הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו ועל שורה של החלטות ביניים של בית המשפט האמור, שעניינם חיובה של המערערת בתשלום 4 מיליון שקלים ישנים למשיבה. 2. ראשיתם של ההליכים הייתה הגשתה ללשכת ההוצאה לפועל של בקשה לביצוע שטר על סך 4 מיליון שקלים, שנערך על-ידי המערערת לפקודת המשיבה. המערערת הגישה בהוצאה לפועל התנגדות לביצוע השטר, והעניין הועבר כדין לבית המשפט, אשר טיפל בהתנגדות כבקשת רשות להתגונן בדיון מקוצר. הבקשה לרשות להתגונן התקבלה, והתצהיר הפך לכתב הגנה. משקפיים מונחים על ספר ומאזני צדק לגוף העניין, דחה בית המשפט קמא את טענות המערערת וחייב אותה בתשלום לפי השטר, ועל כך הערעור שלפנינו. 3. אלו עיקרי העובדות הצריכות לעניין: המערערת היא סוכנות ביטוח, שפעלה מתוך קשר עסקי מתמשך עם המשיבה. טענת המערערת הייתה, בתמצית, כי היא קיבלה, כקובל ביחסים שבינה לבין המשיבה, מקדמה עד להתחשבנות, הפעם בסך של 4 מיליון שקלים ישנים. למקרה שהסכום שקיבלה יעלה על מה שהיא זכאית לו במסגרת ההתחשבנות עבור השנה שחלפה, היא נתבקשה לתת שטר, שלא היה, לדבריה, אלא שטר ביטחון. המחלוקת העובדתית שנפרשה בבית המשפט קמא עיקרה בכך שהמערערת טענה, כי היא הייתה זכאית למקדמה, כמקובל ביחסים העסקיים שבינה לבין המשיבה, וכי הדבר גם בוטא במפורש במכתב של מר רמון בן שאול, מנכ"ל מעוז (חברה-בת של המשיבה); זהו תיאורו של בית המשפט קמא בקשר להשתלשלות האירועים ולמחלוקת, לפי גרסת המערערת: "ביום 1.2.84 שלחה סמל למגדל מכתב האומר: 'בהיעדרו של מר גרשון פטרון, ולמען הסדר הטוב, השיק שמסרנו לכם ע"ס 4,000,000 שקל, הינו לביטחון בלבד, ואנו מזכירים לכם לא להציגו לפרעון. השיק ניתן לבטחון עד לבירור ההתחשבנות' (נ/4). ביום 5.2.84 השיבה מגדל, על ידי מר פטרון, לסמל, במכתב האומר: 'בתשובה למכתבך מיום 1.2.84 אל מר אורי לוי, הנני להפנות את תשומת ליבך שהשיק שניתן לפקודתנו לא היה כבטחון, אלא שיק רגיל והעובדה היא שסירבתי לקבלו כשיק בטחון. הודעתי לך במפורש שבכוונתנו להציגו לפירעון כעבור 30 יום, ביום מסירת החשבונות שלנו' (נ/5). בחקירה הנגדית נשאל מר דוד ידיד לגבי העובדה אם לפני מתן השיק, נשוא התביעה, כתב שיק קודם, עם הערה 'לבטחון בלבד', ואחר כך השיק נקרע ובמקומו כתב שיק חדש. לאחר התפתלויות והתחמקויות, המשיך מר דוד ידיד: "שופט: ... אדוני נשאל שאלה פשוטה האם בפועל אדוני כתב שיק וכתב 'לבטחון בלבד', ואחר כך היה מה שהיה והשיק הזה נקרע ואדוני כתב שיק חדש. ת. התשובה היא חיובית אדוני'. (בעמוד 93). ש. הרי לאחר מכן מיד ב-5 לפברואר כבר קיבלת מכתב תשובה, כ-4 ימים לאחר מכן, ממר פטרון ששם הוא אומר לך במפורש שמה שאתה אומר אינו נכון. ענית לו על כך? ת. קיימנו ישיבות. ש. ענית לו על כך במכתב? ת. לא זכור לי שעניתי במכתב אבל וודאי שנפגשנו מדי... עניתי בעל פה (בעמוד 94). ת. לגבי ינואר, ביום שקיבלתי את השיק, 3 לינואר, לא היה שום חשבון של מגדל שסמל היתה חייבת. העד מאשר כי ב-11 לינואר נמסרו לסמל חשבונות ונאמר לו שסמל חייבת כספים למגדל (בעמוד 95; לגבי המועד הקובע למשלוח החשבונות המסמך ת/1)". גרסת המשיבה עולה גם כן מתוך הדברים הבאים של בית המשפט קמא: "אל מול עדותו היחידה של מר דוד ידיד הביאה מגדל את עדותו היחידה של מר גרשון פטרון, שבזמנים הרלוונטיים היה משנה למנהל מגדל והוא אחראי במגדל לכל נושא ביטוח החיים, ההשקעות וכלכלה והוא אשר קבע בשם מגדל, במועד הקובע, לגבי היחסים שבין מגדל לסמל. הוא אשר שילם בפועל לסמל, בשם מגדל, את הסך של 4 מליון שקל ולידיו מסרה סמל למגדל את השיק נשוא התביעה. כל המו"מ וכן הסכומים במעמד הקובע, היו בין מר פטרון ומר ידד בלבד. עיקרי עדותו של מר פטרון היו: 'דוד ידיד הופיע אצלי בבוקר.....