אין גם מקום להחזיר את התיק לבירורים נוספים". בית המשפט הוסיף, כי לא ראה גם מקום להעלאת טענות חוקתיות בהקשר זה. על אף שקבע כאמור, כי טענותיה של התובעת אינן מצדיקות בחינה נוספת, בכל זאת מצא בית המשפט להוסיף התייחסות מסוימת אף לגופן של הטענות. כך, בית המשפט ציין, כי המבקשת לא הביאה מסמכים התומכים בטענותיה ומאמתים את גרסתה. באשר ל בקשר לשיהוי במימוש החנות סמך בית המשפט את ידיו על קביעתן של הערכאות הקודמות, לפיה אין מקומן של טענות אלה להידון במסגרת טענת "פרעתי", אלא בבית המשפט המוסמך. לבסוף, בהתייחס ל בדבר קיומן של הכרעות סותרות באשר למיהות הערכאה המוסמכת להכריע בטענות התובעת ביחס לחנות, קבע בית המשפט: " זו יכלה לשבות את הלב, אך לאחר עיון לא ראיתי לקבלה, שכן המבקשת העלתה כאן טענות ממין שונה מאותו הליך, הצריכות להתברר איפוא בהליכים אחרים. ... הטענות שנטענו בהמרצת הפתיחה בפני השופטת חפרי-וינוגרדוב אינן זהות לאלה שנטענו בהליכים בפני הרשמת אריאלי והשופט ח'טיב". בית המשפט פירט, כי בהליכים נשוא בקשת רשות הערעור התובעת כנגד השיהוי במימוש החנות - טענות שמקומן כאמור בבית המשפט המוסמך. לעומת זאת, ב-ה"פ 120/01 העלתה התובעת לקיומו של הסכם פשרה לפירעון חובה. השופטת חפרי-וינוגרדוב קבעה, כי לא הוכח קיומו של הסכם כנטען, וכי מאחר שאין חולק כי החנות נתפסה לאחר מתן פסק הדין, דינה של ה לפירעון החוב באמצעות תפיסתה של החנות להתברר במסגרת טענת 'פרעתי' בפני ראש ההוצאה לפועל. 13.בהתאם לפסק הדין של השופט ח'טיב, ביום 14.2.07 הורתה הרשמת אריאלי לפועלים אמריקאי להגיש טבלאות של נתוני הריבית שהיתה נהוגה אצלו לגבי חריגה מאשראי. בהמשך לכך, ביום 17.4.07 נתנה הרשמת החלטה "בבקשות החייבת [התובעת] שעניינן טבלאות הריבית על פיהן היה לחשב את החוב" (נספח י"ט ל-בש"א 4316/08). הרשמת דחתה את טענות התובעת בענין שיעורי הריבית על פיהם חושב החוב בתיק ההוצל"פ, ואת טענת ה"פרעתי" שנסמכה על טענות אלה. זאת, על יסוד תצהיר שהוגש על ידי הפועלים אמריקאי, שנאמר בו כי טבלה 108 של מערכת בתי המשפט על פיה חושב החוב בתיק ההוצל"פ משקפת נאמנה את שהיה נהוג אצל הפועלים אמריקאי לגבי חריגה מקו אשראי, ומשלא הוצגה על ידי התובעת טבלה אחרת המשקפת את שיעורי הריבית כפי שנקבעו בפסק הדין. יחד עם זאת, על מנת להסיר כל ספק ביחס לחישוב שבוצע, ולנוכח חלופית שהעלתה התובעת לפיה על פי חישוב שערך רו"ח יעקב אביטל מטעמה נפלו טעויות גם בתחשיב שערך סגן המוציא לפועל בהתבסס על טבלה 108 הנ"ל, הורתה לו הרשמת לערוך חישוב חוזר של החוב לאחר שיעיין בחוות דעתו של רו"ח אביטל. בנוסף, הורתה הרשמת למוציא לפועל לעדכן את חשבון החוב בתיק בשלושה תקבולים שלא דווחו לטענת התובעת, ככל שהדבר טרם נעשה. 14.התובעת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 1100/07), ואולם ביום 27.1.09 נמחק הערעור לבקשתה של התובעת (בש"א 221/09) (העתקה צורף כנספח א' לבקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ - בש"א 9024/09 - שהגישה התובעת במסגרת תיק זה), שהוגשה כבקשה "דחופה" "במעמד צד אחד". התובעת ביקשה למחוק את הערעור ללא צו להוצאות, ותוך קביעה כי לא יהיה במחיקה משום מעשה בית דין או הבעת עמדה באשר לגרסת איזה מהצדדים. לנוכח התנאים שביקשה התובעת, החליט בית המשפט כי אין מקום להיעתר לבקשה במעמד צד אחד, ולאחר ששמע את טענות הצדדים הורה על מחיקת הערעור תוך חיוב התובעת בהוצאות. עד כאן סקירת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין התובעת והפועלים אמריקאי. ההליכים המשפטיים בין התובעת ובנק הפועלים 15.תחילתם של ההליכים המשפטיים בין התובעת ובנק הפועלים בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש הבנק נגד התובעת ואחרים ב-ת.א. 797/85 בבית משפט המחוזי בחיפה לתשלום חוב על סך למעלה מ- 28.5 מיליון שקל ישן (ש"י) בגין יתרת חובה בחשבון שנוהל בסניף בית הקרנות של הבנק (להלן: חשבון בית הקרנות) (להלן: ההתדיינות הראשונה או תביעת הבנק). בבקשת רשות להתגונן שהגישה התובעת, בין היתר, כי חשבון הבנק המדובר לא היה שייך לה, אלא לחברת "אולטרהדנט בע"מ" (להלן: אולטרהדנט), שהיתה בייסוד בעת פתיחת החשבון, ושהתובעת היתה בעלת חלק ממניותיה. ביום 24.11.85, בהגיע מועד הדיון בבקשתה, לא התייצבה התובעת להיחקר על תצהירה (לטענתה משום שבא-כוחה דאז לא הודיע לה כי עליה להתייצב). בהיעדר התייצבות, ועל בסיס המסמכים שצורפו לתביעה, דחה בית המשפט (השופטת ב' גילאור) את בקשת הרשות להתגונן ונתן פסק דין נגד התובעת על פי התביעה, בתוספת חיוב בהוצאות. הבנק פתח בהליכי הוצאה לפועל נגד התובעת למימוש פסק הדין בהתדיינות הראשונה במסגרת תיק הוצל"פ שמספרו 02-01913-86-0 בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה (תיק ההוצל"פ נפתח גם נגד יתר הנתבעים ב-ת.א. 797/85, שאף נגדם ניתן פסק דין). 16.בשנת 1991 הגישה התובעת נגד הבנק (ונגד אחרים, שהתביעות נגדם נמחקו או נדחו בשלב מוקדם יחסית) - במסגרת ת.א. 963/91 בבית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ש' וסרקרוג) - תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב ניהול כושל של חשבון בית הקרנות (להלן: ההתדיינות השניה או תביעת התובעת). בעיקר ובמיוחד עתרה התובעת לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה, עקב כך שהבנק נהג בחשבון בית הקרנות כאילו היה חשבונה הפרטי, שעה שהיה זה למעשה חשבונה של אולטרהדנט. הבנק טען להגנתו, כי פסק הדין בהתדיינות הראשונה (ובתיק נוסף שהתנהל מול אחד הנתבעים האחרים, שהתביעה נגדו בתיק זה נדחתה כאמור עוד קודם לכן) יצר מעשה בית דין המחייב את דחייתה של התביעה. בשנת 1993 ביקשה התובעת לתקן את כתב התביעה על דרך של הוספת עילה של ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה מחמת תרמית. התובעת , כי הבנק, על אף שידע כי המדובר בחשבון בבעלות אולטרהדנט, הציג בפניה ובפני בית המשפט מצג שווא לפיו יתרת החובה שהצטברה בחשבון היא חובה האישי של התובעת. בנוסף , כי לאחר מתן פסק הדין בהתדיינות הראשונה, העביר הבנק כספים מחשבונה (סכום של 45,000$) ללא הרשאה, תוך יצירת יתרת חובה חדשה, ולפיכך דף החשבון הכולל חיובים אלה הוא בבחינת ראיה כוזבת. בהחלטה מיום 18.2.97, התיר בית המשפט לתובעת להגיש כתב תביעה מתוקן, הכולל את העילה של ביטול פסק הדין כאמור. ביום 14.4.05 ניתן פסק הדין בתביעה. בית המשפט קיבל את טענתה המרכזית של התובעת, כי חשבון בית הקרנות לא היה בבעלותה, ולפיכך היא אינה נושאת בחבות אישית בגין יתרת החובה שהצטברה בו. בתוך כך, דחה בית המשפט את טענתו של הבנק, כי פסק הדין בהתדיינות הראשונה יצר מעשה בית דין החוסם את תביעתה של התובעת. לדברי בית המשפט, אין בפסק הדין בתביעת הבנק כדי ליצור השתק עילה, שכן תביעת הבנק היתה בעילה חוזית ואילו תביעת התובעת היא בעילה נזיקית. בית המשפט הוסיף, כי פסק הדין בתביעת הבנק גם לא יצר השתק פלוגתא בשאלת הבעלות בחשבון בית הקרנות, מאחר שעל פי ההלכה השתק פלוגתא יכול לקום רק מקום שהפלוגתא הרלוונטית הוכרעה בהתדיינות הקודמת בדרך של קביעת ממצא חיובי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה. במקרה זה ניתן פסק הדין בהתדיינות הקודמת בהיעדר התייצבותה של התובעת להיחקר על תצהירה, ומבלי שהתקיים בשאלת הבעלות בחשבון דיון לגופו של ענין, כך שלא יצר אף השתק פלוגתא. לנוכח אלה, קבע בית המשפט, כי בשל ייחוס יתרת החובה בחשבונה של אולטרהדנט לתובעת ושימוש לרעה בזכות הגישה לבית המשפט על בסיס זו, חייב הבנק כלפי התובעת בעוולות של רשלנות והפרת חובה חקוקה, וכן בגין התנהגות שלא בתום לב והפרת יחסי בנק-לקוח. מנגד, טענות נוספות שהעלתה התובעת ביחס לחבותה הכספית מכוח ערבות אישית מוגבלת בסכום שנתנה נדחו, כאשר בענין זה קיבל בית המשפט את עמדת הבנק. בסיכומו של דבר, חייב בית המשפט את הבנק לפצות את התובעת בגין הנזק הישיר שנגרם לה - היינו כל סכום שנגבה ממנה מעבר לסכום שבו היתה חייבת מכוח ערבותה האישית, וכן בגין נזק לא ממוני. אשר לנזקים עקיפים שלהם , קבע בית המשפט כי התובעת לא עמדה בחובת הקטנת הנזק המוטלת עליה וכי נזקים אלה לא הוכחו על ידה במידה מספקת, ונמנע מלפסוק פיצוי בגינם. אשר לסעד של ביטול פסק הדין ב-ת.