לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ש' דותן) בת"א 10222-06-10 מיום 21.5.2013, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לזמן שני עדים לקראת ישיבת הוכחות שנקבעה. הרקע לבקשה והחלטת בית המשפט המחוזי 1. המבקשים הם הנתבעים בתיק העיקרי במסגרתו תבעה מהם המשיבה סכום שהועמד לצרכי אגרה על 15 מיליון ש"ח בגין הפרת הסכם שנכרת ביניהם. במסגרת הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי החלטה מיום 17.11.2011 בה נקבע, בין היתר, כי המשיבה תגיש את ראיותיה (לרבות תעודות עובד ציבור) בתוך 60 ימים מיום ההחלטה, המבקשים יגישו את ראיותיהם בתוך 60 ימים לאחר מכן והמשיבה תהא רשאית להגיש ראיות נוספות בתוך 30 ימים נוספים. ביום 9.10.2012 הגישו המבקשים בקשה לזימונו של עד מטעמם (להלן: בקשת הזימון הראשונה), אשר נדחתה על ידי בית המשפט שקבע כי מדובר בבקשה מוקדמת וכי המבקשים יהיו רשאים להגיש בקשה לזימון עדי הגנה לכשיגיע המועד המתאים. בסיום דיון ההוכחות הראשון, ביום 2.12.2012, העלו המבקשים את סוגיית זימון העדים מטעמם ונענו על ידי בית המשפט כי יוכלו להביא עדים לפי כל סדר שיבחרו בו וכי אם יהיה צורך בזימונם תוגש בקשה מתאימה. בקשה כאמור הוגשה ביום 6.12.2012 (להלן: בקשת הזימון השנייה), ועל אף התנגדות המשיבה, שטענה כי הבקשה מנוגדת להסכמה הדיונית שבין הצדדים, קיבל אותה בית המשפט והורה על זימון העדים. ביום 19.5.2013 הגישו המבקשים שתי בקשות לבית המשפט בהן ביקשו לזמן שני עדים נוספים מטעמם הדרושים לטענתם לבירור המחלוקת (להלן: הבקשות שבמחלוקת). המשיבה התנגדה לבקשות תוך העלאת הטענה כי גם הן מנוגדות להסכמה הדיונית שבין הצדדים, וביום 21.5.2013, לאחר שניתנה למבקשים הזדמנות לטעון לעניין הבקשות, דחה אותן בית המשפט תוך שהוא מנמק את החלטתו כך: "מאחר שמדובר בנושא שהוא לב ליבה של התביעה, סביר להניח כי הדבר היה ידוע לב"כ המבקשים/מבקשות עוד בשלב שבו נתקבלה ההסכמה הדיונית לגבי אופן הבאת הראיות. הגשת בקשות בשלב זה מהווה מקצה שיפורים העומד בניגוד להסכמות הצדדים, ובניגוד לכל ההחלטות הקודמות שניתנו בתיק. לא יעלה על הדעת שתוך כדי שמיעת הראיות יבוצע מקצה שיפורים, שיאפשר הגשת ראיות חדשות בניגוד להסכמות דיוניות. הבקשה נדחית. המבקשת תחויב בהוצאות בסך 3,000 ש"ח" (עמ' 233-232 לפרוטוקול הדיון מיום 21.5.2013). תמצית נימוקי הבקשה 2. המבקשים - באמצעות באות כוחם, עו"ד דניאלה יעקובי ועו"ד כרמית דורון - טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי בשלושה. ראשית, לטענתם שגה בית המשפט כשקבע כי הבקשות שבמחלוקת הוגשו בניגוד להחלטות קודמות של בית המשפט, שכן המבקשים פעלו בהתאמה מוחלטת להחלטות הקודמות של בית המשפט באשר למועד והדרך המתאימים להגשת בקשה לזימון עדים מטעמם. שנית, טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט כשקבע שהבקשות שבמחלוקת הוגשו בניגוד להסכמות הדיוניות שבין הצדדים, שכן בקשות קודמות לזימון עדים מטעמם התקבלו על ידי בית המשפט על אף שהמשיבה התנגדה להן בטענה זו ממש. לטענתם, ביום 25.3.2012 הגישו לבית המשפט את תצהיריהם וחוות הדעת מטעמם בהתאם להסכמה הדיונית ורק בשל העובדה שבאותו מועד לא הצליחו לקבל תעודת עובד ציבור מאחד העדים הנוספים הגישו לבית המשפט בקשה למתן אורכה לצורך השגת תעודה זו, ובית המשפט נעתר לבקשתם. המבקשים טוענים כי רק ביום 2.5.2012 הצליחו לקבל תעודת עובד ציבור מטעם מינהל מקרקעי ישראל אך מאוחר יותר התברר להם כי מי שחתם עליה פרש לגימלאות. בנסיבות אלה, פנו לבית המשפט בבקשת הזימון הראשונה שנדחתה, ולאחר מכן בקשת הזימון השנייה התקבלה על אף ההסכמה הדיונית בין הצדדים. המבקשים טוענים כי הבקשות שבמחלוקת אינן מהוות ניסיון למקצה שיפורים שכן טיוטת תעודת עובד הציבור של אחד העדים נמצאת בתיק בית המשפט והעובדות שלצורך הוכחתן מתבקש זימון העד הנוסף נפרשו במסגרת כתבי הטענות והתצהירים שהוגשו מטעמם, אך אותו עד סירב להגיש תצהיר מטעמו ולכן היה צורך בהגשת בקשת לזימונו. 