התובעת, חברה שהתאגדה על פי דיני דלאוור בארה"ב, יצרנית ומשווקת נעלי Crocs ברחבי העולם. בישראל משווקים נעלי Crocs באמצעות קולנוע חדש בע"מ המשמשת כמפיץ בלעדי. התובעת היא בעלת מדגמים מס' 41361, מס' 41362, מס' 41359, מס' 41360, מס' 41418 ומס' 41419 שנועדו להגן על החוזי של הנעליים מתוצרתה (להלן: "המדגמים"). בקשות שהגישה התובעת לרישום סימן מסחר בסוגים שונים - איור/ציור של ראש קרוקודיל מעוצב (להלן: "סימן הקרוקודיל") פורסמו בשנת 2006 אולם עד להגשת כתב התביעה שלפני טרם נרשם סימן הקרוקודיל כסימן מסחר. במכתב מיום 18.9.2006 הודיעה הנתבעת (להלן: "הנתבעת" או "מנהל המכס") לתובעת כי עיכבה למשך 3 ימי עבודה טובין המפרים לכאורה זכות יוצרים/סימן מסחרCrocs של התובעת. למכתב האמור צורפה תמונה של הטובין והתובעת נדרשה להודיע תוך 3 ימי עבודה האם הטובין מפרים את זכויותיה בקניין רוחני. במכתב הוצעו לתובעת שתי חלופות לעיכוב הטובין מעבר ל - שלושה ימי עבודה. על פי חלופה אחת נדרשה התובעת לצרף חוות דעת מנומקת ומפורטת בדבר היות הטובין מפרים את זכויותיה בקניין רוחני וכן התחייבות בכתב להצטרף כצד נתבע לצד הנתבעת במידה ותוגש תביעה ע"י היבואן להחזרת התפוס. על פי החלופה השנייה רשאית הייתה התובעת להמציא, תוך שלושה ימי עבודה, הודעה כי היא מתכוונת להגיש תובענה נגד היבואן תוך 10 ימי עבודה בצירוף ערבות בנקאית בגובה 20,000 ₪., ואזי הודעה כזו תהווה הודעה לפי סעיף 200 א' לפקודת המכס בשיחות שהתקיימו בין נציגי הצדדים אישרו נציגי הנתבעת הפעלת "נוהל משלוח קטן" ובהתאם הגישה התובעת לנתבעת, ביום 21.9.2006, כתב התחייבות וחוות דעת לפיה הטובין שעוכבו על ידי הנתבעת בנמל חיפה מפרים את זכויותיה. משהתברר לנתבעת שסימן הקרוקודיל לא נרשם כסימן מסחר, הודיעה לנתבעת, בהודעה אלקטרונית מיום 28.9.2006, כדלהלן: "הריני להודיעך כי בבדיקת הנעליים המתייחסות למכתבך שבסימוכין 100065/11 לא שוכנענו כי אכן מדובר בהפרת סימן רשום היות ומדובר בדגם תעשייתי. על כן החלטנו לא להמשיך בהליכי החרמת הטובין עפ"י פקודת המכס לאור האמור הריני להודיעך כי, באם לא יתקבל במשרדנו, צו מניעה, נגד רשות המסים, תוך 3 ימי עבודה מהיום, הטובין ישוחררו ליבואן". במכתב מאותו היום ובמכתב נוסף מיום 3.1.2006 ניסו באי כח התובעת ללא הצלחה לשנות את החלטת הנתבעת. בתביעה שלפני נתבעים הסעדים הבאים : להצהיר כי על הנתבעת להימנע משחרור משלוח הנעליים שתמונותיהן מצורפות כנספח טז לכתב התביעה, המעוכב עתה על ידי רשויות המכס (להלן: "המשלוח המעוכב"). להורות לנתבעת להשמיד את המשלוח המעוכב עתה כאמור בס"ק (א) לעיל. ג. להצהיר כי על הנתבעת להימנע משחרור משלוחי נעליים הנושאים את סימן המסחר המפורסם בדמות קרוקודיל של התובעת או כל סימן אחר הדומה לו עד כדי הטעיה, או המפרים את