1. השאלה לה אנו נדרשים במסגרת החלטה זו, מה הוא סיווגה של החלטת בית משפט, אשר לפיה נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה מתוקן, כל זאת בהקשר לשאלה האם השגה על החלטה שכזו הינה בזכות, דהיינו, הגשת ערעור או שמא השגה שכזו נצרכת לרשות, דהיינו, הגשת בקשת רשות ערעור. ובאופן ספציפי יותר, במקרה דנן עסקינן במי שאושרה בקשתו להצטרף כתובע נוסף להליך, אולם החמיץ את המועד שקבע בית משפט להגשת כתב תביעה מתוקן, ועל כן נצרך לאותה בקשה להארכת מועד. 2. ביום 30.3.2005 הוגשה תביעה לבית המשפט בה טען תובע כי נפגע בתאונת עבודה. בתיק הוגשו כתבי הגנה, נשלחו הודעות לצדדים שלישיים ורביעיים, מונה מומחה רפואי, ונוהלו מספר ישיבות קדם משפט. ביום 12.8.2008 הגיש המערער (להלן: המל"ל) בקשה להצטרף כתובע נוסף בעילת שיבוב, המבוססת על תשלומים אותם קיבל ויקבל התובע. בית המשפט נעתר לבקשה תוך שהוא מורה כי כתב תביעה מתוקן יוגש בתוך 15 יום, אך המל"ל לא הגיש מאומה. ביום 1.11.2010 הגישו הצדדים בתיק (התובע, הנתבעות, צדדי ג', וצד ד') הודעה על הסכם פשרה, ובקשה למתן תוקף של פסק דין להסכם. בית המשפט נעתר לבקשה, ונתן תוקף של פסק דין להסכם, באותו היום. יוער, כי כפי שניתן להבין, לא נוהלו הוכחות טרם מתן פסק הדין. 3. והנה, באותו יום בו ניתן פסק הדין (1.11.2010) הגיש המל"ל בקשה להארכת מועד להגשת כתב התביעה המתוקן. בית המשפט דחה את הבקשה לאחר שקבע כי ההחלטה על צירוף צד, אינה באה לידי מימוש אם לא הוגש בפועל כתב תביעה מתוקן, וכי כל עוד לא הוגש כתב תביעה מתוקן, כתב התביעה המקורי הוא המחייב ורק בו ניתן לדון. משכך, אין המל"ל נחשב כבעל דין בתיק. בהתייחס לשאלת הארכת המועד, בית המשפט קבע כי יש לבחון את כלל הנסיבות, ובהן מידת האיחור ותקופת הארכה הנדרשת; סיבת האיחור - האם היא קשורה בנסיבות חיצוניות או בבעל הדין עצמו; השלב שבו מצוי התיק, ועוד נסיבות אחרות וכי אם המדובר במועד שנקבע בחיקוק אז יש גם צורך במתן נימוק מיוחד. בית המשפט בחן את הנסיבות המיוחדות למקרה: מדובר באיחור של כשנתיים; סיבת האיחור אינה נעוצה בנסיבות חיצוניות אלא בטעות משרדית; התיק הסתיים, וניתן פסק דין; ותביעת המל"ל התיישנה ביום 16.10.2010. עוד קבע בית בית המשפט כי היענות לבקשה תביא לסיבוך ולסרבול הדיון, וכדבריו: "נראה כי במאזן השיקולים, האינטרס של הנתבעות והצדדים הנוספים, כי לא תקום כנגדם כעת עילת תביעה חדשה, לאחר תום תקופת ההתיישנות, כאשר המוסד זנח בפועל את תביעתו לתקופה ארוכה ולא פעל על פי החלטות בית המשפט, גובר על אינטרס המוסד במקרה זה". משכך דחה בית המשפט את הבקשה. 4. המל"ל, שלא הסכין עם דחיית הבקשה, הגיש ערעור על ההחלטה, הוא הערעור דנן. במסגרת ישיבת קדם הערעור, עוררתי מיוזמתי את השאלה כמפורט בראשית החלטה זו, וניתנה אפשרות לבאי כוח הצדדים להגיש טיעונים בשאלה האמורה. 