עניינה של עתירה מנהלית זו הוא רישיון לניהול עסק של העותרים למכירת כלי רכב במגרש שברחוב המסגר 21 בתל אביב (להלן: "העסק"). בעתירה מבקשים העותרים כדלקמן: א. להורות למשיבה 1 (להלן גם: "העירייה") ליתן לעותרת מס' 1 (להלן: "העותרת") רישיון קבוע, ולחילופין זמני, לניהול העסק. ב. לחילופין, ליתן לעותרת רישיון עסק/היתר זמני, שתוקפו יוגבל עד למועד תחילת ביצוען כדין של עבודות הבניה ו/או הסלילה המתוכננות להתבצע במתחם "חסן ערפה", בו מצוי הנכס. ג. בנוסף ולחילופין, לאסור על העירייה לנקוט ו/או לנהל כנגד העותרים הליכים פליליים, מנהליים ו/או אחרים בגין ניהול עסק ללא רישיון, ולהימנע מאכיפת צוי סגירה שניתנו. ד. לחילופין, להורות למשיבות לדון בבקשות שהגישה העותרת לקבלת רישיון ו/או היתר זמני לנכס ביום 12.6.03 וביום 30.6.03 ובבקשתה מיום 21.4.04 למתן היתר שימוש חורג בנכס. ה. להצהיר כי המסמך מיום 4.11.10 הנחזה להיות "צו סגירה" בטל מעיקרו וחסר תוקף ולחילופין, להורות על ביטולו ולאסור על אכיפתו. העובדות: 1. העותרים 2 ו- 3 הם מנהלי העותרת ומנהלים את העסק. העסק מצוי במתחם הידוע כמתחם חסן ערפה אשר ראשיתו בפרדס שהיה עד 1948 בבעלות חסן ערפה, ולאחר שנת 1948 החלו לפעול בו בעלי מלאכה ודיירים רבים אשר חלקם, כך לטענת העותרים, מנהלים עד עצם היום הזה מאות עסקים ובתי מלאכה מסוגים שונים. 2. ביום 5.1.96 פורסמה למתן תוקף תמ"מ 595א. תוכנית זו התירה את המשך השימושים בשטחי התוכנית על פי התוכנית הקיימת היינו, תוכנית תמ"מ 595 שקדמה לה, "עד אשר יפונו לצורך בנייה חדשה, אך לא יותר מ-10 שנים מיום מתן תוקף לתוכנית, וזאת רק לגבי עסקים בעלי רישיון". 3. ביום 21.5.03 הגישו המשיבות כתב אישום כנגד העותרים מס' 2 ו- 3 בתיק מס' 02/03/0005578 של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב בגין עבירות של עיסוק ללא רישיון ובניגוד לסעיפים 1 ו- 14 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח- 1968 (נספח ב1 לעתירה). בכתב האישום נטען כי הנאשמים (העותרים 2 ו- 3 כאן - ש.ג.) עסקו בעסק מבלי שיהיה בידיהם רישיון על פי החוק. 4. ביום 30.6.03, לאחר הגשת כתב האישום, פנו העותרים למשיבה 1 בבקשה לקבלת רישיון עסק למכירת כלי רכב לפי צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה- 1995. לטענת העותרים, הם פעלו בדרכים שונות לקידום בקשותיהם לקבלת רישיון העסק, לרבות הגשת תוכניות מתוקנות ופרסומים שונים. 5. ביום 30.9.03 המליצה הועדה המייעצת לשימושים חורגים באגף רישוי עסקים בעירייה שלא לאשר מתן שימוש חורג לעסק "שכן מדובר במתחם חסן ערפה המיועד לפינוי ובינוי. ניתן להגיע להסכמה בבית המשפט על צו סגירה דחוי עד לחודש מאי 2005 בתנאי שהעסק יציג אישור כיבוי אש ואישור מהנדס בנין על יציבות המבנים בו פועל העסק". 