המדגמים או הדומים עד כדי הטעיה לנעלי התובעת. ד. לצוות על הנתבעת למסור לתובעת פרטים מלאים ומדויקים של היבואן, ארץ מוצא הטובין המפרים וכן את כל המסמכים הנוגעים ליבוא הטובין המפרים לשטח ישראל (לרבות רשימוני יבוא וכיוב'). בד בבד עם כתב התביעה הגישה התובעת בקשה לסעד סעד זמני במעמד צד אחד שיאסור על הנתבעת לשחרר את המשלוח המעוכב ויאסור על הנתבעת לשחרר משלוחי נעליים הנושאות את סימן הקרוקודיל או כל סימן אחר הדומה לו עד כדי הטעיה או המפרים את המדגמים או הדומים עד כדי הטעיה לנעלי המבקשת (בשא 20662/06). ביום 4.10.2006 ניתן צו ארעי כמבוקש (להלן: "צו המניעה הזמני"). בהחלטה מיום 27.3.2007 הוקדם הדיון בתביעה במקום הדיון בבקשה לסעד זמני, על פי תקנה 369 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 . בדיון שהתקיים ביום 23.3.2010 הודיעו הצדדים כי אין ביניהם מחלוקת עובדתית והם מוותרים על חקירת מצהירים. באותו היום ניתן צו להגשת סיכומים. יחד עם הגשת סיכומי התשובה מטעמה הגישה המבקשת, ביום 25.11.2010, בקשה להתיר לה להגיש ראיות נוספות, בהן הסכמי פשרה שנכרתו בינה לבין יבואנים שמשלוחי טובין שייבאו עוכבו על ידי הנתבעת מכוח צו המניעה הזמני, וכן פסקי דין שניתנו לטובת המבקשת בהעדר הגנה מצד יבואני טובין שעוכבו על ידי הנתבעת. בין לבין הושמד המשלוח המעוכב והסעדים המבוקשים בסעיפים א ו - ב, התייתרו טענות התובעת הצורה המיוחדת של נעלי קרוקס מזוהה על ידי הציבור עם הנתבעת ועל כן חיקוי צורת הנעליים עלול להטעות את הצרכנים. בנסיבות אלה מוסמכת הנתבעת לעכב את הטובין המעוכבים ו/או נעליים המפרים את המדגמים ו/או מטעים את ציבור הצרכנים. זאת, מכוח הוראות סעיף 200א לפקודת המכס ו/או סעיפים 188, 204, 192 ו - 193 לפקודת המכס ו/או סעיף 35 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן) ו/או סעיף 14 לפקודת סימני סחורות עוד קודם לחקיקת סעיף 200א לפקודת המכס ולפני שהסכם הטריפס נכנס לתוקף עיכבה הנתבעת טובין מזויפים העלולים להטעות את הצרכנים מכוח הוראות פקודת המכס, חוק הגנת הצרכן ופקודת סימני סחורות. הסכם הטריפס שבעקבותיו נחקק סעיף 200א לפקודת המכס בא להוסיף על סמכויות מנהל המכס לעכב טובין החשודים כמפרים זכויות קניין רוחני ולא לגרוע מהן. עמדת הנתבעת כאן עומדת בסתירה מוחלטת לעמדה שנקטה הנתבעת בהליכים משפטיים בהם התקבלה טענתה כי ההסדר שבסעיף 200א לפקודת המכס אינו הסדר ממצה ולנתבעת סמכויות עצמאיות לעכב טובין מזויפים. הצו הנתבע דרוש כדי לחסום כניסה של מאות אלפי זוגות נעליים מזויפות לישראל ולמנוע הצפת השוק בחיקויים ירודים שיטעו צרכנים ויורידו לטמיון את המוניטין של התובעת. הנתבעת השמידה את המשלוח המעוכב מכוח סמכויות שהוקנו לה בסעיפים 190 - 193 לפקודת המכס. אולם ביחס למשלוחים נוספים