בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, בהתאם לסעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן "החוק") שהוגשה ביום 19.11.2007. רקע והליכים קודמים תחילתו של ההליך שלפני בבקשה שהוגשה לפי סע' 212 לחוק, בגדרה נטען כי "בביקורת שנערכה ביום 10.10.2007 נמצא כי הנאשם ו/או מי מטעמו משתמשים במקרקעין אשר נבנו בלא היתר כדלקמן : תחימת מבנה מסחרי קיים ע"י בניית קירות גבס באזור המיועד למעבר ציבורי במידות של כ- 2 מ' X 3 מ', סה"כ 6 מ"ר בחזית הדרומית של המבנה". קירות גבס אלה, הם העומדים בבסיס הבקשה לצו ההריסה וייקראו להלן לשם נוחיות "תוספת הבנייה". מלבד ההליך דנא התנהלו נגד המשיב בעבר, ביחס לאותה תוספת בנייה, שני הליכים שונים והכוונה לשני כתבי אישום, שהוגשו עוד בשנת 2000, ואשר ייחסו למשיב עבירה של ביצוע עבודות בנייה ללא היתר. בסופו של יום, שני ההליכים הסתיימו בביטול כתב האישום כפי שיבואר להלן. ההליך הראשון, נפתח ביום 4.1.2000 (במסגרת ת"פ 3/00) בהגשת כתב אישום המייחס למשיב עבירה של בניית התוספת. בדיון הראשון, באותו הליך, לא הכחיש המשיב קיומה של תוספת הבנייה ובדיון השני, אשר התקיים ביום 17.5.2000 כפר המשיב בעובדות כתב האישום, הכחיש את בניית התוספת וטען כי רכש את החנות עם תוספת הבנייה ואף הבעלים הקודם, שמכר לו אותה, רכשה באותו מצב. ב"כ הועדה המקומית מורדות כרמל, המאשימה באותו הליך - המבקשת כאן (להלן "הועדה" או "המבקשת") עו"ד סיגל, הודיע לביהמ"ש כי אין לו אפשרות לסתור את דברי המשיב וביקש לחזור מהאישום. הנאשם, אשר כפר כאמור בעובדות כתב האישום, לא עמד על זיכוי והסכים לביטול כתב האישום, וכך היה. כעבור פחות מחודש ימים, וביום 11.6.2000, הגישה הועדה כתב אישום חדש נגד המשיב (במסגרת ת"פ 342/00), המייחס לו בשנית עבירת בנייה של התוספת. המשיב כפר בעובודות כתב האישום וטען שוב כי לא ביצע את עבודות הבניה המיוחסות לו ומכאן נקבע התיק להוכחות. בפתח הדיון שהתקיים ביום 8.3.2001 הציע בית המשפט (להלן "הצעת ביהמ"ש") כי יינתן צו הריסה שביצועו יעוכב לשנה, אלא אם יתקיים אחד משני אלה (במקרה זה הוא לא יבוצע כלל): א. מתן היתר לתוספת הבנייה; ב. מתן אישור כיבוי אש לפיו הבנייה אינה מהווה סיכון ולחילופין שהבנייה תתואם לאישור שיינתן. ב"כ הועדה, עו"ד סיגל, הסכים להצעת ביהמ"ש, אולם ב"כ המשיב לא היה מוכן לקבלה במעמד הדיון וביקש לבוא בדברים עם ב"כ המבקשת. הוא הוסיף כי "....אם לא נגיע להסכמה עד תאריך שעליו נסכים, הוא יוכל להגיש בקשה להריסה ללא הרשעה, תוך הודעה שהוא חוזר בו מהאישום ואז הבקשה תשמע בדרך הרגילה". ב"כ הועדה הסכים גם להצעת ב"כ המשיב וביהמ"ש נתן לצדדים שהות למצוא פתרון מוסכם עד ליום 17.4.2001. בהעדר פתרון כזה, איפשר ביהמ"ש לב"כ המאשימה להפוך את כתב האישום לבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה וזאת לא יאוחר מיום 25.4.2001. ביהמ"ש דחה את הדיון למועד שייקבע, ע"י המזכירות, לחודש 6.2001 תוך שהוסיף כי הדיון באותו מועד יתקיים בין אם בכתב האישום ובין אם בבקשה לפי סע' 212 לחוק, ככל שתוגש כזו. הדיון ביום 28.6.2001 התקיים בהעדר הנאשם ובמסגרתו הודיע ב"כ הועדה לביהמ"ש כך: "הבנתי שהתנאי של כיבוי אש קויים, לא אוכל להוכיח את מועד ביצוע העבירה ואינני רואה טעם להמשיך בהליך". בעקבות דברים אלה, הורה בית המשפט באותו יום על ביטול כתב האישום, זאת על אף שחזרה מהאישום בשלב זה היתה מחייבת זיכויו של הנאשם (ראה הוראת סע' 94 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982. טענות הצדדים בהליך שבפני נוגעות לשני מישורים שונים; האחד, האפשרות להגיש בקשה להריסה ללא הרשעה נוכח ההתנהלות בין הצדדים בהליכים הקודמים. בהקשר זה נטען, בין היתר, ע"י ב"כ המשיב כי הבקשה למתן צו הריסה הוגשה תוך חריגה מהסכמות דיוניות מפורשות אליהן הגיעו הצדדים במסגרת הליך קודם ולאחר חלוף המועד שנקצב ע"י ביהמ"ש להגשת בקשה כגון דא; השני, ההצדקה למתן צו הריסה ללא הרשעה והשיקולים למתן צו כזה. חריגה מהסכמות דיוניות - האם כן ?! בפתח הדברים ובטרם יובאו טענות הצדדים בהקשר זה אציין כי הדיון בבקשה הועבר אלי בחודש 12/2009 ולאחר ששני מותבים קודמים (כב' השופטת לאופר