ב-3 לינואר, אני סירבתי לשלם לו כספים כמקדמות ע"ח עסקי ביטוח לשנה הבאה. אמרתי לו שהוא לא זכאי לקבל מקדמות ע"ח השנה הבאה בגלל שהתגלו לי עובדות שאינן מאפשרות לי לתת לו כספים. בסיס האמון שבינינו נשבר על ידי כמה אירועים שנתגלו לי בסוף 1983, ואני לא מוכן לתת לו מקדמות כל כספים בעתיד על סמך אובדן האמון... סירבתי לתת לו. ומכיוון שאני אחראי על ביטוח חיים... הוא היה כמעט על סף בכי. אני סירבתי לתת לו בכל תוקף (בעמוד 106). מר דוד ידיד ביקש לערער, אצל מנכ"ל מגדל ואז נכנס מר פטרון אל מר עוזי לוי, שהיה אחראי אלמנטרי על כח אדם ונושאים נוספים 'אבל כל תחום ביטוח החיים היה כפוף אלי בתור תפקידי כמשנה' (בעמוד 106). לאחר שמר פטרון עדכן את מר לוי, הוכנס אליו מר ידיד. 'עוזי לוי סירב אז להתערב בנושא ולא התערב בשיקולים שלי מדוע אני מסרב לשלם לדוד ידיד'. לאחר מכן פנה מר ידיד אל מר רימון בן שאול 'כדי לנסות לשכנע את רימון כדי שרימון ישכנע אותי לתת את הכסף' (בעמוד 107). 'מר רימון בן-שאול היה מנכ"ל מעוז ובמגדל הוא היה כחבר הנהלה. מבחינת ההיררכיה אצלנו, ביטוח חיים של מעוז היה כפוף גם כן לאחריות המקצועית שלי. אנשי מעוז היו כפופים. הפעלת החוזה עם דוד ידיד הועברה למעוז....מבחינת ההיררכיה הייתי בכיר ממנו' (בעמוד 107). לאחר מכן חזר מר ידיד עם המזכר נ/3 למר פטרון. גם לאחר קבלת נ/3 סירב מר פטרון לשלם למר ידיד: 'אמרתי לו, אז השתמשתי במושג 'אני לא זורק כסף טוב אחרי כסף רע'. על השתלשלות העניינים מעיד מר פטרון: 'דוד ידיד היה אז בלחץ. התחיל להסביר לי את הסכנה שהוא התחייב לתאריכי תשלום והוא יפשוט רגל. הוא יכול להכנס [להקנס] על פשיטת רגל. והיה והוא לא ישלם, האחריות תהיה עלינו. הוא היה ממש על סף בכי. היה מצב קשה. אני די ריחמתי עליו בנושא זה. אמרתי לו: אתה יודע מה, אני מוכן ללכת לקראתך בנושא אחד. אנחנו, אתה אומר שמגיע לך כסף לנו מגיע כסף ממך. אין שום ספק. אני מוכן לתת לך עזרה של 4 מליון שקל עד מתי שאתה תסדר את כל העניינים, אני רוצה שיק נגדי לזה. ברגע שאתה משלם לי את זה וגמרנו. דוד ידיד הסכים לנושא הזה' (בעמוד 108). מר פטרון יצא מהחדר וכשחזר הראה לו מר ידיד שיק על 4 מיליון עליו היה כתוב 'לבטחון בלבד'. 'אמרתי לו: דוד זה לא מה שסיכמנו. במפורש לא זה מה שסיכמנו. אני זוכר את זה עד היום. הוא חייך איזה חיוך של ביישנות, ואמר: טוב, אני אקרע, אני אחליף לך את השיק. הוא נתן לי שיק חדש', נשוא התביעה. משחזר מר פטרון לישראל, ראה את המסמך נ/4 וכתב את המסמך נ/5 כשבמסמך זה נעשית הארכה נוספת מוסכמת למועד הפרעון: 'מה שהסכמתי לתת לו מרווח נשימה של 30 יום מיום מסירת החשבונות שלנו. זה מה שהוא גם הסכים' (בעמוד 109). מר פטרון מעיד כי אותו זמן התנהל מו"מ בין מר ידיד ובינו ועל פיו ניתנה הדחיה האמורה לפרעון, במועד של 30 יום מיום מסירת החשבונות, שהיה יום 11 בינואר 1984 (ת/1), המתייחס להחזר תשלומים בגין חשבון 1983". בית המשפט העדיף את גירסתו של מר פטרון על זו של מנהל המערערת, והוסיף ואמר: "אני קובע בתור מסקנה, כי הסיבה היחידה של מר פטרון למתן הסך של 4 מליון שקל ממגדל לסמל - הייתה השתכנעותו, במועד הקובע, שבאם לא תקבל סמל, אותו יום, כספים בסדר הגודל הנקוב לתשלום חובותיה המיידים המעיקים - התוצאה הסבירה תהיה כי מר דוד ידיד עלול להיות פושט רגל, וכי סמל עלולה להתמוטט