השופט א' גולדברג: 1. המשיב 1 (להלן - המשיב) הגיש ביום 13.3.84 תביעה בשל נזקיגוף נגד המערער ונגד הטכניון (משיב פורמאלי), עקב אירוע שקרה, לטענתו, ביום14.3.77. על-פי כתב התביעה, באותו יום המתינו תלמידים בטכניון (ביניהם המערערוהמשיב) לכניסת מורה לכיתה. משאיחר המורה לבוא, החלה מהומה בין התלמידיםהממתינים, שבמהלכה פגע גיר, שנזרק על-ידי המערער, בעינו של המשיב. כתוצאה מכךניזוק המשיב. בכתב התביעה ציין המשיב את כתובת המערער בחיפה. כתב התביעה נשלחלכתובת שצוינה על-ידי המשיב, שהיא כתובת הורי המערער, ומשלא נדרש, הוחזר לביתהמשפט. ב-18.6.86 התקיימה ישיבת קדם המשפט הראשונה, ובה התברר, כי הטכניון הגישכתב-הגנה. לא כן המערער, שלא הוזמן. באותה ישיבה מונה, בהתנגדות הטכניון, מומחהרפואי לבדיקת נכות המשיב. ביום 14.9.86 הגיש המשיב בקשה להיתר המצאה אל מחוץלתחום השיפוט לפי תקנה 500 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - התקנות). בתצהיר שצירף לבקשה הצהיר המשיב, כי המערער נסע לחו"ל באמצע חודשאוגוסט 1986, ומסר את כתובתו בארצות-הברית. ניתן צו להיתר המצאה כמבוקש. המערערהגיש לרשמת בית המשפט המחוזי בקשה לביטול היתר ההמצאה ולמחיקת התביעה נגדו,על-פי תקנה 501 לתקנות. כן ביקש הוא לדחות על הסף את התביעה נגד המערער, וזאתעקב שיהוי בהגשת התביעה או עקב שימוש המשיב בזכות שלא בתום-לב ובדרך מקובל ועקבשימוש לרעה בהליכי משפט. בקשתו זו נדחתה, וכמוה נדחה גם ערעורו לפני שופט ביתהמשפט המחוזי (כבוד השופט ד' ביין) על החלטת הרשמת. על כך הערעור שלפנינו,שהוגש לאחר נטילת רשות. עוד יצוין, שהצדדים הגישו לבית המשפט המחוזי הודעה עלעובדות מוסכמות, וזאת כדי לוותר על הזמנת המערער מארצות-הברית לחקירה עלתצהירו. העובדות המוסכמות הן, כי המערער אינו מתגורר בכתובת בחיפה שצוינה בכתבהתביעה החל מגיל 18, וכי המערער "מבקר בישראל לפחות פעם בשנה ובחלק מביקוריו באה עמו משפחתו". בתצהירו טען המערער, כי המשיב ידע כבר החל מ-1982 כי הוא (המערער) מתגוררבארצות-הברית, שכן (וגם עובדה זו מנויה בין העובדות המוסכמות) ביקר המשיב אצלהמערער בארצות-הברית בשנת 1982. טענות המערער: 2. את טענותיו של המערער לפני הרשמת, לפני השופט בבית המשפט קמא וכן לפנינוניתן לחלק לשלוש קבוצות עיקריות: א. טענת שיהוי: הטענה היא, כי הבקשה להיתר המצאה לחו"ל הוגשה באיחור בלתי סביר(שנתיים וחצי לאחר הגשת התביעה), איחור שהוא, על-פי תקנה 501(ב) לתקנות, עילהלבית המשפט להשתמש בשיקול-דעתו ולא להעניק היתר המצאה. את טענת השיהוי מבססהמערער לא רק על התקנה, אלא גם על חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. אמנם על פניו שלחוק ההתיישנות נפסקת ההתיישנות שעה שמגיש התובע את התביעה לבית המשפט, בתוךתקופת ההתיישנות, ואין דיני ההתיישנות שלנו מותנים, כמו אלו שבארצות-הברית,במסירת כתב התביעה במסגרת תקופת ההתיישנות. אולם בא-כוחו המלומד של המערער מציעפרשנות חדשנית לחוק