ובהמשך, כב' השופט דאוד) ביקשו לברר עם המבקשת, נוכח הטענות שהעלה המשיב ביחס להליכים קודמים, אם היא עומדת על בקשתה. בחודש 3/2009 הודיעה המבקשת, באמצעות בא כוחה, כי היא עומדת על בקשתה, ובאותו מעמד הביע כב' השופט דאוד את מורת רוחו מהתנהלות הועדה. את הדברים, אשר הרבה המשיב להפנות אליהם, אביא כלשונם דלהלן : "לוועדה עמד הליך קודם שבו יכלה לנהל את התיק בדרך המלך בליווי כתב אישום שהוגש על אותה בנייה בגלגול הקודם עוד בשנת 2000 בפני כב' השופט שאנן, באותה עת ועוד לפני ניהול ההוכחות הסכימה משום מה המאשימה לבטל את כתב האישום, והזיכוי נמנע רק בשל העובדה כי המשיב באותה ישיבה לא עמד על זיכויו. כעבור 7 שנים, פתאום התחלף ב"כ של הוועדה, פתאום מתחלפים אנשים בתוך הוועדה ומוצאת לה הבקשה דרכה לביהמ"ש כאן בגלגול הנוסף. לי לא ברור כיצד מנהלת הוועדה את ענייניה, אך ברור כי התנהלות זו אינה ראויה והוועדה יכלה לעמוד על ניהול התיק כאשר היתה קבועה הוכחות ולתת לאזרח את יומו בביהמ"ש". דבריו של כב' השופט דאוד נאמרו, אומנם, בטרם תישמע הבקשה לגופה ובטרם יעלו הצדדים את טענותיהם בצורה סדורה, אולם ברי כי הם משקפים את הבעייתיות בהתנהלות הועדה אשר בחרה בשני הליכים קודמים שהתנהלו נגד המשיב בשנים 2000 ו - 2001, לחזור מכתב האישום, והגישה לאחר חלוף יותר מ 6 שנים מאותו מועד, בקשה להריסה ללא הרשעה נגדו, כאשר לא חל ביני לביני כל שינוי בנסיבות ביחס לאותה בנייה (לפחות לא נטען לשינוי כזה). התנהלות זו עמדה בבסיס טענותיו של המשיב כפי שיפורט להלן. המשיב טען כי הגשת הבקשה הנוכחית מהווה חריגה מהסכמות דיוניות מפורשות והיא נעשית בניגוד להחלטת בית המשפט הדן בהליכים קודמים נגד המשיב, שכן בחודש 6.2001 ניתן אישור כיבוי אש אשר הועבר לב"כ הועדה אז ובכך התקיים התנאי הראשון בהצעת ביהמ"ש והתייתר הצורך במתן צו הריסה. מכל מקום, כך נטען, המועד האחרון להגשת בקשה לפי סע' 212 לחוק, בהתאם להחלטת ביהמ"ש מיום 8.3.2001, הינו יום 25.4.2001 והמבקשת הייתה מנועה מלהגיש את הבקשה במועד מאוחר יותר. הגשת הבקשה שנים מספר לאחר מכן מהווה פגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיב שקיבל את ההכשר לבנייה מבית המשפט. מנגד, טענה המבקשת : את הבקשה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, ניתן להגיש בכל שלב ולא ניתן להגביל את מועד הגשתה; בקשה זו נבחנת בזיקה לאינטרס ציבורי חשוב וזה יכול לשוב ולהישקל בכל עת. באשר להסכמות הדיוניות נטען כי, אומנם הסכים עו"ד סיגל להצעת ביהמ"ש למתן צו הריסה שלא יכנס לתוקף אם יציג המשיב אישור שירותי כבאות, אלא שב"כ המשיב עצמו לא הסכים להצעה. זאת ועוד, אישור הכבאות ניתן שלושה חודשים לאחר הדיון והצעת בית המשפט לא היתה רלוונטית עוד שכן זו פקעה בחלוף זמן סביר לקבלתה. ב"כ המבקשת הוסיף כי אילו ההצעה הייתה מתקבלת ע"י המשיב במהלך הדיון בו הועלתה, ייתכן והיתה המבקשת 'חסומה' מלנקוט בהליך הנוכחי. לטענה אחרונה זו השיב ב"כ המשיב כי יש לראות את הצעת ב"כ המשיב לפיה תינתן לצדדים אפשרות לנהל מו"מ ברוח הדברים שהועלו ע"י ביהמ"ש, כבקשת אורכה למתן תגובה להצעה או במלים אחרות, בקשת אורכה למתן הודעת קיבול, אשר ב"כ הועדה הסכים לה. נטען כי לאחר הדיון התנהל מו"מ בין הצדדים ובסופו של דבר הודיע המשיב לנציג המבקשת כי הוא מבקש לקיים את ההסדר שהוצע ע"י ביהמ"ש, לפיו ימציא אישור להוצאת רישיון עסק ע"י מכבי אש וכך היה. הגשת אישור שירותי הכבאות לאחר 3 חודשים מיום הדיון, מהווה לשיטת ב"כ המשיב, קיבול להצעת בית המשפט ואי נקיטת פעולה כלשהי מטעם המבקשת במשך תקופה ארוכה מהווה הסכמה בהתנהגות לכך, שאישור שירותי הכבאות מסיים את ההליכים בין הצדדים. עד כאן טענות הצדדים בהקשר זה. אקדים ואומר כי אינני מקבלת את טענתו של המשיב לפיה המבקשת מנועה היתה מלהגיש בקשה לפי סע' 212 לחוק לאחר יום 25.4.2001. עיון בפרוטוקולי הדיונים בהליכים הקודמים מלמד כי הכוונה היתה קציבת מועד להגשת בקשה כאמור, במסגרת אותו הליך בלבד. ביהמ"ש הורה על קביעת מועד לחודש 6.2001, כאשר באותו מועד אמור היה להתקיים דיון הוכחות בכתב האישום שהיה תלוי ועומד נגד המשיב, או דיון בבקשה לפי סע' 212 לחוק, ככל שתוגש כזו. בכדי ליתן