א. 797/85 מחמת תרמית קבע בית המשפט, כי בהחלטה מיום 14.1.97 נדחתה הבקשה לתיקון כתב התביעה על דרך הוספת סעד זה. עוד ציין בית המשפט, כי לא ראה להידרש לעתירתה של התובעת לבטל את פסק הדין כאמור גם מאחר שממילא מצא שפסק הדין לא יצר מעשה בית דין החוסם את התביעה שהתבררה בפניו. לבסוף חייב בית המשפט את הבנק גם בתשלום הוצאות. התובעת פתחה בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין שניתן לטובתה במסגרת תיק הוצל"פ שמספרו 02-20838-08-9 בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה. שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון על פסק דינה של השופטת וסרקרוג. ואולם, קודם שאפרט אודות פסק הדין שניתן בערעורים אלה, אסקור הליך נוסף שהתנהל בין הצדדים בבית המשפט המחוזי בחיפה בקשר עם תיק ההוצל"פ שפתח הבנק נגד התובעת למימוש פסק הדין בהתדיינות הראשונה, ואשר אף בקשר אליו התבררה בקשת רשות ערעור בבית המשפט העליון, יחד עם הערעורים על פסק דינה של השופטת וסרקרוג. 17.במסגרת תיק ההוצל"פ שפתח הבנק נגד התובעת, הגישה התובעת בקשה בטענת "פרעתי". בבקשתה התובעת, כי הבנק לא כלל בחישוביו ביחס ליתרת חובה סכומים ותקבולים שונים, ששולמו לתיק ההוצל"פ או לבנק לפירעון החוב. בהחלטתו מיום 1.12.04, קיבל ראש ההוצאה לפועל בחיפה (הרשם ד' מאזן) חלק מטענות התובעת. התובעת והבנק ערערו על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בחיפה - התובעת ב-ע"א 3111/04 והבנק ב-ע"א 3150/04. בין היתר התובעת, כי ראש ההוצאה לפועל חרג מסמכותו שעה שהכשיר העברת כספים בסכום של 45,000$ שביצע הבנק מחשבונה של התובעת לאחר מתן פסק הדין בהתדיינות הראשונה ולפי טענתה ללא רשותה, וכי טענתה זו מתבררת במסגרת התביעה שהגישה נגד הבנק בהתדיינות השניה. בפסק דינו מיום 14.9.05, דחה בית המשפט (השופט ע' גרשון) את ערעורו של הבנק וקיבל באופן חלקי את ערעורה של התובעת. בכלל זה, קיבל בית המשפט את טענתה של התובעת בדבר חריגה מסמכותו של ראש ההוצאה לפועל ביחס להעברת הכספים שביצע הבנק מחשבונה, לטענתה בהיעדר סמכות וללא הרשאה, וקבע כי ענין זה מקומו להתברר במסגרת ההתדיינות השניה. 18.כאמור, שני הצדדים ערערו לבית המשפט העליון על פסק הדין של בית המשפט המחוזי (השופטת וסרקרוג) בהתדיינות השניה: ע"א 4483/06 הוגש על ידי הבנק; ו-ע"א 5882/06 הוגש על ידי התובעת, ובמסגרתו הגיש הבנק גם ערעור שכנגד. יחד עם ערעורים אלה נדון גם ערעור נוסף שהגיש הבנק - ע"א 4298/07 - על החלטת הבהרה שנתנה השופטת וסרקרוג ביום 1.4.07, לבקשת ראש ההוצאה לפועל, בענין אופן שערוך הריבית על הסכום שפסקה לטובת התובעת. עוד נדונה במסגרת אותו פסק דין בקשת רשות ערעור - רע"א 2237/06 - שהגיש הבנק על פסק דינו של השופט גרשון ב-ע"א 3111/04 וב-ע"א 3150/04. פסק דינו של בית המשפט העליון בהליכים אלה כולם ניתן ביום 8.3.09 (להלן: ענין וינשטיין). בפסק דינו התמקד בית המשפט העליון (כבוד השופטים מ' נאור, א' רובינשטיין , ח' מלצר) בשני עניינים מרכזיים בקשר עם פסק הדין בהתדיינות השניה: האחד - בית המשפט קבע, כי מאחר שבית המשפט קמא אכן התיר לתובעת לתקן את כתב תביעתה ולהוסיף לו עילה של ביטול פסק הדין בהתדיינות הראשונה מחמת תרמית, נראה כי הקביעה בפסק דינו כי בקשתה זו של התובעת נדחתה מקורה בטעות. לפיכך, ראה בית המשפט לדון בטענת התרמית שהעלתה התובעת לגופה, לאחר שאיפשר לצדדים להשלים את סיכומיהם בענין זה; השני - בית המשפט דן ארוכות בשאלה האם פסק הדין בתביעת הבנק הקים מחסום דיוני בפני הגשת תביעת התובעת וקיום ההתדיינות בה מחמת מעשה בית דין או מניעות. נביא את קביעותיו של בית המשפט העליון בשני עניינים אלה. בית המשפט (כבוד השופטת נאור) קבע, כי מקרה זה אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, שבהם ניתן לתקוף פסק דין חלוט - כמו פסק הדין בהתדיינות הראשונה - ב שהושג במרמה. בית המשפט הסביר, כי בפני בית המשפט בתביעת הבנק עמדה, טרם מתן החלטתו בבקשת הרשות להתגונן שהגישה התובעת ופסק דינו בעקבותיה, התמונה המלאה: מחד גיסא, טענתו של הבנק המגובה בבקשה לפתיחת חשבון לפיה התובעת היא בעלת החשבון; ומאידך גיסא, טענתה של התובעת כי החשבון היה בבעלותה של אולטרהדנט, חברה שהיתה אותה עת ביסוד, ולא של התובעת. "במצב דברים זה", קבע בית המשפט העליון, "לא ניתן לומר שהוכח כי מי מהצדדים נקט כלפי בית המשפט במרמה המצדיקה ביטול פסק הדין". עוד פירט בית המשפט, כי גם טענתה של התובעת לפעולות מרמה של הבנק בחשבון בית הקרנות עמדה לנגד עיניו של בית המשפט בתביעת הבנק, וכי בית המשפט לא קיבל זו. משהתובעת לא ערערה על קביעה זו, "אין מקום לשוב ולהידרש ל בשלב דיוני זה כאשר היא עוטה לבוש חדש של טענת תרמית". בית המשפט הוסיף, כי התובעת הגישה את בקשתה לתיקון תביעתה ולהוספת עילה של ביטול פסק הדין בשיהוי ניכר, כשמונה שנים לאחר מתן פסק הדין בתביעת הבנק, ולפיכך נטל השכנוע המוטל עליה בענין זה כבד יותר. סיכומם של דברים, בית המשפט העליון מצא, כי אין מקום לבטל את פסק הדין בהתדיינות הראשונה מחמת מרמה, ולפיכך עבר לבחון את השאלה השניה - האם פסק בדין בתביעת הבנק הקים מחסום דיוני בפני תביעת התובעת מחמת מעשה בית דין או מניעות. בשאלה השניה המובאת לעיל הסכימו כל שופטי המותב, כי פסק הדין בהתדיינות הראשונה אכן הקים מחסום דיוני שצריך היה למנוע את קיומה של ההתדיינות השניה, ולפיכך הורו על ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטת וסרקרוג) ב-ת.א. 963/91, הוא פסק הדין בהתדיינות השניה. יחד עם זאת, נימק כל אחד מהשופטים את מסקנתם המשותפת באופן שונה במקצת. בהחלטה מיום 30.8.09 שבה נדחתה בקשה שהגישה התובעת לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (דנ"א 2699/09, שעל פרטיה נעמוד להלן), סיכם בית המשפט (כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין) את עיקרי נימוקי פסק הדין ואת ההבדלים בין גישות השופטים, כדלקמן: "השופטת מ' נאור סברה כי קיומו של המחסום הדיוני מושתת על שני נימוקים. הראשון, כי פסק-הדין בתביעה הראשונה יוצר השתק פלוגתא לגבי הבעלות בחשבון [השופטת נאור ציינה, כי הצדדים לא טענו לקיומו של השתק עילה]; והשני, כי המבקשת מנועה מהעלאת טענות שאותן יכולה הייתה - וצריכה הייתה - להעלות במסגרת שקבע המחוקק להתגוננות מפני התביעה שהוגשה נגדה. השופטת נאור סברה כי הנימוק הראשון, שלפיו קם השתק פלוגתא, אינו מתיישב לחלוטין עם האמור בע"א 202/70 אליהו נ' יחזקאל, פ"ד כה(2) 425, שם נקבע כי החלטה לדחות בקשת רשות להתגונן במסגרת הליך של סדר דין מקוצר אינה יוצרת השתק פלוגתא. לעניין זה היא ציינה כי הקביעה בענין אליהו היא למעשה אמרת אגב וכי אף אם קביעה זו השתרשה מאז כהלכה, הרי שראוי לסטות ממנה. גם השופט א' רובינשטיין סבר כי פסק-הדין בתביעה הראשונה יוצר מעשה בית דין בעניין הבעלות בחשבון, וזאת בהתבסס על דוקטרינת המניעות שנקבעה בע"א 102/88 אבוניל נ' אבוניל, פ"ד מו(1) 741. השופט רובינשטיין הביע הסתייגות מסוימת מן ההבחנה החדה בין דוקטרינת המניעות לבין השתק פלוגתא, וכן ציין כי ניתן להבחין בין הנסיבות העובדתיות שעליהן התבסס פסק-הדין בעניין אליהו לבין נסיבותיו של מקרה זה. השופט ח' מלצר הסכים לתוצאת פסק-הדין, אך זאת רק בהתבסס על נימוק המניעות שהציעה השופטת מ' נאור ובלא לסטות מהפסיקה בעניין אליהו" (ההדגשות במקור). לבסוף ציין בית המשפט, כי מסקנתו לפיה פסק הדין בהתדיינות הראשונה יצר מעשה בית דין החוסם את ההתדיינות השניה, אינה מכריעה בטענתה של התובעת בדבר העברת סך של 45,000$ מחשבונה לאחר פסק הדין בהתדיינות הראשונה ללא הרשאה. בית המשפט ציין, כי זו לא נדונה בפסק דינה של השופטת וסרקרוג, וכי בנסיבות אלה נראה כי לא יהיה מנוס מנקיטת הליך משפטי נוסף - בלשכת ההוצאה לפועל או במסגרת הליך אזרחי נפרד - שעל ההחלטה בו יוכלו הצדדים לערער, כאשר טענותיהם בענין זה שמורות להם. 19.כאמור לעיל, ביום 30.8.09 נדחתה בקשה שהגישה התובעת - דנ"א 2699/09 - לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון. בית המשפט (כבוד המשנה לנשיאה א. ריבלין) קבע, כי מקרה זה אינו בא בגדר אותם מקרים יוצאי דופן ונדירים שלהם שמור הליך הדיון הנוסף. בית המשפט ראה להוסיף, כי חרף תחושתה הקשה של התובעת לנוכח ביטולו של פסק הדין בהתדיינות השניה שניתן לאחר שנים ארוכות מאוד של התדיינות, במכלול השיקולים מצא בית המשפט העליון את ביטולו של פסק הדין נכון הן מבחינה משפטית והן מבחינת תחושת הצדק, וכי "השנים הרבות שבהן הסכסוך בין הצדדים נע ונד בערכאות השונות הן בבחינת שיקול נוסף התומך במסקנה כי ... אין מקום לדיון נוסף". עד כאן סקירת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין התובעת ובנק הפועלים. דיון והכרעה 20.