שעוכבו מכוח צו המניעה הזמני בחרה לנהוג באופן שונה ולא להשמידם אף שהיבואנים נטשו את הטובין, לא שילמו הוצאות אחסנה, לא ביקשו להצטרף להליך זה ולא הגישו תובענה לשחרור התפוס. בכך נוהגת הנתבעת בשרירותיות בהפעלת סמכותה השלטונית. סימן הקרוקודיל הינו סימן מסחר מוכר היטב ולענייננו יש לראות בו "סימן מסחר" הנזכר בסעיף 200א לפקודת המכס. על כן ומכוח הוראות סעיף 200א לפקודת המכס מוסמכת הנתבעת לעכב טובין המפרים לכאורה את סימן הקרוקודיל. הנתבעת מחזיקה בטובין המפרים את סימן הקרוקודיל ו/או דומים עד כדי הטעיה לנעלי קרוקס, ועל כן זכאית התובעת לדרוש מהנתבעת למנוע שחררו של המשלוחים שעוכבו מכוח צו המניעה הזמני. הנתבעת לא מסרה לתובעת הודעות על תפיסת המשלוחים ולא גילתה לתובעת פרטים על תפיסותיה או על היבואנים ובכך שללה מהתובעת אפשרות לנקוט בהליכים משפטיים נגד יבואנים מפרים. לפיכך, אין הנתבעת רשאית לדרוש מהתובעת לשאת בעלויות האחסנה שהצטברו מיום שנתפסו הטובין המפרים. מכל מקום כבר נקבע במקרים רבים על ידי בית המשפט שבעל הזכויות אינו צריך לשאת בהוצאות האחסנה של טובין מפרים. טענות הנתבעת על פי הדין, אין בידי הנתבעת סמכות לעכב טובין המפרים זכויות במדגם רשום ולא מוטלת על המדינה חובה כזו במישור הבינלאומי. מתן הסעד הנתבע יחייב את הנתבעת לממן מקופת המדינה את אכיפת זכויותיה הפרטיות של התובעת במדגמים בלא שהתובעת עצמה תנקוף אצבע או תישא בהוצאות הכרוכות באכיפת זכויות אלו. בעת שעיכבה את הטובין המעוכבים לא ידעה הנתבעת שסימן הקרוקודיל אינו סימן מסחר רשום, ורק מחמת טעות עיכבה את הטובין. זהות היבואנים אשר לטענת התובעת הפרו את זכויותיה במדגמים הייתה ידועה לתובעת, אולם היא בחרה שלא להגיש תביעות נגד יבואנים אלה, ובמקום זאת ניצלה את הגינות הנתבעת שהעניקה לה שהות לפעול לאכיפת זכויותיה, והגישה תביעה להענקת סעדים גורפים מעבר לעיכוב המשלוח שהושמד. בכך פעלה התובעת בחוסר תום לב המצדיק את דחיית התביעה. השאלה אם סימן מסחר מהווה סימן מסחר מוכר היטב, אינה יכולה להתברר על ידי הנתבעת הנעדרת כלים לבחינת קיומו או העדרו של מוניטין בסימן מסחר, ועל כן, סימן מסחר שאינו רשום ו/או "סימן מסחר מוכר היטב" אינם באים בגדרו של סעיף 200א לפקודת המכס. עמדת הנתבעת כאן, הינה עמדה עקבית אשר הוצגה גם במקרים אחרים. הפסיקה הנזכרת על ידי התובעת מתייחס לטובין החשודים בהפרת סימן מסחר רשום או זכות יוצרים, ואינה מתייחסת לטובין החשודים בהפרת מדגם. תפיסת טובין החשודים בהפרת מדגם מכוח הוראות סעיף 35 לחוק הגנת הצרכן, תטיל על הנתבעת לממן אכיפת זכות במדגם, כאשר המחוקק בחר שלא להסמיך את הנתבעת לפעול לגביה, ועל כן אין לקבל את עמדת התובעת בעניין זה. זאת ועוד. אף אם יש בסעיף 35 לחוק הגנת הצרכן כדי להסמיך את הנתבעת לעכב טובין החשודים