השופט ג' בך: 1. המערערת והמשיב נישאו לפני כ-35 שנים; לזוג חמישה ילדים בוגרים. חיי הנישואין של הזוג עלו על שרטון, ובט"ו באלול תשמ"א הגישה המערערת תביעה לבית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, שעניינה "שלום בית או גירושין" (תיק 18722/מא). מפרוטוקול בית הדין הרבני עולה, כי נעשו מאמצים להביא להתפייסות בין בני הזוג, אך האישה מסרבת לחזור להתגורר עם הבעל, משום שזה, לדבריה, מכה, מקלל ומוציא עליה שם רע. אגב הדיון ביחסים שבין בני הזוג טענה האישה, כי אינה מקבלת "משכורת", וכי בניה מפרנסים אותה; אי לכך היא זקוקה למזונות. ביום 24.6.82 (כ-9 חודשים לאחר הגשת התביעה לבית הדין הרבני) הגישה המערערת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה למזונות מהמשיב (בתמ"א 1694/82). ביום 10.8.82 פנה המשיב לבית המשפט המחוזי בבקשה בדרך המרצה וביקש לדחות או למחוק על הסף את תביעת המערערת מפאת חוסר סמכות. הוא טען, כי בדיונים, שנערכו לפני בית הדין הרבני, הרחיבה האישה את תביעותיה, ותבעה כדבר הכרוך בתביעתה גם מזונות עבורה, ומכאן, שהסמכות הייחודית בנושא זה נתונה בידי בית הדין הרבני. בשלב זה פנתה האישה אל בית הדין הרבני בבקשה לסגור את התיק 18722/מא. המשיב התנגד לבקשה זו, והמערערת פנתה שנית לבית הדין הרבני בבקשה לסגור את התיק. בית הדין החליט ביום 15.12.82, כי התיק יישאר פתוח. 2. ביום 28.12.82 קיבל בית המשפט המחוזי את טענת המשיב והחליט למחוק על הסף את תביעת המערערת למזונות בקבעו, תוך ציטוט מדברי בעלי הדין, שנרשמו בפרוטוקול בית הדין הרבני, לאמור: "כללו של דבר אני מחליט שבית הדין החל לדון בענין המזונות של האשה וכן נכרך ענין המזונות בתביעת האשה לשלום בית או לגרושין, והאשה גם רצתה שבית הדין יפסוק לה מזונות כפי שאמרה במפורש". משהגיע בית המשפט המחוזי אל המסקנה, שבית הדין הרבני החל לדון דיון של ממש בבקשת המערערת להענקת מזונות, הרי שנאלץ בית המשפט לפסוק, כי הסמכות המקבילה הנתונה לו עצמו לדון בתביעות למזונות, אינה ניתנת עוד להפעלה ביחס לתביעת המערערת למזונותיה, שהוגשה לפניו לאחר תחילת הדיון, כאמור, לפני בית הדין הרבני (ראה סעיף 18(2) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957). כן לא היה מנוס מלהחליט במקרה זה, כי הסמכות הייחודית לדון בתביעת המזונות, שנכרכה בתביעת הגירושין של המערערת, היא בידי בית הדין הרבני (על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן - חוק שיפוט בתי דין רבניים)). 3. בערעור שהוגש לפנינו על ההחלטה הנ"ל של בית המשפט המחוזי מבקשת מאתנו באת-כוח המערערת להתערב במסקנה האמורה של בית-משפט קמא, ולקבוע, שלא נערך לפני בית הדין הרבני דיון ממשי בנושא המזונות, וכי לא נכרכה תביעה למזונות בתביעתה של המערערת לפני בית הדין, וכי אי לכך מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בתביעת המזונות, שהוגשה אליו. 4. מסכים אני לטענת המערערת, וזאת על סמך משקלם המצטבר של הנימוקים הבאים: א. הלכה פסוקה היא, כי מזונותיה של אישה אינם עניין הכרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעה לגירושין (ראה: ע"א 501/64 [1], בעמ' 538). על-כן, כדי שבקשת האישה למזונות תהא כרוכה בתביעתה לגירושין, נדרשת כריכה מפורשת וברורה (ראה גם ע"א 8/59 [2], בעמ' 1091). ב. לכל הדעות, לא נכללה בקשה למזונות בתביעתה של המערערת לבית הדין הרבני, שהייתה זו, כאמור, תביעה לשלום בית או לגירושין בלבד. ג. בשום שלב של הדיון לא ביקשה המערערת להעניק לה סכום מוגדר בתור מזונות. ד. לא נבדקו בעת הדיון צרכיה של המערערת, ולא נבחנה מידת יכולתו של המשיב לשלם מזונות. ה. בית הדין הרבני, מצדו, לא התייחס לנושא זה בהבעת דעה או במתן החלטת ביניים כלשהן, ולא פסק מזונות זמניים. לו סבר בית הדין, כי הוגשה לפניו תביעה לפסוק מזונות, הרי יש להניח, שהיה קובע סכום כלשהו בתור מזונות זמניים (ראה: ע"א 9/65 [3], בעמ' 260), או היה מנמק, מדוע אין המערערת זכאית לקבל מזונות. ו. עיון בפרוטוקול הדיון לפני בית הדין הרבני מלמד, כי ניתן לפרש את דברי המערערת בעניין היותה זקוקה למזונות כחלק מהבעת מחאתה על התנהגות המשיב כלפיה. תוך הבעת תרעומתה על המכות והעלבונות, שהיא סופגת מהמשיב. לדבריה, סיפרה גם לבית הדין, כי אין היא מקבלת כספים מהמשיב, שבניה מפרנסים אותה, וכי היא זקוקה למזונות, אולם אין היא אומרת, מאיזו ערכאה שיפוטית היא תבקש מתן צו בעניין מזונותיה, ומכל מקום לא ביקשה מבית הדין לתת צו מוחשי בנושא זה. אשר על-כן דעתי היא, כי הנימוק, אשר בעטיו דחה השופט המלומד קמא את תביעתה של המערערת על הסף, לא יוכל לעמוד. 5. אך על המערערת להתגבר עוד על מכשול נוסף, הנובע מפנייתה במקביל לשתי ערכאות השיפוט, בית הדין הרבני ובית המשפט המחוזי. להלן פרטיה של בעיה נוספת זו: א. תביעתה של המערערת הייתה מלכתחילה תביעה ל"שלום בית או לגירושין", אך פרוטוקול הדיון של בית הדין הרבני מלמד, כי המערערת זנחה את הרעיון והמטרה של החזרת "שלום בית". עולה מהחומר, כי בית הדין עשה מאמצים רבים כדי להביא את הצדדים לידי התפייסות, ואף ניסה להיעזר בבניהם של בני הזוג היריבים להשגת מטרה זו. אולם המערערת התייאשה מניסיונות אלה ואינה מאמינה עוד, כנראה, בכינונו של שלום בית, ובתשובה לשאלת בית הדין השיבה, כי אינה מעוניינת לשוב לחיים משותפים עם המשיב, כיוון "שהוא ממשיך עם המעשים שלו", והיא מעדיפה "גט או חיים בנפרד". אין איפוא מנוס מהמסקנה, כי עיקר תביעתה של המערערת לפני בית הדין הרבני היא כעת תביעתה לגירושין. ב. אמנם, המערערת ביקשה לבטל את תביעתה לפני בית הדין הרבני, ויש להניח כי עשתה זאת על-מנת למנוע את הסיכון של ביטול תביעתה למזונות לפני בית המשפט המחוזי, אך בית הדין הרבני דחה את בקשתה. החלטת בית הדין מעוגנת ב"תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל - תש"ך". תקנה ע1(1) לאותן תקנות קובעת: "בעל דין הרוצה לבטל בכל שלב משלבי הדיון, תביעה או בקשה, שהוגשה על ידו, יגיש בקשה בכתב לכך לבית הדין לפניו הוגשה התביעה או הבקשה". ותקנה ע1(6) זו לשונה: "ההחלטה אם לקבל את הבקשה כאמור או לדחותה מסורה לשקול דעתו של בית הדין". יוצא איפוא, שתביעתה של המערערת לגירושין עדיין תלויה ועומדת לפני בית הדין הרבני. ג. הלכה פסוקה