לצדדים אפשרות לבוא בדברים (לבקשת ב"כ המשיב), ליתן לועדה שהות לשקול את עמדה, ובכדי להביא את ההליכים באותו תיק לסיומם, נקצב מועד להגשת הבקשה. זכות הועדה/המדינה להגיש בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה קבועה בחוק ויש להניח כי ביהמ"ש לא התכוון לשלול אותה ו/או להגביל מימושה לפרק זמן מצומצם למדי (כחודש וחצי ממועד מתן ההחלטה), הכל מבלי ליתן לועדה זכות טיעון בעניין זה. מדובר לדידי בהגבלה דיונית היפה להליך שתנהל בין הצדדים אז; הא ותו לא. יודגש כי תכליתו של צו לפי סע' 212 לחוק, הינה שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד או סיכון מהציבור. הצורך במתן צו זה יכול להיבחן בכל עת, על רקע הנתונים שיוצגו בפני ביהמ"ש בכל הליך והליך, כאשר שיקולים ציבוריים יכולים להיבחן מחדש ביחס לאותה בנייה, אם יחול שינוי בנסיבות. תיאורטית, ייתכן מצב לפיו ביהמ"ש ידחה בקשה להריסה ללא הרשעה, אשר נבחנה לאור מצב דברים קיים במועד הגשתה ויחליט להיעתר לה בעתיד, אם ישתכנע כי שינוי הנסיבות שחל לאחר דחייתה, הפך את המבנה שנבנה ללא היתר למטרד ו/או למבנה מסוכן לציבור. בעניין זה אפנה להחלטה שניתנה ברע"פ 124/01 זאב ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 151 (להלן "עניין ניקר") שם הורה בית המשפט על ביטול צו הריסה שניתן מכוח סעיף 212 לחוק מאחר ולא הוכח עניין ציבורי המצדיק הריסת המבנה, אולם קבע כי "אם יסתבר בעתיד כי הקיר מסוכן, או יתגלה נתון נוסף, כגון פגיעה באחוזי בנייה של שכנים, או כל נתון אחר ה"מצדיק" צו הריסה - אין מניעה להגשת בקשה חדשה למתן צו כזה". על טענות הצדדים ביחס לקיומן של הסכמות דיוניות לא מצאתי להתעכב, זאת לאחר ששוכנעתי כי דינה של הבקשה להידחות לגופה. בתמצית אומר כי יש ממש בטענות המשיב לעניין זה. בתחילת הדברים אבהיר כי בטיעונים של שני הצדדים לא זכתה הודעת ב"כ הועדה, מיום 28.6.2001 להתייחסות, שכן שני הצדדים לא ידעו לומר לביהמ"ש כיצד הסתיימו ההליכים בת"פ 342/00 ואף סברו כי הדיון האחרון היה זה שהתקיים ביום 8.3.2001 (ועל סברה זו כשלעצמה יש לתהות). רק לאחר שהוריתי למזכירות להביא לעיוני את התיק בשלמותו (התיק הוזמן מארכיון ביהמ"ש) ניתן היה להבין כיצד נסגר התיק. ולגופם של דברים - הסכמה דיונית הינה ככל הסכמה אחרת, היא מחייבת את הצדדים וחוסמת את בעל הדין המנסה לחזור בו ממנה. על הסכמה כזו לעמוד בתנאים הבסיסיים הדרושים לקיומה של כל הסכמה וניתן ללמוד עליה, בין היתר, מפרוטוקולי הדיון ומהתנהלות הצדדים לפני ואחרי מועד ההסכמה הנטענת. בנסיבות דכאן, בחרו הצדדים לא להעיד את הנפשות שהיו צדדים להסכמה (עו"ד סיגל, עו"ד אלקלעי - מי שייצג את המשיב דאז והמשיב) ומכאן אין לו לביהמ"ש בעניין זה אלא, המתועד בפרוטוקולים. מאלה עולה כי ב"כ המשיב לא הסכים על אתר להצעתו של ביהמ"ש מיום 8.3.2001, וביקש אורכה לניהול מו"מ עם ב"כ הועדה ואחרון זה הסכים למתן אורכה כזו. לטעמי, ההסכמה שהושגה באותו דיון היתה לניהול מו"מ ברוח הדברים שהוצעו ע"י ביהמ"ש, והחלטת ביהמ"ש בתום הדיון, לפיה ניתנה לצדדים שהות להגיע לפתרון מוסכם מחזקת מסקנה זו. יחד עם זאת, שני 'אירועים' שהיו לאחר אותו מועד, מלמדים כי לאחר הדיון הסכימו הצדדים לפעול ברוח ההצעה של ביהמ"ש, וזאת בין אם מפני שב"כ הועדה הסכים (בדיון) לאורכה למתן הודעת קיבול ומשלוח אישור כיבוי אש היווה הודעת קיבול להצעה, בין אם מפני שבפועל התנהלו הצדדים, לאחר הדיון, כאילו ניתנה אורכה כזו ובין אם מפני שהושגו הסכמות חדשות אחריו. הראשון, קבלת אישור כיבוי אש ביום 12.6.2001 והמצאתו ביום 15.6.2001 לב"כ הועדה; השני, הודעת ב"כ הועדה לביהמ"ש בדיון מיום 28.6.2001, על קיום התנאי ועל חזרת הועדה מכתב האישום. קבלת אישור כיבוי האש והמצאתו לב"כ המשיב מלמדים כי המשיב, באמצעות בא כוחו, קיבל את הצעת ביהמ"ש במועד מאוחר יותר או לחילופין ביקש להגיע להסכמות לפיה. הודעת ב"כ המשיב בדיון מלמדת כי הצדדים פעלו לפי ההסכמה. טענת ב"כ המבקשת בהליך הנוכחי לפיה הסכמת ב"כ הועדה דאז להצעת ביהמ"ש ניתנה ללא בדיקה תכנונית מתאימה וללא התייעצות עם אנשי המקצוע בועדה אינה יכולה להתקבל, ולו מן הטעם שהועדה לא ביקשה לחזור בה מההסכמה לאחר הדיון