ההתיישנות. לטענתו, שאין אנו צריכים להידרש לה לאור מסקנתנושתובהר להלן, "משקבע המחוקק כי מרוץ ההתישנות נפסק במועד הגשת התביעה, עשה זאתמתוך הנחה שדבר התביעה יובא לידיעת הנתבע בתוך זמן קצר לאחר מכן, מתוך הנחהנוספת שהתובע ינהג כפי שתובע סביר ותם לב חייב לנהוג כדי להמציא את התביעהלנתבע בתוך פרק זמן מתקבל על הדעת, לפיכך... חייבים אנו לפרש את חוק ההתישנותכמטיל חובה על התובע לנקוט בצעדים סבירים הדרושים לשם ביצוע ההמצאה לאחר שחלפהתקופת ההתישנות". ב. הטענה הבאה היא, כי בקשת הרשות להמציא מחוץ לתחום לקתה בחוסר ניקיון-כפיים. שכן בתצהירו הצהיר המשיב, כאמור, כי המערער עזב את הארץ באמצע אוגוסט 1986,הצהרה שהמסקנה הרגילה המשמעת ממנה היא כי המערער התגורר בארץ עד אז. בעודשהמציאות הינה, וזאת ידע גס המשיב, כאמור, בי המערער כלל אינו מתגורר בארץ מזהשנים רבות, וכי עזיבתו באוגוסט 86 הייתה לאחר ביקור קצר. מה עוד שהמערער טוען,שכבר בזמן הגשת התביעה ידע המשיב על מגורי המערער בארצות-הברית ולא בכתובתהחיפאית שציין, וזאת לאחר שביקר אותו בארצות-הברית ב-1982. ג. הטענה השלישית היא, כי נפלו פגמים בתצהיר שתמך בבקשה להיתר המצאה מחוץלתחום. התצהיר לא נעשה על-פי ההנחיות שבפסיקה, ולכן לא היה בו כדי להוות בסיסלהפעלת שיקול-דעתו של בית המשפט למתן היתר המצאה אל מחוץ לתחום השיפוט. טענות אלו לא נתקבלו, כאמור, על דעתם של הרשמת ושל השופט שישב בערעור עלהחלטתה. טרם שנדון בטענות אלו כסדרן, מן הראוי לדון באופיו המיוחד של הליך מתן ההיתרלהמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט, אופי שצריך להשליך על הכללים הדיוניים שיש לשמורעליהם בהליך כזה. אופיו של הליך מתן היתר ההמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט 3. הפסיקה והספרות אצלנו, כמו באנגליה, הדגישו חזור והדגש את הזהירות שעל ביתהמשפט לנקוט בדונו בבקשה להיתר המצאה לחו"ל הסוגיה מוסדרת אמנם בתקנות, אך איןזו שאלה פרוצדורלית גרידא, כי אם מהותית. כאמור בספרו של ד"ר י' זוסמן, סדריהדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, 1988, בעריכת ש' לוין, 1988) 219: "... התקנות הדנות בהמצאה אל מחוץ לתחום השיפוט אינן נוגעות לסדרי הדין בלבד, אלא למעשה תוחמות הן לבתי המשפט בישראל את תחומי השיפוט... המצאת כתב תביעה בחו"ל אינה אלא ביטוי פרוצסואלי להטלת המרות של השיפוט הישראלי על נתבע היושב מחוץ לתחום השיפוט". ובע"א 98/67 [1], בעמ' 250, נאמר: "בדרך כלל צמוד שיפוטם של בתי-משפט לשטח המדינה בה הם מכהנים, וחריגת בית-משפט מתחומו הטריטוריאלי כרוכה בה סכנה של התנגשות סמכויות ופגיעה בנימוס הבין-לאומי". ו"משום כך חייבת גישת בית-המשפט לבקשה כזאת להיות זהירה וכל ספק פועל לטובת תושב החוץ, כלומר נגד הזמנתו להתדיין בארץ..." (שם). שכן - "באמצעות התקנה מוארכת זרועו של השיפוט הישראלי אל מעבר לגבולותיו הטבעיים, וכאשר כוח השיפוט מוטל בספק 'מן הראוי כי הנתבע יהא