3. המבקשים מוסיפים כי שגה בית המשפט המחוזי כשהשית עליהם הוצאות בגין הבקשות שבמחלוקת, שכן הבקשות הוגשו לטענתם בשל התנהלותה הדיונית המקשה של המשיבה. עוד טוענים המבקשים כי אף אם סבר בית המשפט שהבקשות שבמחלוקת הוגשו תוך סטייה מהוראותיו, הרי שערך גילוי האמת גובר במקרה דנא שכן העדים אותם הם מבקשים לזמן הינם בעלי חשיבות מהותית לבירור המחלוקת וממילא הדיון לפני בית המשפט נמצא כעת בשלב ההוכחות ושמיעת העדויות מטעמם ויהיה צורך בקיום דיון הוכחות נוסף אחד לפחות. לכן, טוענים המבקשים כי מוצדק להעניק להם רשות ערעור ולהורות על זימון העדים הנוספים למועד דיון ההוכחות הראשון שיתקיים לאחר המועד הקבוע ליום 18.6.2013 ואשר טרם נקבע מועדו. תמצית נימוקי התשובה 4. הוחלט שבקשה זו מצריכה תשובה בשל העובדה שנלמד ממנה, לכאורה, כי החלטת בית המשפט המחוזי בבקשות שבמחלוקת עומדת בניגוד להחלטות קודמות שלו בשלבים מוקדמים ולכן לא היה ברור מדוע דחה את הבקשות. המשיבה - באמצעות באי כוחה, עו"ד רן שפרינצק, עו"ד תומר ויסמן ועו"ד אפרת ציבולסקי - טוענת ראשית כי אין מקום לקבל את הבקשה שכן היא עוסקת בעניינים הנוגעים לניהול ההליך אשר לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב להחליט בהם. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי הבקשות שבמחלוקת הוגשו בניגוד להסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים ומרוקנות אותה מתוכן, שכן המשיבה כבר העידה את כל עדיה ולא תהיה לה הזדמנות להגיש ראיות נוספות או לחקור את עדיה בהתאם לעדויות החדשות שיישמעו. המשיבה טוענת כי קיומם של שני העדים שזימונם התבקש היה ידוע למבקשים במועד הגשת התצהירים מטעמם ואף קודם לכן, וכי היה עליהם להגיש תצהירים של עדים אלו במועד שכבר חלף. המשיבה מוסיפה כי המבקשים לא צירפו לבקשות שבמחלוקת תצהיר המסביר מדוע זימונם של העדים מתבקש רק כעת וכי לא הוכח שהם סירבו לתת עדות ובשל כך מתבקש זימונם. המשיבה טוענת גם כי עדותם של שני העדים שצירופם מתבקש איננה נחוצה, שכן אחד העדים כלל לא היה קשור למחלוקת שבין הצדדים ועדותו מתבקשת רק כדי להוכיח התנהלות של המשיבה במקרים אחרים ואילו עדותו של העד השני, גם אם יאשר את כל טענות המבקשים, לא תקדם את עניינם בתיק. לבסוף, טוענת המשיבה כי בצדק השית בית המשפט המחוזי הוצאות על המבקשים בגין הבקשה שבמחלוקת. דיון והכרעה 5. לאחר שקראתי את הבקשה והתשובה לה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה, והכל כפי שיפורט להלן. 6. כידוע, סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע כי רשות ערעור על "החלטה אחרת" של בית משפט מחוזי: "תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". הרציונאל העומד בבסיס כלל זה הוא כי המועד להשיג על החלטות שונות של הערכאה הדיונית הוא בתום הדיון בתובענה כולה, וזאת במקרים בהם אין להחלטה השפעה מכרעת על זכויות הצדדים או על אופן ניהול הדיון. כל זאת, בכפוף לכך כי ככל שיתברר בסופו של הדיון שאכן התקיימו הליכים מיותרים או כי נגרם כתוצאה מההחלטות נזק שאינו בלתי הפיך ניתן יהיה לפצות על כך את הצד הנפגע באמצעות פסיקת הוצאות או מתן כל סעד מתאים אחר [ראו: רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה בע"מ נ' בתי זיקוק לנפט בע"מ (21.3.2013), פסקה 6; רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי (3.4.2013), פסקה 6. ראו גם: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 201-200 (מהדורה שלישית, 2012) (להלן: בן-נון וחבקין)]. 