5. ב"כ המל"ל טוען כי אל לו לבית המשפט להידרש לשאלה זו מיוזמתו, תוך שהוא עותר שבית המשפט לא יידרש לשאלה, מעת שהמשיבים לא טענו לה. אין דעתי כדעתו. כפי שנקבע בע"א 4540/04 מט"ח נ' אורבוך (מיום 14.9.06) (להלן: אורבוך), מדובר בשאלה של סמכות, ואף אם מסכימים הצדדים עצמם כי ערעור שהוגש יידון כערעור חרף הצורך בהגשת רשות ערעור, לא יהיה בכך להועיל או להסמיך את בית המשפט לחרוג מסמכותו. עוד יש להוסיף, כי עקרונית וכפי שנקבע בעניין אורבוך, ניתן להורות על הפיכת בקשת רשות ערעור לערעור (תקנה 410א' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), אך לא היפוכם של דברים, וזאת, בין השאר, לאור הרציונל כי הדרישות בהגשת בקשת רשות ערעור רבות מהדרישות להגשת ערעור. 6. הלכה היא כי החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד הינה "החלטה אחרת", ועל-כן הערעור יהיה ברשות, וזאת אף במקרים שבהם ההחלטה סוגרת התיק. הנימוק שהובא לכך דרך כלל, הינו כי "הפסיקה רואה בבקשה להארכת מועד בקשה למתן צו ביניים - הטעונה רשות ערעור - וזאת על אף שדחייתה היא סוף פסוק לתביעה" (ח. בן-נון הערעור האזרחי 190 - 191 (תשס"ד-2004)). המלומד חמי בן-נון הביע ביקורת על הלכה זו, החורגת ממבחן "סיום התיק", וכדלקמן (שם הע"ש 173): "...נראה לנו שמן הצדק שנושא זה ישקל בשנית, לאור חשיבותו הרבה. לדעתנו, דחיית בקשה להארכת מועד הסוגרת למעשה את תיק בית המשפט אינה צריכה להיות מסווגת כ'החלטה אחרת' אלא 'כפסק דין'". [ראו גם פסקה ו רע"א 10640/04 גיא המוביל באשדוד בע"מ נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם 3.1.2005); החלטת כב' הרשם ג' שני בע"א 6198/09-ד' ברדה נ' פקיד שומה חדרה (לא פורסם 28.10.2010), וערעור שהוגש על החלטה זאת ונדחה בש"א 8594/10 ברדה נ' פקיד שומה חדרה (לא פורסם 30.11.2010)]. 7. המקרה דנן עניינו, לכאורה, בגדרה של הגשת בקשה להארכת מועד להגשת הליך ראשוני, להבדיל מהליך ערעורי. לכאורה, ניתן היה לסבור כי בנסיבות שכאלו יכול והדין יהיה שונה, בלשונו של כב' השופט א' גרוניס [ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישרעל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (לא פורסם 13.7.2008)] (להלן: פרשת הבינלאומי): "הטעם לכך נעוץ בהיותה של ההחלטה בבקשה להארכת מועד טפלה למחלוקת העיקרית. דחייתה של בקשה כאמור מביאה לכך, שההליך העיקרי כלל לא יובא בפני בית המשפט וממילא לא יוכרע על ידו...". אולם בסופו של יום, לא ראה לנכון בית המשפט לערוך את האבחנה האמורה, וזאת ממספר שיקולים, אשר דומה כי לפחות חלקם רלוונטיים גם למקרה דנן. ראשית, כי בפועל בפסיקת בתי המשפט לא קיימת האבחנה האמורה. שנית, החשיבות