1. מדובר בשתי תביעות שאוחדו ואשר בהן עתר הבנק התובע, בסדר דין מקוצר, לחייב את החברות הנתבעות 1 ו- 2 ואת בעלי המניות והמנהלים , נתבעים 3 ו- 4, בתור ערבים, לשלם לבנק סכומים שונים אשר ניתנו בשעתו לחברות הללו בתור אשראי והלוואות. אף שהתביעות הוגשו בנוסח הסטנדרטי הנהוג בהגשת תביעות של הבנק כנגד לקוחותיו, וסיפור המעשה לא פורט על ידו, אין חולק שמקור החובות הנטענים, הוא הלוואות שניתנו במסגרת הקרן לעידוד עסקים קטנים (להלן: "הקרן"), אשר נועדה לסייע לעסקים כדוגמת הנתבעות אשר עסקו בהפקת קבצי מחשב גרפיים, וחפצו לגייס אשראי על מנת לרכוש ציוד לניהול העסק. כאשר הוגשו הבקשות לרשות להתגונן מטעם הנתבעים כולם, הוצגה אמנם, בחצי פה, גם הגנה לכאורית מטעם החברות, אולם, כפי שהתנהלה חזית המחלוקת בביהמ"ש, וכעולה מסיכומי הנתבעים עצמם, מתמקדים הם בטענות ההגנה של הערבים, נתבעים 3 ו- 4, ואין עוד צורך להזקק לטענות שהועלו על ידי החברות, ודין התביעות כלפיהן להתקבל, אף שהנפקות המעשית של מתן פסק דין נגדם, כנראה אינה רבה. 2. טענת ההגנה של הנתבעים – הערבים, מבוססת על כך שלדבריהם הוצג בפניהם מצג העומד בבסיס נכונותם לחתום על כתבי הערבות לחובות החברות, ועל פי מצג זה, מתוך כלל ההלוואות שינתנו במסגרת הקרן הנ"ל, מחצית בלבד תהיה בערבות אישית של הנתבעים, והמחצית השניה, תהיה בערבות המדינה, אשר היא שתפרע חלק זה של ההלוואות לידי הבנק, היה והחברות לא יוכלו לעמוד בהחזרי החוב. הנתבעים טוענים כי תביעת הבנק כלפיהם להחזר מלא של חובות החברות, תוך הפרת ההבטחה והמצג שלעיל, אינה יכולה לעמוד, ולא זו בלבד שאינם ערבים לאותה מחצית שלגביה הובטח להם כי המדינה ערבה לה, אלא שכתבי הערבות שנחתמו, לשיטתם תחת רושם המצג המטעה, בטלים ומבוטלים ואין להם תוקף כלל, באורח המאיין כליל את ערבותם ומפטיר אותם מכל חבות אישית כלפי הבנק. טענות נוספות של הנתבעים ביחס לכתבי הערבות, נוהל ההחתמה עליהם, ליקויים שונים שמצאו בהתנהלות הבנק, ובעריכת חישוביו, נועדו אך לתמוך ולחזק את התיזה המרכזית של הגנתם ולהקנות לה אמינות וחיזוק, ואין לראות בטענות אלה, שגם לא היו נשוא הבר"ל, וממילא לא ניתנה בגינם רשות להתגונן, משום טענות הגנה עצמאיות ונפרדות הטעונות בירור והכרעה בתור שכאלה. 3. הנתבעת 1 ניהלה בסניף דימונה של הבנק התובע, חשבון שמספרו 163910, והנתבעת 2 ניהלה שם חשבון שמספרו 150460. הנתבעת 1 קיבלה בחשבון קו אשראי מיום 11.03.94, על סך 100,000 ₪, והלוואות - על סך 22,980 ₪ מאותו יום, על סך 67,440 ₪ מיום 18.04.94, ועל סך 59,580 ₪ מיום 25.07.94. הנתבעת 2 קיבלה בחשבון קו אשראי מיום 02.08.92 על סך 25,000 ₪, והלוואות – על סך 316,602 ₪ מאותו יום, על סך 11,826 ₪ מיום 10.11.92, ועל סך 145,584 ₪ מיום 10.11.92. כתבי הערבות, שהם כתבי ערבות סטנדרטיים להבטחת כל חוב ללא הגבלה בסכום, נחתמו על ידי הנתבעים כערבים, ביחס לנתבעת 2 ביום 05.08.92, וביחס לנתבעת 1, חתם מר לאוב, נתבע 3 ביום 11.03.94, ומר אידלמן, נתבע 4, ביום 14.03.94. כאשר ההלוואות, או חלקן, לא נפרעו במועד על ידי החברות, והוצגו לפרעון מיידי על ידי הבנק, הוזרמו היתרות הרלוונטיות לחשבונות העו"ש, ויתרות אלה בצירוף החובה השוטפת בחשבונות, מהווים את סכומי התביעה בהליכים נשוא תיק זה. ת.א 335/98, כנגד הנתבעת 1 והערבים, הוגש על סכום של 313,663 ₪ נכון ליום 01.01.9, ואילו ת.א 336/98 כנגד הנתבעת 2 והערבים, הוגש על סכום של 357,155 ₪, נכון לאותו מועד. כמובן שסכומים אלה כוללים ריבית, לרבות ריבית פיגורים וחריגה, המחושבת עד יום הגשת התביעה. 