כמפרים מדגם, שיקול הדעת מתי ובאיזה תנאים לפעול נמסר לה, ואין להתערב בהחלטתה לא להפעיל את הסמכות, בין היתר משום שאין בסעיף 35 לחוק הגנת הצרכן מנגנון לפיצוי הנתבעת או היבואן בגין ההוצאות הכרוכות בתפיסת טובין. הנתבעת אומנם פועלת מכוח הוראות סעיף 35 לחוק הגנת הצרכן וסעיפים 188 ו - 200ג לפקודת המכס, בעת שהיא מפעילה "נוהל קצר", אולם פעולה כזו נוקטת הנתבעת רק ביחס לטובין החשודים כמפרים סימן מסחר או זכות יוצרים, קרי טובין שיבואם אסור על פי פקודת המכס אין לנתבעת את המומחיות לקבוע שטובין מטעים את הצרכן וגם משום כך אין לחייב את הנתבעת לעכב טובין החשודים כמטעים את הצרכן. על הנתבעת מוטלת חובת חיסיון על פי הוראות סעיפים 142 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975 (להלן: "חוק מע"מ"), וסעיף 231א לפקודת המכס, ועל כן נאסר על הנתבעת לספק לתובעת מידע אודות יבואני הטובין שעוכבו מכוח צו המניעה הזמני. על התובעת חלה האחריות לתשלום הוצאות האחסון וכל הוצאה אחרת הכרוכה בעיכוב הטובין מכוח צו המניעה הזמני. דיון תפיסת מוצרים החשודים כמטעים את ציבור הצרכנים ו/או מפרים זכויות קניין רוחני ובכלל זה מדגם, כבר בהגיעם לנמלי הים של ישראל הינה דרך יעילה ביותר למניעת שיווק מוצרים מזויפים בישראל, ואין ספק שפעולה כזו מתיישבת עם האינטרס הציבורי הגלום במניעת שיווק מוצרים המטעים את הציבור ו/או מפרים זכויות קניין רוחני . עם זאת,מנהל המכס אינו רשאי לנקוט בצעד כזה הפוגע בזכות הקניין, ללא הסמכה בדין. על כן יש לבחון האם הוראות החוק הרלבנטיות מסמיכות את מנהל המכס לעכב טובין החשודים כמטעים את ציבור הצרכנים ו/או מפרים מדגם. סעיפים 7ד לפקודת זכות יוצרים, 69 א לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב - 1972 ו - 200א עד 200ה לפקודת המכס, נוספו על פי הוראות החוק לתיקון דיני הקנין הרוחני (התאמה להוראות הסכם הטריפס), התש"ס - 1999 שפורסם ביום 30.12.1999 ונכנס לתוקף ביום 1.1.2000 (להלן: "חוק התיקון"), שמטרתו "להתאים את חוקי הקנין הרוחני לדרישות הסכם ארגון הסחר העולמי בדבר היבטים הקשורים לזכויות בקניין רוחני" (להלן: "הסכם הטריפס"). סעיפים 7ד לפקודת זכות יוצרים ו - 69א לפקודת סימני מסחר, עוסקים במתן הודעה למנהל המכס בדבר הפרה של זכות יוצרים או סימן מסחר, ובדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון צוין כי סעיפים אלה מחילים את הוראות סעיפים 51 עד 53 ו - 60 להסכם הטריפס. סעיף 200א (א) מסמיך את מנהל המכס להורות על עיכוב שחרור טובין מפרים, וזו לשונו: "עיכוב טובין מפרים (א) מצא המנהל בדרך של קבלת הודעה כאמור בסעיף 7ד לפקודת זכות יוצרים, או סעיף 69א לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב - 1972 (להלן - פקודת סימני מסחר), או בדרך אחרת כי