תקנה 101 לתקנות, המסמיכה את בית המשפט לדחות תובענה על סף הדיון בה, "מיועדת לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית-המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת" (דברי כבוד השופט (כתוארו אז) י' זוסמן ב-ע"א 316/56 קרמש נ' סול, פ"ד יא(3) 1336, 1341 (1957)). היינו, פועלה של תקנה 101 לתקנות במצב שבו "אפילו צדק התובע בכל שאר טענותיו, לא היה בכוחן של אלה למנוע את דחיית התובענה, ולפיכך נעשה הדיון בהן מיותר" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 409 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) (להלן: זוסמן)). תקנה 100 לתקנות מאפשרת אף היא לבית המשפט לסלק תובענה (או חלק ממנה) על הסף בדרך של מחיקתה. 21.עלינו לבחון, אם כן - ביחס לכל אחד מהסעדים הנתבעים - את השאלה האם בהנחה שהתובעת צודקת בכל טענותיה בכתב התביעה ויעלה בידיה להוכיחן, תהיה זכאית לסעד שלו היא עותרת, או שמא גם אם נכונות טענותיה, עומדת למבקשים המצדיקה סילוקה של התביעה על הסף. עיון בסעדים שלהם עותרת התובעת כפי שפורטו לעיל מעלה, כי ניתן לחלק את תביעתה לשני חלקים עיקריים: החלק האחד הוא תביעה להשבת הכספים שנגבו ממנה - לטענתה שלא כדין - במסגרת תיקי ההוצל"פ שנפתחו על ידי הפועלים אמריקאי, בצירוף ריבית חריגה, ובסה"כ 5,100,787.5 ₪; החלק השני עניינו תביעה בנזיקין לפיצוי בסך 2,000,000 ₪ בגין עגמת הנפש, הכאב והסבל שגרמו לה לטענתה הנתבעים. הסעדים ההצהרתיים הנתבעים על ידי התובעת באים למעשה לבסס את זכותה הנטענת להשבתם של הכספים שנגבו ממנה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, והם בבחינת עילות השבה. במילים אחרות, תביעתה של התובעת להשבת הכספים אינה אלא הסעד האופרטיבי "המשלים", הנובע מן הסעדים ההצהרתיים שלהם היא עותרת (לענין ההבחנה בין סעד הצהרתי לבין סעד אופרטיבי "משלים", במסגרת דיון בשאלת הצורך בקבלת היתר לפיצול סעדים, ראו אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 131-130 (מהדורה תשיעית, 2007) (להלן: גורן); זוסמן, בעמ' 172). טענתה של התובעת, כי גבייתם של הכספים נעשתה שלא כדין, נסמכת על ארבע טענות-משנה: הראשונה - כי החנות סילקה את מלוא חובה לפועלים אמריקאי עוד בשנת 1990; השניה - כי הפועלים אמריקאי זכאי היה לחייבה בריבית חריגה מקו אשראי ולא בריבית לפי טבלה 108 בלשכות ההוצאה לפועל; השלישית - כי בעת מיזוגו עם בנק הפועלים, חדל הפועלים אמריקאי להיות בנק, ולפיכך החל ממועד זה הוא אינו רשאי לחייבה בריבית בנקאית כלשהי, אלא לכל היותר בריבית והצמדה כחוק; והרביעית - כי פסק הדין הושג במרמה ולפיכך הוא בטל ומבוטל. התובעת מבקשת את בית המשפט לאשר את טענותיה אלה בדרך של מתן פסק דין הצהרתי, וכן לקבל את סעד ההשבה הכספי-אופרטיבי, הנובע מהן. נבחן תחילה את תביעתה של התובעת להשבת הכספים שנגבו ממנה - על ארבעת הסעדים ההצהרתיים המבוקשים במסגרתה, ולאחר מכן את תביעתה לפיצוי בגין עגמת נפש. התביעה להשבה הסעד ההצהרתי המשמעותי ביותר שמבקשת התובעת, במובן זה שאם יתקבל תהא לכך השלכה אף על סעדים נוספים הנתבעים על ידה, הוא זה של ביטול פסק הדין, פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה ב-ת.א. 3652/90, ובו נתחיל את דיוננו. התביעה למתן סעד הצהרתי לפיו פסק הדין הושג במרמה ולפיכך הוא בטל ומבוטל 22.דינה של תביעה זו דחיה על הסף מן הטעם של חוסר סמכות. אבאר את מסקנתי. פסק הדין שאת ביטולו מבקשת התובעת הוא פסק דין חלוט. "ההסדר החקיקתי לקיומו של 'משפט חוזר' שבגדרו ניתן להעמיד לדיון מחדש (de novo) עניין שהוכרע בפסק-דין חלוט, הוגבל לפלילים ... . בדין החרות לא נקבע הסדר דומה לבירורו של עניין אזרחי, אך כבר נקבע, בעקבות פסיקה אנגלית, כי חרף היעדרו של הסדר חקיקתי מקביל, נתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה לבטל פסק-דין חלוט בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין ... . הליך זה כונה לעתים 'משפט חוזר' אזרחי ... . הפסיקה שבה נדונה האפשרות לעריכתו של 'משפט חוזר' בעניין אזרחי התייחסה בעיקר למקרים שבהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו ה כי פסק-הדין שניתן נגדו הושג במירמה, אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק-דין גם בשל עילות נוספות ..." (ע"א 4682/92 עיזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ, פ"ד נז (3) 366, 371 (2003), מפי כבוד השופט א' מצא (להלן: ענין עיזבון שעיה); וראו גם ע"א 417/89 אע'בריה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מה(4) 641, 645-644 (1991) (להלן: ענין אע'בריה); ע"א 4958/99 עין גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נה(2) 11, 23-22 (2000), והאסמכתאות שם). ואולם, הדרך הדיונית שבה נקטה התובעת על מנת להביא לביטולו של פסק הדין שגויה. "אין בדין כל הוראה בדבר הדרך בה יש לבטל פסק-דין שהושג במירמה. אך על-פי ההלכה והפראקטיקה, הדרך לביטולו של פסק-דין כזה, שהושג במירמה, היא על-ידי הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על-ידי בקשה לביטולו" (דברי כבוד השופט ת' אור ב-ענין אע'בריה, בעמ' 647, ההדגשה במקור). בקובעו כך, נסמך כבוד השופט אור, בין היתר, על דבריה של פרופ' נינה זלצמן בספרה העוסק בכלל מעשה בית דין, המסבירים מדוע זוהי העמדה הראויה: "ככלל, אין לאפשר תקיפת עקיפין של הפסק בדרך של התגוננות מפני מעשה-בית-דין בהתדיינות אחרת כלשהי בין בעלי-הדין. פסק-הדין שהושג בתרמית או בקנוניה כלפי בית-המשפט אינו בטל, דוגמת פסק-דין שנתן בית-משפט מחוסר סמכות, אלא ניתן לביטול בלבד, ודי בכך 'להפנות' את בעל-הדין הנפגע לדרך התקיפה הישירה. זו תהא ממילא, בדרך-כלל, הדרך שבה יבחר בעל-דין המבקש לבטל את תוצאותיו האופרטיביות של פסק-הדין, זו הדרך שאליה יש להפנות את בעל-הדין כאשר הוא מבקש להשיג במסגרת ההתדיינות הנוספת תוצאה שונה מזו שנקבעה בפסק-הדין ..." (נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 608 (1991) (להלן: זלצמן)). כבוד השופט אור הוסיף וקבע, כי "את הבקשה לביטול כאמור יש להגיש לבית המשפט, אשר נתן את פסק הדין שהושג במירמה" (ענין אע'בריה, בעמ' 647), והפנה לספרה של פרופ' זלצמן באשר לטעמים לכך (ראו זלצמן, בעמ' 600, לענין יתרונו של בית המשפט שנתן את פסק הדין בבירור טענת התרמית לגופה, ותרומתה של הלכה זו לקידום מערכת יחסים של כבוד הדדי בין בתי המשפט ולהבטחת הודאות והיציבות המשפטיות). אשר לדרך הדיונית בה יש לנקוט, "... הדרך הדיונית הנכונה להגיש את הבקשה ל'משפט חוזר' אזרחי היא בפתיחתו של הליך חדש, ולא בהגשת בקשה במסגרת ההליך המקורי שהסתיים זה מכבר. כן ראוי להוסיף כי מאחר שהדיון בבקשת הביטול כרוך, מעצם טבעו, בהגשת ראיות חדשות ובבירור עובדתי, הרי שככלל יש להגישה כתובענה בסדר דין רגיל ..." (ענין עיזבון שעיה, בעמ' 373). וראו עוד: בר"ם 2582/06 פריג' נ' עיריית אילת, בסעיף 7 להחלטה (מיום 29.6.06); זלצמן, בעמ' 604-601. 23.משכך, אין לבית משפט זה הסמכות להידרש לתביעתה של התובעת לבטל את פסק הדין, כל שכן להושיט לה סעד של ממש ביחס לפסק הדין. זאת, אף מבלי להתייחס ליתר טענותיהם של הצדדים - הן הטענות המקדמיות הנוספות שהעלו המבקשים, והן טענותיהם של הצדדים לענין המרמה הנטענת גופה. 24.משמצא בית המשפט, כי הוא נעדר סמכות להידרש לתביעה לביטול פסק דין, עומדות בפניו אחת משתי אפשרויות: לדחות תביעה זו על הסף; או להעבירה לבית המשפט המוסמך לפסוק בה בהתאם לסמכותו מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984 (ראו תקנה 101(ב) לתקנות). איני רואה להעביר את התביעה לביטול פסק הדין לבית המשפט המוסמך לדון בה, הוא בית המשפט שנתן את פסק הדין - בית משפט השלום בחיפה. כפי שראינו, בתביעה דנן עותרת התובעת למספר סעדים נפרדים, בהתבסס על שלל טענות. אם תועבר התביעה לבית המשפט המוסמך כמות שהיא, יהא על בית משפט השלום בחיפה "לבור את הבר מן המוץ", היינו לברור מתוך שלל טענותיה של התובעת והמלל הרב שבכתב התביעה את החלקים הרלוונטיים לסעד שעניינו ביטול פסק הדין, ולדון בהם בלבד. בנסיבות אלה אני סבורה, כי יהיה נכון יותר אם תגיש התובעת, אם תבחר לעשות כן, לבית המשפט המוסמך תובענה חדשה לביטול פסק הדין, שיהיו בה הטענות הרלוונטיות לענין זה בלבד. 25.