4. כאמור, האשראי וההלוואות ניתנו לחברות במסגרת פרויקט הקרן לקידום ועידוד עסקים קטנים, וכדי להבין נכונה את טענת הנתבעים בדבר מצג השווא או ההטעיה שלטענתם הביאו אותם לחתימת ערבותם האישית, יש להקדים ולהבין את נוהל מתן ההלוואות במסגרת הקרן ואת הנפקות האמיתית של ערבות המדינה להלוואות או חלקן. ערבות המדינה מעוגנת במסמך החשב הכללי, אשר אושר והוסכם על ידי הבנק, מיום 14.06.93 (נ/6 למוצגי הנתבעים). המדינה הצהירה כי היא מעוניינית בעידוד הצמיחה במגזר העסקי בדרך של העמדת אשראי לעסקים קטנים, ולפי שבנק דיסקונט הסכים להשתתף בפרויקט, מוכנה המדינה לערוב לעד 40% מסך האשראים וההלוואות שינתנו לאותם עסקים על ידי הבנק, בכפוף לתנאים הנקובים במסמך הנ"ל ושהפכו למוסכמים ומקובלים על ידי הבנק. יצוין שלפי תנאי הקרן, על העסק המבקש אשראי, להעמיד 20% מהסכום הכולל של תכנית ההשקעה הכלכלית שגיבש, ממקורותיו הוא, ואז זכאי הוא למימון יתרת 80%. משמע – ערבות המדינה בהיקף 40%, היא למעשה ערבות בגין מחצית האשראי הבנקאי שינתן לעסק. אולם, ערבות המדינה, כעולה מההסכם הנ"ל שבין המדינה לבנק, אין בה בכל דרך לפטור את העסק או את הערבים לחיוביו מכל חוב שהוא כלפי הבנק, ותכלית הערבות, להבטיח את כספי הבנק המוזרמים לצורך זה, להפחית את הסיכון והחשיפה שהבנק נושא בהם במתן האשראי, ובדרך זו, לתמרץ ולעודד את הבנק ליתן אשראי גם במקום שאחרת היה הבנק מהסס לעשות זאת משיקולים של סיכון כספו, באשר, מטבע הדברים, מתן אשראי לעסק חדש ומתפתח, כרוך בנטילת סיכון לא קטן. העסק נוטל ההלוואה, נהנה בעקיפין בלבד מקיום ערבות המדינה, בכך שהוא מקבל אשראי ממוסד בנקאי אשר כרגיל, ואלמלא ערבות המדינה, אפשר שלא היה נכון כלל להעמיד את אותה ההלוואה, או שהיה מתנה את נתינתה בבטחונות נוספים ומוצקים יותר מאלה שהבנק הבטיח להסתפק בהם על פי ההסכם עם המדינה. על פי סעיף 2 של נ/6, שכותרתו "בטחונות", הותנה תוקפה של ערבות המדינה בכך שלהבטחת פרעון האשראי, יקבל הבנק מהלווה את הבטחונות המפורטים בסעיף "ואלה בלבד" – משמע, הבנק מתחייב ליטול מהלווה בטחונות מסויימים, אך מאידך, מתחייב שלא לדרוש ולא להכביד מעבר לאותם בטחונות, המוגדרים כך: ”א. שעבוד ראשון בדרגה על הנכסים הקבועים של התכנית שהבנק מימן בערבות המדינה. ב. לגבי לווה שהוא תאגיד – גם שעבוד שוטף בדרגה אפשרית על נכסי העסק וערבות אישית של בעלי העסק על לפחות מלוא סכום ההלוואה” להבהרת האמור, יצוין שעל פי המוצג נ /7 של הנתבעים, כללים למתן אשראים בערבות מדינה מהקרן לעידוד עסקים קטנים, אשר הותקנו על ידי החשב הכללי, מיועד האשראי שינתן לעידוד העסקים הקטנים, בעיקר למימון רכישת ציוד, וציוד זה הוא אותם "נכסים קבועים של התכנית", שאותם יש לשעבד כחלק ממערך הבטחונות לבנק. הפיסקה החשובה לענייננו מתוך מסמך ערבות המדינה, היא כמובן זו העוסקת בחובת הבנק ליטול מבעלי העסק ערבות אישית "על לפחות מלוא סכום ההלוואה", כתנאי לעצם הערבות של המדינה כלפי הבנק בגין מחצית אותה הלוואה. כבר כעת ניתן לראות בבירור שערבות המדינה בשום אופן אינה באה במקום ערבות מלאה וגורפת של בעלי העסק בגין מלוא סכום ההלוואה, ולהיפך, הבנק רשאי על פי הניסוח הנ"ל, אף לחייב את הבעלים לערוב לסכומים שמעבר לסכום ההלוואה הבסיסי (ככל הנראה הכוונה לכיסוי ריביות, עמלות, הוצאות וכו' אשר הבנק מעונין להבטיח את עצמו גם בגינן מעבר לקרן ההלוואה ומנגנון הצמדתה). על פי הסכם ערבות המדינה, כאשר העסק אינו מצליח לסלק כלפי הבנק את ההלוואות על פי לוח ההחזרים שהתחייב בו, אזי, רשאי הבנק, לאחר שהתרה בלווים, לדרוש מן המדינה להפקיד את הסכומים הרלוונטיים, על פי ערבותה, וזאת בפקדון התלוי ועומד עד אשר הבנק יוכיח כי נקט בכל הצעדים הדרושים לגביית החוב מן הלווה עצמו לאמור: ”הפקידה המדינה סכומים כלשהם כפקדון בבנק, ינקוט הבנק בכל הצעדים הדרושים לגביית החוב, לרבות נקיטת הליכים משפטיים כנגד הלווה ומינוי כונס נכסים או מפרק, הכל כמקובל אצלו...הסכימו המדינה והבנק על סיום הליכי הגביה על ידי הבנק, תשמש יתרת הפקדון לתשלום התחייבויותיה של המדינה לפי ערבות זו לגבי הלווה, וזכויות הבנק כלפי הלווה בגין האשראי, יועברו למדינה” משמע – בעלי העסק (במקרה שלנו – הנתבעים), ערבים כלפי הבנק על מלוא סכום ההלוואה, ובמקרה של חדלות פרעון של העסק, הבנק חייב לנקוט כלפיהם את כל הליכי הגביה המקובלים והדרושים לגביית החוב, ואם נכשלו מאמצים אלה והבנק קיבל את כספו באמצעות ערבות המדינה, אזי, חשופים בעלי העסק כלפי המדינה אשר באה בנעלי הבנק ורשאית אף היא לנקוט בצעדים כדי לגבות את אותם כספים מהלווה