ולהתפרק. מתן הכספים על ידי מר פטרון היה בו מחווה של רחמנות, אך השיקול הבלבדי והענייני של מר פטרון היה, במעמד הקובע, שיש ליתן הזדמנות לסמל להתגבר על מצוקתה הכספית הזמנית, תוך תקווה שמגדל תמשיך לעבוד בעתיד עם סמל. יש גם לזכור שבמועד הקובע, טרם ידע מר פטרון על כל פעולותיו של מר ידיד, כפי שנתגלה לו לאחר מכן. אני מקבל את עדותו של מר פטרון כי תשלום 4 מליון שקל של מגדל לסמל היה מחוץ למסגרת תנאי ההסכם, כעסקה נפרדת, אם כגמ"ח או הלוואה, לתקופה קצובה, על מנת לאפשר לסמל להתאושש ממצבה הקשה, תוך התחייבות מצידה לפרוע את השיק במועד הקובע". 4. עם פתיחת ההליכים בבית המשפט קמא ביקשה המערערת, כי המחלוקת בעניין חובת התשלום של הסכום הנ"ל של 4 מיליון שקלים ישנים, תועבר לבורר, אשר נתמנה ממילא כדי לדון בכל נושאי ההתחשבנות שבין המערערת למשיבה. בהחלטתו, שניתנה בעקבות הבקשה לעיכוב הליכים, החליט בית המשפט לדחותה. ברוח החלטתו הנ"ל, שניתנה עם תחילת הדיון לפניו, חזר והתייחס בית המשפט לבקשה הנ"ל גם בפסק-דינו, באומרו: "העסקה הנדונה היא נפרדת ועצמאית (כפי שיפורט להלן) ואם עומדים בבירור בפני הבורר 'זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים על פי ההסכם' - אין לכך כל קשר או עניין למשפט שבפני; וכל הכרעה של הבורר בנדון - אינה תופסת או מחייבת את בית המשפט במשפט זה. על כן, הטענה שכאילו שהתביעה על פי השטר הנה מוקדמת ומחוסרת כל עילה - נדחית". 5. בעניין התנגדותה לדרישה לפרעון השיק, הסתמכה המערערת על סעיף 20(ב)(2) לפקודת השטרות [נוסח חדש], אשר לפיו: "20. (א) ... (ב) בין צדדים סמוכים לבין עצמם, ולגבי כל צד מרוחק שאיננו אוחז כשורה: (1)... (2) מותר להוכיח שהמסירה היתה על תנאי או למטרה מיוחדת בלבד ולא לשם העברת הקנין בשטר". התנאי עליו מדובר במקרה דנן היה, לטענתה של המערערת, כי השטר ניתן רק לביטחון, עד להתחשבנות. בעניין טענת המערערת, כי מסירת השטר הייתה, כאמור לעיל, על-תנאי בלבד ונעדרה תמורה (שהרי, לטענתה, במסגרת ההתחשבנות היא זכאית לכספים נוספים מידי המשיבה), ציין בית המשפט, כי על המערערת דהכא רבץ הנטל לשכנע את בית המשפט, כי האוחז בשטר אינו רשאי לתבוע על פיו (ע"א 333/63, בעמוד 553). זאת ועוד; השטר עצמו מהווה את עילת התובענה, והעובדות המהוות את עיסקת היסוד אינן שייכות לעניין: "תכונות אלה, המייחדות את השטר מחיוב כספי רגיל, מונחות ביסוד הכלל, כי השטר הוא עילה בפני עצמה, מנותקת ונפרדת מעסקת היסוד שעל רקעה הוצא... כדי לתבוע על-פי שטר די לו לתובע שהוא אוחז בשטר בעד ערך, וכפי שכבר נאמר לעיל, נשאר הוא כרגיל במעמד זה, כל עוד לא סולקה התמורה במלואה... ניתן איפוא לסכם ולומר, שהשטר הוא מעין "עסקה" בפני עצמה.... חרף הקשר הראשוני ההדוק בינו לבין 'עסקת היסוד'" (ר"ע 22/85, בעמוד 568). לעניין הטענה בדבר המסירה המותנית, כביכול, של שטר, ציין בית המשפט קמא, כי על המערערת רבצה החובה להוכיח, כי המסירה של השטר הייתה לביטחון בלבד (הווה אומר, מסירה "על-תנאי"), וכי התנאי, אשר בו הותנתה המסירה, לא נתקיים (ראה ע"א 665/83 בעמוד 286). בכך לא הצליחה המערערת, לדעת הערכאה הראשונה, שהרי זו האחרונה העדיפה בעניין פרטי השתלשלות העניינים ולצורך שלילת התיזה בדבר מסירת השיק על-תנאי בלבד - את דברי מר פטרון, אשר בהם נתנה אמון. 6. (א) המערערת פרשה לפנינו יריעה רחבה, שהתייחסה לכל מהלכי הדיון בבית המשפט קמא. היא חלקה על דחיית בקשת העיכוב לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, ועל מסקנותיו של בית המשפט קמא בעניין אמינות העדויות ובעניין הגדרת הנטל הראייתי. (ב) בעניין הבוררות עלתה לפנינו השאלה, אם ניתן להעלות במסגרת הערעור על פסק הדין גם טענה נגד דחייתה של בקשת העיכוב, אם לא הוגשה עליה, בשעתו, בקשה לערעור ברשות. (ג) בהמשך דברינו נתייחס גם לשאלת מסירתו המותנית של השיק ולשאלת מידת הרלוואנטיות של עיסקת היסוד. מכאן, ראשית, לעניין הבוררות. 