הנהנה' " (זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 221). וכך גם בע"א 33/64 [2], בעמ' 164. וכך גם באנגליה (ראה ‎THE SUPREME COURT LONDON, ED. BY J.I.H. JACOB AND OTHERS, 1985) VOL. 1, AT 80 4. אלו הם אמנם העקרונות הכלליים, אלא שבמקרה שלפנינו הייתה הזהירות המתבקשתבמתן ההיתר פחותה מרמת הזהירות הנדרשת באופן כללי. כפי שאמר בית המשפט קמא,לעניין הזהירות בשיקול הדעת: "יש להבחין בין דרגות שונות של זיקות בין נושא התביעה לבין הנתבע שלו רוצים לבצע את ההמצאה. לשון אחרת, אין לראות כל המקרים הנופלים בגדר אחת מ'נקודות העיגון' המפורטות באחד מהסעיפים הקטנים של תקנה 500 כנמצאים במישור אחד. ככל שהזיקה של הנתבע, אל נשוא התביעה הדוקה יותר, וככל שנשוא התביעה הוא בעל אופי לוקאלי ישראלי רב יותר, כן תגדל הנטיה להשתמש בשיקול הדעת של בית המשפט לטובת התובע. מאידך ככל שהזיקה האמורה רופפת יותר, יבחן בית המשפט את הבקשה בזהירות רבה יותר כאשר כל ליקוי בבקשה, או בסדרי הדין יפעלו נגד התובע... מדובר בתביעת נזיקין בגין נזקי גוף שארעה כולה בישראל... העילה על כל יסודותיה נתקיימו במדינה. המערער בעת ביצוע העוולה (או העוולות) המיוחסות לו היה תושב המדינה ולא אורח נוטה ללון... אין מדובר בנתבע שאין לו כל זיקה לארץ. בהתאם לעובדות המוסכמות מתגוררים הוריו בחיפה והוא מבקרם לפחות פעם בשנה ובחלק מביקוריו באה משפחתו עמו... מן האמור, נגזרת כאמור גישה מקילה ביותר מנקודת ראות התובע בהפעלת שיקול הדעת. בכך נבדל מקרה זה ממקרים אחרים שנידונו בפסיקה שבהם הודגשה החובה לנהוג זהירות יתר בהמצאת כתבי בי-דין מחוץ למדינה, שבכולם היתה הזיקה רופפת יותר". שכן בין שיקוליו של בית המשפט למתן היתר המצאה לחו"ל עליו לשקול (מעברלהתקיימות תקנת המשנה הרלוואנטית), אם בית המשפט הישראלי הינו הזירה הנאותה אוהפורום הנאות לדיון בתובענה (ראה ע"א 74/83 [3], בעמ' 149). כאשר על פני הדבריםישראל הינה הפורום הנאות (כפי שהדבר במקרה דכאן), יפעיל בית המשפט את שיקול- דעתו, תוך נטייה רבה יותר להיענות לבקשת ההיתר. כך מופעל שיקול הדעת גםבאנגליה: THE DISCRETION WILL BE READILY EXERCISED WHERE THE ENGLISH COURT IS THE" PROPER COURT...E.G.IF THE ACTION RELATES TO ENGLISH LAND..." (THE SUPREME .(COURT PRACTICE, SUPRA,AT 81טענת השיהוי הבלתי סביר 5. ברישא לתקנה 501(ב) לתקנות נקבע: "בית המשפט או הרשם רשאי שלא להיעתר לבקשה לפי תקנת משנה (א) אם ראה מנסיבות הענין שהבקשה הוגשה באיחור בלתי סביר...". במקרה זה חלפו, כאמור, שנתיים וחצי ממועד הגשת התביעה עד למועד בקשת היתרההמצאה. ומאחר שהוגשה התביעה יום אחד לפני תום תקופת ההתיישנות, יצא שכתבהתביעה הגיע אל המערער למעלה מתשע וחצי שנים לאחר האירוע נושא כתב התביעה. הרשמת המלומדת קבעה: "הכלל בדבר ביטול היתר המצאה או דחיית בקשה להיתר המצאה עקב איחור בלתי סביר בא כדי למנוע נזק מהנתבע הזר שבית המשפט כופה עליו את ההתיצבות בפניו. ... צריך היה מבקש ביטול ההיתר להראות איזה נזק נגרם לו כתוצאה מהאיחור. האיחור כשלעצמו, לאחר שניתן כבר צו המתיר את ההמצאה אינו מצדיק את ביטול ההיתר. כל מה שארע בניהול התביעה עד למועד שבו נמסרה למבקש התביעה הוא קדם משפט שבו מונה, בהתנגדות, מומחה רפואי. אני סבורה שצודק בא כוח התובע שההליכים שננקטו עד כה שמורים למבקש במועדים הנמנים במועד להגשת כתב ההגנה על ידו. עובדה נוספת...