וערביו. הנקודה החשובה לעניננו, והיא עולה בבירור מן המסמוך הנ"ל, היא שמעבר לאותו יתרון שצוין, קרי, אפשרות קבלת אשראי במקום שאלמלא כן, אולי היה קשה יותר לקבלו, אין לערבים להלוואה, שום הטבה או יתרון בקיום ערבות המדינה לחלק מן ההלוואה, והם חשופים לפעולות גביה ומימוש לפחות כשם שחשוף לכך כל ערב "רגיל". (השימוש בתיבה "לפחות" אינו מקרי, שכן, בהחלט יתכן שהערבים "שלנו", אף חשופים יותר מערבים רגילים, שהרי ההבנק מחויב כלפי המדינה לנקוט הליכי גביה ומימוש, ועליו להוכיח זאת כתנאי למימוש ערבות המדינה, כך שהמוטיבציה והצורך למצות את ההליכים כלפי הערבים הללו, רבים). זהו אם כן מצב הדברים לאשורו, על פי מערך הסכמי כתוב מפורש וברור, שנעשה בין המדינה לבין הבנק, ואשר אין חולק כי הנתבעים של הליך זה, לא היו חלק ממנו ולא צד לו וכי לא הכירו ולא היו מודעים לתוכנו המדויק. 5. יש לבחון, כעת, האמנם הוטעו הנתבעים לחשוב אחרת, והאם הוצג בפניהם מצג שונה מן המצב לאשורו, כפי שתואר לעיל, ביחס למהותה של ערבות המדינה והשלכתה על ערבותם האישית של הנתבעים והיקפה. אין חולק שהנתבעים חתמו על כתבי ערבות רגילים ושגרתיים לחלוטין אשר כותרתם "כתב ערבות להבטחת כל חוב ללא הגבלה בסכום". הנתבעים אינם טוענים כי מדובר במסמכים שלא קראו או שלא הבינו את תוכנם בעת החתימה, אלא שהובהר להם שמדובר אך בעיגון מה שסוכם עמם ומה שהוצג בפניהם, וכי חתימתם על המסמכים הללו, כפופה לחלוטין לסיכומים ולמצגים שהוצגו בפניהם, אף אם כתבי הערבות אינם מפרשים תניות חיצוניות אלה. בכך שונה מצבם של הנתבעים מזה של אלה הטוענים כי לא קראו או כי לא הבינו את תוכנו של המסמך שעליו חתמו, ואשר ביחס אליהם, קיימת פסיקה ענפה הקובעת כנגדם חזקה שלפיה מי שחתם על מסמך, עשה זאת תוך הכרת תוכנו והבנת האמור בו. אין זו גם טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, אשר העלאתה אסור על פי סעיף 80 של חוק הפרוצודורה האזרחית העותומני, וסיווגה הנכון הינו זה של "חוזה נספח", אשר יש "לקוראו" או לבחון אותו ביחד עם המסמך הכתוב, ולראות בשניהם יחד את ההתקשרות הכוללת המחייבת את הצדדים. בענין דומה, נפסק על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל אביב (ע.א 4446/98 ליאור שכטר נ' תעשיות מזון תנובה ואח', פסק דין מיום 18.05.00, הרכב השופט גולדברג אב"ד, צורף לסיכומי הנתבעים), שם נטען כי המערער חתם על חוזה מסוים מתוך הסתמכות על מצב דברים והבטחות שניתנו על ידי אחד בשם גלבוע. ביהמ"ש המחוזי מתייחס לטענה, שכמותה מעלה גם בפני ב"כ הבנק, על כי אין להתיר טענה על מצג בעל פה מול המסמך הכתוב, ואומר כדלקמן: ”מר גלבוע הוא זה שלטענת המערער, הציג בפניו את המצב והבטיח לו את ההבטחות אשר שימשו יסוד להחלטתו של המערער לחתום על החוזה עם המשיבים...לדעת הערכאה הראשונה, עמד המערער בפני מכשול בלתי עביר, שכן הוא חתם על חוזה בכתב, שהוא ברור ומפורש... קביעתו של השופט הנכבד היא שההבטחות של מר גלבוע שניתנו "מאחורי החוזה", אינן יכולתו לעמוד מול הוראותיו ומול התוספת להסכם...דעתנו שונה מדעתו של בימ"ש קמא. לנו נראה כי לא ניתן לקרוא ולפרש את ההסכם והתוספת שנכרתו בין בעלי הדין, ללא הנתון שנמסר למערער על ידי גלבוע לפיו מחזור המכירות אמור לעמוד על מליון וחצי ₪. נתון זה עומד ביסודה של ההתקשרות, והוא זה שהמריץ את המערער להתקשר בהסכם עם המשיבה 1. גם אם הנתון האמור לא נקבע במפורש בהסכם, אין להתעלם ממנו בבואנו לקבוע את התכלית הכלכלית והעסקית שלו...לנו נראה כי מה שהוסכם בין גלבוע למערער... יש לראות בו חוזה נספח לחוזה שנכרת בין הצדדים...