סיכומה של נקודה זו. תביעתה של התובעת לביטול פסק הדין נדחית. למען הסר כל ספק מובהר, כי קביעה זו יוצרת מעשה בית דין אך לענין חוסר סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה, ואין בה כדי למנוע את התובעת, אם תחפוץ בכך, מלהגיש את תביעתה מחדש לערכאה המוסמכת (ראו זלצמן, בעמ' 208; זוסמן, בעמ' 410). כזכור, ביחס לתביעה לביטול פסק הדין טענו המבקשים, פרט לחוסר סמכות, הן טענות מקדמיות נוספות, בין היתר להתיישנות ושיהוי, למעשה בית דין ולמניעות; והן טענות לגופה של המרמה הנטענת. טענות כבדות משקל אלה, אם יבחרו המבקשים לשוב ולהעלותן, מקומן להתברר במסגרת תובענה לביטול פסק הדין בפני בית המשפט המוסמך, ככל שתוגש. התביעה למתן פסק דין המצהיר כי החנות סילקה את מלוא החוב לפועלים אמריקאי עוד בשנת 1990 26.לאחר שהפכתי בדבר ושקלתי את טענותיהם של הצדדים לענין זה, הגעתי לכלל מסקנה כי תביעה זו התיישנה זה כבר, ולפיכך אף דינה להידחות על הסף. להלן אעמוד על הטעמים שביסוד מסקנתי. כאמור, התובעת טוענת, כי החנות פרעה את מלוא חובה לפועלים אמריקאי עוד בשנת 1990, ומבקשת כי בית המשפט יאשר זו בפסק דין הצהרתי. אין זו הפעם הראשונה שהתובעת מעלה זו. למעשה, ב-ה"פ 120/01 ביקשה התובעת אותו סעד ממש. כזכור, ב-ה"פ 120/01, שהגישה התובעת ביום 26.3.01, היא , בין היתר, כי החנות נמסרה לפועלים אמריקאי בשנים 1991-1990. עוד , כי נובעות מכך שתי תוצאות: האחת - פירעון חובה לפועלים אמריקאי לפי פסק הדין (בהקשר זה פירטה ו, כי מסירת החנות נעשתה במסגרת הסכם פשרה); והשניה - כי מן הדין לסגור את תיק ההוצל"פ השלישי. גם שם, ביקשה התובעת כי בית המשפט יתן פסק דין המצהיר על שני אלה. בפסק דינו מיום 4.4.05 קבע בית המשפט, כי מאחר שהחנות נתפסה לאחר מתן פסק הדין, יש להביא טענות אלה בפני ראש ההוצאה לפועל במסגרת טענת "פרעתי" (מפסק הדין בהמרצת הפתיחה, בעמ' 7, עולה כי התובעת אף ציינה בתצהירה כי הגישה בקשה כזו). לפיכך, הורה בית המשפט על מחיקת המרצת הפתיחה ככל שעניינה בטענותיה של התובעת ביחס החנות. התובעת ערערה על פסק הדין לבית המשפט העליון, אך ביום 7.11.06 נמחק ערעורה בשל אי הפקדת עירבון. כאמור, אף בבקשה בטענת "פרעתי" שהגישה התובעת ביום 3.1.01 במסגרת תיק ההוצל"פ השני לפירעון חובה לפי פסק הדין באמצעות מסירת החנות. בהחלטתה בבקשה מיום 20.2.05 קבעה ראש ההוצל"פ, כי טענתה של התובעת לקיומו של הסכם בין הצדדים לפירעון חובה באמצעות מסירת הרכב והחנות מתייחסת לתקופה שלפני מתן פסק הדין ולכן אינה בסמכות ההוצאה לפועל, וציינה כי ממילא התובעת הודיעה שהיא חוזרת בה מן ה מאחר שזו מתבררת במסגרת ה"פ 120/01. עוד נקבע, כי מקומן של טענות התובעת לענין שיהוי שנקט הפועלים אמריקאי במימוש החנות ובקשתה לקבוע כי הבעלות בה הועברה לזוכה עם תפיסתה להתברר בבית המשפט המוסמך ולא במסגרת בקשה בטענת "פרעתי". קביעותיה אלה של ראש ההוצל"פ אושרו הן על ידי בית המשפט המחוזי, במסגרת ערעור על ההחלטה, והן על ידי בית המשפט, העליון במסגרת בקשת רשות ערעור. עתה, בתביעה דנן, עותרת התובעת פעם נוספת - שלישית - לסעד הצהרתי בדבר פירעון חובה לפי פסק הדין באמצעות מסירת החנות. דא עקא, גם בהנחה שהפעם אכן הוגשה התביעה לבית המשפט המוסמך, אני סבורה, כאמור, כי תביעה זו התיישנה זה כבר. במה דברים אמורים. 27.סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות מורה אותנו, כי תקופת ההתיישנות "בשאינו מקרקעין" היא בת שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי תחילתה של תקופת ההתיישנות ביום שבו נולדה עילת התובענה. "המבחן המקובל לקיומה של 'עילת תובענה' לצורך התיישנות הוא מציאותן של העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להוכיחה ולזכות בסעד המבוקש... הכוונה היא למועד קונקרטי שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט, והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות, היה זוכה בסעד המבוקש" (ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ, מיום 24.5.10, והאסמכתאות שם, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה). ההלכה היא, כי גם תביעה לסעד הצהרתי נתונה לטענת התיישנות, "אף כי סעד הצהרתי אינו נסמך על עילה, במשמעות הטכנית של דיבור זה" (זוסמן, בעמ' 559), למעט מקרים חריגים החלים בעיקר בתובענות לקבלת הצהרות חפצא (הצהרות בדבר הסטטוס של התובע, למשל בדבר גילו, מצבו המשפחתי וכיו"ב) (ראו ע"א 2140/01 נחמיאס נ' נכסי משפחת מושקוביץ בע"מ, פ"ד נו(6) 481, 485 (להלן: ענין נחמיאס), מפי כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן, המסכם את ההלכות בדבר התיישנות תובענות לסעד הצהרתי, והאסמכתאות שם). "בתביעה לסעד הצהרתי על התובע להוכיח כי בידו זכות, או כי קיימת זכות, או קיים מצב שהוא מבקש להצהיר עליהם, וכי מן הראוי 'לשריין' אותה זכות או אותו מצב על-ידי מתן פסק-דין שישתיק כפירה והכחשה בעתיד עקב מעשה-בית-דין שייווצר על-ידי פסק-הדין" (שם, שם). בענייננו, על פי טענת התובעת עצמה, הזכות או המצב שעליהם היא מבקשת להצהיר - כי החנות סילקה את מלוא חובה לפועלים אמריקאי - נולדו בשנת 1990. אף על פי כן, התובעת יזמה הליכים משפטיים שבהם ביקשה להצהיר על מצב דברים זה (המרצת הפתיחה והבקשה בטענת "פרעתי") רק כעשור מאוחר יותר, בשנת 2001. גם אם היה בכוחם של הליכים אלה לעצור את מרוץ ההתיישנות בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות (לענין תחולת הוראות חוק ההתיישנות על הליכים שיפוטיים בהוצאה לפועל - ראו רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4) 66, 73 (2001) (להלן: ענין אבו רוקן)), הרי שממילא הם החלו כאשר מרוץ זה כבר הסתיים או למצער היה קרוב מאוד לסיומו (בהנחה שנדרש פרק זמן סביר מסוים למימוש נכס בהוצאה לפועל בין על ידי מכירתו ובין בדרך של הפקת פירות ממנו). כל טרוניה שהיתה לתובעת בדבר גובהו של החוב בתיק ההוצל"פ ואי-זקיפת סכום כלשהו על חשבון החוב כנגד העברת החנות לחזקת הפועלים אמריקאי, הזוכה בתיק, היה על התובעת להעלות תוך זמן סביר, ולכל הפחות בתוך תקופת ההתיישנות, וזאת לא עשתה. בשולי הדברים ולמעלה מהנדרש, רק על מנת להפיס את הדעת ולהסיר ספק, אתייחס לשאלה נוספת שלא נ על ידי התובעת. מפסק הדין בהמרצת הפתיחה עולה, כי באותו הליך לא הועלתה כנגד התובענה, ככל הנראה, טענת התיישנות. נשאלת השאלה האם אין משמעות הדבר ויתור על זו המחייב את בנק הפועלים והפועלים אמריקאי גם כיום וחוסם אותם מהעלאת טענת ההתיישנות שהעלו בתביעה הנוכחית, ביחס לתקופה שחלפה עד להגשתה של המרצת הפתיחה. איני סבורה כך. גם אם התמזל מזלה של התובעת בכך שבמסגרת ההליך המשפטי שיזמה - היינו, המרצת הפתיחה - לא נ נגדה טענת התיישנות ואותו הליך נכשל על דרך של מחיקה, באופן שלא היה בו כדי למנוע ממנה ליזום הליך חדש באותה , איני מוצאת באלה הצדקה להרע את מצבם של המשיבים ולקפח את הגנתם בגדרה של התביעה דנן. תביעה זו מהווה, לצורך הענין, "סיבוב חדש", במסגרתו עומדות למשיבים, ככלל, כל טענות ההגנה שעמדו להם ב"סיבוב הקודם", בהמרצת הפתיחה; כפי שהתובעת רשאית להעלות טענות חדשות, ואף עשתה כן. המשיבים זכאים היו לבחור שלא להעלות טענת התיישנות בעת הדיפת ההליך הקודם, ולהעלותה במסגרת ההליך הנוכחי. מטבע הדברים, הטעמים העומדים בבסיס עיקרון ההתיישנות - הן אלה שעניינם בבעלי הדין והן זה הנוגע לאינטרס הציבורי - הולכים ומתחזקים ככל שחולף הזמן: "ראשית, ... לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו. שנית, חזקה שלפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו מצביע על נכונות לוויתור על הזכות המהותית. ... שלישית, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. ... טעם נוסף ... נוגע לאינטרס הציבורי ... בכך שזמנם המוגבל של בתי-המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה תחת עיסוק בעניינים אשר אבד עליהם כלח... נוסף על כך, מיועדת תקופת ההתיישנות לתמרץ תובעים פוטנציאליים לתבוע את זכויותיהם בזריזות ראויה וללא עיכובים בלתי סבירים ..." (ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' עו"ד גלוסקה, כונס נכסים, פ"ד נז(1) 289, 301-300 (2002), מפי כבוד השופט א' גרוניס). אם התובעת בחרה להגיש את המרצת הפתיחה רק כעשר שנים לאחר מסירת החנות ושלא למצות את ההליכים שיזמה בשעתו (כזכור, ערעור שהגישה התובעת על פסק הדין בהמרצת הפתיחה נמחק בשל אי-הפקדת עירבון), הרי שנטלה על עצמה את הסיכון שהליך חדש שתיזום ביחס לאותן טענות יהיה חשוף, בין היתר, לטענת התיישנות. התוצאה היא, אפוא, כי תביעתה של התובעת להצהרה בדבר פירעון חובה לפועלים אמריקאי באמצעות מסירת החנות נדחית מחמת התיישנות. 