כי כב' השופט אריאל דחה את המשך המשפט עד למתן החלטה בעניינו של המבקש. לא באה כל טענה מטעמו של המבקש שעקב חלוף השנים ממועד הגשת התביעה ועד שנמסרה לו, לא יכול היה להתארגן להבאת עדים וראיות אחרות הקשורות לניהול הגנתו". גם שופט הערעור סבר כי: "הביטוי 'סבירות האיחור' הוא רחב דיו, כדי לכלול בתוכו לא רק את דרגת ההתרשלות של התובע אלא גם את השפעת המחדל שלו על הצד השני...". 6. נראה לנו, שבצדק טוען בא-כוחו המלומד של המערער, כי בבחינת סבירות האיחוראין לבחון בעיקר את הנזק שנגרם לנתבע, והפסיקה (ראה בר"ע 210/81 [4], בעמ' 635)שמה דגש על בחינת התנהגות התובע בפרק הזמן שבין הגשת התביעה להגשת הבקשה להיתר. שהרי הבקשה להיתר, מטבעה, נדונה תמיד במעמד צד אחד, וכבר בדיון זה, ולא רקבבקשה לביטול ההיתר (אם מוגשת כזאת), מצווה בית המשפט להתחשב באיחור בהגשתהבקשה, ובשל היעדרו של הנתבע מהדיון בשלב הראשון גם לא ניתן לשקול אז כדבעי אתהנזק הנגרם לו. כמו כן, לא נראים בעינינו דברי הרשמת המלומדת, כי "האיחור כשלעצמו, לאחר שכברניתן צו המתיר את ההמצאה אינו מצדיק את ביטול ההיתר", ובעיקר מהמשתמע מדבריםאלו, כי איחור שהצדיק, אולי, אי-מתן היתר מלכתחילה אינו מצדיק ביטולו בדיעבד. מאחר שכאמור נשמע הדיון בהיתר במעמד צד אחד, הרי כשבא הנתבע לבקש ביטול ההיתר -תוקף הוא, אמנם, צו שכבר קיים, אולם הדרישות הבסיסיות למתן ההיתר והנטליםלהוכחתן אינם משתנים גם אז. שהרי לא ייתכן שהנתבע ייצא נפגע עקב כך שקודם לכןלא הייתה אפשרות להזמינו. ומה לגבי התנהגות המשיב? הרשמת המלומדת מוכנה הייתה להניח, שרק בישיבת קדםהמשפט הראשונה (כשנתיים ורבע לאחר הגשת כתב התביעה) נודע לבא-כוחו על כך שכתבהתביעה לא נמסר למערער. וכך אמרה: "צר לי להניח שבא כוח התובע המורגל בהמשכותם של הדיונים וקביעתם של משפטים כחלוף שנים לאחר שהוגשה התביעה עקב העומס הרב שבתי המשפט מורגלים בו, לא התעניין בגורל התביעה עד הגיע המועד לשמיעתה דהיינו לקביעתה לקדם משפט. לו היה מקבל הודעה על חוסר מעש כיוזמה הננקטת בדרך כלל על ידי בית המשפט, היה ודאי ער לעובדה של העדר המסירה למבקש. ברור לי שסמך על האפשרות שכתב התביעה ימסר לתובע על ידי הוריו בין על ידי משלוחו אליו ובין באחד מביקוריו בארץ. יתכן וסבר כי במועד הגשת התביעה הוא יימצא בישראל". שופט הערעור סמך גם הוא ידו על קביעה זו. 7. אכן, ייתכן שהמשיב הניח את כל ההנחות הנ"ל לגבי מסירת כתב התביעה. אך ביודעושהמערער מתגורר דרך קבע מחוץ לישראל, האם לא היה עליו, במשך אותן שנתיים