כבר נפסקה הלכה כי חוזה נספח כשמו כן הוא. בראש ובראשונה הוא חוזה העומד בפני עצמו לכל ענין ודבר. יחד עם זאת, הוא חוזה מוקדם לעשיית חוזה אחר, אליו הוא נספח, ולצידו הוא עומד כטפל למטרתו העיקרית, ושני החוזים יחד, מהווים את העסקה כולה שבין הצדדים. יש לראות בחוזה נספח מכשיר מועיל לאיכוף הבטחות שנועדו להיות מחייבות, במיוחד באותם מקרים כאשר חוזה בכתב נעשה על סמך מצג בעל פה...” דברים אלה, בשינוי המחוייב, יפים גם לענייננו, ואני מאמץ, בכל הכבוד, את גישת כב' ביהמ"ש המחוזי כפי שהובאה לעיל. לענייננו, פרוש הדבר שאם הצליחו הנתבעים להראות שקודם או במקביל לחתימת כתבי הערבות, הובטחו להם הבטחות או הוצגו בפניהם מצגים שכתבי הערבות כפופים אליהם, שוב לא יעמוד סעיף 80 לחוק הפרוצודורה העותומני כמכשול בפני הטענה, והם יהיו רשאים להשמע בה. אם אשתכנע שאלה פני הדברים, מדובר יהיה ב"חוזה נספח" המשלים את כתבי הערבות הסטנדרטיים, ואזי, נצטרך לבחון את נפקות הדבר והשלכתו על תוקפם של כתבי הערבות, לאור טענות הצדדים כפי שהועלו. 6. מכאן יש לעבור ולבחון האם הרימו הנתבעים את נטל ההוכחה על כי מתן ערבותם האישית להלוואות, נעשה מתוך הבטחה או מצג כי הערבות מוגבלת למחצית האשראי הניתן בלבד ואילו מחציתו השניה, מובטחת בערבות המדינה בלבד, מעבר לשעבוד הרכוש. הנתבעים משתיתים את טענתם, ברמה העובד תית, על שני אדנים, האחד - עדותם הנחרצת כי מנהל סניף הבנק דאז, שלימים הלך לבית עולמו, מר לונדנר ז"ל, אמר להם מפורשות כי ערבותם מוגבלת למחצית סכום האשראים וההלוואות והמדינה ערבה בגין היתרה, והאדן השני – מסמכים – לרבות פרסומי הבנק וחוזרים שהופצו על ידו – שאף מהם לטענת הנתבעים עולים או משתמעים הדברים הללו. בכל האמור בשיחות הנתבעים עם מר לונדנר ז"ל, מדובר בעדותם של ה"ה לאוב ואידלמן על שיחות שקויימו בלא נוכחות צד שלישי, ואשר הבנק לא יכול היה להביא כנגדה עדות הזמה ממשית, בשל פטירתו של העד שיכול היה להאיר את הסוגיה מבחינת התובע. הנתבעים חזרו, בנחרצות ובעקביות, לכל אורך ההליך, החל משלב הרשות להגן והתצהירים שניתנו שם, ועד מתן העדויות בשלב ההוכחות, על גרסתם הבסיסית לנדון, ובניסוחים זהים או דומים בעיקרם. כך למשל מעיד מר לאוב (עמ' 6 מיום 26.11.01): ”הדברים על ידי לונגנר (כך במקור), נאמרו יותר מפעם אחת שאנו ערבים רק לחצי... איני זוכר שמישהו חיצוני שמע את זה. דבריו היו מאוד פשוטים וברורים, הוא גם הסביר שיש הבדל בין מצב רגיל שאדם ערב לכל הסכום לבין המצב כאן שהוא מיוחד ואנו ערבים רק לחצי הסכום” ואילו מר אידלמן מעיד (עמ' 8 מיום 24.04.01): ”לודנר (כך במקור), אמר בבירור שאנו ערבים לחצי ההלוואה ואילו המדינה ערבה ליתרה. הוא דיבר במילים ברורות” הנתבעים טוענים כי אותה הבטחה חלה במלואה גם על ההלוואות הנוספות שניתנו בשלב השני של מתן האשראי, וברור היה להם, שכל כתבי הערבות מוכפפים לסיכומים הללו כפי שתוארו. כהגדרת מר אידלמן (עמ' 7 מיום 24.04.01): ”נכון שחתמתי גם על כתב ערבות להבטחת כל חוב. מבחינתי, הכל היה מוכפף לסיכומים עם מר לודנר. נכון שבכתבי הערבות המתמדת אין אזכור של ערבות מדינה. אנו חתמנו על מה שפקידי הבנק נתנו לנו ולא חשבנו שניתנו משהו שונה מהסיכום. אמרו לנו לחתום פה ופה וחתמנו” אם בכך בלבד היה מתמצה המערך הראייתי שמטעם התובעים, קשה היה לקבל את גרסתם אשר אין לה זכר בכתבי הערבות ואשר גם לפי טענתם של הנתבעים, לא עוגנה אי פעם במזכר או במכתב או במסמך שנערך בזמן אמת. אולם – מתברר כי במסמכים המהווים את הרובד השני של מערך ראייות הנתבעים, אכן יש תימוכין של ממש לגרסתם, ולמען האמת, כל קורא סביר של החומר, יכול להגיע לאותה מסקנה ולאותה אמונה שאליה הגיעו הנתבעים, לגרסתם, אף מבלי שתווסף לכך אמירה של פקיד הבנק או מנהלו. המוצגים נ/8 ו- נ/5א, הם מסמכים שלפי עדות הנתבעים, קיבלו מהבנק טרם קבלת ההלוואות, ואשר עמדו לנגד עיניהם בעת החתימה על כתבי הערבות (אידלמן עמ' 8 מיום 24.04.01 ש' 8-9). נ/5א, הוא פרוספקט צבעוני שהופץ על ידי הבנק על מנת להזמין את ציבור יזמי העסקים הקטנים לבוא ולקבל אשראי מן הקרן,ובדף הראשון הכותרת היא: ”בערבות המדינה – עד 500,000 ש"ח” ובגוף הפרוספקט נאמר בין השאר: ”האשראי ינתן לך בערבות חלקית של המדינה – כנגד שעבוד הנכסים או הציוד שנרכשו במימון הקרן, כנגד שעבוד שוטף בדרגה האפשרית ובערבות אישית של בעלי העסק...” מה טעם ראה הבנק לציין ולהדגיש בעלון הפרסומי המיועד ללווים פוטנציאלים את העובדה שהמדינה ערבה כביכול להלוואות, כאשר אנו יודעים שערבות המדינה, היא ביחסים שבינו לבין הבנק