קיימת לכאורה הפרת זכות יוצרים או הפרת זכות בסימן מסחר, ינקוט צעדים כדלקמן: (1) יורה לעכב את שחרור ההעתקות או הטובין, שנטען לגביהם שהם מפרים (להלן-טובין מפרים), ל-3 ימי עבודה; המנהל רשאי, מטעמים מיוחדים להאריך את העיכוב כאמור לתקופה נוספת שלא תעלה על 3 ימים; (2) יודיע בכתב למי שלדעתו הוא בעל הטובין המפרים לכאורה על עיכוב שחרורם בצירוף העתק ההודעה אם ניתנה, והעתק הערבות העצמית; (3) יודיע לבעל זכות היוצרים או לבעל סימן מסחר (להלן-בעל הזכות), שעוכבו הטובין המפרים ויקבע את סכום הערבות הבנקאית שעליו להפקיד לפי סעיף קטן (ג), וזאת נוסף על הערבות העצמית לפי סעיף 7ט(ד) לפקודת זכות יוצרים או סעיף 69א לפקודת סימני מסחר, כאשר ניתנה הודעה; (4) יודיע לבעל הזכות על עיכוב שחרור הטובין המפרים, וכי העיכוב יבוטל לאחר 3 ימי עבודה מיום העיכוב אם לא יפקיד את הערבות או הערבויות שנדרש להפקיד, ולאחר 10 ימי עבודה מיום מסירת ההודעה על העיכוב אם לא יגיש תובענה לבית המשפט. (ב) המנהל רשאי, מטעמים מיוחדים, להאריך את התקופה להגשת התובענה האמורה בסעיף קטן (א) (4) ב-10 ימים נוספים. (ג) בתוך 3 ימי עבודה מיום העיכוב יגיש בעל הזכות למנהל ערבות בנקאית בסכום שקבע המנהל לפי סעיף קטן (א) (3), שיש בו כדי לכסות כל הוצאה הקשורה לעיכוב או כדי לפצות על כל נזק שייגרם על ידי העיכוב. (ד) עם הפקדת הערבות לפי סעיף קטן (ג) ימסור המנהל לבקשת בעל הזכות דוגמאות מהטובין המפרים המעוכבים כאמור, לצורך בדיקתם וכן את שמו ומענו של יבואן הטובין המפרים; הוצאות הבדיקה, לרבות ההוצאות להעברתן של הדוגמאות אל מקום הבדיקה יחולו על בעל הזכות. (ה) המנהל יבטל את עיכוב הטובין המפרים אם עד תום התקופות לפי סעיפים קטנים (א) עד (ג) לא פעל בעל הזכות כאמור בהם. (ו) שר האוצר רשאי לקבוע תקנות לביצוע סעיף זה ובכלל זה אגרות שעל המבקש לשלם." מלשון סעיף 200א לפקודת המכס עולה כי מנהל המכס הוסמך לעכב טובין רק אם מצא כי "קיימת לכאורה הפרת זכות יוצרים או הפרת זכות בסימן מסחר". משטרח המחוקק ופירט את המקרים בהם רשאי מנהל המכס לעכב טובין ולא נקט בהסמכה כללית לעכב טובין המפרים זכות קניין רוחני, סביר להניח שלא התכוון להסמיך את מנהל המכס לעכב טובין המטעים את ציבור הצרכנים ו/או מפרים מדגם ו/או מפרים זכות בסימן מסחר מוכר היטב. מסקנה זו נתמכת בכך שבפרק ב' לחוק התיקון קיימת התייחסות למדגמים ולתיקון פקודת הפטנטים והמדגמים, אולם פרק זה אינו כולל הוראה מקבילה להוראות שבפרק א' ובפרק ד' בחוק התיקון בעניין מתן הודעה למנהל המכס במקרים של הפרת זכות יוצרים או הפרת סימן מסחר. הוא הדין ביחס להפרת סימן מסחר מוכר היטב הנזכר בפרק ד' לחוק המתקן אולם , אולם לא נכלל בתיקון סעיף 69א לפקודת סימני מסחר. מסקנתי היא שסעיף 200א לפקודת המכס אינו מסמיך את מנהל