1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט א' בכר בת"א 28223-03012), בגדרה נדחתה בקשת המבקשים לסילוקה על הסף של תביעת המשיבים מחמת היעדר עילה. 2. המבקשים הם חברת איי. די. איי, מנכ"ל החברה ויו"ר הדירקטוריון שלה. המבקשת 1 - חברת איי. די. איי. היא חברת ביטוח הפועלת באמצעות המותגים 9,000,000 וביטוח ישיר אשר השיקה סדרת תשדירי פרסומת המציגה דיאלוגים בין מזכירתו של סוכן ביטוח דמיוני ובין מבוטחים. המשיבים בבקשה - לשכת סוכני הביטוח בישראל המאגדת כ-3,600 סוכנים פעילים ועוד שמונה סוכני ביטוח - הגישו תביעה נגד המבקשים בגין תשדירי הפרסומת שנועדו לטענתם להגדיל את הכנסות המבקשים על ידי חיסול עסקי של מוסד סוכן הביטוח המתחרה במבקשת 1. לפי כתב התביעה שהגישו, מעשים אלו גורמים נזק אישי עצום לכל סוכני הביטוח. המשיבים ביקשו פסיקת פיצוי כספי וכן צו מניעה המופנה כלפי המבקשים. המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה לסילוק על הסף. הם טענו כי תביעת המשיבים הוגשה ללא עילה ולאחר שטענות דומות כבר נדחו בהליכים קודמים בין שני הצדדים. לטענתם, התביעה היא חלק ממסע יחסי ציבור אגרסיבי שנוקטים המשיבים נגד מבקשת 1 במטרה לפגוע בתחרות הלגיטימית מולם. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על הסף. נקבע כי לא ניתן ללמוד שלא קיימים כל סיכויים ולו קלושים לזכות בתובענה ולכן אין לשלול מהמשיבים הסיכוי להוכיחם. בכל הנוגע לטענת היעדר עילה, נקבע "כי קיימים קשיים בהוכחת חלק מעילות התביעה, ובהן עילות לפי חוק איסור לשון הרע, שקר מפגיע, גניבת עין, הטעיה אסורה, עשיית עושר ולא במשפט, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והפרת חובה חקוקה...". למרות זאת, בית המשפט ציין שעוולת הרשלנות, מבלי לקבוע מסמרות, יכולה לשמש בסיס להטלת אחריות על הנתבעים ובסיס להוכחת תחרות בלתי הוגנת וכך גם ביחס לעוולת תיאור כוזב. אשר על כן, הוא הורה על הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה של המשיבים בכל אותם נושאים שיש לבסס בהם את עילות התביעה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. 3. המבקשים טוענים כי נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי כשלא הורה לסלק את התביעה על הסף אף שהיא אינה מגלה עילת תביעה. לטענתם, העובדות הנטענות בכתב התביעה של המשיבים אינן מבססות עילת תביעה כלפי המבקשים, ובפרט אינן מתארות כל עילת תביעה אישית כלפי מבקשים 2 ו-3. הם מפרטים כי העילה העיקרית הנטענת בתביעה של פרסום לשון הרע לא יכולה לעמוד. האמירות בפרסומות לא נכנסות להגדרת לשון הרע בחוק לשון הרע, התשכ"ה-1965 והן מופנות לכלל ציבור סוכני הביטוח. לכן האמירות חוסות תחת ההגנה בסעיף 4 לחוק הקובע שאין עילה לתובענה אזרחית בלשון הרע על חבר בני אדם. כראיה מדגישים המבקשים כי טענות המשיבים כבר נדחו בבקשה לצו מניעה שהגישו לבית משפט מרכז-לוד לאסור על שידור פרסומת על פי חוק לשון הרע (ת"א (מרכז) 37333-03-11 יהושע צוער נ' רביב צולר (24.3.11)). מטעמים אלו טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט כשקבע שרק קיימים "קשיים" בהוכחת