7. סעיף 5 לחוק הבוררות קובע לאמור: "עיכוב הליכים בבית המשפט 5. (א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. (ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב הגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה. (ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות". ברור על פניו, כי בקשה לעיכוב הליכים יכול שתביא לשתי תוצאות חלופיות: עיכוב ההליכים כמבוקש, ואזי מועבר הנושא לדיון במסגרת הבוררות ותם מהלך הדיון לפני בית המשפט לחלופין, אם בית המשפט מסרב לבקשה לעיכוב ההליכים, הרי משמעות הדבר היא כי ההליכים לפני בית המשפט נמשכים על יסוד כתבי-בי-הדין שלפניו. החלטה לפי סעיף 5, בין זו המעכבת הליכים ובין זו המסרבת לעכב הליכים, אינה יכולה להיות מובאת לפני ערכאת ערעור אלא ברשות. סעיף 38 לחוק הנ"ל קובע, כי החלטה של בית משפט לפי החוק האמור ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק בתי המשפט, תשי"ז-1957, שהוא עתה סעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. משמע, אם מעוכבים ההליכים כמבוקש, ובעל הדין האחר, המבקש להמשיך בהליכים לפני בית המשפט, מתכוון לערער לערכאה שיפוטית גבוהה יותר כדי להשיג לפניה על ההחלטה בדבר עיכוב ההליכים, עליו לפעול במסגרת הזמן שנקצב להגשת הבקשה לרשות ערעור. הוא הדין, כאשר המשיג הוא בעל דין, שבקשתו לעיכוב הליכים סורבה. בעניין הצורך בבקשת רשות ערעור יש להוסיף ולהבהיר, כי סעיף 38 הנ"ל אמנם נוקט לשון "החלטה" (ע"א 39/60, המ' 797/71, ר"ע 75/83), אולם לפי ההקשר החקיקתי - ומאחר שמדובר על הוראת חוק ספציאלית שלא הייתה דרושה כלל אלמלא רצו לחרוג מן המקובל, לפיו רק "החלטה אחרת" טעונה רשות ערעור - אין אלא להסיק, כי כל החלטה לפי חוק הבוררות טעונה רשות ערעור. לעניין זה אין נפקא מינה, אם זו החלטה אשר איננה מסיימת את הדיון, כגון החלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים, או אם זו החלטה המביאה לתום הדיון בבית המשפט, כגון זו המעכבת את ההליכים לנוכח קיומו של הסכם בוררות (ראה, למשל, ע"א 286/83). אגב, לאור הוראותיו המפורשות של סעיף 38 הנ"ל, אשר את עצם קיומו ניתן להבין, כאמור, רק אם רצו לכרוך יחד את כל סוגי ההחלטות, אינני רואה דרך לאימוצה, בהקשר שלפנינו, של הגישה השונה מן האמור לעיל שננקטה לגבי עיכוב הליכים אשר עליו מוחלט על יסוד קבלת טענה בדבר סעיף שיפוט זר (ר"ע 75/83 הנ"ל). בעניין סעיף שיפוט זר ניתן היה לפעול לפי ההבחנה המקובלת בין מקרה בו תמה מלאכת השופט, שאז לפנינו "פסק-דין", לבין החלטה שאינה מביאה לסיום הדיון, שהיא "החלטה אחרת", וזאת משום שאין הוראת חוק ספציאלית הקובעת הסדר ייחודי השונה מן האמור בחוק בתי המשפט [נוסח משולב]. בעניין הבוררות קבע המחוקק בסעיף 38 הוראה גורפת וכללית, שאיננה מבחינה בין סוגי ההחלטות, ועל-כן דרושה הרשות בכל מקרה. 8. במקרה שלפנינו נדחתה הבקשה לעיכוב הליכים. אולם המערערת לא הגישה בשעתו בקשת רשות ערעור והעלתה טענותיה נגד ההחלטה בדבר דחיית הבקשה לעיכוב הליכים, לראשונה, במסגרת הערעור שלפנינו. עלתה לפנינו השאלה, אם יכולה הייתה המערערת לזנוח