המכס לעכב טובין המטעים את ציבור הצרכנים או מפרים מדגם. משמצאתי שהוראות סעיף 200א אינן מקנות למנהל המכס סמכות לעכב טובין המטעים את ציבור הצרכנים או מפרים מדגם, מתעוררות שאלות אלה: האם קיימות הוראות חוק אחרות המסמיכות את מנהל המכס לעכב טובין המטעים את ציבור הצרכנים או מפרים מדגם. האם יש בתיקון סעיף 200א לפקודת המכס כדי לשלול סמכות שהייתה למנהל המכס לעכב טובין המטעים את ציבור הלקוחות או מפרים מדגם. לביסוס סמכות מנהל המכס לעכב טובין כאמור מצביעה התובעת על הוראות סעיף 35 לחוק הגנת הצרכן, שזו לשונו: "סמכויות המכס לעניין סמכויותיהם של רשות המכס ושל פקידי המכס, יראו יבוא בניגוד לסעיפים 2 (ב) ו - 17 כעבירה על דיני המכס, ופקיד המכס יהא רשאי לתפוס את הטובין שנעברה העבירה בהם או לגביהם בחזקת טובין מחולטים כמשמעותם בפקודת המכס". הוראה זו מסמיכה את מנהל המכס לתפוס טובין המיובאים בניגוד לסעיף 2 (ב) לחוק, הקובע: "לא ימכור עוסק, לא ייבא ולא יחזיק לצרכי מסחר נכס שיש בו הטעיה...". סעיף 2 (א) לחוק קובע כי הטעיה הינה: "מעשה או מחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת לרבות לאחר מועד ההתקשרות בעסקה - העלול להטעות צרכן בכל ענין מהותי בעסקה (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים בעסקה; (1)... (2) המידה, המשקל, הצורה והמרכיבים של הנכס ... (6) זהות היצרן, היבואן או נותן השרות; ... (10) החסות, העידוד או ההרשאה שניתנו לייצור הנכס או למכירתו או למתן השירות ...". מהאמור בסיכומי הנתבעת עולה כי גם הנתבעת סבורה שסעיף 35 לחוק הגנת הצרכן מסמיך אותה לתפוס טובין המטעים את ציבור הלקוחות, אולם סמכות זו נתונה לשיקול דעתה ולטענתה המקרה דנן אינו בגדר המקרים בהם יש להפעיל סמכות זו (סעיף 16). בהמשך מפרטת הנתבעת את השיקולים שלטענתה מצדיקים שלא להפעיל את הסמכות שהוקנתה לה בסעיף 35 לחוק הגנת הצרכןביחס למשלוח המעוכב (סעיפים 17 - 21). מהאמור בהודעת מנהל המכס מיום 28.9.2006 (נספח יג לבקשה לסעד זמני), עולה כי הנתבעת החליטה שלא להמשיך בהליכי החרמת המשלוח המעוכב משום שמצאה שאין מדובר בהפרת סימן מסחר. ממילא, בזמן אמת, לא שקלה הנתבעת את השיקולים הרלבנטיים להפעלת סמכותה מכוח סעיף 35 לחוק הגנת הצרכן לפיכך, איני רואה ליתן משקל לטענות הנתבעת העולות בדיעבד, ביחס לשיקולים הכרוכים בהפעלת סמכותה מכוח סעיף 35 לחוק הגנת הצרכן נוכח האמור עד כאן, נמצא שלמנהל המכס סמכות שבשיקול דעת לתפוס טובין שיש בהם הטעיה ביחס לצורת הנכס, זהות היצרן ו/או ההרשאה לייצור הנכס ומכירתו. הוראה נוספת עליה מבססת התובעת את סמכות מנהל המכס לעכב את הטובין שעוכבו, קבועה בסעיף 188 לפקודת המכס שזו לשונו: "(א) פקיד-מכס, שוטר או קצין בצבא-הגנה לישראל רשאי לתפוס בין בים ובין ביבשה כל אניה, כל כלי