בלבד, ואין היא מעלה או מורידה כהוא זה מהערבות האישית של בעלי העסק כלפי הבנק? האם בעל עסק סביר אינו יכול להבין מפרוספקט זה שהמדינה חולקת עמו את הסיכון של קבלת האשראי לפיתוח העסק, ונוטלת על כתפה את מקצת הערבות? המסמך נ/8 כולל שני עמודים והוא מציג במפורט את מטרות הקרן ונהלי קבלת ההלוואות באמצעותה, כאשר אנו מוצאים שם את האמירות הבאות: ”בנק דיסקונט בשותפות עם ממשלת ישראל וקלרידג' הקים קרן הלוואות לעסקים קטנים. בנק דיסקונט הקציב לצרכי ההלוואות מאה מליון ₪ ואילו הממשלה ע רבה ל- 40 אחוז מסכום ההלוואות. ההסכם יאפשר ניצול הערבות עד ל- 31.08.92” כאן יש להדגיש, כפי הצריך להליך שלפנינו, שהבנק (אשר אמנם אינו חתום על החוזר, אך הלוגו שלו מופיע בכל עמוד, לצד הלוגו של שותפים אחרים בהקמת הקרן – הסוכנות היהודית וקלרידג' בע"מ), מציג את המדינה כשותפה להקמת הקרן, כערבה לחלק מההלוואות ולכך מתווסף הניסוח התמוה, שלא לומר רשלני, שלפיו ניתן "לנצל הערבות", עד תאריך מסוים. הפיסקה בנ/8, העוסקת בתנאי ההלוואה, מפרטת את הבטחונות הנדרשים מן הלווים באופן לאקוני ביותר ונאמר רק: "בטחונות ברמת העסק וערבויות אישיות", כאשר ניסוח זה חוזר במדויק גם בפסקה שעניינה "דרישות מהיזם". סבורני, שבעיני קורא סביר של הטקסט הנ"ל מצטיירת תמונה שלפיה המדינה ערבה בפועל לחלק מההלוואות ואותו קורא, רחוק יהיה מלהבין את מה שאנו יודעים כיום אך אינו מצוין בין במשרין ובין בעקיפין במסמך גופו – שכלפי בעלי העסק אין משמעות ואין נפקות לערבות המדינה שהמסמך כה משתבח בה. אם לא די בכך, ראוי לעיין, כדוגמא, בטופס הבקשה להקצבת קו אשראי בחשבון 163910 (חשבון הנתבעת 1), אשר נחתם ביום 11.03.94, ושם בסעיף 5 מולאו בכתב יד פרטי הבטחונות שישמשו את הבנק לצורך מתן האשראי, וכך נאמר: ”ערבות מדינה שעבוד שותף (הטעות במקור) ערבות בעלי המניות ” שוב – ובעקביות – נוצר מצג, והפעם גם חזותי שערבות המדינה היא בטוחה שוות דרגה ומשקל לרעותה, ערבות בעלי המניות, ולצד בטוחות אלה, תרתי משמע, מצוי השעבוד הנכסי. נזכיר פעם נוספת – לאשורם של דברים, ספק אם בכלל היה מקום להזכיר את ערבות המדינה בפרק הבטחונות הזה, משום שביחסים שבין הבנק לבין החברה הלווה, ערבות בעלי המניות והשעבוד היו אמורים להיות הבטוחות הבלעדיות והמלאות לכיסוי כל סכומי האשראי שינתנו, ואילו ערבות המדינה היא אך גיבוי לטובת הבנק אם יתקל בקושי במימוש הערבויות האישיות והשעבוד. המסמוך שתואר לעיל, לא רק שאינו מבהיר ומסביר לקורא את מצב הדברים האמיתי באשר לאופי ערבות המדינה, אלא להיפך, תומך ומחזק אצל אותו קורא, ואולי אף יוצר מלכתחילה, את האמונה כאילו מדובר בערבות מדינה על חלק מההלוואות כאשר רק היתרה מובטחת בערבות אישית. כאשר פרסומים פומביים של הבנק, ומסמכים שנערכו על ידו, תומכים בגרסת הנתבעים ביחס למצגים שהונחו בפניהם טרם חתימת הערבויות, יש בכך חיזוק חיצוני ניכר לטענתם כי אלה היו פני הדברים כפי שהוצגו בפניהם בשיחות עם מר לונדנר ז"ל, ולפי שאין מקום ואין צורך לקבוע כי מנהל הסניף המנוח, חלילה מסר לנתבעים ביודעין הסברים או מידע שגויים ולא נכונים, די שאקבע כי סביר מאוד שמר לונדנר עצמו פירש את המסמכים והבין מתוכם את אשר כל קורא תמים ורגיל יכול לקרוא בהם, וזהו המסר שהעביר גם לנתבעים. כפי שצוין לעיל, אותו מסר, ואותה פרשנות מסתברת והגיונית של הכתוב, לא שיקפה את המצב לאמיתו, ועמדה בסתירה לתנאי הסכם ערבות המדינה כפי שנכרתו בין המדינה לבין הבנק התובע, שעה שאותם תנאים לאשורם, לא היו בידיעת הנתבעים ותוכנו האמיתי והמדויק של אותו הסכם, לא הובא בפניהם. 7. מכל המקובץ – אני מקבל את טענתם הבסיסית של הנתבעים כי חתימת כתבי הערבות האישית על ידם, נעשתה בעת שסברו, על יסוד הסברי הבנק והמצגים שניתנו להם, שערבותם מוגבלת כדי מחצית סכומי ההלוואות והאשראי שינתנו לחברות שבשליטתם, ואילו היתרה מובטחת בערבות המדינה בלבד, מעבר לשעבוד הציוד. 