בשעתו את האפשרות לבקש רשות ערעור - דבר שהביא, כמובן, להמשך ההליכים השיפוטיים עד לסיומם - ולהעלות השגותיה נגד דחיית בקשתה רק בשלב הנוכחי, כאשר מובא לפנינו ערעור על ההחלטה של בית המשפט שדן בעניין, לגופו, עד תום. מבחינת הגיונם של דברים, צריך היה להגיע למסקנה שלילית: בעקבות דחייתה של הבקשה לעיכוב הליכים נתקיימו ההליכים לפני בית המשפט, ובית המשפט דן בעניין לגופו. הבקשה לעיכוב הליכים איבדה על-ידי כך כל הצדקה שהייתה עשויה להיות בה, שהרי מה הטעם לכך שתתקבל עתה בקשה לעיכוב הליכים, אשר פירושה האחד והיחיד הוא כי כל שנעשה בבית המשפט אחרי דחיית הבקשה לעיכוב הליכים כאילו לא היה, והליך הבוררות יתחיל עתה מראשיתו, וידונו לפני הבורר מחדש בכל עניין, שנדון כבר לפני בית המשפט ואשר כבר הוכרע בו. מובן, שלא לכך נתכוון סעיף 5 לחוק הבוררות, אשר בא אפשר דיון בבוררות במקום דיון בבית המשפט ולא בנוסף לו. ייעודה העיקרי של הבוררות הוא לשמש אמצעי נוח, מהיר וחסכוני ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט ולהקל על-ידי כך את המעמסה שעל בתי המשפט (הצעת חוק הבוררות, תשכ"ז-1967). מוסד הבוררות נועד לייעל ולהעשיר את מכלול האפשרויות הפתוחות לשם בירור מחלוקות ויישובן. הוא איננו צריך לשמש עילה להכבדה על ההליכים על-ידי הכפלתם. דא עקא, שתקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, קובעת כדלהלן: "השגה על החלטות שאינן פסק דין 411. לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט". תחולתה של תקנה 411 על ענייני בוררות לא סויגה בדרך כלשהי, כפי שרצוי היה לעשות לאור המבואר לעיל (ראה גם תקנה 2 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968). על-כן, אין בידנו אלא להכיר בתחולתן של הוראות התקנה גם על נסיבות כגון אלה שלפנינו. רצוי כי מתקין התקנות ייתן דעתו לסוגיה זו וישקול תיקונה של תקנה 411 (או של תקנות סדרי הדין בענייני בוררות), כדי להוציא מגדר תחולתה החלטות הדוחות בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות. 9. לגוף העניין, לא היה, מעיקרו, מקום להתערבותנו בהחלטתו של בית המשפט, אשר דחה את הבקשה לעיכוב הליכים. ההתערבות של בית המשפט שלערעור בהחלטה לפי סעיף 5 הנ"ל היא, לפי עצם טבעו של העניין, מצומצמת, ולא נמהר להתערב בכגון דא (ע"א 105/75 בעמוד 512). בע"א 550/75 נאמר בנושא זה, בעמוד 317: "הענין מסור לשיקול-דעתו של בית-המשפט, ואם הוא השתמש בשיקול- דעת זה לא באופן שרירותי אלא לפי הכללים המקובלים, בית-משפט זה לא יתערב בנקל בשיקול-הדעת, אפילו היה מגיע להכרעה שונה, לו היה דן בעניין כערכאה ראשונה...". על-כן, אין כל עילה לקבלת הטענה נגד דחיית הבקשה לעיכוב ההליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות. 10. המערערת טענה, כמוכר לעיל, כי השטר נמסר אך כשטר ביטחון. הווה אומר, הוא נמסר על-תנאי כלשון סעיף 20 לפקודת השטרות [נוסח חדש], והתנאי היה, שבהתחשבנות שבין הצדדים אכן יסתבר כי יש יתרה לזכות המשיבה. פירטנו כבר לעיל, מה היו הגרסאות הנוגדות של בעלי הדין, ומה הייתה מסקנתה של הערכאה הראשונה: בית המשפט קמא לא קיבל את גירסת המערערת ודחה אותה לאור אותן הראיות שלפניו, אשר בהן נתן אמון. אין כל עילה להתערבותנו בממצאים העובדתיים המבוססים על העדפת גירסתו של מר פטרון על זו של מר ידיד, ומה גם שיש עובדות העולות גם מדברי מר ידיד, התומכות בגירסת מר פטרון, כגון העובדה שתחילה נרשם על-ידי מר ידיד, על טופס אחר של שיק, כי הוא שטר ביטחון, אולם מר פטרון סירב לכך ודרש שיק ללא רישום כלשהו. 