ורבע,לוודא במזכירות בית המשפט אם התקבל אישור מסירה? והאם לא שת בא-כוח המשיב לבולכך שלא קיבל כתב-הגנה מעם המערער, בעוד שקיבלו מהטכניון? אין אמנם לבוא אלהמשיב בטרוניה על חוסר מעש ואיחור מכוונים, אולם אין ספק, כי חוסר עירנותואדישות לגורל התביעה שהוגשה מצויים פה. אכן, בדיקת האיחור אינה נעשית באופןאריתמטי, ולפיכך נקבע בבר"ע 210/81 [4] הנ"ל, כי איחור של קרוב לשנתיים אינואיחור בלתי סביר. אולם שם לא נקט התובע חוסר מעש במשך תקופה זו ופתח בהליכיםשונים, אלא שלא עלה בידו לקבל היתר נכון, עקב טעויותיו בזהות הנתבעת ועקב תקלותבהמצאת כתבי-בי-דין בשפה הגרמנית. במקרה שלנו אין למשיב, כאמור, כל הסבר של ממשלאיחור בהגשת הבקשה. חוסר ניקיון-כפיים 8. כאמור, הצהיר המשיב בתצהיר שצירף לבקשת ההיתר, כי המערער נסע לחו"לבאמצע חודש אוגוסט 1986. המערער מלין, כי - "בדבריו האמורים ניסה התובע (המשיב לפנינו - א' ג') לטעת בלב בית המשפט את המחשבה כי המבקש גר כל העת בישראל ורק באוגוסט 1986 העתיק את מקום מגוריו לניו-יורק. בעשותו כן חטא התובע והיטעה במתכוון את בית המשפט", שהרי, כאמור, ידוע היה למשיב שלפחות החל מ-1982 אין המערער מתגורר בארץ. על כךאמרה הרשמת המלומדת: "תמימת דעים אני עם בא כוח המבקש שהיה מקום שבתצהיר התובע יפורטו העובדות המלאות הקשורות למגוריו של המבקש בארה"ב והמצאותו בארץ באופן ארעי. מאחר וההחלטה להיתר המצאה ניתנה על ידי אין לי אלא להניח שסברתי שהמבקש עזב את הארץ באוגוסט 1986 כהעתקת מקום מגוריו באותה תקופה. אולם אינני מוכנה לקבוע כי היה בהעדר פרטים אלו משום הטעיה שצריכה להביא לדחיית הבקשה להיתר המצאה. השאלה שאני צריכה לתת דעתי עליה הינה: בהנחה שכל העובדות החסרות היו מובאות לפני, האם הייתי דוחה את הבקשה להיתר המצאה. אני סבורה שלא...". לא יכול להיות ספק, כי מידת זיקתו של המערער לישראל הייתה עובדה חשובה בבקשתהמשיב, שהרי זיקה זו יש לשקול במסגרת שיקולי הפורום הנאות, שעל בית המשפט לתתדעתו עליו, כאמור, טרם שייתן את ההיתר. ולשאלה מהי "עובדה חשובה" ניתן להיעזרבהגדרתו של השופט זילברג בבג"צ 42/50 [3], בעמ' 198, לאמור: "... כל עובדה שהיתה עלולה מלכתחילה להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט, בבואו להחליט ‎."...EX-PARTE מבחנה של הרשמת המלומדת: האם הייתה מתקבלת החלטה שונה, לו הובאה מלכתחילההעובדה שהוסתרה - מבחן קשה הוא. ובצדק טוען בא-כוח המערער, כי מבחן זה נותן פרסלחוסר ניקיון הכפיים, כשבסופו של דבר יתחשב בית המשפט בעובדה שהוסתרה. 