8. כעת יש להכריע בשאלה הקריטית מבחינת הנתבעים, וגורל התביעה נגדם, והיא השאלה, מה הנפקות המשפטית ומה התוצאות האופרטיביות הנודעות לקביעה שלעיל. כדי להכריע בכך, יש לאתר את ה"משבצת הנורמטיבית", שבגדרה מצויה טענתם של הנתבעים, ולגזור מכך את הנפקויות המתחייבות. לשיטתם של הנתבעים, טענתם משתבצת אל תוך הוראת סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, משמע קמה להם הזכות לבטל את החוזה, ולענייננו – כתב הערבות, ואזי לא תהיה תקומה לתביעת הבנק כלפיהם הנסמכת על כתבי ערבות אישית שנתנו. סעיף 15 הנ"ל, מורה כי – ”מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה. לענין זה "הטעיה" – לרבות אי גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי נסיבות, היה על הצד השני לגלותן. ” הנתבעים לא יוכלו להסמך על הוראה זו, וממילא לא יהיה צורך להזקק לשאלה אם ביטלו כדין את הסכמי הערבות, שכן, מצאתי כי לא הראו ולא שכנעו בקיומו של יסוד חיוני להקמת עילה על פי סעיף זה, והוא הדרישה שההתקשרות בחוזה תהיה נובעת וקשורה בקשר סיבתי להטעיה הנטענת. לענין זה, נאמר בע.א 280/87, קופלמן נ' בינקין ואח', פד"י מג חלק 2, עמ' 753 בעמ' 757-758 (כב' השופט מלץ) : ”אחד מיסודות עילה זו, הינו קיום קשר סיבתי בין ההטעיה לבין כריתת החוזה. במקרה שנטענת הטעיה באי גילויין של עובדות... חייב התובע להוכיח כי הטעות שנגרמה על ידי אי הגילוי, היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה, או במילים אחרות, כי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו, לא היה מתקשר... על הטוען לביטול לספק הסבר סביר ומתקבל על הדעת מדוע לא היה מתקשר בעסקה, לו היה ידוע לו הדבר שלא התגלה...” בענין שלפני, היה על הנתבעים לשכנע את ביהמ"ש כי לא היו חותמים על כתבי הערבות לו ידעו שהם חלים על מלוא סכומי ההלוואות, ולתת "הסבר סביר ומתקבל על הדעת" מדוע היו נמנעים ממתן הערבות במקרה זה. אף שהנתבעים אכן ניסו לטעון ולהראות דברים אלה, לא צלחה המשימה בידם והם רחוקים מלשכנעני באמיתות הטענה. איני מוכן לקבל ולהאמין שכאשר מדובר היה במתן אשראים בסכומים כוללים של עשרות ומאות אלפי ₪, וכאשר עקרונית מוכנים הנתבעים לתת ערבות אישית לכספים שתקבלנה החברות מהבנק, אזי השיקול המכריע מבחינתם, הוא גובה ערבותם, כאשר בכל מקרה, גם מחצית הסכום, תהיה משמעותית ביותר ובסדרי גודל של עשרות או מאות אלפי ₪. גרסת הנתבעים במישור זה, נראית מאולצת ובנויה בדיעבד כדי להשתבץ אל תוך דין ההטעיה ונפקויותיו המיטיבות עם טענות הנתבעים כיום. יש לזכור שמתן ערבויות אישיות, היה תנאי בלתו אין לקבלת ההלוואה בתנאים אטרקטיביים מכספי הקרן ובלעדי הערבות, כל הפניה אל הקרן ומימון פיתוח העסק מכספיה, היה יורד מן הפרק. מעיד למשל מר לאוב (עמ' 4 מיום 26.11.01): ”לשאלה אם היינו מוותרים על כל הענין לו ידענו שאנו ערבים על כל ההלוואה, התשובה שאז היה המצב כאילו לקחנו הלוואה בכל בנק אחר ולא היה יתרון לבנק דיסקונט. לא פנינו לשום בנק אחר מלבד דיסקונט. אם אתה אומר לי שהריביות היו יותר נמוכות ובכל מקרה היה כדאי לקחת את ההלוואה יותר מהלוואה בנקאית רגילה, אני משיב, אין ספק שהתנאים האטרקטיביים גרמו לכך שנבקש את ההלוואה...לא בדקנו אפשרות לקבל הלוואה ממקום אחר רק כנגד שעבוד ציוד, כי ידוע לי שערבות אישית דורשים בכל מקום... לא היינו מקימים את העסק ולוקחים ההלוואה לו ידענו שאנו ערבים על מלוא הסכום ולא על מחציתו... לשאלה מדוע כה חשוב היה להיות ערב רק לחצי, כאשר לדבריך, לא היה לנו אפילו את החצי להחזיר, התשובה, קודם כל שכאשר לוקחים הלוואה, מקווים שהכל יהיה בסדר ונוכל להחזיר ומר לונדנר אמר שיהיה הרבה הצלחה, אבל בכל מקרה אמר לי שאם תהיה בעיה ולא נוכל לעמוד בהחזרים, חצי יהיה ערבות המדינה” האמירות שלעיל, אינן עקביות, ואף מכילות סתירה פנימית בנקודות שונות, וכאמור, אין ההסבר שניתן משכנע כלל ועיקר ואיני מאמין שקיים היה קשר סיבתי בין עצם חתימת הערבויות לבין הטעות שטעו הנתבעים לחשוב, בשל מצגי הבנק, כאילו הם ערבים רק למחצית ההלוואות. מאחר שראינו שדרישת הקשר הסיבתי היא יסוד חיוני לעילה על פי סעיף 15 לחוק החוזים חלק כללי, ויסוד זה לא התקיים בענין הנדון, אין תחולה לדין ההטעיה בפרשה