הובלה וכל טובין שהם מחולטים או שיש לו יסוד סביר לחשוב שהם מחולטים. (ב) טובין שנתפסו יובלו למחסן המכס הקרוב ביותר או למקום מבטחים אחר, כפי שיורה גובה המכס." סעיף 204 לפקודת המכס מתייחס לטובין מחולטים ומורה: "חילוט טובין ואלה טובין שיחולטו למדינה: (1) טובין מוברחים; (2) טובין שיובאו בהפרת איסור, הגבלה או הסדר; ..." סעיף 42 לפקודת המכס מתייחס לטובין אסורים וכך הוא קובע: "טובין אסורים ואלה טובין שייבואם אסור: (1) טובין שייבואם נאסר בפקודה זו או בכל חוק אחר שהוא בר-תוקף בישראל אותה שעה, או על פיהם ; (2)..." מהוראות אלה עולה כי מקום שקיימת מחוץ לפקודת המכסהוראת חוק האוסרת יבוא טובין, רשאי מנהל המכס לחלט את אותם הטובין. סעיפים 189 - 193 לפקודת המכס מסדירים את נוהל החילוט. נוכח הוראות סעיף 2 (ב) לחוק הגנת הצרכן האוסר ייבוא נכס שיש בו הטעיה, נראה כי טובין המטעים את ציבור הצרכנים ביחס לצורת הנכס, זהות היצרן ו/או ההרשאה לייצור הנכס ומכירתו, מהווים טובין אסורים שמנהל המכס הוסמך לחלטם. אשר לטובין המפרים מדגם, מקובלת עליי עמדת הנתבעת הטוענת כי סעיף 37 לפקודת הפטנטים והמדגמים, 1926 אינו אוסר יבוא טובין המפרים מדגם, ועל כן, נראה כי מנהל המכס לא הוסמך בסעיף זה לחלט טובין המפרים מדגם. הוראה נוספת עליה מבססת התובעת את סמכות מנהל המכס לתפוס טובין, קבועה בסעיף 14 לפקודת סימני סחורות שזו לשונו: "איסור הכנסת סחורות הצפויות להחרמה עפ"י פקודה זו. (1) כל סחורה אשר, אם תמכר, תהא צפויה להחרמה עפ"י פקודה זו, וכל סחורה מתוצרת חוץ הנושאת שם או סימן מסחרי שהנם או שהם מכוונים להיות שמו או סימנו המסחרי של בעל תעשיה או סוחר בישראל, ולא צרפו לאותו שם או סימן מסחרי רמז ברור על הארץ שבה נעשתה או יוצרה הסחורה, יהא אסור להכניסה לישראל ובהתחשב עם הוראות סעיף זה תהא אותה סחורה כלולה בכלל הסחורות האסורות בהכנסה לישראל ממש כאילו פורש האיסור על הכנסתן בחוקי המכס הנוהגים באותה שעה בישראל, ואם הובאה או הוכנסה אותה סחורה לישראל, יוכל מנהל מחלקת המכס והבלו, לפי הכרעת דעתו, להחרימה או למסרה לבעליה לאחר שימלאו אותם התנאים שמנהל המכס והבלו ימצא לנכון להטילם, ואם הוחרמה הסחורה, יהא אפשר להשמידה או ל נהוג בה בדרך אחרת ככל אשר יצוה שר המסחר והתעשיה. (2) מנהל מחלקת המכס והבלו וכל אדם אחר ששר התעשיה והמסחר ייפה את כחו כך בצו, רשאים להמיר את ענשו של אדם שעבר עברה על הוראות הפקודה הזאת או שעשה מעשה בנגוד להן, בקבלו ממנו כופר כסף שלא יעלה על הקנס המקסימלי המוטל בשל עברה עפ"י פקודה זו. (3) יכול שר המסחר והתעשייה להתקין תקנות בנוגע לעצירתן או להחרמתן של סחורות שהכנסתן לארץ אסורה עפ"י סעיף זה, ובנוגע לתנאים שיהא צורך לקיימם לפני העצירה וההחרמה, ותקנות הקובעות את הפרטים, את ההודעות ואת הבטחון שחייבים