7. בעקבות סעיף 41 לחוק בתי המשפט הוצא גם צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: הצו). סעיף 1 לצו מגדיר רשימה של החלטות שלגביהן לא תינתן רשות ערעור, וביניהן, במסגרת סעיף קטן (5), נכללות גם: "החלטה בעניין הזמנת עדים, סדר שמיעת עדים, ושאלות המוצגות לעדים לרבות קבלה או דחייה של התנגדות בעניין זה, למעט החלטה על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה, או החלטה בעניין בקשה לעדות מוקדמת" (ההדגשה הוספה - י. ד.). גם לפני כניסתו לתוקף של הצו, קבע בית משפט זה כי החלטות בעניין זימון עדים והיתר להבאת ראיות הן החלטות בעניינים דיוניים שלערכאה הדיונית שיקול דעת רחב להחליט בהם וכי ערכאת הערעור תמעט להתערב בהן [ראו: רע"א 9155/07 רותם חברה לביטוח בע"מ (בפירוק) נ' נחום (10.6.2009), פסקה 7. השוו: בן-נון וחבקין, בעמ' 203]. ואולם, כפי שניתן ללמוד מהסיפא של סעיף 1(5) לצו, החלטות על דחיית בקשה לזימון עד או להגשת ראיה הוחרגו במפורש מאותה רשימת החלטות שלגביהן לא תינתן רשות ערעור [ראו גם: רע"א 3653/11 דבורי נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (21.7.2011)]. דעתי היא, כי החרגה זו אינה מקרית, שכן החלטה על דחיית בקשה לזמן עד או להגיש ראיה יכולה במקרים מסוימים להוביל להתנהלות מיותרת של ההליך או להתנהלותו בדרך שגויה באופן שמצריך בחינה ערעורית מיידית חלף הגשת ערעור בסוף ההליך. לכן, במקרים המתאימים, יכולה בקשת רשות ערעור על החלטה שלא להתיר זימון עד או הגשת ראיה להיות מוצדקת, וזאת כדי למנוע ניהול הליך מיותר שיביא בסופו של דבר לפגיעה בצדדים וביעילות הדיון. 8. במקרה דנא, אינני סבור כי החלטת בית המשפט המחוזי בבקשות שבמחלוקת עלולה לפגוע בהליך באופן המצדיק את קבלת הבקשה. בית המשפט ציין בהחלטתו כי הצורך בזימון העדים אותם ביקשו המשיבים לזמן היה ידוע להם בשלב ההסכמה הדיונית. על כך ניתן ללמוד מבקשת רשות הערעור עצמה בה טוענים המבקשים כי זימונם של השניים לא יהווה הרחבת חזית שכן עניינם נזכר במסגרת התצהירים שהוגשו על ידי המבקשים. כמו כן, צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי הבקשות שבמחלוקת עומדות בניגוד להסכמה הדיונית שבין הצדדים. בהתאם לכך, אין בידי לקבל את טענת המבקשים לפיה החלטת בית המשפט בבקשת הזימון השנייה מהווה סטייה מההסכמה הדיונית בין הצדדים או כי היא מהווה היתר למבקשים לסטות מהסכמה זו בעתיד. נוסף על כל זאת, אך מבלי לקבוע מסמרות כמובן, לכאורה עולה הרושם כי העדים שזימונם התבקש אינם נדרשים לליבון ליבה של המחלוקת שבין הצדדים, שכן אחד מהם כבר אינו בתפקיד שבעקבותיו התבקשה ממנו תעודת עובד ציבור ועדותו נועדה כדי להבהיר פער בין טיוטת התעודה שהכין לבין התעודה שהוגשה בסופו של יום, והשני מתבקש כדי לעמוד על דפוסי פעילותה של המשיבה במקרים אחרים מן המקרה דנא. במצב דברים זה, דעתי היא כי המבקשים לא הרימו את הנטל להראות כי החלטת בית המשפט עלולה לגרום לניהול שגוי ומיותר של ההליך באופן המצדיק בחינה ערעורית מיידית שלה. יש לציין גם כי השגת המבקשים על ההוצאות שנפסקו נגדם במסגרת דחיית הבקשות שבמחלוקת אינה מצדיקה מתן רשות ערעור וכי המבקשים יהיו זכאים, כמובן, להעלות את טענותיהם בעניין זה במסגרת ערעור על פסק הדין בסיום ההליך. 9. לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 ש"ח.עדיםדיוןהזמנת עדים