11. אוסיף מספר הערות בשולי הטענה האמורה: ההתקשרות על-פי שטר אינה שלמה, ואפשר לחזור ממנה כל עוד לא נמסר השטר על-מנת לעשותו בר- פועל (סעיף 20 לפקודת השטרות [נוסח חדש]). המסירה דרושה בנוסף לסכם, ובלעדיה ההתחייבות השטרית אינה שלמה (ד"ר י' זוסמן, דיני שטרות (דף- חן, מהדורה 6, תשמ"ג) 111). ההתקשרות על-פי שטר אינה יכולה להיות כבולה על-ידי התנאה, וכל תנאי שבו פוסל את השטר מבחינת אופיו, כי הוא שולל סחרותו (סעיף 3 לפקודה הנ"ל). סעיף 20(ב) לפקודה, המתייחס לחבות, להבדיל מן ההתקשרות, מתיר התלייתה של החבות על-ידי קביעת חריג - שביטויו בצירופו של תנאי למסירה. כותב על כך זוסמן, בספרו הנ"ל,בעמוד 111: "בעוד שההתקשרות על פי השטר אינה סובלת התנאה ותנאי שנקבע בה פוסל את השטר, כאמור בסעיף 3 לפקודה, ניתן לתלות את תקפה של החבות על תנאי - בדרך של קביעת תנאי למסירה, המותרת בפירוש על פי סעיף 20 לפקודה. והואיל והמסירה דרושה בנוסף להסכם ובלעדיה ההתחייבות אינה שלמה, אין השטר אכיף עד שלא נתקיים התנאי. אלא שלא זה כהרי זה. תנאי שבו מותנה ההסכם יתגלה על פני הכתוב ויגרע מסחרות המסמך, כי חבות החייב תלויה בקיום התנאי ומוטלת, משום כך בספק. לא כן תנאי בו הותנתה המסירה. תנאי כזה יכול לתפוס כלפי כל אדם - זולת אוחז כשורה - ובלבד שהחייב יוכיח שקבעו, אבל תנאי בו הותנה תקפה של המסירה אין לו זכר במסמך גופו, ואדם יכול ליטול את השטר בלא שידע עליו. אדם כזה יכול שיהא אוחז כשורה והתנאי מתבטל מפני זכותו העדיפה". משצורף תנאי כאמור, אין השטר אכיף אלא אם התנאי התקיים. אולם, אם התנאי אינו מתגלה על פני השטר, אין הוא גורע מזכויותיו של אוחז כשורה. לגבי האוחז כשורה מתבטל תוקפו של התנאי, וזכות האוחז האמור עדיפה. שטר ביטחון הוא, כאמור, שטר, שמסירתו הותנתה בתנאי. הצדדים הסכימו, שהאוחז לא ידרוש את פרעונו, אלא אם יקרה אירוע מוגדר, כגון קיום התחייבות אשר למען הבטחתה נמסר השטר. מאחר שהחיוב שבהתנאה חל רק על הצדדים הישירים, הרי התנאי המתלווה לשטר ביטחון הוא, כי האוחז ישמור אותו בחזקתו ולא יסחר אותו. מובן, שעם היווצר הנסיבות, אשר סוכמו מראש ואשר מתירות את השימוש בשטר הביטחון לשם מימוש הביטון אשר אותו הוא נועד להבטיח, משוחרר האוחז מכל סייג בכל הנוגע לסחרותו של השטר, כמו גם בכל האמור בתביעה על יסודו (ראה גם: ש' לרנר, "שטר-ביטחון וזיכוי חשבון בנק כמתן ערך בשטרות" משפטים, יז (תשמ"ז-מ"ח) 71; מ' מאוטנר, "'שטר בטחון' חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך" עיוני משפט יב (תשמ"ז) 205. מערכת היחסים בין הצדדים שהסכימו על ההתנאה, מעמדו של האוחז כשורה ומהותו של הסיחור או של תביעת הפירעון המשפטית, בניגוד להתנאה, נדונו לא אחת בפסיקתנו ובספרות המשפטית. כך אומר פרופ' א' ברק, בספרו מהותו של שטר (הדפוס האקדמי, תשל"ב) 70: "האוחז בשטר לבטחון בלבד אינו זכאי על פיו כל עוד העסקה, שלבטחונה ניתן השטר, לא נכשלה. החזקתו של האוחז היא כדין, כל עוד זו החזקת 'משמרת'. כאשר האוחז לביטחון ינסה לתבוע על פי השטר לפני כשלון העסקה, הרי במעשהו זה הוא מבצע מעשה גזל כלפי נותן הבטחון. החזקתו אז תהיה שלא כדין, וזכת קנינו בשטר תהיה פגומה. אם העסקה שלבטחונה ניתן השטר נכשלה, מוענקת לאוחז - מכוח ההסכם עם בעל השטר - הזכות לממש את השטר. תביעה על פי השטר, בנסיבות אלה אינה מהווה מעשה גזל כלפי בעל השטר. החזקתו של האוחז לבטחון היא כדין, וזכותו על פי השטר מוכרת". דברים ברוח זו נאמרו גם מפי השופטת בן-פורת (כתוארה אז), בע"א 358/80, בעמוד 