עילת לשון הרע, במקום לסלקה. עוד מוסיפים המבקשים שעובדות כתב התביעה אינן מגלות את יתר העילות, כך גם ביחס לשתי העוולות של תחרות בלתי הוגנת ורשלנות. על כן קביעתו של בית המשפט המחוזי בדחותו את בקשת הסילוק בהתבסס עליהן שגויה. לטענת המבקשים, לא קיימת בדין הישראלי עוולת תחרות בלתי הוגנת והפסיקה לא ראתה לנכון להרחיבה בדרך של חקיקה שיפוטית. אשר לעוולת הרשלנות, המשיבים לא הציגו מהי ההתרשלות המיוחסת למבקשים ובאיזו חובת זהירות הם חבים כלפיהם. בגין כל האמור גורסים המבקשים שלא היה מקום להורות על תיקון כתב התביעה אלא להביא לסילוקה על הסף מכוח תקנות 100(1) ו-101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המשיבים מצידם סבורים כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. לעמדתם אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטה דיונית המבכרת המשך בירור הליך לגופו על פני קטיעתו על הסף. ניתן ללמוד זאת מסעיף 1(7) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009. ההלכה היא שמקום בו ניתן לתקן את כתב התביעה, יש להעדיף זאת. המשיבים טוענים שבצדק קבע בית המשפט המחוזי שקיימות לפחות שלוש עילות בעלות סיכוי סביר להוכיח עילת תביעה ודי בכך כדי לדחות את בקשת הסילוק מטעם המבקשים ולהמשיך בבירור התובענה. לטענתם אין מקום בשלב מקדמי זה להיענות לדרישת המבקשים ולקבוע כי עילות מסוימות לא יותרו גם אם יש בהן קשיים כאשר התביעה בכללותה מצדיקה בירור. תגובת המשיבים לעניין העילה לפי חוק איסור לשון הרע היא כי ההלכה הכירה בחריגים לתחולת סעיף 4, שעשויים להתקיים כאן והמצריכים פרשנות של מושא לשון הרע ומעמדה של לשכת סוכני הביטוח. עוד טוענים המשיבים בניגוד לטענת המבקשים כי עילת תחרות בלתי הוגנת מוגנת בדין הישראלי כיסוד הנוסף במסגרת עוולת עשיית עושר ולא במשפט. בנוגע לעילת תביעה אישית נגד מבקשים 2 ו-3 מטעימים המשיבים כי חוק עוולות מסחריות אכן מטיל אחריות אישית על מקבלי החלטות ביחס לפרסום שידעו שאינו אמת. עוד דחו המשיבים את טענות המבקשים כנגד כתב התביעה המתוקן, והדגישו כי השאלה היחידה הנידונה היא האם קמה עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לסלק את תביעתם על הסף. 4. לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים על נספחיהן, לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי תינתן רשות ערעור על החלטה אחרת של בית משפט מחוזי "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". העיקרון העולה מסעיף זה הוא כי המועד לדון בהשגות על החלטה אחרת של הערכאה הדיונית הוא בתום הדיון יחד עם הערעור על פסק הדין (רע"א 1481/13 גבעון נ' לוי (3.4.13)). כך אלא אם ימצא בית המשפט כי אי מתן רשות ערעור מיידי עשוי להשפיע על זכויות הצדדים; עלול להביא לניהול הליכים מיותרים, או לגרום לנזק של ממש לצד להליך. המטרה היא למנוע פיצול בלתי נסבל של המשפט והארכת דיונים (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 755 (1995)). ההלכה הפסוקה הוסיפה טעמים נוספים לחריגה מכלל זה הקשורים במהות ההחלטה ונחיצות הדיון בה, כמו למשל "באותם מקרים נדירים, בהם