היא, כי כל עוד תלויה ועומדת תביעת אישה לגירושין לפני בית הדין הרבני, לא תידון תביעתה למזונות קבועים בפני בית המשפט המחוזי, בהיות שתי תביעות אלה תרתי דסתרי. ביסוד התביעה הראשונה מונחת עילה להפקעת נישואין, בעוד עילתה של התביעה השנייה מושתתת דווקא על קיום הנישואין (ראה: ע"א 501/64 [1], בעמ' 538; ע"א 9/65 [3], בעמ' 260, ופסק הדין שניתן לאחרונה בע"א 246/81 [4], בעמ' 681). ואמנם, תביעתה של המערערת במשפט דנן היא למזונות קבועים, ועל-כן עומדת לה ההלכה הנ"ל לרועץ. ד. לא תעזור למערערת בעניין זה גם העובדה, שהגישה לבית הדין הרבני בקשה לביטול תביעתה. הכלל של "תרתי דסתרי" יחול עליה, כל זמן שהתביעה בבית הדין הרבני עדיין תלויה ועומדת. בנקודה זו קבע השופט זוסמן (כתוארו אז) בבר"ע 120/69 [5], בעמ' 179, לאמור: "חפצה האשה למנוע דחיית תובענתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, יהא עליה להראות לא רק שנתנה לבית-הדין הודעת ביטול אלא גם שהודעה זו שמה קץ לתביעתה שם". 6. עולה מהאמור לעיל, כי תביעותיה של המערערת סותרות זו את זו, ולפיכך לא תוכלנה להתברר במקביל. אך בכך לא נסתם הגולל על תביעתה של המערערת לפני בית המשפט המחוזי למזונות קבועים, נושא הערעור. בפסק הדין הנ"ל בע"א 9/65 [3], בעמ' 261, נקבע מפי השופט ח' כהן, כי במקרה כגון דא לא ידחה בית המשפט המחוזי את התובענה למזונות קבועים על הסף, אלא ישאיר את תיק התביעה פתוח עד לאחר מתן פסק-דינו של בית הדין הרבני בתביעה לגירושין. ובלשונו של השופט י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 13: "בית המשפט המחוזי חייב לברר את תביעת המזונות, בעוד שבית הדין הרבני ידון בתביעת הגירושין. אך הואיל וגורל תביעת המזונות, שנתבעו לצמיתות, תלוי במקרה זה בתוצאות המשפט בבית הדין הרבני, מעכבים את בירור התובענה בבית המשפט עד אשר יפסוק בית הדין בתביעת הגירושין..." אמנם נראה לי, כי אין זה רצוי, שתיק משפטי יישאר פתוח לפני ערכאת משפט, אשר אינה רשאית לדון בו עד אשר תינתן במועד בלתי ידוע בעתיד החלטה בבית-משפט אחר, אשר לאורה, אולי, יתאפשר הדיון בתיק הנדון (ראה לעניין זה הערותיו של מ"מ הנשיא שמגר בדעת המיעוט שנתן בפסק הדין בע"א 246/81 [4], בעמ' 678). אמרתי "אולי יתאפשר...", שכן דינה של התביעה למזונות להתבטל מאליה, אם תביעת הגירושין בבית הדין הרבני תתקבל. תחושה זו של אי-נוחות עוד מתחזקת, כאשר חייבים אנו, כמו במקרה שלפנינו, לקבל ערעור ולבטל החלטה של בית המשפט קמא לדחות תביעה על הסף, וכל זאת כדי להביא לתוצאה, שהתיק יוחזר לרשימת המשפטים התלויים ועומדים לפני בית המשפט המחוזי, אך תוך ציון, שבית המשפט אינו רשאי כעת לדון בו! אולם מסתבר, כי זוהי ההלכה שהתגבשה, ומן הסתם נוהגים על-פיה זה זמן רב, ואינני רואה עילה מספקת לסטות ממנה (ראה בעניין זה גם מאמרו של פרופ' מ' שאוה, "על ,כרוך' ועל ,כנות' - הייפסק 'מירוץ הסמכויות' בעניני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני?" שפורסם בקובץ של המחבר סוגיות נבחרות בדיני אישים משפחה וירושה (דיונון, מהדורה 3, תשמ"ד) 131, 148-149). 