833: "המסירה של שטר ביטחון היא, מעצם טיבה וטבעה, 'מסירה-על-תנאי', וזכותו של המחזיק בשטר כזה לממש אותו (כגון על-ידי סיחור או תביעה לפרעונו) קמה, רק אם נתמלא התנאי, והמסירה הופכת עקב כך שלמה". כך גם מאוטנר, במאמרו הנ"ל, בעמוד 206-207: "במקרה הרגיל, השטר אכן נמסר מתוך כוונה של המוסר לחוב על פיו. אולם, לעיתים, יאתרו הצדדים אפשרות, שבמסגרת העיסקה שביניהם יצמח בעתיד חוב כספי של צד אחד כלפי רעהו, כפוף להתקיימותו של תנאי כלשהו. במקרים כאלה, מקום ששטר נמסר לתשלומו של חוב מותה כזה, ניתן להתייחס אל יסוד המסירה של השטר כמתקיים, כפוף להתקיימותו של 'תנאי מתלה'... בדומה לכך (לחוזה הכפוף לתנאי מתלה מ' ש') מקום ששטר נמסר מתוך כוונה להצמיח חבות שטרית, בכפוף להתקיימותו של תנאי - היסוד הנפשי שביסוד המסירה צריך להיחשב כמבטא כוונה של המוסר להצמיח חבות שטרית עתידית, שהיא אמנם תקפה מרגע המסירה, תוך שהחבות תיחשב 'מוקפאת' כל עוד לא התקיים התנאי החולש עליה, ותיעשה 'פעילה' עם התקיימות התנאי. במישור הקנייני, צריכה המסירה להיחשב למתקיימת, כדי להעביר למקבל השטר בעלות בו לא ממועד המסירה, כי אם ממועד התקיימות התנאי, תוך שעד קרות מאורע זה יחזיק בו מקבל השטר כשומר-שכר". והוא מוסיף, שם, בעמוד 208: "אם יתקיים התנאי החולש על החבות השטרית, הרי כשם שאוחז השטר יוכל לגבות על-פיו, כך גם יש לראותו רשאי לסחר את השטר. אולם, אם יסוחר השטר בטרם התברר אם התנאי החולש על החבות שבו התקיים, או אם יסוחר השטר לאחר שהתברר כי התנאי האמור לא התקיים - יוכל הנעבר לגבות מהעושה או מהמושך רק אם יהא אוחז כשורה. במקרה הראשון, עשוי סיחור השטר להכפיף את העושה או המושך לחבות על-פי שטר, שחבותו על-פיו היתה אמורה להיות 'מוקפאת'. במישור הקנייני, מאחר שכל עוד לא התקיים התנאי החולש על החבות, אין הנפרע המחזיק בשטר יכול להיחשב לבעליו - ייחשב סיחור השטר על-ידיו בשלב זה לעשיית עיסקה בנכסי הזולת. במקרה השני, עשוי סיחור השטר להכפיף את העושה או המושך לחבות על-פי שטר, לאחר שחבות זו התבטלה, ולאחר שבמישור הקנייני לא עברה הבעלות בשטר למסחר, ותחת זאת, היה עליו להחזיר את השטר להחזקתו של העושה או המושך. בשני המקרים, ייחשב איפוא העושה או המושך לבעל טענת הגנה, שרק אוחז כשורה יוכל להתגבר עליה". 12. השיק נושא ערעור זה לא נשא רישום כלשהו. סעיף 20(ב) הנ"ל לפקודת השטרות [נוסח חדש] מתייחס, לפי נוסחו, במפורש לכך, שמותר להוכיח שהמסירה הייתה על-תנאי. משמע, הטוען, כי למסירת השיק הוצמד תנאי, עליו הראיה. הטוען כי מסירת השיק הייתה על-תנאי - כאמור בסעיף 20 הנ"ל - חייב להתמודד עם שתי חזקות העומדות למי שתובע על-פי השטר: (א) חזקת המסירה כדין, העולה מהוראותיו של סעיף 20(ג) לפקודה, לפיו שטר שיצא מחזקתו של צד שחתם עליו בתור מושך חזקה שנמסר על-ידיו מסירה כשרה וללא תנאי, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר (ראה ע"א 358/80 הנ"ל; ע"א 665/83 הנ"ל); (ב) החזקה כי התנאי למימוש השטר נתקיים. חזקה זו מעוגנת בפסיקה ונובעת מחזקת התמורה שיסודה בסעיף 29(א) לפקודה. בקשר לחזקה זו אומר השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 333/63 הנ"ל, בעמוד 553: "... אף 'שטרי בטחון' בכלל 'שטרות' המה. חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הבטחון' על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על יו. 