28.לפני סיום פרק זה, שתי הערות נוספות, שעניינן שיהוי ומניעות. כפי שפורט, בנוסף לטענת ההתיישנות, העלו המשיבים נגד התביעה גם של שיהוי. משמצאנו כי התביעה להצהרה בדבר פירעון חובה של התובעת לפועלים אמריקאי באמצעות מסירת החנות התיישנה, טענת השיהוי אינה צריכה הכרעה. אציין רק, כי הגם שלטעמי יש מקום לבקר את התובעת על השיהוי בו נקטה עד שיזמה הליכים משפטיים ביחס לסעד זה, הרי שבשים לב להלכה, לפיה "נוכח ההשלכות הנובעות מקבלת טענת שיהוי התנאים לקבלתה הם מטבע הדברים מחמירים, ונסיבות החלתה נדירות ..." (ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 445, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, המסכם את ההלכות החלות בדבר שיהוי בדין האזרחי), ספק אם היה מקום להורות על דחיית תביעתה של התובעת להצהרה בדבר פירעון חובה באמצעות החנות מחמת שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות. 29.הערה אחרונה, אף היא למעלה מן הצורך. לאחר שבחנתי את השתלשלות האירועים וההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים לאורך השנים ושקלתי את משמעויותיהם, אני סבורה כי אפילו לא היתה התביעה למתן הצהרה כי החנות סילקה את מלוא חובה של התובעת מתיישנת, היה מקום לדחות את טענותיה של התובעת הבאות לבסס את זכותה הנטענת לסעד זה, ככל ששורשיהן נעוצים בתקופה שעד לפתיחת תיק ההוצל"פ השלישי. זאת, מן הטעם ש-"קיימת מניעות להעלות טענות שחובה היה להעלותן בהתדיינות קודמת בין הצדדים וחליפיהם" (ענין וינשטיין, בפסקה 26 לפסק דינה של כבוד השופטת נאור). אסביר את דבריי. דוקטרינת המניעות מגלמת כלל משפטי גמיש ותלוי נסיבות, לפיו "בעל דין מנוע מלהעלות שיכול וצריך היה להעלותה בפני בית המשפט במסגרת הליך משפטי קודם בין בעלי הדין ולא עשה כן" (שם, שם; וראו גם פסק דינו של כבוד השופט ח' מלצר ב-ע"א 10443/08 לופו נ' בנק אגוד לישראל סניף הרצליה, מיום 22.7.10). בדומה לכלל מעשה-בית-דין, דוקטרינת המניעות מיועדת אף היא לקדם את עיקרון סופיות הדיון ונשענת על שיקולים דומים - הן השיקול שעניינו טובתם של המערכת השיפוטית וציבור המתדיינים, והן זה שעניינו בזכותו של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד שוב ושוב בשל אותו ענין (ראו פירוט השיקולים העומדים בבסיס כלל מעשה-בית-דין בפסקה 7 לפסק הדין ב-ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, מיום 8.9.05 (להלן: ענין גורה), מפי כבוד השופטת ע' ארבל). המתדיין נדרש לרכז את כלל טענותיו ביחס למסכת עובדתית אחת או לענין שבמחלוקת באופן יעיל ולהימנע מלהשחית את זמנה של המערכת באמצעות פיצול מיותר של ענייניו. בכך, תורמת דוקטרינת המניעות לריכוז התדיינויות בהליך אחד ולמניעת שימוש לרעה בהליכי משפט (ענין וינשטיין, בפסקה 6 לפסק דינו של כבוד השופט מלצר). על אף הדמיון, כאמור, בטעמיהם של שני הכללים (כלל מעשה-בית-דין מה וכלל המניעות מזה), חשוב להדגיש כי שאלת קיומה של מניעות נבחנת במנותק משאלת היווצרותו של מעשה-בית-דין וזו עשויה לחול גם מקום שמעשה-בית-דין אינו מתקיים. כך, למשל, נקבע בענין שנידון ב-ע"א 196/90 ירמיהו עיני, חברה לבנין בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה קריות, פ"ד מז(2) 111 (1993). באותה פרשה, הגישה החברה לבנין נגד הועדות המקומית והמחוזית לתכנון ולבניה תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מעיכוב בהוצאת היתר בניה. זאת, לאחר שבבג"צ שהגישה החברה קודם לכן נצטוו הועדות לתכנון ולבניה להמציא לה היתר בניה ולא לדון בהתליית תכנית הבנין שהגישה. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה, והועדות לתכנון ולבניה ערערו על חיובם בפיצוי לבית המשפט העליון. בדיון בתביעת הנזיקין טענו הועדות לתכנון ולבניה, בין היתר, כי נמנעו מהוצאת היתר בניה משום שהחברה לא מילאה אחר התנאים המוקדמים שנקבעו להוצאת ההיתר. בית המשפט המחוזי דחה זו וקבע כי ועדות התכנון והבניה מנועות מהעלאתה, מן הטעם שהיה עליהן לטעון זאת במסגרת הדיון בבג"צ והן לא עשו כן. בית המשפט העליון אישר פסיקה זו וקבע: "מדיניות שיפוטית נאותה, המקפידה על ההגינות הציבורית ועל קיום הליכים מסודרים ותקינים, מחייבת עקביות והתאמה במסקנותיהן של ערכאות שונות הדנות באותו עניין. ראוי על-כן להימנע מראש, ככל האפשר, מהעמדת המערכת המשפטית בפני דילמה של פסיקה אחרת. כך, למשל, בענייננו. נושא זכותו של אזרח לקבל היתר בנייה, שנדון והוכרע במשפט אחד, מטעמים שעמדו בפני אותו בית-משפט, אין לחזור ולהעלותו לדיון מחדש במשפט אחר בין אותם צדדים, מטעמים שניתן היה להעלותם במשפט הקודם". זאת, על אף ש-"לא מדובר בהשתק עילה או בהשתק פלוגתא, שכן נושא התנאים המוקדמים כלל לא עמד לדיון בבג"צ" (שם, בעמ' 135. ההדגשה אינה במקור). מן הכלל אל הפרט. כאמור, בהמרצת הפתיחה שהגישה זה כבר התובעת שחובה לפועלים אמריקאי נפרע במלואו על ידי מסירת החנות. מפסק הדין בהמרצת הפתיחה עולה, כי במסגרת הדיון בתובענה העלו הצדדים גם טענות בקשר עם השיהוי או העיכוב במימוש החנות (למשל, טענות בדבר בעלותה של התובעת בחנות, ההליכים המשפטיים שהתקיימו ביחס אליה, וכדומה). הצדדים התייחסו לעניינים אלה בתצהיריהם, נחקרו אודותם בבית המשפט והגישו לגביהם ראיות. היינו, הטענות שעניינן פירעון החוב באמצעות מסירת החנות והמסכת העובדתית הרלוונטית לענין זה, עד לאותו זמן, היו בלב המחלוקת במסגרת ההתדיינות בהמרצת הפתיחה. החלטת הרשמת אריאלי בבקשה בטענת "פרעתי" במסגרת תיק ההוצל"פ השני, לפיה היא אינה מוסמכת לדון בטענותיה של התובעת ביחס לחנות, ניתנה שעה שהמרצת הפתיחה היתה עדיין תלויה ועומדת. כלומר, בעת שניתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה, התובעת ידעה כבר כי בקשתה בתיק ההוצל"פ לא התקבלה בשל היעדר סמכות (ייתכן גם ואף סביר להניח שה בדבר חוסר סמכות הועלתה בפני ראש ההוצל"פ על ידי הזוכה - הפועלים אמריקאי). אף על פי כן, בערעור שהגישה על פסק הדין בהמרצת הפתיחה, לא הפקידה התובעת עירבון כנדרש, מחדל שהוביל למחיקתו. זאת, כזכור, לאחר שבמסגרת ערעור אחר הודיעה התובעת על כוונתה לבטל את הערעור שהגישה על פסק הדין בהמרצת הפתיחה. נראה אפוא, כי התובעת בחרה שלא למצות את ההליכים לבירור טענותיה בהמרצת הפתיחה ולהכרעה בהן (השוו לדבריו של כבוד השופט מלצר בפסקה 6 לפסק דינו ב-ענין וינשטיין, שם - בדומה לענייננו - הודיע בא כוחה של התובעת כי הוא שוקל הגשת ערעור, שבסופו של דבר לא הוגש). לדידי, בחירה זו, לנוכח ההלכות שהובאו לעיל, מונעת מן התובעת כיום להעלות פעם נוספת את טענתה לפירעון חובה לפועלים אמריקאי באמצעות מסירת החנות, ככל שזו מתייחסת לנסיבות שנולדו במהלך התקופה שעד לפתיחת תיק ההוצל"פ השלישי, שלסגירתו עתרה במסגרת המרצת הפתיחה. אני סבורה, כי המרצת הפתיחה היוותה הזדמנות נאותה והיתה ההליך הראוי, במסגרתו היה על התובעת לרכז את כל הטעמים העומדים בבסיס טענתה כי החנות פרעה את החוב, וכי אין לאפשר לה להעלות זו שוב ושוב, מחדש, ככל שהיא מתייחסת לאירועים שאירעו עד פתיחת תיק ההוצל"פ השלישי ולנסיבות שכבר היו קיימות שעה שתיק ההוצל"פ השלישי נפתח. יש לזכור כי, כאמור, ככל שחולף הזמן, הולכות ומתעצמות ההצדקות לעמידה על עקרון סופיות הדיון. משנקבע בפסק הדין בהמרצת הפתיחה, כי על התובעת להביא את כל טענותיה ביחס לחנות בפני ראש ההוצאה לפועל, היה על התובעת למצות את בירור טענותיה במסגרת הערעור שהגישה על פסק הדין. זאת, במיוחד שעה שאותה עת כבר ידעה התובעת כי ראש ההוצאה לפועל מצאה שהיא נעדרת סמכות להידרש לטענותיה ביחס לחנות. חלף זאת, לא הפקידה התובעת את העירבון הנדרש לצורך בירור הערעור שהגישה והניחה לו להימחק. לטעמי, מחדל זה, כאמור, מונע את התובעת מלהעלות שוב, במסגרת התביעה דנן, את ה לפירעון חובה באמצעות מסירת החנות מטעמים המתייחסים לתקופה שעד פתיחת תיק ההוצל"פ השלישי. נעבור עתה לבחון את הסעד הבא שמבקשת התובעת. התביעה למתן סעד הצהרתי בדבר שיעור הריבית שבו היה זכאי הפועלים אמריקאי לעדכן את החוב 30.