9. שופט הערעור דחה את טענת חוסר ניקיון הכפיים גם מן הטעם ש"המצאה מחוץ לתחוםאינו סעד אקויטבילי שלגביו באה הדרישה של נקיון כפיים". וגם טרונייתו של המערערעל טעם זה מוצדקת. ניקיון הכפיים במשמעות של גילוי מלא נדרש בבקשה להיתר המצאהלחו"ל, לא משום היות העניין נובע מדיני היושר, אלא מעצם העובדה שהדיון בענייןנעשה במעמד צד אחד. כפי שאמרה השופטת מ' בן-פורת בשבתה בבית המשפט המחוזיבעניין ה' (י-ם) 307/62 [8], בעמ' 111: "העקרון שעל המבקש סעד שבצדק לבוא לבית המשפט 'נקי כפים ובר לבב' חל ביתר שאת על בקשות המתבררות במעמד צד אחד, ואז חובה כפולה ומכופלת על המבקש למסור תמונה שלמה ונכונה של העובדות החשובות ולא להטעות את בית המשפט". הדיון באותו עניין היה אמנם בצו-מניעה, שמקובל לסווגו כסעד מן היושר, אולם הדגשבדבריה הוא על היות הבקשה במעמד צד אחד. גם באנגליה ובארצות-הברית עומדים עלדרישת ניקיון הכפיים והגילוי המלא בבקשות להיתר המצאה, כשאת הטעם לה מוצאיםבשמיעתה במעמד צד אחד. באנגליה נפסק כי: IN AS MUCH AS THE APPLICATION IS MADE EX PARTE,THE FULLEST DISCLOSURE WAS" NECESSARY,AS IN ALL EX PARTE APPLICATIONS,AND A FAILURE TO MAKE A FULL "...DISCLOSURE WOULD JUSTIFY THE COURT IN ACTUALLY DISCHARGING THE ORDER (.THE HAGEN (1908) [19], AT 895) וכך גם בארצות-הברית: .SINCE THE APPLICATION IS MADE EX PARTE, ALL MATERIAL FACTS MUST BE STATED" IF THERE IS ANY MATERIAL NON-DISCLOSUE OR MISREPRESENTATION,INTENTIONAL OR OTHERWISE, THE ORDER WILL SET ASIDE" (W. WILLISTON & R.J. ROLLS, THE .(LAW OF CIVIL PROCEDURE, TORONTO (1970) 348 מכאן, שלכאורה היה מקום למסקנה, כי הסנקציה הנכונה להעלמת עובדה חשובה,בבקשה למתן ההיתר, היא דחייתה של הבקשה. אולם נוכח התוצאה החמורה שבנקיטת צעדזה, שהוא חינוכי בעיקרו, רואה הייתי ללכת בדרך שאינה מתעלמת אמנם מהעובדהשהוחסרה, אך גם לא מתעלמת מחומרת המעשה. דרך זו, שאינה מביאה לתוצאה הדראסטיתהמונעת דיון בתובענה נגד אותו נתבע, היא של הטלת הוצאות על התובע, גם אם נדחיתבקשת הנתבע לביטול ההיתר, שיהא בהן להביע מוחשית את מורת הרוח המתבקשת מהתנהגותאשר כזאת. אולם, בענייננו נוסף פגם שלישי, הנוגע לתוכנו של התצהיר שנתן המשיב בתמיכהלבקשתו למתן ההיתר. פגמים בתצהיר 10. שלוש הצהרות נכללו בתצהיר שצירף המשיב לבקשת היתר ההמצאה שהגיש: "1. ביום 13.3.84 הגשתי לבית המשפט המחוזי בחיפה, תביעה נגד סרג' הוידה ונגד הטכניון, מכון טכנולוגי לישראל לפיצויים על נזקי גוף שגרם לי סרג' הוידה בקרית הטכניון שבחיפה. העתק כתב התביעה מצורף בזה. 2. הנני מאמין כי יש לי עילה טובה נגד סרג' הוידה שגרם לנזק. 3. סרג' הוידה נסע לחו"ל במחצית אוגוסט 1986, ולפי מיטב ידיעתי כתבתו כעת היא...". אף בנקודה זו צודק המערער בטענותיו, כי על-פי ההלכות שנקבעו בפסיקה פגום תצהירזה בכך שחסרות בו ההצהרות המהותיות הנדרשות. בתקנה 501 לתקנות נקבע, שעל המצהיר לפרש בתצהיר המצורף לבקשת היתר ההמצאהאת נימוקי הבקשה. "נימוקי הבקשה - פירושם שניים: המצהיר חייב לאשר בתצהיר את עיקר העובדות המהוות את עילת התביעה, כדי לשכנע את השופט, לכאורה, שיש לו עילת תביעה הראויה לעמוד לדיון... נוסף על כך חייב המצהיר לפרש בתצהיר את העובדות המביאות את ענינו בתוך אחת מתקנות המשנה של תקנה 500, שאם לא כן, אין בית המשפט מוסמך להתיר את המסירה" (זוסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 226-227). 