ניתן לומר מיד כי הערכאה המבררת טעתה טעות ברורה" (רע"א 2856/12 גדעון כהן ו-21 אח' נ' מע"צ החברה הלאומית לדרכים בישראל (20.05.12)). הייתי מוסיף כי המורכבות הכרוכה בדיון בבקשה גם עשויה להשפיע על היענות לה. כך כאשר מדובר בבקשה נקודתית שניתן לדון בה ללא פגיעה ממשית בהתנהלות הרצופה של המשפט העיקרי, וכשנראה שהכרעה בה לא תתייתר עם מתן פסק הדין. העיקר הוא כי סיווג ההליך כבקשה למתן רשות ערעור, בנבדל מזכות הערעור המוענקת לצדדים עם סיום ההליך, משמעותו כי על הערכאה הערעורית להפעיל שיקול דעת רחב טרם יכריע אם לדון בעניין לגופו. שיקול דעת זה כולל היבטים מעשיים. החלטה הדוחה בקשה לסילוק על הסף היא החלטה אחרת (להבדיל מהחלטה המקבלת בקשה כזו). אמנם, בקשות למחיקה על הסף או לדחייה על הסף של תובענה לפי סעיפים 100 ו-101 לתקנות סד"א נידונות פעמים רבות בתחילת המשפט משום שהעילות המנויות בסעיפים אלו מתעוררות כבר עם פתיחתו. לצד זאת, נשים לב ללשון תקנה 100 (הדומה לנוסח תקנה 101): "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, לצוות על מחיקת כתב תביעה נגד הנתבעים". לעתים לא ניתן לברר טענות אלו בשלב המקדמי, וכי אז יש צורך לשוב אליהן לאחר שמיעת ראיות. אין כלל אחיד בנידון. דוגמא יפה לכך היא טענת ההתיישנות שלפעמים ניתן להכריע בה כבר בתחילת ההליך, ובפעמים אחרות אין מנוס מדחיית הדיון בה לאחר ניהול ההליך העיקרי. לא פעם יש בהכרעה בבקשה לסילוק על הסף כדי להשפיע על עצם קיומו של ההליך ובכך לחסוך הליכים מיותרים וזמן שיפוטי יקר, ולכן דחיית בקשת רשות ערעור עלולה ליצור מצב של ניהול הליך סרק. עם זאת, לא נראה כי דחיית הבקשה תשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או תגרום לצד נזק של ממש שאינו ניתן לפיצוי בדמות פסיקת הוצאות או כל סעד אחר (רע"א 8946/12 חברת נמל חיפה נ' בתי זיקוק נפט בע"מ (21.3.13)). העובדה שבית המשפט דחה בקשה לסילוק על הסף אין משמעותה כמובן שהתביעה תתקבל. ברם נתון זה כשלעצמו אינו מכתיב את התוצאה בכל מקרה. הוא אשר אמרנו: בבחינת היענות לבקשת רשות ערעור, ערכאת הערעור צריכה לבחון את כל מאפייני ההחלטה - מהותה, מורכבותה, השלכותיה המעשיות ועוד. ישנם שיקולים נוספים המטים את הכף לכיוון דחיית בקשת רשות לערער על החלטה הדוחה בקשה לסילוק תביעה על הסף. קבלת בקשה לסילוק תביעה על הסף מובילה לדחייתה או מחיקתה מבלי לבררה לגופו של עניין. משכך, נקבע בהלכה שהשימוש באמצעי זה ישמר למקרים חריגים בהם ברור שאין אפשרות, ולו קלושה, כי יוכיח התובע את עילת תביעתו (ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.07)). מידת השימוש בסעד של סילוק על הסף משפיע גם על היקף ההתערבות המצומצם בהחלטות הדוחות בקשות סילוק על הסף (חמי בן-נון וטל חבקין, הערעור האזרחי (מהדורה שלישית) 207 (2012)). הלכה זו תואמת את נטיית ערכאת הערעור שלא להתערב בהחלטות המבכרות את המשך בירור ההליך לגופו ולא להפעיל ביקורת ערעורית עוד טרם החל ההליך להתברר (רע"א 8524/10 טיב הכרמל תעשיות (2002) נ' פרימיוס קלאס (31.1.11); רע"א 410/11 סלאלום פיתוח והשקעות בע"מ נ' רו"ח חן ברדיצ'ב, בתפקידו כנאמן על הסדר הנושים (3.10.11)). העדפתו של בית המשפט שלא לסלק תביעה על הסף אלא אם אין ברירה אחרת, באה לידי ביטוי, במקרה המתאים, על-ידי מתן הוראה לתובע לתקן את תביעתו כדי לסייע לו לממש את יומו בבית המשפט. כך בענייננו. 