כזכור, התובעת טוענת לעילת השבה נוספת, לפיה הפועלים אמריקאי זכאי היה לעדכן את סכום החוב בתיק ההוצל"פ השני בריבית חריגה מקו אשראי, ולא בריבית גבוהה יותר לפי טבלה 108 בלשכות ההוצאה לפועל כפי שנעשה. דינה של תביעה זו אף הוא דחייה על הסף, הן מחמת קיומו של השתק פלוגתא והן משום שאין לאפשר לתובעת לנקוט בשני הליכים מקבילים ביחס לאותו הסעד, כפי שאפרט להלן. בפסק הדין ב-ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 (1968), טבע בית המשפט העליון (מפי כבוד הנשיא אגרנט) את ההגדרה המקובלת עד היום של כלל השתק הפלוגתא: "אם במשפט הראשון הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת [כלל ההשתק אינו מוגבל אך לשאלה שבעובדה, אלא יכול שיחול גם לגבי מסקנה משפטית - ראו זלצמן, בעמ' 163], שהיתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי הדין וחליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט השני ...". "פרי ההכרעה - הממצא שקבע בית-המשפט - הוא שמובא כראיה בהתדיינות השנייה על-ידי אחד מבעלי-הדין נגד יריבו, ומשהתמלאו תנאיו של כלל המניעות הנדון, נהפך הממצא לראיה חלוטה במשפט; לאמור, אין הוא ניתן עוד לסתירה או להכחשה על-ידי בעל-הדין שכנגד, ואפילו הוא מבקש להציג ראיה או להשמיע שלא הביאן במסגרת ההתדיינות הראשונה. ... קביעה שיפוטית שנעשתה לגבי אותה פלוגתא ... מחייבת את בעלי-הדין בכל התדיינות אחרת ביניהם, כל עוד לא שונה או בוטל פסק-הדין, שבמסגרתו ניתנה אותה קביעה, בדרך הפרוצדוראלית הראויה, ואין בית-המשפט, שלפניו מושמעת טענת ההשתק בודק אם צדק השופט בפסק-דינו או אם קביעה מסוימת יסודה בטעות" (זלצמן, בעמ' 138-137) (ההדגשות שלי). ארבעה תנאים עיקריים להיווצרותו של השתק פלוגתא: הראשון - "הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים"; השני - "קוים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית-המשפט ביחס לאותה פלוגתא"; השלישי - "ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת מימצא פוזיטיבי, להבדיל ממימצא הנובע מהיעדר הוכחה"; הרביעי - "ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק-הדין שניתן בתובענה הראשונה" (ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 650 (2000), מפי כבוד השופט מ' אילן; וראו גם ענין גורה, בפסקה 7 לפסק הדין; זלצמן, בעמ' 141). כדי להבטיח את החלתו הצודקת של הכלל, יפעילו בית המשפט רק כאשר שוכנע שאכן ניתנה לבעל הדין שכנגדו מועלית טענת ההשתק הזדמנות מלאה והוגנת להתדיין באותה פלוגתא (זלצמן, בעמ' 142, 144). 31.בענייננו, מסקירת ההליכים המשפטיים שהתקיימו בין התובעת ובין הפועלים אמריקאי ובנק הפועלים עולה, כי שאלת שיעור הריבית שבו זכאי היה הפועלים אמריקאי לעדכן את חובה של התובעת בתיק ההוצל"פ השני נדונה בין הצדדים והוכרעה בלא פחות מחמישה הליכים משפטיים שונים. נרענן את זיכרוננו. לראשונה נדונה טענת התובעת, כי הפועלים אמריקאי "חייב את חשבון החוב בשיעורי ריבית מקסימליים בחשבון עו"ש בעוד שעל פי פסק הדין, רשאי היה לחייב את החשבון בשיעורי ריבית כנהוג בחריגות קו אשראי בחשבון חח"ד", במסגרת בקשה מאוחדת בטענת "פרעתי", שהגישה התובעת בתיק ההוצל"פ השני. בהחלטתה מיום 20.2.05, קבעה הרשמת אריאלי, כי התובעת "לא תמכה טענתה זו בראיות ובחוות דעת מומחה מטעמה ולעניין זה, לא עמדה בנטל ההוכחה". התובעת ערערה על החלטת הרשמת בפני בית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 1190/05). בפסק דינו מיום 11.10.05 קבע השופט ח'טיב, כי צדקה ראש ההוצל"פ בהחלטתה שלא לסמוך על חוות הדעת שצירפה התובעת לבקשתה בטענת "פרעתי". ואולם, יחד עם זאת, הורה על חישוב מחדש של החוב בתיק ההוצל"פ תוך מתן הנחיות כיצד יש לערוך את החישוב, לאחר שהפועלים אמריקאי ימציא ראיות באשר לשיעור הריבית הנהוג אצלו לגבי חריגה מאשראי (זהו ההליך השני). התובעת ביקשה רשות לערער על פסק דינו של השופט ח'טיב (רע"א 922/06). ביום 30.4.06, דחה בית המשפט העליון את בקשתה, תוך שקבע, כי הערכאות הקודמות נדרשו לכל הסוגיות שהעלתה התובעת בגדר טענת "פרעתי", לרבות לשאלת שיעור הריבית (שרק לגביה לא היטיבו קביעותיהן עם התובעת) (ההליך השלישי). בהתאם לפסק דינו של השופט ח'טיב, ולאחר שהפועלים אמריקאי המציא טבלאות בדבר נתוני הריבית לגבי חריגה מאשראי, ביום 17.4.07, נתנה הרשמת אריאלי החלטה נוספת "בבקשות החייבת [התובעת] שעניינן טבלאות הריבית על פיהן היה לחשב את החוב". הרשמת דחתה את טענות התובעת בדבר שיעור הריבית ואת טענת ה"פרעתי" שנסמכה עליהן. יחד עם זאת, על מנת להסיר כל ספק ביחס לחישוב שבוצע, ולנוכח חלופית שהעלתה התובעת לפיה על פי חישוב שערך רואה חשבון מטעמה נפלו טעויות גם בתחשיב החדש שערך סגן המוציא לפועל בהתבסס על טבלה 108 שהגיש הפועלים אמריקאי, הורתה לו הרשמת לערוך חישוב חוזר של החוב לאחר שיעיין בחוות דעתו של רואה החשבון מטעם התובעת (ההליך הרביעי). התובעת ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בנצרת (ע"א 1100/07), ואולם ביום 27.1.09 נמחק ערעור זה לבקשתה (בש"א 221/09) (ההליך החמישי). לפיכך, החלטת הרשמת הפכה סופית וחלוטה. לא יכול להיות ספק, אם כן, כי מתקיימים כל התנאים להיווצרותו של השתק פלוגתא בשאלת שיעור הריבית לגביה מבקשת התובעת את הצהרתו של בית המשפט בתביעה דנן, ובמיוחד כי ניתנה לתובעת הזדמנות מלאה והוגנת, ואף מעבר לכך, להתדיין בפלוגתא זו. בכל ההליכים המפורטים נבחנו, זה מול זה, שיעור הריבית שלו התובעת מול שיעור הריבית לפי טבלה 108 ששימש לחישוב החוב. יתר על כן, הן הרשמת אריאלי והן השופט ח'טיב, על אף שראו לדחות את טענותיה של התובעת, הורו על חישוב מחדש של החוב למען הסר ספק; התדיינויות אלה הסתיימו בקביעת ממצא מפורש ופוזיטיבי, המאשר את שיעור הריבית ששימש לעדכון החוב ודוחה את שיעור הריבית שלו התובעת; מדובר בהכרעה שהיתה חיונית לצורך ההחלטות או פסקי הדין שניתנו, שכן ממצא זה נקבע באחת השאלות המרכזיות שהיו במחלוקת; ואחרון ועיקר - ניתן לומר, ללא כל סייג, כי קוים דיון בין הצדדים בשאלת שיעור הריבית והתובעת מיצתה את זכותה להתדיין בשאלה זו עד תום. לא זו אף זו. התובעת נימקה את הבקשה שהגישה (בש"א 221/09) למחיקת ע"א 1100/07 הנ"ל (הערעור שהגישה על החלטת הרשמת אריאלי מיום 17.4.07) כדלקמן: "לאחר שהמבקשת [התובעת] עיינה בכתבי ההגנה ובעשרות הנספחים המחזיקים מאות עמודים שצורפו להם [שהוגשו בתביעה דנן], התברר לה כי כל הטענות העובדתיות והמשפטיות שהועלו בפני בית המשפט הנכבד הזה נכללות במחלוקות התלויות ועומדות במסגרת תביעתה בפני בית המשפט המחוזי בירושלים [היא התביעה דנן] ... במיוחד טענתה בנוגע לשיעור הריבית הקבועה בפסק-הדין נשוא הערעור" (ההדגשה שלי). בכך, גילתה למעשה התובעת את דעתה, כי החלטות הרשמת אריאלי ופסקי הדין וההחלטות שניתנו בערעורים עליהן, המפורטים לעיל, הקימו מעשה-בית-דין ביחס ל-"כל הטענות העובדתיות והמשפטיות" הכלולות בהן, ובמיוחד ביחס לטענותיה בדבר שיעור הריבית. 32.ההלכה היא, כי גם החלטה שיפוטית של ראש ההוצל"פ, דוגמת החלטה בבקשה בטענת "פרעתי", מקימה מעשה-בית-דין ככל החלטה שיפוטית אחרת (ראו רע"א 1984/05 כוכבי נ' עדני, מיום 26.3.07; רע"א 1764/03 מארק נ' פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים, מיום 17.5.05, החלטה שאליה הפנה אף בנק הפועלים בבקשתו; וכן דוד בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות 296(1)-298 (מהדורה שביעית, 2009) (להלן: בר-אופיר)). כל שכן כך הדבר לאחר שהחלטת ראש ההוצל"פ אושרה גם על ידי ערכאות ערעור, כפי שהיה בענייננו (בר-אופיר, בעמ' 114). הדרך לתקוף את החלטותיו של ראש ההוצל"פ או להשיג עליהן מותווית בסעיף 80 לחוק ההוצל"פ, הדן ב-"ערר וערעור", ודרך זו - אין בלתה. כפי שפירטנו באריכות, התובעת אכן הלכה בדרך זו כאשר ערערה על החלטות הרשמת אריאלי וכן על פסקי הדין בערעורים, ומיצתה אותה עד תום. במיוחד יפים לענייננו, בהקשר זה, דבריו של השופט ס' ג'ובראן ב-ה"פ (מחוזי חיפה) 230/98 מדינת ישראל - משרד המשפטים נ' אסלנוב, מיום 4.11.98, והאסמכתאות שם, שאף אליהם הפנה בנק הפועלים בבקשתו: "במקרה דנן, נחה דעתי כי המשיב מיצה את כל ההליכים העומדים לזכותו, ערעוריו לבית משפט זה ולבית המשפט