שלפנינו. המשבצת הנורמטיבית הנכונה והישימה לטעמי, היא זו של דיני תום הלב והדרך המקובלת הנדרשים בשלב הטרום חוזי (סעיף 12 לחוק הנ"ל), ובשלב קיום החוזה והעמידה על זכויות הנובעות ממנו (סעיף 39 של החוק). התנהלות הבנק כפי שמצאתי לקבוע אותה עובדתית בפסק דין זה, בהקשר למצגים שניתנו לנתבעים, גם אם לא נעשתה בכוונת מכוון להטעות או לתת מידע בלתי מדויק ללקוח, למצער מהווה התנהגות שלא "בדרך מקובלת" במו"מ שהבנק צד לו, שהרי מעבר לדין הכללי ולחובות תום הלב הרגילות שבגדרו, נקבעה עבור הבנקים נורמת התנהגות ספציפית ומעוגנת בדין, כאשר חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א – 1981, קובע, בסעיף 3, שכותרתו "איסור הטעיה", בין היתר כי – ”לא יעשה תאגיד בנקאי – במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת – דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח” ובין העניינים המפורטים שם, והראשון שבהם הוא "המהות והטיב של השירות". כפי שעולה מלשון הסעיף, ולכך סימוכין בפסיקת ביהמ"ש העליון (אם כי הדברים אמורים בפסק הדין "ליפרט", ופסק דינו של כב' הנשיא דאז שמגר, נותר אז במיעוט), אין בסעיף 3 של החוק, דרישה להטעיה בפועל, ודי בכך שהמעשה "עלול" להטעות, ואף אין דרישה להטעיה בפועל אשר הניעה את המוטעה לפעולה כלשהי (ראה ע.א 1304/91, בנק טפחות נ' אלן ליפרט, פד"י מז 3 309). חוק הבנקאות (שירות ללקוח), אינו קובע סנקציה לטובת הלקוח אשר כלפיו הופרו הוראותיו, מלבד הקביעה כי מותר ללקוח לתבוע במקרה זה, פיצויים כאילו מדובר בנזק שנגרם תוצאה מעוולה על פי פקודת הנזיקין. סנקציה זו, כמובן אינה רלוונטית בהליך שלפני, אולם, אין לי ספק שכאשר אנו באים לקבוע מה הן נורמות ההתנהגות הראויות, המקובלות, ותמות הלב, שמוסד בנקאי צריך לפעול על פיהן, הרי הקריטריונים הללו שבחוק זה, יכולים לשמש אינדיקציה חשובה וברורה. בענייננו, נקל לקבוע, שכאשר הבנק, כפי שקבעתי, גרם לנתבעים, במעשה ובמחדל, שלא להבין נכונה את מהותה וטיבה של הערבות האישית שעליהם לתת, הרי בעשותו כן, פעל הבנק שלא על פי אמות המידה שהוא מצווה עליהן בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), ולפיכך, ממילא הפר את חובתו לניהול מו"מ בתו"ל ובדרך מקובלת הנקובה בדין החוזים הכללי. פועל יוצא מכך, גם דרישתו דעכשיו לאכוף על הנתבעים את ערבותם האישית על מלוא סכומי האשראי וההלוואות שניתנו, אף היא אינה מתיישבת עם מצוות הדרך המקובלת ותום לב בקיום החוזה ובעמידה על תנאיו, כמצוות סעיף 39 לחוק החוזים חלק כללי. השלב הבא בניתוח הדברים, והוא המביאנו להכרעה האופרטיבית הדרושה לתיק זה, הוא השלב שבו עלינו לקבוע מהי המשמעות המעשית הנודעת לאי עמידת הבנק בדרישות תום הלב והדרך המקובלת כמפורט לעיל, והאם במצב דברים זה, עומדת לנתבעים הזכות להיות מופטרים מכל חיוביהם על פי כתבי הערבות או מחלקם של חיובים אלה. התוצאות המתבקשות מהפרת חובת תו"ל אינן קבועות בחוק ועל פי הפסיקה אינן בבחינת רשימה סגורה, והן ניתנות לקביעה ולעיצוב על ידי ביהמ"ש על פי הנסיבות של כל מקרה ועל פי המתחייב מהקשר הדברים ומיישום מדיניות שיפוטית ראויה. בבג"צ 59/80, שירותי תחבורה ציבוריים ב"ש בע"מ נ. בית הדין הארצי לעבודה (פד"י ל"ה (1) 828), אומר ביהמ"ש העליון (כב' השופט כתוארו דאז ברק): "12. סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. העדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת...". למותר לציין, שהדברים אמורים, בשינוי המחויב, גם בהפרת חובות שמקורם בסעיף 12 לחוק, ולגבי השלב הטרום חוזי. מכאן, שעלינו לקבוע על פי השיקולים הרלוונטים, ועל יסוד חופש הפעולה ושיקול הדעת המוקנה לביהמ"ש במקרה זה, כפי שפורט, מהי הנפקות והמשמעות האופרטיבית שיש לקובעה בהתייחס למקרה הנדון. לטעמי, לצורך ההכרעה המתבקשת יש להיזקק לשיקולים בשני מישורים מרכזיים- המישור האחד- חתירה למיצוי רצונם המשותף של הצדדים והגעה לתכלית המסחרית שביסוד העסקה, תוך שאיפה לתת לכך תוקף ובכך להביא לאכיפתו הנכונה והצודקת של החוזה "האמיתי" שבין הצדדים, תוך נטרול