5. הבקשה והתגובה לה עמוסות טענות ועובדות, כמו גם כתבי טענותיהם של הצדדים שהוגשו לבית משפט קמא. נתון זה לבדו עשוי להעיד כי עסקינן בתביעה שנדרש לבררה תחילה בדיון ושמיעת ראיות טרם הכרעה (השוו: רע"א 5371/11 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' רד רוק הולדינגס לימיטד (3.8.11)). בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן לשלול את האפשרות שעילת הרשלנות - נוכח היותה עוולת מסגרת - תשמש כבסיס להטלת אחריות על המבקשים ובסיס להוכחת תחרות בלתי הוגנת. כך גם ביחס לעוולת תיאור כוזב. עולה מטענות הצדדים כי בית המשפט יידרש להיקף הפרשנות הראוי של עילת התחרות הבלתי הוגנת, בין במסגרת עוולת הרשלנות או כטענת המשיבים בעוולת עשיית עושר ולא במשפט. מבלי לטעת מסמרות, גם שאלת קיומה של אחריות אישית של מבקשים 2 ו-3 מצריכה בחינה עובדתית. תביעת המשיבים בכתב טענותיהם מבוססת על אחריותם של אלו כמקבלי ההחלטות וכנהנים העיקריים מהצלחת סדרת הפרסומות. על אף שטענה זו נטענה באופן כוללני, לא מתבטלת השאלה האם יצליחו המשיבים להוכיח שראוי להטיל אחריות אישית על מבקשים 2 ו-3. ניתן לציין, מבלי להביע עמדה ביחס למקרה כאן, שההלכה הפסוקה הכירה באפשרות לחייב אורגן של חברה באחריות אישית לעוולות שביצע כאשר פעל בשם החברה (ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שולדר חברה לבניה בע"מ (5.2.04)). בית המשפט המחוזי לא התעלם מהקשיים שהיו מנת חלקה של תביעת המשיבים. אלא שהוא מצא שלא די בהם כדי להצדיק את סילוקה של התביעה על הסף מחמת היעדר עילה. תחת זאת, ובהתאם לסמכותו בתקנה 92 לתקנות סד"א, הוא הורה למשיבים לתקן את כתב הטענות בכל אותם נושאים שיש לבסס בהם את עילות התביעה. כפי שצוין, הלכה היא כי אין לדחות תביעה על הסף על פי אחת העילות המאפשרות זאת כאשר ניתן לתקן את כתב התביעה באופן שירפא את עילת הדחייה (רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל נ' מדינת ישראל -משרד הביטחון (28.05.12)). כמובן שטענות המבקשים כנגד עילות התביעה שמורות להם להליך העיקרי. בחנתי את טענת המבקשים כי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד כבר דחה בקשה של המשיבים למנוע את שידור אחת הפרסומות לפני כשנתיים. בהקשר זה יוזכר כי במוקד הבקשה לסעד זמני היה מונח צו עשה, בו נדרש בית המשפט להכריע לגוף העניין לפי סיכויי התביעה ומאזן הנוחות בין הצדדים. בבחינת בקשה לסילוק על הסף, לעומת זאת, בית המשפט מונחה לבחון האם "אין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש" (רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי נ' עו"ד סאלמן פרג' (26.04.06)). לא מצאתי, אפוא, שיש מקום להעניק רשות ערעור. 6. הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, הריני מורה שהמבקשים יישאו בשכר טרחת עו"ד והוצאות המשיבים כאחד בסך 8,000 ש"ח. סילוק על הסף