ואף פעלה לפיה והודיעה לביהמ"ש כי היא מסכימה לביטול כתב האישום, נוכח קבלת אישור כיבוי אש. מכל מקום ועל אף שנראה כי הגשת הבקשה נעשתה תוך חריגה מהסכמות דיוניות, ומאחר ועסיקנן בבקשה שיש לבחון בזיקה לאינטרס הציבורי, אדון בבקשה לגופה בהתאם למתווה שנקבע לכך בחוק ובפסיקה שניתנה בעניין. צו הריסה ללא הרשעה טענות הצדדים כאמור, המבקשת עתרה למתן צו להריסת תוספת הבנייה בה עסקינן. אלה נימוקיה לכך: תוספת הבניה, הנמצאת במבנה מסחרי בעיר נשר (קניון פתוח) הוקמה ללא היתר בניה. מדובר בשני קירות שסיפחו שטח של 6 מ"ר, כאשר החזית הראשונה עשויה מגבס והשניה "וטרינה". המשיב לא פעל להכשרת תוספת הבניה ואף זו לא ניתנת להכשרה כלל, הואיל והיא מצרה את המעבר הציבורי במקום. המבקשת הגישה שתי תמונות של המבנה (מ/1) ותשריט של המקום (מ/2). לעניין קיומו של אינטרס ציבורי המצדיק מתן הצו, טענה המבקשת כי מדובר בתוספת בניה שצמצמה את המעבר הציבורי מ - 3 מטרים למטר אחד בלבד, כאשר ישנה חשיבות רבה לשמירה על מעבר חופשי ובטוח של העוברים במקום במיוחד בעת מנוסה. המבקשת לא חלקה על כך שביום 12.6.2001 (מ/3) ניתנו למשיב אישור שירותי הכבאות, אישור הוצאת רשיון עסק בתנאים ודו"ח בסיסי הקובע סדרי מניעת דלקות. יחד עם זאת נטען כי אישור הכבאות אינו חד משמעי והוא מותנה בהבטחת סידורי כבאות ודרכי המילוט "הקיימים ואלה שנקבעו, לשימוש מיידי ללא הפרעות או מכשולים" ומכאן שלא ניתן לטעון כי מתן אישור זה מאיין את הסיכון הקיים. המשיב מנגד טען כי : מדובר במבנה מסחרי שנבנה בשנות ה- 80 והוועדה לתכנון ובניה דאז אישרה לכל בעלי העסקים לעשות שינויים, פנימיים וחיצוניים, במבנים הקיימות ע"י שימוש בקירות גבס ובמקום הוקמו קירות גבס רבים ע"י בעלי עסקים אחרים במקום. אין מדובר בסיפוח של שטח ציבורי. מדובר בשטח פרטי, אשר על פי התכנון המקורי נועד להיות שטח להצגת סחורה של העסק. בשנת 1998 רכש המשיב את העסק, כשהוא כולל את תוספת הבניה, מרופא שיניים שניהל את עסקו במקום, וגם זה האחרון רכש את העסק מאחר עם התוספת. ב"כ המשיב הציג אישור ממרפאת השיניים "לב הקריות 1990", הנושא תאריך 28.1.2001, לפיו העסק נמכר למשיב 4.5 שנים לפני כן, כאשר זה נרכש בעבר מהבעלים הקודם במצבו הנוכחי (נ/1). תוספת הבניה עשויה חומרים קלים שאינם מהווים סיכון במקרה של שריפה או רעידת אדמה ורוחבו של המעבר המקורי הינו 355 ס"מ, ממנו נגרעו 1.5 מטרים בלבד ומכאן שהמעבר הקיים הוא ברוחב של כ - 2 מטרים ולא כפי שנטען ע"י המבקשת. המבקשת לא הציגה חוות דעת מומחה לפיה קיים סיכון או אי נוחות הכרוכים בשימוש במעבר הנוכחי ולא הוכחה חריגה מנהלים, מתקנות, מחוקים או ממתחם הסבירות. שנים רבות ישבה המבקשת ולא נקטה בהליכים כלשהם נגד המשיב, כאשר לפני 4 שנים הושכר המקום ע"י המשיב לצרכי מספרה עם אופצית שכירות לעוד 10 שנים. (ב"כ המשיב הגיש לעיוני, לאחר תום הדיון, הסכם השכירות החל מיום 2006). לגבי אישור שרותי הכבאות נטען כי האישור צופה פני עתיד ואין בו תנאים לביצוע או לשינוי כלשהו למעט שמירה על הקיים, ביצוע ביקורות תקופתיות ואי ביצוע שינויים בעסק. מדובר באישור סטנדרטי הקיים בכל תיק של רישיון עסק. קבלת הבקשה תגרום נזק חמור למשיב ללא עוול בכפו והיא ללא תתרום מאומה לבטחון או לרווחת הציבור. אילו הצרת המעבר גורמת אי נוחות לעוברים ושבים, בעלי העסקים האחרים במקום היו מביעים עמדה בעניין. המסגרת הנורמטיבית סמכותו של ביהמ"ש ליתן צו הריסה ללא הרשעה מעוגנת בסעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, המורה כי: "נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: (1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה (2) אי-אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין (3) מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבנין עוד (4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה (5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית. סמכות זו שונה מסמכותו של ביהמ"ש לצוות על הריסה לאחר הרשעה, לפי סע' 205 לחוק; תכליתו של הצו הראשון הינה שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור נוכח קיומו של מבנה בלתי חוקי, בעוד שתכליתו של השני החזרת המצב לקדמותו וסילוק מבנה שהוקם תוך הפרת החוק לבל יימצא החוטא נשכר. כך בפסה"ד שניתן בע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד נב (1) 136 (להלן "עניין יצחק"), נקבע כי "סעיף 212 האמור מדבר ב"הריסה ללא הרשעה", לאמור - שאין בה משום נקיטת אמצעים נגד עבריין בניה, אלא בהסרת "מכשול" לרבים במובן הרחב של המושג" (עמ' 141). "כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר....ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בעניין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב.... צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה"עניין הציבורי" גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד.." (עמ' 141- 142). על הלכת יצחק חזר בית המשפט העליון בעניין ניקר (רע"פ 124/01). בית המשפט המחוזי באותו ענין קבע, כי נקודת המוצא בבקשה למתן צו הריסה על פי סעיף 212 לחוק היא שיש להרוס מבנה שנבנה ללא היתר, אלא אם יראה המחזיק בו או בעליו טעם טוב לעשות כן. בית המשפט העליון דחה גישה זו, חזר על הלכת יצחק וקבע כי נקודת המוצא היא הפוכה: על המדינה, מבקשת הצו, הנטל להראות "הצדקה" להריסה, מעבר להיות המבנה ללא היתר. לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, יש להצביע על קיומם של שלושה תנאים מצטברים: הראשון - נעברה עבירה בבניין לפי פרק י' לחוק, ואילו הורשע עליה אדם היה בית משפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; השני - תחולה של אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 212 לחוק; והשלישי -קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה זה. (ראה החלטת ביהמ"ש העליון, מיום 26.1.2010, ברע"פ 8025/09 מחמד חאפז אבו אלדבעאת נ' מדינת ישראל). בהחלטה שניתנה בע"פ 8338/09 (דן כדר נ' מדינת ישראל - מיום 31.1.2010) נקבע ע"י ביהמ"ש העליון כי "על הרשות להוכיח כי מתקיימים התנאים המקימים סמכות להריסה ובנוסף שהריסת המבנה אכן מעוררת עניין ציבורי חשוב, ותינתן לבעל המבנה אפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. במידה והאינטרס הציבורי גובר על השיקולים שהוצגו על-ידי זה האחרון יינתן צו ההריסה. עם זאת כאשר השיקולים התומכים בנסיבות המקרה בהריסת המבנה עולים בעליל מאותן נסיבות, הנטל המוטל על המשיבה הוא נטל קל עד מאוד". הליכים קודמים והליכים חלופיים - האם מהווים מחסום דיוני ?! מהשהגעתי כאן ובטרם אבחן את התקיימות התנאים למתן הצו המבוקש, אסיר מדרכי שני מכשולים. למכשול הראשון לא נזקקו הצדדים בטיעוניהם, אך ראוי להקדיש לו מלות מספר. הראשון, עניינו הגשת בקשה לפי סע' 212 לחוק כאשר ניתן לנקוט נגד המשיב בהליך חלופי, של הגשת כתב אישום בעבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר (עבירה מתמשכת שאינה מתיישנת); והשני, הגשת בקשה כאמור במקרה שבו כבר הוגש כתב אישום נגד המשיב בגין עבירת בנייה של תוספת הבנייה נשוא הבקשה, וזה בוטל בשל התיישנות. ודוק, השאלה הינה אם יש בהליכים חלופיים שניתן לנקוט נגד המשיב ו/או בהליכים קודמים שננקטו נגדו כדי לחסום את המבקשת מהגשת בקשה להריסה ללא הרשעה, ולא מה השפעת הליכים אלה על ההליך הנוכחי. ומיד אומר כי אין מניעה עקרונית מהגשת בקשה כגון דא כאשר עומד לרשותה של הועדה הליך חלופי. קושייה זו זכתה להתייחסות בית המשפט העליון ובהחלטתו מיום 23.2.2009 ברע"פ 9908/08 ג'ומנה ג'לאל נ' מדינת ישראל, אישר כב' השופט ג'ובראן את עמדתו של כב' השופט נועם (מבית המשפט המחוזי בירושלים) אשר קבע כי העובדה שניתן להגיש נגד פלוני כתב אישום בגין שימוש שנעשה בנכס, אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לתת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, בהינתן כי לא ניתן להגיש כתב אישום כנגד אותו פלוני בגין בנייה ללא היתר, בשל התיישנות. (ראה לעניין זה גם החלטותיו של כב' השופט י. נועם בע"פ 4588/09 מוחמד חאפז נ' מדינת ישראל וע"פ 30586/06 מדינת ישראל נ' עבאסי אחמד). כב' השופט ג'ובראן קבע כי : "לפי לשון הסעיף, ניתן להוציא צו הריסה נגד מבנה שנבנה ללא היתר, כאשר לא ניתן להרשיע את הבונה בעבירה זו מחמת התיישנות, ואין תימא