אותו מרכיב שהוא בבחינת "גיבנת" על גב החוזה, קרי אותם מעשים או מחדלים שמצאנו שנוגדים חובות של תום לב ודרך מקובלת. ניתן להסתמך בנדון על דרך האנלוגיה, על הפסיקה העוסקת בפרשנות חוזים, והשווה לאמור בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ. אפרופים (פד"י מ"ט (2), 265), שם נאמר: "במקרה שלפנינו אנו עוסקים בחוזה מסחרי והכלל הוא שיש לפרש חוזה מסחרי באופן שיתיישב עם תכליתו המסחרית ושיתן לו משמעות מתקבלת על הדעת מבחינתם של אנשי עסק המתקשרים בחוזה כזה". ביהמ"ש העליון מצטט בהסכמה מתוך פסקי דין קודמים שלו, ובהם נאמר, בין השאר: "...עלינו להביא בחשבון את אופיה ומהותה של העסקה שנקשרה בין הצדדים ואת מטרותיהם של הצדדים לחוזה, הן מההיבט הכלכלי והן מהיבטים מקצועיים, חברתיים ואחרים. בהעדר ראיה ישירה בדבר המטרות הנ"ל, עלינו לשאול את עצמנו, על סמך מכלול הנסיבות, מה יכול היה להניע את האדם הסביר הרגיל להכנס להתקשרות מהסוג הנדון ולהשתדל לפרש את החוזה בדרך המותאמת ביותר להביא להשגת אותן תוצאות מקוות". וכן- "ענייננו עתה הוא בפירוש הסכם, ומחובתנו לנסות ולרדת לסוף דעתם של בעלי ההסכם כאנשי עסק סבירים המבקשים להשיג מטרה מסחרית משותפת". גישה זו אומצה גם על ידי המחוקק כאשר קבע את תוצאות הפרת חובת גילוי פרטים כלפי ערב יחיד כהגדרתו בחוק הערבות תשכ"ז – 1967, ושם נקבע בסעיף 23 (א) (4), שכותרתו "תוצאות אי גילוי", כי במצב של אי גילוי נתונים מסויימים לערב היחיד, מטעם הנושה, התוצאה תהיה ש: "ימלא ערב יחיד את ערבותו לפי אומד דעתו בעת כריתת חוזה הערבות". כמובן שדוגמא זו מובאת כאנלוגיה, שהרי הערבים בהליך שלפנינו אינם בגדר "ערב יחיד", אך רוח הדברים ודאי חלה על ענייננו. יישום הדברים לנדון כאן יחייב מסקנה שלפי שהלך רוחם והבנתם של הנתבעים בזמן אמת היו כי הם ערבים להלוואות כדי מחצית שיעורם בלבד, וזה היה אכן המצג שהוצג להם על ידי הבנק, כפי שנקבע לעיל, לא יהא זה ראוי לקבוע בטלות או בטילות מוחלטת של כתבי הערבות, אלא, יש ליתן להם תוקף כדי אותה מידה שהנתבעים בשעתו ראו אותה והיו נכונים לתיתה, קרי- ערבות בגין מחצית ההלוואות והאשראים שהבנק סיפק. המישור השני- עניינו שיקול של מדיניות משפטית ראויה ולפיה אין לאפשר ש"החוטא יצא נשכר" במובן זה שהתוצאה האופרטיבית צריכה להיות כזו שתעודד גילוי נאות והקפדה על מסירת מידע ומצגים מדוייקים וברורים, ותיתן תמריץ שלילי לאלה שאינם נוהגים כך. כך, למשל, ובענייננו אם אקבע שעל הנתבעים לשלם כספים כלשהם לבנק מכח ערבותם, אף אם לא את הסכום המלא שנתבע, הרי, לאחר שנים ארוכות של הליך משפטי, אם יזכה הבנק בריבית הפיגורים המירבית שהוא מבקש לחייב בה את לקוחותיו בגין כל התקופה, נגיע לסכומי עתק שנצמחו ונצברו, לא במעט, בשל אותו "חטא קדמון" שמצאנו בהתנהלות הבנק ושבעטיו נדרש ההליך הממושך. האיזון הנכון בין השיקולים יהיה, במישור זה, מניעת ריבית חריגה ומיוחדת מן הבנק, אף אם ריבית פיגורים כזו נקובה בהסכמים שנחתמו, וזיכוי הבנק בהפרשי הצמדה וריבית חוקית רגילה ביחס לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה. 9. מכל המקובץ והאמור לעיל בפסק הדין ומן הנימוקים שניתנו, מצאתי לקבוע כי ערבותם של ה"ה, לאוב ואידלמן, מוגבלת למחצית ההלוואות והאשראים שלא נפרעו על ידי החברות שבשליטתם וכי את אותה מחצית יש לחייבם לשלם לתובע. עוד מצאתי לקבוע, כי חישוב החוב יעשה עד ליום הגשת התביעה, על פי הנתונים ושיעורי הריבית שהתבקשו בכתב התביעה, ואילו מאותו מועד ואילך, זכאי הבנק אך ורק להפרשי הצמדה וריבית חוקית מקובלת. ביחס לחברות הנתבעות, וככל שיש לכך משמעות מעשית, רשאי הבנק ליטול פסק דין על מלוא סכומי התביעה. 10. בנסיבות, ולאור התוצאה, ישא כל צד בהוצאותיו בהליך זה, ככל שהדברים מתייחסים לנתבעים לאוב ואידלמן. הבנק יערוך ויגיש פסיקתא ערוכה ומחושבת על פי הנקוב בפסק הדין, וזאת בתוך 20 יום מהמצאת פסק הדין לבאי כוחו, וכדי לקצר את התהליך רצוי שההגשה תהיה לאחר שכבר הועבר העתק לעיון ב"כ הנתבעים לשם קבלת הערותיו או השגותיו, אם יהיו כאלה. עסקים קטניםהלוואה