7. יש איפוא לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי למחוק את תביעת המערערת למזונות על הסף ולהורות, שהתיק יהיה תלוי ועומד לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מבלי שידון בו בינתיים. והיה ויעלה בידי המערערת לשכנע את בית הדין הרבני לשנות את עמדתו ולהסכים לביטול תביעתה לגירושין, או שידחה בית הדין את תביעתה לגירושין, כי אז תוכל תביעתה למזונות קבועים להתברר לפני בית המשפט המחוזי. 8. נשאלת עוד השאלה: מה יהיה מצבה של המערערת בינתיים, עד שתתקבל החלטה בבית הדין הרבני האזורי או בבית הדין הרבני הגדול? מי יוכל לפסוק לה מזונות זמניים עד אז, אם תרצה להגיש בקשה להענקת מזונות כאלה? הלכה פסוקה היא, כי כאשר תביעה לגירושין תלויה ועומדת לפני בית הדין הרבני, יפנה בית המשפט המחוזי את האישה לבית הדין לקבלת צו למזונות זמניים, וזאת מטעמי מדיניות שיפוטית נאותה. וכך כתב השופט כהן בעניין זה בע"א 9/65 [3] הנ"ל, בע"מ 260: "נראה לי שמקום שאשה בחרה, כמו שהמשיבה דנן בחרה, להגיש תביעת גירושין לבית-הדין הרבני, הסדר הטוב מחייב - ומחייבים גם הנימוסין הטובים שבין בתי-המשפט ובתי-הדין הרבניים - כי תבקש האשה את מזונותיה הזמניים בבית-הדין הרבני, כל עוד תביעת הגירושין תלויה ועומדת לפניו". על-כן החליט בית המשפט בערעור ההוא לבטל את תביעתה של האישה למזונות זמניים, וזאת על-אף החלטתו, עליה עמדתי בפיסקה 6 לעיל, שהתביעה למזונות קבועים תישאר תלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי, ורק הדיון בה יעוכב זמנית. אם נודרך במשפט שלפנינו על-פי תקדים זה גם במה שנוגע למזונות הזמניים, כי אז קיימת הסכנה, שהמערערת תצא קירחת מכאן ומכאן. בית המשפט המחוזי לא יושיט לה סעד של מתן צו למזונות זמניים, ואילו לבית הדין הרבני יקשה עליה לפנות בעניין זה, לאחר שביקשה לבטל את תביעתה שם כליל. על-כן נראה לי, כי בנקודה זו לא יחול על המקרה דנן הכלל שנקבע בע"א 9/65 [3], וזאת לאור שוני מסוים בעובדות בין שני המקרים. בערעור ההוא לא הגישה האישה בקשה לבית הדין הרבני לבטל את תביעתה לגירושין, ועל- כן חייבו "הסדר הטוב" ו"הנימוסין הטובים", שאותו בית-דין ידון גם בשאלת המזונות הזמניים. ואילו במקרה דנן מבקשת האישה לבטל את תביעתה לפני בית הדין הרבני (אם כי עד כה ללא הצלחה), ועל-כן אין הסדר הטוב מחייב את העברת הדיון במזונות הזמניים לבית הדין הרבני. להפך, הסדר הטוב מחייב, שבכל עת יישאר לפני האישה פורום פתוח, שלפניו תוכל להביא את תביעתה זו לבירור בצורה נאותה. אשר על-כן נראה לי, כי במקרה מיוחד זה, אם תבקש המערערת מבית המשפט המחוזי לפסוק לה לאלתר מזונות זמניים, אכן יוכל בית המשפט לדון בבקשה כזו, וזאת על-אף העובדה, שהדיון בבקשה למזונות קבועים יעוכב בינתיים עד להכרעת בית הדין הרבני בעניין תביעת הגירושין, כמפורט לעיל. הייתי מציע להטיל על המשיב לשלם למערערת הוצאות משפט, בשתי הערכאות, לרבות שכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 שקל. מ"מ הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט י' טירקל: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. מזונות