לעובדה כי ניתן היה להרשיעו בגין עבירה אחרת לפי פרק י' לחוק התכנון והבנייה. פרשנות זו משרתת נאמנה גם את תכליתו של סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, היא שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור". גם ביטול כתב אישום בשל התיישנות עבירת בנייה אינו מונע מתן צו הריסה ללא הרשעה ואף נקבע כי גם במקרה של זיכוי הנאשם, אין מניעה ממתן צו כאמור. בעניין יצחק הנ"ל נקבע כי אין מניעה להחיל את סעיף 212 גם על מי שזוכה בדינו, כאשר הזיכוי אינו שולל את העובדה הבסיסית שמדובר במבנה שהקום בעבירה. באותה מידה, בע"פ 224/91 (מוחמד פלאח נ' מדינת ישראל, תש"נ (3) 332), נדון מקרה בו החלו ההליכים בהגשת כתב אישום בגין ביצוע עבודות בנייה ללא היתר. בימ"ש השלום זיכה את הנאשמים מעבירה זו בשל התיישנותה ולבקשת התביעה קיים דיון נוסף בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה. לסיכום אומר כי אין בהליכים הקודמים שננקטו נגד המשיב ובהליכים החלופיים שניתן לנקוט נגדו, כדי למנוע הגשת הבקשה הנוכחית. מכאן לתנאים של סעיף 212 לחוק התנאי הראשון הוא כי נעברה עבירה בבניין ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205. השאלה אם המשיב הוא אשר הקים את תוספת הבניה אינה נחוצה לצורך ההכרעה בשאלה אם נעברה עבירה בבניין אם לאו. בענייננו, דומה כי אין חולק בין הצדדים כי התוספת הוקמה ללא היתר ולמעשה גם בהליכים הקודמים שהתנהלו נגד המשיב לא נטען כי ניתן היתר לתוספת. המבקש טען כי הוא קנה את העסק עם התוספת וכי עבירת הבנייה התיישנה, אולם מעולם לא חלק על העובדה כי לתוספת זו אין היתר. מאחר ואלו הם פני הדברים, ברי כי אם היה מורשע אדם בגין הבנייה, רשאי היה ביהמ"ש ליתן צו הריסה בהתאם לסע' 205 לחוק ומכאן שמתקיים התנאי הראשון. התנאי השני עניינו התקיימות אחת החלופות המנויות בסעיף. בבקשה שהוגשה לא הבהירה המבקשת איזו חלופה, לשיטתה, מתקיימת בענייננו ושאלה זו כלל לא זכתה להתייחסות הצדדים. מכל מקום, טענות המשיב מלמדות על התקיימות סע' קטן (3) לפיו "מי שהיה בעל הבנין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה אינו בעל הבנין עוד", שכן הוא עצמו טען כי רכש את החנות עם התוספת וכי זו לא הוקמה על ידו. התנאי השלישי, ועניינו "אינטרס ציבורי" חשוב המצדיק מתן הצו. צו הריסה הניתן מכוח סעיף 212 לחוק, הוא צעד דרסטי וחריף שיש לעשות בו שימוש במשורה. צו זה לא יינתן אלא מקום בו קיים אינטרס ציבורי חשוב להרוס את המבנה או להתאימו להיתר הבניה. נוכח הפגיעה בזכויות בעל הנכס, על מבקשת הצו לשקול את הנסיבות במשנה זהירות ולבסס את הבקשה כנדרש. על מבקשת הצו להוכיח כי בנסיבות העניין קיימת הצדקה ליתן צו מטעמים של עניין ציבורי חשוב. הצו יינתן רק מקום ששיקולי ה'עניין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד ולאחר שביהמ"ש שקל את מכלול הנתונים המובאים בפניו. הצדקה מחמת עניין ציבורי חשוב, נבחנת על יסוד איזון בין שיקולים "ציבוריים" כגון מקרים שבהם הותרת המבנה הבלתי חוקי תעמוד "בניגוד זועק לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר", או כאשר הצו מתחייב ל'"מניעת אנדרלמוסיה' שיוצרת בנייה ללא היתר", או כאשר "תימצא הצדקה למתן הצו ב'מטרד' שיוצר המבנה". אל מול שיקולים ציבוריים אלו ייבחנו "השיקולים האישיים של המתנגד להריסה" (ראה פסה"ד בעניין יצחק וכן רע"פ 3407/03 ירושלמי נ' מדינת ישראל). כאשר השיקולים התומכים בנסיבות המקרה בהריסת המבנה עולים בעליל מאותן נסיבות, הנטל המוטל על הרשות הוא נטל קל עד מאוד, לדוגמא במקרה שהימצאותו של המבנה המבוקש הריסתו מסכלת ביצועה של תוכנית כלשהי החלה על המקרקעין, כמו במקרה שהתעורר בע"פ (ת"א) 518/68 יחזקאל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה בו הוצא צו הריסה למבנה שהוקם שלא כדין שעמד בניגוד מוחלט לתכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך, או כאשר מדובר בבניה בהיקף גדול וחריג עד כדי שהבניה עומדת בניגוד זועק לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר. ויודגש כי אין די בהעלאת הטענה בדבר קיומו של אינטרס ציבורי המחייב את הריסה המבנה נשוא הבקשה ועל המבקש לתמוך את טענותיה במישור הראייתי. בעניין זה נקבע ע"י ביהמ"ש העליון בעניין דן כדר כי "על הרשות לפרוש את נימוקיה ולגבותם בראיות, מדוע במקרה הקונקרטי מתעורר עניין ציבורי חשוב המחייב את הריסת המבנה" (ההדגשה שלי - ל.