'המוציא מחברו עליו הראיה': שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א)". הטעם לחזקה זו הוסבר בע"א 421/74,בעמוד 446, מפי השופט קיסטר: "לו היה מקבל שטר בטחון יכול לממש את זכותו לפרוע את השטר רק אם הוכיח את זכותו מכוח החוזה, כי אז התועלת שאותה התכוונו הצדדים להשיג על ידי נתינת שטר הבטחון היתה מסוכלת". ראה גם: ע"א 358/80 הנ"ל, בעמוד 833-834 לרנר, במאמרו הנ"ל,בעמוד ‎w.e. britton, handbook of the law of bills and ;76 notes (st. paul 2d ed., (1971) 131. בכך, בין היתר, יתרונו של שטר הביטחון על פני זכות חוזית רגילה: יש בו כדי להקל על הנטל הראייתי הרובץ על הנפרע, למקרה שיפרוץ סכסוך בין המושך לנפרע בעקבות הפרת עסקת היסוד על-ידי המושך. בהקשר לחזקה זו גם מתעורר קושי נוסף הניצב בדרכו של המושך: אם התכחש להתקיימותו של התנאי בטענו להעדר תמורה, יכבד עליו העול, שהרי יידרש לסתור ראיה בכתב. אומר על כך ד"ר זוסמן בספרו הנ"ל, בעמוד 113: "אף מקום שמותר לנתבע להוכיח טענה שטען כלפי המסירה, עלול הוא להיכשל בכך עקב הצורך להביא ראיות בכתב, שאינן תמיד מצויות בידו. כאשר הודה הנתבע בשטר שקיבל תמורה, כגון שכתב 'התמורה קיבלתי במזומנים' או אפילו סתם 'התמורה קיבלתי', אין הוא רשאי לסתור הודאתו אלא על ידי ראיה בכתב. אך כפירה במסירה-כדין לעתים אינה אלא כפירה מוסווית בקבלת התמורה. לדוגמה: הנתבע אישר בשטר שקיבל תמורה במזומנים, ואילו טענתו היא שמסר את השטר לבטחון בלבד, הואיל ולא קיבל תמורה, אלא הוסכם שהשטר יבטיח רק חשבון עובר ושב. טענת הגנה זו אינה מתיישבת עם ההודאה בתמורה הכתובה בשטר, ולכן אין מרשים לנתבע להוכיחה אלא על ידי ראיה בכתב, הגם שלמראית עין היא מופנית כלפי המסירה ולא כלפי התמורה". וראה: ע"א 408/54, ע"א 356/58; ע"א 205/61. 13. בשולי הדברים אוסיף, כי במקרה שלפנינו איננה מתעורר השאלה, מה היה הדין לו היה השיק נושא רישום מפורש שהוא ניתן לביטחון. הגישה שבאה לידי ביטוי בבית-משפט זה היא, כי שטר כזה תקף על-אף התנאי שהוצמד למסירתו, ואין ברישום האמור כדי לפגוע בצורתו ובשל כך גם בתוקפו של השטר, וזאת על-אף האמור בסעיפים 3(א) ו-73(א) לפקודה (ראה: ע"א 478/75; ע"א 316/79, מאוטנר, במאמרו הנ"ל, בעמוד 212; א' רוזן-צבי, "טענת קיזוז נגד זכות שטרית" עיוני משפט ז (תשל"ט-תש"מ) 653, 657 הערת שוליים 13). מוכן, שהרישום עלול להשפיע על חזקת האחיזה כשורה של מי שנוטל את השטר, והדברים מובנים. 14. סיכומם של דברים: האמור לעיל מבהיר, כי בית המשפט קמא צדק גם בכל הנוגע לקביעת הנטלים הראייתיים, ולא היה מקום אלא להסיק, כי המערערת לא הצליחה להתמודד אף עם אחת משתי החזקות שתוארו לעיל. 15. בית המשפט קמא לא ניאות לדון בעסקת היסוד, ובנסיבותיו העובדתיות של העניין שלפנינו אכן לא הייתה כל תשתית שיכולה הייתה להצדיק זאת. ממילא אין מקום כ נוסיף ונדון בשאלה, מהי המידה, אם בכלל, בה ניתן להעלות טענות הגנה אישיות בין הצדדים הישירים לשטר בעת התביעה על פיו. בנושא זה קיימות גישות שונות, שאין צורך להכריע בהן עתה (ראה, מחד גיסא, פרופ' ברק, בספרו הנ"ל, בעמוד ‎j.b. byles, on bills ;53-52 (of exchange (london, 26th ed., by f.r. ryder and others, 1988 230-229; ע"א 721/82, בעמוד 725), ולעומת זאת, פרופ' רוזן-צבי, במאמרו הנ"ל,בעמוד 658-659, 666, ולרנר, במאמרו הנ"ל, בעמוד 96). 16. אשר על כן דעתי היא, כי אין כל מקום להתערבותנו בהכרעתה של הערכאה הראשונה, והייתי דוחה את הערעור. המערערת תישא בהוצאותיה של המשיבה בסכום של 6,000 ש"ח ליום מתן פסק דין זה. השופט ת' אור: אני מסכים. השופט י' קדמי: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. עיכוב הליכים