העליון נדחו. הוא בחר לו בדרך עקיפה לתקוף את החלטת ראש ההוצל"פ פעם נוספת דרך הגשת תובענה למתן פס"ד הצהרתי שיקבע כי ההליכים המשפטיים שקיים ראש ההוצל"פ בבירור טענת 'פרעתי' הינם פסולים ושלא עפ"י חוק. כאמור, המשיב בחר לו בדרך שהיא לא דרך, שכן תקיפת החלטת ראש הוצל"פ מותווית בסעיף 80 לחוק ההוצל"פ ולא בכל דרך אחרת ... לשווא חיפשתי סיבה מדוע המשיב היה צריך להגיש תביעה מעין זו מקום שהוא כבר מיצה עד תום את כל ההליכים שעמדו לרשותו. תביעה כזאת בעיני, הינה קנטרנית ומתיישבת יותר עם המסקנה כי התוצאות אשר השיג המשיב לא מצאו חן בעיניו ועל כן מנסה הוא כקלף אחרון להשיג בדלת האחורית מה שלא הצליח בהליכים קודמים" (ההדגשות שלי). דברים אלה אושרו אף על ידי בית המשפט העליון בערעור שהגיש המשיב באותו מקרה על פסק הדין (ע"א 8352/98, אסלנוב נ' מדינת ישראל, מיום 2.5.01): "הדרך לתקיפת החלטותיו של ראש ההוצאה לפועל קבועה בסעיף 80 לחוק ההוצאה לפועל ... וטענת בעל דין באשר לפגמים שנפלו בהליכים שהתנהלו בפני ראש הוצאה לפועל יכולה להתברר רק בדרך שהותוותה בסעיף זה. משמיצה המערער את הליכי הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל שעמדו לרשותו על פי סעיף זה, אין הוא יכול לתקוף את החלטת ראש ההוצאה לפועל בדרך של פסק דין הצהרתי" (ההדגשה שלי). 33.מעבר לכך. אפילו לא היה נוצר השתק פלוגתא בשאלת שיעור הריבית כפי שפורט, היה דינה של התביעה לסעד הצהרתי בדבר שיעור הריבית להידחות. כאמור, השגותיה של התובעת בדבר שיעור הריבית הועלו על ידה בפני ראש ההוצל"פ במסגרת בקשות בטענת "פרעתי", ונדונו בגדרן. ב-ה"פ (מחוזי י-ם) 594/95 הובלות יו"ש בע"מ נ' יגור חב' לבנין ופיתוח בע"מ, מיום 22.9.96 (המוזכרת אף היא בבקשת הבנק), ביטא בית המשפט גישה, לפיה "הדעת נותנת ... שהמחוקק לא נתכוון לפתוח שני מסלולי סעד במחלוקת באשר לפרעון, האחד בפני ר' ההוצל"פ והאחר בלבוש סעד הצהרתי, שהרי אם תאמר כן, לא יהא סוף להתדיינויות". ב-ע"א (מחוזי י-ם) 2291/01 מארק נ' פרזות, חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים, מיום 16.1.03, הפנה בית המשפט בהסכמה לדברים אלה (תוצאתו של פסק דין זה אושרה מאוחר יותר ב-רע"א 1764/03 הנ"ל). מכאן אין להסיק בהכרח, כי בידי ראש ההוצל"פ סמכות יחודית לדון בבקשה בטענת "פרעתי", ואולם ודאי הוא שלא ניתן לנקוט בשני מסלולים משפטיים אלה - האחד, בצורת בקשה בטענת "פרעתי" בפני ראש ההוצל"פ, והשני, כתובענה לסעד הצהרתי בבית המשפט - גם יחד, ובדרך זו לעקוף את החלטתה של איזו מן הערכאות שאינה מרצה את הטוען לפירעון. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, גם את הכלל בדבר הקדימות שיש ליתן להליכי הוצאה לפועל על פני פניה לבית המשפט (על כך להלן). גם מטעם זה יש לדחות את עתירתה של התובעת לסעד הצהרתי בדבר שיעור הריבית. עלינו לבחון כעת, אם כן, האם יש מקום לאפשר לתובעת לברר את תביעתה לסעד ההצהרתי האחרון שלו היא עותרת, או שמא יש מקום לסלק גם תביעה זו על הסף. התביעה למתן הצהרה בדבר היעדר זכותו של הפועלים אמריקאי לחייב בריבית בנקאית 34.התובעת ביקשה עוד להצהיר, כי החל מהמועד שבו חדל הפועלים אמריקאי להיות בנק הוא אינו רשאי לחייבה בריבית בנקאית כלשהי, אלא לכל היותר בריבית והצמדה כחוק. גם תביעה זו יש לדחות על הסף. על מנת לברר את טענתה האמורה, על התובעת להגיש בקשה בטענת "פרעתי" במסגרת תיק ההוצל"פ השני. אסביר. הוראת סעיף 19(א) לחוק ההוצל"פ מסמיכה את ראש ההוצל"פ לברר ולפסוק בכל של החייב, לפיה הוא מופטר ממילוי פסק דין. "טיעוניו של החייב לפי סעיף זה אינם מוגבלים רק לטענת 'פרעתי' במובנה המילולי והמצומצם [של פירעון חוב כספי] אלא לכל מסוג כלשהו אשר פוטרת אותו מלמלא אחר פסק הדין", ובלבד שמדובר בעובדות ובטענות שהתעוררו לראשונה לאחר מועד מתן פסק הדין (בר-אופיר, בעמ' 272-271). התובעת טוענת, כי ביום 19.10.99 בוטל רישיון הבנק של הפועלים אמריקאי (בסעיף 2.1 לתגובתה לבקשות לסילוק על הסף) וכי החל ממועד זה הוא אינו זכאי לצרף לחובה ריבית בנקאית. התובעת טוענת למעשה, כי חובה בתיק ההוצל"פ השני עודכן ביתר וכי היא מופטרת מתשלום חלק ממנו בשל כך שהזוכה חדל להיות בנק. משכך, מהווה טענתה זו של התובעת טענת "פרעתי". ויוטעם: ביטול רישיונו של הפועלים אמריקאי לשמש בנק, כנטען, אינו מהווה "שינוי בנסיבות שהיוו תשתית עובדתית לפסק-הדין, ואשר התרחש לאחר המועד שבו ניתן הפסק ... [ה]מצמיח עילת-תביעה חדשה בידי התובע" (זלצמן, בעמ' 35). אין מדובר בפסק דין, ש-"טבעו ... הוא, שביצוע החיוב האופרטיבי שבו הולך ומתמשך גם בעתיד [דוגמת פסק-מזונות או פסק דין הקובע תשלום עיתי כלשהו]", שאז "מאבד פסק-הדין מתכונת הסופיות שלו, במובן זה, שהחיוב שהקים ניתן לשינוי על-ידי בית-המשפט עם התחוללותו של שינוי מהותי בתשתית העובדתית של פסק-הדין" (שם, שם). פסק הדין בענייננו הוא לתשלום חיוב כספי. ביצועו נמשך אך ורק משום שהחייבת, היא התובעת, לא מילאה אחר הקבוע בו ולא שילמה את חובה. התמשכות זו כל כולה מתייחסת למימושו של פסק הדין במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ולכן גם טענתה של התובעת כי אינה חייבת למלא אחר פסק הדין, כולו או חלקו, היא בגדר טענת "פרעתי" שבסמכותו של ראש ההוצל"פ. אם לא נאמר כן, הרי שכל פסק דין הכולל חיוב כספי (שאינו חיוב עיתי) ומוגש לביצוע בהוצאה לפועל יסווג כפסק דין שביצועו הולך ונמשך. 35.ההלכה היא, כי "כאשר המבקש יכול לקבל אותו סעד ממש בבית המשפט ובהוצאה לפועל, עליו לפנות קודם כל אל מערכת ההוצאה לפועל ולא אל בית המשפט" (בר-אופיר, בעמ' 149, והאסמכתאות שם). לפיכך, על התובעת להעלות את טענתה בדבר היעדר זכותו של הפועלים אמריקאי לחייבה בריבית בנקאית במסגרת בקשה בטענת "פרעתי" בפני ראש ההוצל"פ. אם תתקבל טענתה של התובעת ויתברר כי נגבה ממנה סכום שמעל לחוב הפסוק, בסמכותו של ראש ההוצל"פ לצוות על החזרתו בהתאם להוראת סעיף 20 לחוק ההוצל"פ (אציין, כי השימוש בסעיף 20 נתון להתיישנות - ראו ענין אבו רוקן). בהקשר זה אציין, כי אם יסבור ראש ההוצל"פ (ביוזמתו או לפי בקשת מי מהצדדים) שאין בידיו להכריע ב זו בעצמו, ושפסק-הדין או חלק ממנו טעון הבהרה לשם ביצועו, יוכל לפנות לבית המשפט שנתנו בבקשת הבהרה כאמור בסעיף 12 לחוק ההוצל"פ. במקרה כזה, יאפשר בית המשפט לצדדים להשמיע את טענותיהם. ההחלטה שתינתן תהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין שהבהרתו התבקשה, והצדדים יוכלו לערער עליה כדרך שהיו רשאים לערער על פסק הדין עצמו (ראו בר-אופיר, בעמ' 166-165, 170-169, 178-177). טענות נוספות שהעלו המבקשים ביחס לתביעה זו (בין טענות מקדמיות ובין טענות לגופו של ענין) יוכלו, כמובן, לשוב ולהעלותן בפני הערכאה המוסמכת, אם תיזום התובעת הליך חדש לקבלת הסעד ההצהרתי האמור. תביעת ההשבה - סיכום 36.סיכומם של דברים. משנדחו על הסף כל תביעותיה של התובעת לסעדים הצהרתיים המהווים עילות להשבת הכספים שנגבו ממנה, הרי שנשמטה הקרקע תחת תביעת ההשבה כולה, ואף היא נדחית על הסף. התביעה לפיצוי נזיקי בגין עגמת נפש 37.כזכור, בחלקה השני של התביעה מבקשת התובעת לפסוק לה פיצוי נזיקי "בגין עוגמת הנפש, הכאב והסבל הרבים שנגרמו לה בגין האירועים המתוארים לעיל בסכום כולל של 2,000,000 ₪" (סעיף 243 לכתב התביעה). מקורם של עגמת הנפש, הכאב והסבל הנטענים מוגדר בכלליות - "בגין האירועים המתוארים לעיל". ואולם, ככל שאלה נגרמו, על פי הנטען, כתוצאה מעילות ההשבה שהתביעה בגינן נדחתה על הסף כמפורט לעיל, הרי שדחייה זו מחייבת לדחות אף את התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש הנסמכת על עילות אלה. היינו, ככל שהתובעת טוענת, כי עגמת הנפש נגרמה לה כתוצאה מכך שחויבה במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בסכומים שלא כדין - הנסמכת על כל אותן טענות שנדחו על הסף (כי פסק הדין בטל בשל כך שהושג במרמה, כי החנות סילקה את מלוא חובה או כי שיעור הריבית בו חויבה היה שגוי) - הרי שאף התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש דינה להידחות. אם התובעת טוענת, לעומת זאת, כי תביעתה לפיצוי בגין עגמת נפש נסמכת על מעשים ומחדלים הנוגעים לאופן גבייתו של החוב במסגרת הליכי ההוצאה לפועל שננקטו נגדה, החורגים מעילות ההשבה הנ"ל (ובכפוף לכך שאינם נתונים לטענת התיישנות או ל מקדמית אחרת) הרי שעליה למנותם אחד-אחד ולפרטם באופן ממוקד. יושם אל לב, כי מאחר שתביעת ההשבה של התובעת נדחתה, הרי שמעשים ומחדלים אלה, ככל שהתובעת תטען להם, אינם יכולים לבסס טענות הבאות לשלול את עצם קיומו של החוב, כולו או חלקו - בין ברכיב הקרן שנקבע בפסק הדין ובין ברכיב שיעור הריבית שהתווספה לקרן. בנוסף, מאחר שסכומה של התביעה לפיצוי בגין עגמת נפש יכול שיעלה, לכל היותר, כדי 2,000,000 ₪, הרי שמקומה של תביעה זו, לפי סכומה, להתברר בבית משפט השלום. סעד נוסף שמבקשת התובעת 38.