ש.ח.). ובפסקה 12 להחלטה "..עניינו של סעיף 212 אינו בענישת המתנגד להריסה, אלא הוא נובע מתוך החשיבות הציבורית בהריסת המבנה, חרף הפגיעה בזכויות בעל הנכס. משכך, נדרשת הרשות לשקול הגשת בקשה להפעלת סעיף 212 לחוק התכנון והבניה במשנה זהירות ולבססה כנדרש. זהירות דומה נדרשת מבית המשפט המורה על הוצאת הצו" (ההדגשה שלי - ל.ש.ח.) באותו עניין טענה המבקשת כי ביצוע עבודות שיצרו פתחים בקומת המרתף בביתו של המשיב, מעלה חשש בדבר בניית יחידות דיור נוספות העלולות להביא לצפיפות ולבעיות חנייה, אולם טענות אלא לא גובו בראיות ולא לובנה סוגיית הצורך הציבור במתן הצו ומכאן גם מצא ביהמ"ש העליון מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטה המורה על מתן צו הריסה ללא הרשעה. שאלת הוכחת האינטרס הציבורי התעוררה גם במקרה שנדון בעניין זאב ניקר (רע"פ 124/01); שם נטען ע"י מבקשת הצו כי הקיר שהריסתו מתבקשת מסוכן וטענה זו נתמכה בתצהיר מהנדסת המבקשת. מחקירת המהנדסת עלה כי אינה מכירה את המצב בשטח אך טענה שהקיר מסוכן מאחר ואין אישור לתקינתו ובנייתו נעשתה בלי בדיקות הנדסיות. בית המשפט לעניינים מקומיים שדן בבקשה לפי סעיף 212, דחה את הבקשה מאחר ולא שוכנע כי התביעה הוכיחה קיומם של שיקולים ציבוריים חשובים להריסה. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הערעור מאחר וקיים עניין ציבורי חשוב בהריסתו של מבנה שהוקם לא כחוק, במיוחד כשלא נשמע מהמערער כל נימוקי מדוע לא ינסה לבקש היתר ולשלם את אגרות הבנייה החלות עליו. ביהמ"ש העליון קיבל את הערעור והחזיר על כנו פסק דינו של בית משפט השלום. ביהמ"ש קבע כי המדינה לא הראתה אלא שמדובר בבנייה ישנה בלתי חוקית ונסיונה לטעון כי המבנה מסוכן התבסס רק על כך שמדובר בבנייה לא חוקית ולא על בדיקה קונקריטית. מנגד, מדובר בקיר שהוא בתחום קווי הבניין והמערער עמד על כך שמדובר בחדרה של בתו שנספתה לפני כ 10 שנים ועל כך שנכדיו עושים בו שימוש. ובחזרה לענייננו - הבקשה עצמה הוגשה מבלי שבגופה היתה התייחסות לתנאים של סעיף 212 או לאינטרס הציבורי והיא נוסחה בדומה לכתב האישום, המייחס למשיב עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר. זאת ועוד, לבקשה לא צורפו מסמכים כלשהם היכולים ללמד על האינטרס הציבורי העומד בבסיסה, דוגמת תצהיר של גורם מקצועי כלשהו או חוות דעת מקצועית. למעשה, טענות המבקשת ביחס לאינטרס הציבורי עלו רק במהלך שמיעת הבקשה, ולפיהן תוספת הבנייה הצרה את המעבר הציבורי מ- 3 מטרים למטר אחד, דבר המונע מעבר חופשי ובטוח של העובדים במקום. המשיב, חלק על נתונים אלה וטען כי המעבר הציבורי הקיים היום הינו ברוחב של 2 מטרים וכי אין בתוספת הבנייה כדי למנוע מעבר חופשי. אין ספק כי הנטל להוכחת רוחב המעבר רובץ על המבקשת וזו לא הביאה עדויות לעניין זה (וליתר דיוק לא הביאה עדים כלל). עם זאת, פגם זה התרפא נוכח ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בדיון, לפיה יערוך המשיב ו/או מי מטעמו (לאחר הדיון) מדידות במקום ויגיש הודעה מתאימה לביהמ"ש. הודעה זו לא איחרה להגיע ובהתאם לאמור בה, הרי שרוחב המעבר הציבורי הקיים דהיום הינו 1.83 מטר. אלא מאי; גם לאחר הצגת נתון זה לא עלה בידי המבקשת לשכנעני כי המעבר הקיים צר באופן המטריד ו/או מסכן את העוברים במקום. אין מדובר בעניין הנמצא בידיעתו השיפוטית של ביהמ"ש והמבקשת אינה מתבססת על תקנות ו/או כללים ו/או הוראה חוקית כלשהי בדבר רוחב המעבר. מכאן, היה עליה להציג בפני ביהמ"ש עדות ו/או חו"ד של איש מקצוע ו/או מומחה היכול לתמוך בטענה כי המעבר שנוצר מסוכן לציבור. בעניין זה מקובלת עלי טענתו של ב"כ המשיב כי אי נקיטת הליכים משפטיים ע"י בעלי עסקים אחרים הנמצאים במקום משך כל השנים (ואין ספק כי אלה מעוניינים להבטיח מעבר נוח לציבור לקוחותיהם) יכול ללמד בעקיפין כי אין מדובר במעבר צר במיוחד ו/או במעבר חריג במידותיו. גם אישור כיבוי האש להוצאת רישיון עסק, מעיד על כך שהעסק עונה על הדרישות