6. ביום 21.4.04 הגישו העותרים לועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב- יפו (להלן: "משיבה 2" וגם "הועדה המקומית") בקשה להיתר לשימוש חורג בעסק. ביום 5.5.04 החליטה הועדה המקומית לקבל את המלצת הועדה המייעצת ולא לאשר לעותרים מתן שימוש חורג לעסק. 7. ביום 28.11.05 פורסמה למתן תוקף תוכנית מתאר מס' תא/3319/ מתחם יצחק שדה המהווה שינוי של תמ"מ 595א. העותרים מצביעים על סעיף 10.1.4 לתוכנית תא/3319 שם נקבע כי התכליות המותרות במרתפים הם, בין היתר, "מוסכים ושירותי רכב" ומשום כך תוכנית זו חלה גם על העותרים. המשיבות טוענות כי תכליות של שירותי רכב אינן כוללות "מכירת כלי רכב" ומשום כך התוכנית לא חלה על העותרים. 8. ביום 25.11.04 הוגש כתב אישום נוסף כנגד העותרים בתיק מס' 02/04/0014511 בבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב בגין עבירה של עיסוק בעסק (מכירת כלי רכב) ללא רישיון. 9. ביום 18.5.05 וביום 27.10.05 הורשעו העותרים בעבירות שיוחסו להם בשני כתבי האישום הנ"ל והוצאו נגדם צווי הפסקת עיסוק בעסק שייכנסו לתוקף ביום 18.8.05 וביום 31.12.05 בהתאמה. 10. ביום 30.5.10 נשלח לעותרת מכתב מטעם משיבה 1 לפיו נמצא כי העסק ממשיך לפעול ללא רישיון למרות שניתנו נגדו צוי סגירה. עוד צויין במכתב כי אם לא יודיעו העותרים עד ליום 1.7.10 כי הוצא רישיון עסק או היתר זמני או לחילופין, כי העסק חוסל, יוגש נגד העותרים כתב אישום בגין העבירות של עיסוק בעסק ללא רישיון והפרת צו שיפוטי. 11. ביום 15.9.10, ולאחר שהעותרים לא פעלו על פי צווי הסגירה, הוגש נגדם כתב אישום שלישי בתיק מס' 02/10/0007662, בבית המשפט לעניינים מקומיים בת"א. 12. ביום 4.11.10 נשלח לעותרים מכתב מאגף הפיקוח העירוני בעירייה לפיו עליהם להפסיק את העיסוק בעסק בהתאם לצו הסגירה שניתן נגדם ביום 31.12.05, שאם לא כן יינקטו נגדם פעולות אכיפה. 13. לאור האמור לעיל הגישו העותרים, ביום 18.12.10, את העתירה נשוא פסק דין זה. טענות העותרים: 14. העותרים טוענים כי במתחם חסן ערפה, בו מצוי הנכס, פועלים מאות בעלי מלאכה ודיירים לרבות עסקי רכב, מוסכים ומגרשים למכירת רכבים, מאז שנת 1948. 15. בשנת 1979 הוצעה למקום תוכנית 595א אשר יעדה את המתחם לאזור מעורב למסחר, בידור, משרדים ומלאכה קלה. התוכנית פורסמה למתן תוקף ביום 1.5.96 אולם למרות זאת כבר משנת 1979 "הקפיאו" המשיבות את המתחם ונמנעו מליתן בו רישיונות עסק ו/או היתרי בניה. ממועד "ההקפאה" בשנת 1979 ועד הגשת העתירה חלפו כ- 32 שנים ובמהלכן, כך לטענת העותרים, לא נעשה במתחם כמעט דבר. 16. בעסק מתנהלים עסקי מכירת רכב מזה כ- 60 שנים ומאז שנת 1990 מנוהל העסק ע"י העותרים 2 ו- 3, אשר מאוחר יותר הפכו את עסקם לחברה בע"מ, היא העותרת. 17. העותרים טוענים כי עת החלו עותרים 2 ו-3 להחזיק בנכס הם פנו למחלקת רישוי עסקים בעירייה על מנת לקבל רישיון עסק. בתגובה נאמר להם ע"י גורמי המחלקה כי העירייה אינה מטפלת בבקשות לקבלת רישיונות עסק במתחם, וכי הם אינם זקוקים לרישיון עסק שכן העירייה אינה אוכפת ולא תאכוף את דיני רישוי העסקים במתחם. כבר כאן יצויין כי לא הוצגה כל ראיה, ולו לכאורה, על פניות אלה לעירייה לפני שנת 2003. 