כי הכללים הדיוניים יהיו "ידידותיים למשתמש", דהיינו, קביעה אחידה לפיה כל החלטה בבקשה להארכת מועד תסווג כהחלטה אחרת. שלישית, שיקולי יעילות, דהיינו, בחינת החלטה שכזו על ידי דן יחיד בערכאת הערעור ומבלי ששלושה שופטים יידרשו לבחון את שיקול דעתו של בית משפט קמא בשאלה של הארכת מועד. ודוק, באותה פרשה לא התעלם בית המשפט גם מאותן הערות בפסיקה שמא יש לבחון את ההלכה האמורה בשנית, כך גם לא התעלם מהערתו של המלומד בן-נון, כפי שהובאה לעיל, בהוסיפו: "במקרה דנא לא תקפו בעלי הדין את הכלל האמור, הנוהג לשיטתנו מזה שנים ארוכות, ואיני מוצא מקום להרהר בו מחדש". במסגרת הטיעונים שהוגשו, לא הפנה ב"כ המל"ל לשינוי ההלכה, ומשכך ההלכה כפי שנקבעה בפרשת הבינלאומי, היא ההלכה השרירה וקיימת והמחייבת. יוער, כי מעיון בפסק הדין שם, עולה כי גם שם, לאחר שמיעת הערעורים, בית המשפט ביקש מיוזמתו את התייחסות הצדדים לשאלה דנן. 8. אם ניישם את האמור למקרה דנן, הרי שההליך העיקרי בענייננו, הינו בקשת ההצטרפות. אכן, אם בית משפט קמא היה דוחה מלכתחילה את בקשת המל"ל, שהוגשה ביום 12.8.2008 להצטרף כצד לתביעה, לפי ההלכה הפסוקה החלטה זו הייתה מסווגת כפסק דין, אשר הערעור עליה הוא בזכות. כך קבע בית המשפט העליון (כב' הרשמת ג' לוין) בבש"א 8096/07 עבאס נ' אבו חסן (לא פורסם 26.11.2007): "...יובהר כי דרך התקיפה הנכונה של החלטת בית המשפט קמא בעניין דחיית בקשתו של המבקש להצטרף להליך היא באמצעות ערעור בזכות. כאשר נדחית בקשתו של צד שלישי להצטרף להליך המתנהל בפני בית המשפט, החלטת בית המשפט היא בגדר "פסק דין" בכל הנוגע בבקשת ההצטרפות, והצד השלישי, יוזם הבקשה, רשאי לערער עליה בזכות...". אולם במקרה דנן, בית משפט קמא קיבל את בקשת המל"ל להצטרף כצד להליך, אולם המל"ל נדרש להגשת כתב התביעה המתוקן בפועל על מנת לממש את הזכות שניתנה לו. בלשון אחרת, הבקשה להארכת מועד הינה נלווית וטפלה להחלטה בדבר הצירוף, או אם כשיטת המל"ל, אזי טפלה היא להליך העיקרי עצמו, הואיל והמל"ל טוען - בין השאר - כי עצם ההחלטה על צירופו הפכה אותו לבעל דין בהליך, אף ללא הגשת כתב התביעה המתוקן. 9. עוד יש להוסיף, כי אותה אבחנה בין הליך ראשוני לבין הליך ערעורי, נעוצה, בין השאר, בכך שבהליך ערעורי היה לו יומו של המערער בבית המשפט וכשמנגד, בהליך ראשוני, לכאורה, נחסמה דרכו ומבלי שהיה לו יומו בבית המשפט. אולם, בנסיבות כנסיבות דנן, בכפוף לאשר יפורט בהמשך, לכאורה מצב הדברים הפוך. אם ניטול לדוגמא את המקרה של דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אזי נחסמה לחלוטין דרכו של המבקש לערער. כך גם במסגרת הליך ראשוני, אם נדחתה בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר, נחסמה דרכו של המבקש להיכנס לשערי בית המשפט. מנגד, ככל