הבסיסיות לקבלת רישיון ובזיקה לטענות המבקשת בעניין זה (כי מדובר באישור לא חד משמעי הכולל תנאים שיש למלא בעתיד) אומר כי מי שמבקש לטעון כי העסק אינו בטיחותי עליו הנטל. המבקשת לא הציגה בפני אישור עדכני של כיבוי אש ו/או נתונים המלמדים על כך שהעסק מתנהל ללא רישיון ומכאן אין לי אלא להניח כי ניתן לו רישיון לאחר שהתקיימו כל סידורי הכבאות הנדרשים. שאלת קיומו של אינטרס ציבורי בכלל ובענייננו בפרט אינה יכולה להיות מנותקת מהתנהלותה של המבקשת עצמה משך כל השנים, והכוונה להתנהלות למן נודע לה, לראשונה, על הבנייה הלא חוקית ועד להגשת הבקשה ובכלל. בשני כתב האישום שהוגשו בעבר נגד המשיב נטען כי הבנייה נתגלתה למבקשת (המאשימה) בחודש 12/1999. לכאורה, המאשימה הזדרזה והגישה כתב האישום הראשון נגד המשיב (כתב האישום הראשון הוגש בחודש 1/2000), היא גם הזדרזה והגישה כתב אישום שני לאחר שהראשון בוטל (ויש לומר כי התנהלותה בעניין זה תמוה, שכן כתב האישום הראשון נמחק לבקשתה). אולם לאחר ביטולו של כתב אישום זה בחודש 6/2001 לא עשתה המבקשת מאום עד הגשת הבקשה הנוכחית, בחודש 11/2007 ! לשיהוי ניכר זה לא הובאה שום התייחסות ו/או הסבר מטעם המבקשת. לא הוצג בפניי נימוק כלשהי, למה בחרה המבקשת להגיש את הבקשה לפי סעיף 212 בחלוף זמן רב מיום ביטול ההליכים שננקטו בעניינו של המשיב, כאשר ברור כי קיומה של התוספת היה ידוע לה לכל הפחות כבר בשנת 1999 וכאשר אין טענה לקיומן של נסיבות חדשות שלא היו קיימות או ידועות לה דאז. שיהוי בלתי מוסבר זה מלמד כי אין אינטרס ציבורי אמיתי המחייב הריסת תוספת הבנייה. חלוף זמן מביצוע הבנייה הלא חוקית ועד להגשת בקשה לפי סע' 212 זכה להתייחסות בתי המשפט אגב הדיון באינטרס הציבורי המצדיק מתן צו הריסה. בעניין פלאח הנ"ל (ע"פ 224/91) נקבע כי משך הזמן שחלף מאז ביצוע עבודות הבניה ועד למועד בו נתבקש הצו, אינו השיקול הדומננטי הקובע אם יינתן צו הריסה אולם "אין לומר כי למעבר הזמן אין כל חשיבות. שעה שמדובר הוא על מתן צו הריסה כלפי נאשם שלא הורשע בדין ואף זוכה ולו בשל טענת התיישנות, הרי נראה לנו, שיש לעשות במשורה ובזהירות בסמכות של מתן צו הריסה". בעניין דיין ואח' נ' מדינת ישראל (ע"פ 3832/98) נדון ערעור על החלטת בימ"ש לעניינים מקומיים אשר הורה על מתן צו הריסה לפי סעיף 212 אף בנסיבות בהן הבקשה לפי סעיף 212 הוגשה בחלוף שבע שנים מאז דחייתה בהליך קודם. בית המשפט המחוזי, ציין כי "טעה בית המשפט קמא, משלא נתן משקל רב יותר לרשלנותה ולמחדלה של המשיבה. שנים כה רבות", מקום שמדובר במבנה בולט ברחוב סואן ומרכזי בעיר. בית המשפט קיבל את הערעור והורה על ביטול צו ההריסה רק בשל הסיבה כי "אין הסבר, מדוע, מה שלא הפריע לרשויות התכנון והפיקוח, הממונות על מדיניות הבניה ואכיפת חוקי התכנון והבניה, במשך שנים כה רבות, אף שקיומו של המבנה הלא חוקי היה בידיעתן - מפריע כעת". למותר להדגיש כי השיהוי בהגשת הבקשה אינו משליך אך על שאלת קיומו של אינטרס ציבורי המצדיק מתו הצו, אם כי גם על הנזק שיכול להיגרם למשיב במקרה של מתו הצו. המשיב טען, ואת טענתו תמך בחוזה שכירות, כי בשנת 2006 ולאחר חלוף 5 שנים מביטול כתב האישום השני נגדו, השכיר את העסק למספרה הנמצאת בו עד היום, כאשר על פי החוזה קיימת אופציה להאריך את החוזה ל- 10 שנים. מתן צו הריסה יגרום לו להפר את החוזה ויכשיל את ביצועו. אומנם עוסקים אנו באיטרס ציפיות של מי שנהנה מדבר עבירה, אך יחד עם זאת ניתן לומר כי המשיב רשאי היה להניח כי לאחר ביטול שני כתבי אישום נגדו וחלוף יותר מ- 6 שנים מאז (חלוף יותר מ 9 שנים מביצוע הבנייה), אינו עומד עוד בפני סיכון להליכים חדשים נגדו/או להליכים הקשורים בתוספת. למקובץ אוסיף כי עסקינן בהיקף בנייה קטן יחסית, של שני קירות התוחמים שטח של 6 מ"ר. היקף זה אינה מצדיק, כשלעצמו, מתן צו הריסה ללא הרשעה. המבקשת לא הוכיחה כי השטח שנתחם ע"י הקירות הינו שטח ציבורי ולא הוכיחה כל סיכון לציבור עקב הצרת המעבר הציבורי ומכאן שלא הניחה בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית איתנה המצדיקה היעתרות לבקשה. אשר על כן ולאור כל האמור, אני מורה על דחיית הבקשה. משפט פליליהריסת מבנהצו הריסה ללא הרשעההרשעהצו הריסהצווים