עוד ביקשה התובעת לקבוע, "כי אם יתברר שעקב מעשיהם של הנתבעים 2, 3 ו-5 [לבנוני, עו"ד פוארטי סולומונוב והנהלת בתי המשפט] תהיה ... מנועה מלתבוע סעד כלשהו, כולו או מקצתו, יהיה עליהם לפצותה על כך" (סעיף 244 לכתב התביעה). דינה של תביעה זו להידחות, מן הטעם שמדובר בשלב זה בתביעה מוקדמת ותיאורטית. תביעה זו "אינה מסבה עצמה על מצב עובדתי שריר וקיים, אלא עניינה הוא בתרחיש תיאורטי בלבד" (בג"ץ 2655/06 עו"ד נועם נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 27.3.06, מפי כבוד השופט א' א' לוי, בפסקה 5 לפסק הדין, והאסמכתאות שם). כלל הוא, כי בית המשפט אינו נדרש לתובענות המעלות שאלות תיאורטיות שטרם התממשו לכדי סכסוך המחייב הכרעה, שכן "הניסיון השיפוטי מרתיע את בית-המשפט מקביעת הלכה שהיא כביכול מרחפת באוויר. בית-המשפט צריך תשתית של עובדות, במקרה נתון, כדי לבנות עליה הלכה" (בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 250 (1999); כן ראו בג"ץ 3095/05 אביחיל - מושב עובדים של חיילים משוחררים נ' הועדה לתשתיות לאומיות - משרד הפנים, מיום 6.3.08, והאסמכתאות שם; ע"א 489/78 סנוב נ' סנוב, פ"ד לה(1) 401, 405 (1980)). יתממש התרחיש ממנו חוששת התובעת - היינו, יתברר שעקב מעשיהם של הנתבעים 2, 3 ו- 5 היא תהיה מנועה מלתבוע סעד כלשהו - שמורה זכותה לפנות לערכאות ולתבוע פיצוי. הגם שמבין הנתבעים שאליהם מתייחס סעד זה, רק הנתבעת 3 הגישה בקשה לסילוק התביעה נגדה על הסף, החלטתי הדוחה את התביעה לסעד האמור תקפה ביחס לכלל הנתבעים. התובעת תתקן את כתב תביעתה באופן שלא יכלול סעד זה. לפני סיום, אתייחס בקצרה למספר עניינים נוספים שהעלו הצדדים בכתבי טענותיהם. הערות נוספות 39.בפרק החותם את כתב תביעתה, מפרטת התובעת מהם הסעדים הנתבעים על ידה. קודמת לפרק זה רשימה של "עילות התביעה", כהגדרתה של התובעת, ביחס לכל אחד מהנתבעים. רשימה זו מפרטת, בין היתר, ארבע "עילות" ביחס לפועלים אמריקאי שאין אליהן התייחסות בפסק דין זה. ואלו הן: לפיה שטר המשכנתא על החנות, לרבות התנאים המיוחדים המצורפים לו, היה בלתי תקף; כי שטר המשכון על רכבה של התובעת היה מזויף ובלתי תקף; לזדון ולרשלנות במימוש החנות, שבגינם לא נמכרה החנות עד היום, מה שגרם באופן ישיר לקיומו של החוב או להגדלתו; לזדון ולרשלנות במימוש הרכב שגרמו לתובעת נזקים קשים. כפי שעולה מן הדברים המובאים באריכות בפסק דין זה, התובעת אינה עותרת לכל סעד הנובע מ-"עילות" אלה, כהגדרתה. לכן, אפילו בסופו של יום יתברר כי יש בטענותיה אלה של התובעת ממש, אין כל טעם ומקום לנסות לבררן. מעבר לכך, ולמעלה מן הצורך, אציין כי גם אם היתה התובעת מבקשת סעד על בסיס הטענות הנ"ל, נראה על פניו, ובהתחשב ב-"היסטוריה המשפטית" של יחסי הצדדים כפי שהובאה לעיל, כי אין בהן ממש וראוי היה לסלקן על הסף, בין השאר על יסוד הטעמים הבאים: בדבר תוקפו של שטר המשכנתא על החנות נדונה והוכרעה לגופה בפסק הדין ב-ה"פ 120/01; ה בדבר אי-תוקפו של שטר המשכון על הרכב - מבלי לקבוע מסמרות בענין, נראה לכאורה כי מדובר ב חדשה, שטרם נדונה. ואולם, ככזו, נתונה "עילה" זו, בין היתר, לטענות של התיישנות ומניעות; ה לנזקים שנגרמו לתובעת בשל זדון ורשלנות במימוש החנות - המדובר ב נזיקית, הנתונה לטענת התיישנות ככל שהדברים אמורים בתקופה שקדמה לשבע השנים האחרונות שלפני הגשת התביעה; ה לנזקים שנגרמו לתובעת בשל זדון ורשלנות במימוש הרכב הועלתה זה כבר בגדר הבקשה המאוחדת שהגישה התובעת בטענת "פרעתי" במסגרת תיק ההוצל"פ השני. כזכור, הרשמת אריאלי קבעה כי אין לה הסמכות לדון ב זו. כיום, כך נראה, נתונה זו להתיישנות. 40.כזכור, נוספת שהעלה בנק הפועלים כטעם לסילוק התביעה נגדו על הסף היתה, כי כתב התביעה אינו מגלה נגדו עילה. אין לקבל זו. אמנם, התובעת הרחיבה מאוד את הדיבור בהתייחסות להליכים המשפטיים שהתנהלו בינה ובין הבנק בקשר עם חשבון בית הקרנות ובהעלאת טענות שונות ביחס אליהם, שרובן ככולן, בשים לב לסעדים שמבקשת התובעת, אינן רלוונטיות לתביעה דנן ואין מקום לדון בהן במסגרתה. מסקנה זו יפה גם ביחס לטענותיה של התובעת בדבר מרמה בהתנהלותו של הבנק במסגרת תיק ההוצל"פ שפתח נגדה למימוש פסק הדין ב-ת.א. 797/85, שעיקרן יצירת חוב פיקטיבי בגובה מיליוני שקלים. ואולם, גם לאחר "סינון" הטענות האמורות, אין לומר כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כלפי הבנק. ראשית, הבנק נטל ונוטל חלק הן בהליכים המשפטיים בקשר עם חובה של התובעת לפועלים אמריקאי והן בהליכי ההוצל"פ שננקטו נגדה ביחס לחוב זה. שנית, כזכור, בין היתר נתבע הבנק בתביעה דנן כבעל אחריות שילוחית להתנהלותו של הפועלים אמריקאי נגד התובעת וכמי שעשה שימוש בפועלים אמריקאי כידו הארוכה. שלישית, לטענת התובעת, ההליכים המשפטיים שהתנהלו בינה ובין הבנק רלוונטיים כרקע להתנהלותו של הבנק ביחס לחובה לפועלים אמריקאי ולמניעיו במסגרת התנהלות זו. בשל כל אלה, לטעמי, אין בסיס לטענתו של הבנק להיעדר עילה נגדו. 41.אשר לטענתו של הבנק, כי בית משפט זה נעדר סמכות מקומית לדון בתובענה מן הטעם שצירופה של הנהלת בתי המשפט כנתבעת מלאכותי ונועד אך להקנות לבית המשפט סמכות מקומית. מאחר שראיתי לדחות את התביעה נגד הבנק על הסף מטעמים אחרים כפי שפורט, איני רואה צורך לדון ולהכריע ב זו. די אם אומר בהקשר זה, כי בפסק הדין אליו הפנה הבנק לתמיכה בטענתו זו (בש"א (מחוזי י-ם) 5592/07 כחלון נ' דבוש, מיום 7.8.09) יש מן הדומה לענייננו, אך גם מן השונה ממנו, וכי נראה שההכרעה ב, לו היתה נדרשת, אינה חד-משמעית. 42.הערה אחרונה. כאמור, בתשובתו לתגובה שהגישה התובעת לבקשות לסילוק על הסף טען הבנק, כי התצהיר שצירפה התובעת לתשובתה נחתם "על החלק". הנימוקים שמונה הבנק לביסוס טענתו זו אכן מעלים ספק ביחס לחתימתה של התובעת על התצהיר. בהיעדר התייחסות או הסבר של התובעת לסימני השאלה שהעלה הבנק, אני רואה לנצל הזדמנות זו על מנת להזכיר לתובעת ולבאי כוחה, כמו גם ליתר בעלי הדין, את החומרה שבחתימה או בהחתמה על תצהירים שלא כדין. מנגד, אין ממש בטענתה של התובעת, כי יש לדחות את הבקשות לסילוק התביעה על הסף מן הטעם שהן אינן נתמכות בתצהיר, שכן הבקשות לסילוק נסמכות על טענות משפטיות הנשענות על כתבי בי-דין שהוגשו במסגרת ההליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים וההחלטות ופסקי הדין שניתנו בהם. סיכום 43.על יסוד כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: א.הבקשות לסילוק התביעה נגד המבקשים - הפועלים אמריקאי, עו"ד פוארטי סולומונוב ובנק הפועלים (הנתבעים 1, 3 ו- 4) - מתקבלות. התביעה נגד המבקשים נדחית. ב.התובעת רשאית להגיש כתב תביעה מתוקן נגד הנתבעים הנותרים בלבד (הנתבעים 2 ו- 5) עד ליום 1.12.10, בהתאם לקביעות בפסק דין זה. לא יוגש כתב תביעה מתוקן כאמור - תימחק התביעה נגד הנתבעים הנותרים. ג.התובעת תישא בשכ"ט ב"כ המבקשים לפי הפירוט שלהלן: לפועלים אמריקאי ולבנק הפועלים (הנתבעים 1 ו-4) - סך של 25,000 ₪, בתוספת מע"מ, לכל אחד מהם; לעו"ד פוארטי סולומונוב (הנתבעת 3) - סך של 3,000 ₪, בתוספת מע"מ. ד.לנוכח קבלתן של הבקשות לסילוק התביעה על הסף ומתן פסק דין ביחסי התובעת והמבקשים, הבקשה שהגישה התובעת לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל (בש"א 9024/09) נדחית. ה.הבקשות שהגישו הפועלים אמריקאי ובנק הפועלים לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאותיהם (בש"א 7569/09 ובש"א 8909/09, בהתאמה) מתייתרות. אשר לבקשתו של הנתבע 2 (לבנוני) לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להוצאותיו (בש"א 7354/09) - מאחר שחלק הארי של התביעה בנוסחה המקורי נדחה ועל התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן בהתאם לאמור בפסק דין זה, איני רואה טעם לדון עתה בבקשה. הנתבע 2 יוכל לשוב ולהגיש בקשה מעודכנת אם וככל שיוגש כתב תביעה מתוקן. שיהוידחיה על הסף