במסירתם, ואת העדות הדרושה לכל צורך מצרכי הסעיף הזה ואת אופן קיומה של אותה עדות. לטענת הנתבעת הוראה זו אכן מסמיכה את מנהל המכס להחרים סחורה הצפויה להחרמה על פי פקודת סימני מסחר או נושאת סימן מסחרי כוזב, אולם הנעליים המעוכבות אינן נושאות סימנים ועל כן אין לראותן כנושאות סימן מסחרי כוזב כאמור בסעיף 2 (2) לפקודה. מנגד טוענת התובעת כי הביטוי "תיאור מסחרי כוזב" בפקודת סימני מסחר מתייחס להטעיה בחוזי של המוצר (get up). בזמן אמת לא התייחסה הנתבעת לשאלה אם יש בטובין שנתפסו על ידה משום תיאור מסחרי כוזב, ועל כן, איני סבור שנכון להידרש למחלוקת בעניין זה קודם שמנהל המכס הפעיל את שיקול הדעת שהוקנה לו בעניין זה. יחד עם זאת, ברור כי בהתקיים התנאים שבסעיף 14 לפקודת סימני מסחר מוסמך מנהל המכס להחרים סחורה שיובאה לישראל. משמצאתי שעל פי הוראות סעיף 35 לחוק הגנת הצרכן, סעיף 188 לפקודת המכס וסעיף 14 לפקודת סימני סחורות רשאי מנהל המכס לתפוס או לחלט או להחרים טובין המטעים את ציבור הצרכנים ביחס לצורת הנכס, זהות היצרן ו/או ההרשאה לייצור הנכס ומכירתו או מהווים תיאור מסחרי כוזב, יש לבחון האם יש בחקיקת סעיף 200א לפקודת המכס כדי לשלול את הסמכות האמורה של מנהל המכס ולהגבילה רק למקרים המנויים בסעיף 200א לפקודת המכס. התייחסות לסמכות מנהל המכס מכוח דין אחר נקבעה בחוק התיקון אשר הוסיף לפקודת המכס את סעיף 200ה שזו לשונו: "הוראות סעיפים 200א עד 200ד באות להוסיף על סמכויות המנהל לפי כל דין". נמצא שאין בחקיקת סעיף 200א לפקודת המכס כדי לגרוע מסמכויות מנהל המכס מכוח הוראות סעיף 35 לחוק הגנת הצרכן, סעיף 188 לפקודת המכס וסעיף 14 לפקודת סימני סחורות נוכח האמור עד כאן ומשבית המשפט אינו בא במקום הרשות עוד בטרם נעשתה אליה פניה מתאימה, אם וככל שהתובעת סבורה שיש במשלוחים המעוכבים כדי להטעות את ציבור הצרכנים ביחס לצורת הנכס, זהות היצרן ו/או ההרשאה לייצור הנכס ומכירתו או משום תיאור מסחרי כוזב, אזי עליה לפנות אל מנהל המכס ולבקשו לפעול בהתאם לסמכותו מכוח הוראות סעיף 35 לחוק הגנת הדייר ו/או סעיף 188 לפקודת המכס ו/או סעיף 14 לפקודת סימני סחורות. אם וככל שהתובעת תפעל כאמור יהיה על מנהל המכס לשקול האם בנסיבות העניין נכון להפעיל את סמכותו האמורה ובאלו תנאים. אוסיף, כי מנהל המכס רשאי לקבוע נוהל לגבי תפיסת טובין מכוח הוראות חוק שאינן כוללות נוהל להפעלת סמכות התפיסה, כדרך שפעל בעניינם של טובין הנתפסים על פי סעיף 200 א לפקודת המכס סוף דבר לאור האמור לעיל, איני רואה לנכון להיעתר לסעדים המבוקשים בסעיפים ג ו - ד לכתב התביעה. צו המניעה הזמני מיום 4.10.2006, בטל. ביטול צו המניעה הזמני יכנס לתוקף תוך 7 ימים מיום מתן פסק הדין. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. סימן מסחריצוויםצו מניעה