11. בתצהירו לא אישר המשיב עובדות כלשהן המהוות את עילת התביעה, אלא רקהצהיר שהגיש תביעה, ובכך אין די. גם בתצהיר שנדון בע"א 565/77 [6], נפקד מקומושל פירוט העובדות המהוות את עילת התביעה, והמצהיר רק הצהיר, כי שולחו הגישתביעת נזיקין בגין פציעתו בישראל. על תצהיר זה אמר הנשיא זוסמן. בעמ' 117: "תצהיר זה חסר ערך. הגשת תובענה, יהא אשר יהא הבסיס שלה, אינה עילה למתן היתר המצאה...אילו די היה בהגשת תובענה, לא היה דבר קל מזה להשיג כל היתר, כדבר שבשגרה, כאשר התובע רוצה בו". ועל הלכה זו חזר בית המשפט בע"א 65/81 [7], בעמ' 839-840: "בית-משפט זה כבר קבע לא פעם שבעל דין, המבקש היתר להמציא כתבי-בי-דין אל מחוץ לתחום השיפוט, חייב לאמת את העובדות הרלוואנטיות לתביעתו בתצהיר; ולעניין קביעתן של אותן עובדות רלוואנטיות אין די בעיון בכתב התביעה....". הסיבה להקפדה הרבה על מרכיבי התצהיר היא, כי: "התצהיר שנדרש כתימוכין לבקשה הוא בעל חשיבות רבה ואינו נדרש כענין שבשיגרה; הרי על יסודו מרחיבים את מרותו של בית משפט בישראל ומטילים אותה על תושב חוץ" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 227). לפיכך על התובע, המבקש מבית המשפט להפעיל את סמכותו מחוץ לתחום השיפוט,להתכבד ולאמת בתצהירו את העובדות המהוות את עילת התביעה ובכך להיחשף לחקירהנגדית על תצהירו, אם תוגש בקשה לבטול ההיתר. אם לא יעשה זאת, לא יסייע ביתהמשפט בידו בתחום שמעבר לתחום השיפוט. 12. הרשמת ושופט הערעור המלומדים, שסברו כי לא נפל בתצהיר פגם מהותי שמצדיקביטול ההיתר, הסתמכו על הדברים שאמר השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 98/67 [1],בעמ' 247: "בא-כוח המערער מבקש למצוא פגם בתצהיר שהוגש על-ידי התובעת, בכך שהמצהיר מטעמה רק איזכר את פרשת התביעה. אינני רואה ממש בהשגה פורמלית זו. אם די בעובדות שבפרשת התביעה או מקצתן כדי לבסס את הבקשה, לא ייפסל התצהיר מפני שהמבקש לא חזר והעתיק אותן עובדות אל תוך התצהיר". אולם יש לאבחן דברים אלו מהמקרה שלפנינו. דבר אחד הוא להצהיר על דרך האיזכור וההפניה, דוגמת הצהרה בי "כל העובדות האמורות בכתב התביעה נכונות הן", שאז לא נקפיד עם התובע שיעתיק את כתב התביעה לתוך התצהיר. ודבר אחר היא ההצהרה "הגשתי תביעה", כפי שהצהיר המשיב במקרה דנן, שאין בה אימות העובדות שבתביעה. 13. לא למותר הוא להוסיף בשולי פסק הדין, כי לא נעלם מעיניי, שלאחר חלוף שניםכה רבות מאז האירוע גם לא יהא, ככל הנראה, בידי המשיב לתבוע את המערערבארצות-הברת בשל התיישנות העילה. עם זאת, שרירה וקיימת התביעה שהגיש המערערכנגד הטכניון, ואין למשיב להלין אלא על עצמו, על שכשל בבקשתו לקבל היתר המצאהלמערער. 14. לסיכום, לאור משקלם המצטבר של שלושת הפגמים שלקתה בהם בקשתו של המשיבלהיתר המצאה לחו"ל: האיחור הבלתי סביר שבו הוגשה; חוסר ניקיון הכפיים המתבטאבגילוי לא שלם של העובדות; והפגמים בתצהיר - יש מקום, לדעתי, לקבל את הערעורולבטל את היתר ההמצאה שניתן למשיב. כמו כן יחויב המשיב לשלם למערער שכר טרחת עורך-דין בסך 4,000 ש"ח, להיום. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט ד' לוין: מקובלת עלי המסקנה, כי דין הערעור להתקבל, וההחלטה בדבר היתרהמצאה של כתבי הטענות לחו"ל, כפי שניתן למשיב, תתבטל. נימוקיו של חברי המלומד, השופט גולדברג, נראים לי בעיקרם, אך אבקש להוסיףולהדגיש את הדברים הבאים: א. שעה שהוגשה התובענה לבית המשפט, ממש על סף תקופת ההתיישנות, המציא המשיב1 למערער את כתב הטענות לכתובת שבחיפה שהתיימרה להיות כתובתו של המערער. עובדהזו לא הייתה נכונה, והמשיב 1 ידוע ידע, בי אין זאת כתובת מגוריו של המערער אלאכתובת הוריו. לפיכך, ההמצאה בדרך זו הייתה שגויה ונוגדת את התקנות מלכתחילה. ב. כבר באותו שלב, עם הגשת התובענה, היה על המשיב 1 לבקש את המצאת כתבהטענות למערער על-פי כתובת מגוריו בחו"ל. המשיב 1 סבר אל נכון, כי בדרך זו או אחרת יועברו כתבי הטענות אל המשיב, ובכךיחסוך לעצמו הליך שהיה עליו לנקוט בו. ג. אם כבר נהג בדרך זו, מידת האחריות חייבה, שהמשיב 1 יבדוק בדוק היטב כי צלחהדרכו, כי כתב הטענות נמסר כדין וכי ניתנה תגובה בכתב-הגנה. המשיב לא נהג כך,ובמשך למעלה משנתיים כלל לא התעניין מה גורל ההמצאה. זהו מחדל הגובל בחוסראחריות, שלדעתי די בו, כשלעצמו, כדי לשלול במועד מאוחר זה מתן היתר ההמצאה. ד. משהתברר לו, למשיב 1, במועד מאוחר מאוד, כי לא הומצאו כתבי הטענות למערער,קינן אל נכון החשש בלבו, כי בגלל האיחור הרב בהגשת הבקשה למתן היתר להמצאת כתבי הטענות בחו"ל בקשתו תידחה. אז חטא המשיב 1 בניסיון להטעות את בית המשפט. היה זהבכך שבתצהיר התומך בבקשה נאמר, שהמערער נסע לחו"ל באמצע אוגוסט 1986 וכי למיטבידיעתו "כתובתו כעת היא...". הצהרה זו, בלשון המעטה, לא היה בה מן האמת. היאבאה לחפות על השיהוי הלא סביר בהגשת הבקשה (מעת שהוגשה התביעה ביום 13.3.84ועד להגשת הבקשה ביום (14.9.86). ה. הטעיה מכוונת זו של בית המשפט די היה בה, לכשעצמה, כדי להצדיק דחיית הבקשה,שכן הבקשה לוקה מאוד בחוסר תום-לב ובאי-ניקיון-כפיים. כאשר ההתנהגות הנפסדתהנ"ל משתלבת במחדלים הנ"ל של אי המצאת כתבי-טענות מלכתחילה והשיהוי האמור בהגשתהבקשה בהמשך, הרי המסקנה לא יכולה להיות אחרת מאשר קבלת הערעור וביטול היתרההמצאה. ו. הייתי נזקק לנימוק השלישי, שמדבר עליו חברי המלומד בחוות-דעתו, לפיו הבקשהלוקה גם בכך שהתצהיר אינו מאמת כראוי את עילות התביעה. בעניין זה הייתי מהנה את המשיב 1 מהספק, שכן צירף לתצהירו את כתב התביעה, ובכךניתן אולי לומר שאימת בתצהירו את האמור בכתב התביעה. מבחינה זו אין לומר כיהתצהיר פגום במידה שהצדיקה התעלמות מהבקשה עצמה. אשר-על-כן אני מסכים למסקנה שהגיע אליה חברי המלומד ולקבלת הערעור בדרך המוצעתעל-ידיו. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט גולדברג. היתר המצאה מחוץ לתחוםמשפט בינלאומי