שנדחית בקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה מתוקן על מנת לממש זכות הצטרפות להליך כתובע, הרי לא נחסמה דרכו של המבקש להגיש תביעה עצמאית משלו. בלשון אחרת, דומה כי דווקא בנסיבות של המקרה דנן, הדברים הינם בגדר קל וחומר, ובאופן שאם בהליך ערעורי נחסמה דרכו של המערער או בהליך ראשוני כהתנגדות לשטר נחסמה דרכו של המתנגד, וחרף זאת מסווגת ההחלטה כהחלטה אחרת, על אחת כמה וכמה מקום בו לא נחסמה דרכו כלל ועיקר. 10. אולם, קיימת במקרה דנן נסיבה נוספת ומיוחדת, אשר המל"ל מנסה להיאחז בה כמוצא שלל רב. נסיבה זו עניינה אותו נימוק שציין בית משפט קמא אודות ההתיישנות. עוד טוען המל"ל, כי זכותו להשיג על קביעת בית משפט קמא בנושא ההתיישנות, הואיל וקביעת בית משפט קמא בנושא ההתיישנות, כמוה כחסימת דרכו להגשת תביעה אחרת. לעניין טענה זו, ניתן להתייחס במספר היבטים. ראשית, אין מקום, לרבות מאותם שיקולים שנמנו בפרשת הבינלאומי, לערוך אבחנות בין מקרה ובו חלה התיישנות ולא ניתן להגיש את התביעה ובין מקרה ולא חלה התיישנות. שנית, המבחן אם מדובר בהחלטה אחרת או בפסק דין, אינו נגזר מהנימוקים להחלטה, אלא ממהותה. שלישית, המשיבה 5 ציינה בסעיף 3 לטיעוניה "נימוק ההתיישנות אינו אלא אוביטר בהחלטת מותב קמא. משלא ניתנה אורכה להגשת התביעה שוב אין תביעה שניתן לדון באם היא התיישנה אם לאו". משכך, לפחות לפי עמדת המשיבים, די בעמדה זו על מנת שלא להידרש כלל ועיקר לטענת המל"ל. רביעית, גם אם היה מקום להתחשב בנטען בנושא ההתיישנות, היה על המל"ל להקפיד הקפד היטב טרם הגשת הערעור, על מנת לבחון שמא יש מקום להגשת בקשת רשות ערעור ובמיוחד לאור כל אשר פורט לעיל. 11. עוד יש להוסיף כי למעשה נקלע המל"ל למצב בעייתי, תוך סתירת טענותיו הוא. המל"ל מבקש לראות בעצם ההחלטה על צרופו כצד, כהחלטה אשר הפכה אותו כצד להליך ועל כן, לא היה מקום לאותה קביעה של בית משפט קמא בדבר ההתיישנות. אולם, אם אכן כשיטת המל"ל, כל הבקשה להארכת מועד להגשה "הטכנית" של כתב התביעה המתוקן, טפלה היא להליך העיקרי על כל המשתמע מכך וכלל אין אנו נדרשים לאותן אבחנות דלעיל. 12. כל שניתן להוסיף טרם חתימת ההחלטה, ובמיוחד בהתחשב שהמשיבים לא העלו את השאלה האמורה מיוזמתם, הינו אשר ציין בית המשפט בפרשת הבינלאומי, דהיינו, כי ברי שהמל"ל רשאי לעתור להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט קמא אם רצונו בכך, וכי אין אני מביע כל עמדה באשר לתוצאה של בקשה שכזו. 13. לאור כל האמור, דין הערעור להיות מסולק על הסף, אולם מעת שהשאלה עלתה מיוזמת בית המשפט, אין צו להוצאות. 14. לאור כל האמור, הערעור נדחה. אין צו להוצאות. המזכירות תחזיר את הפקדון למערער באמצעות בא כוחו. הארכת מועד להגשת ערעורהארכת מועדהמועד להגשת ערעוריםערעור