18. על סמך מצגי העירייה הנ"ל, כך לטענת העותרים, הם לא הגישו בקשה לקבלת רישיון עסק בנכס ומאידך הניחה להם העירייה לנהל את העסק בנכס באין מפריע. אילו לא הוטעו העותרים ע"י גורמי העירייה שלא להגיש בקשה לרישיון עסק, הם היו מבקשים ומקבלים כבר בשנת 1990 רישיון עסק קבוע בנכס. אילו היתה העירייה מסרבת באותה עת ליתן להם רישיון עסק על יסוד מדיניותה הגורפת משנת 1979, הם היו פונים לבית המשפט אשר, "מן הסתם" היה מחייב את העירייה ליתן להם רישיון. 19. העותרים מתייחסים לכתבי האישום שהוגשו נגדם בשנים 2003-2004 וטוענים כי הגשתם היתה בניגוד מוחלט להבטחותיה של העירייה. מיד לאחר הגשת כתב האישום הראשון הגישה העותרת לעירייה בקשה לקבלת היתר זמני לרישיון עסק וכן בקשה לרישיון עסק קבוע. העותרת פעלה ככל הנדרש לקידום הבקשות ולקבלת רישיון עסק אולם רישיונות כאלה לא התקבלו. 20. העותרים טוענים כי הם עומדים בכל הקריטריונים לקבלת רישיון עסק. עיון בהוראות התוכניות החדשות מראה כי הן מתירות מסחר, אולמות תצוגה, מוסכים ושירותי רכב במתחם ולכן העסק תואם את מטרות התוכניות ולא מהווה שימוש חורג. 21. מחלקת רישוי עסקים לא דנה בבקשה לקבלת רישיון עסק לגופו של עניין אלא דחתה אותה על רקע סירובה הגורף של הועדה המקומית ליתן היתר שימוש חורג במתחם משום שמדובר במתחם חסן ערפה המיועד לפינוי-בינוי. בפעולה זו התפרקה רשות הרישוי מסמכויותיה כאשר ההלכה היא כי רשות מנהלית אינה רשאית להתפרק מסמכויותיה ועליה לדון לגופו של עניין וב"נפש חפצה" בבקשה המוגשת לפניה. 22. התנהלות העירייה נגועה בשרירות, שיקולים זרים וחוסר סבירות קיצוני כשפעולותיה האחרונות של העירייה יסודן בנקמה על סירוב העותרים להרוס מבנה שאין כל סיבה להורסו. המשיבות נוהגות באפליה ומשוא פנים בעצם סירובן ליתן רישיונות עסק במתחם ולהתיר שימושים חורגים בניגוד למתרחש ביתר האזורים בעיר. העירייה גם מפלה את העותרים ביחס לעסקים אחרים במתחם, כאשר היא מגיעה להסכמה עם בעלי עסקים אחרים, אינה פועלת נגדם ואינה אוכפת עליהם צווי סגירה. פעילות זו של העירייה היא סלקטיבית, היא בוחרת באופן שרירותי כנגד מי לפעול ואינה פועלת נגד עסקים רבים אשר גם להם אין רישיון עסק קבוע. סירוב העירייה לבקשות העותרים מונע מחוסר תום לב שכן היא מבקשת לפנות את המתחם ללא תשלום פיצויים לבעלי העסקים במקום. העירייה עושה שימוש פסול, סלקטיבי, ציני וחסר תום לב בסמכויות הרישוי והאכיפה הנרחבות שניתנו לה בחוק. 23. לעותרים ניתנה הבטחה שלטונית לפיה על אף שהעירייה מנועה מליתן להם רישיון עסק היא תאפשר את המשך פעילות העסק עד לתחילת העבודות במתחם ולא תבצע נגדם כל פעולת אכיפה בתקופה זו. על סמך ההבטחה השלטונית שינו העותרים את מצבם לרעה, הם לא עתרו כנגד הסירוב ליתן להם רישיון עסק, הם הודו והורשעו בכתבי האישום ולא ערערו על גזרי הדין. 24. החלטת המשיבה מנוגדת לחוק יסוד: חופש העיסוק. סירובן הגורף של המשיבות ליתן במתחם רישיון עסק במתחם או לאשר בו שימושים חורגים מנוגד לכללי המנהל התקין, אינו מידתי ואינו סביר. לעותרים אף לא ניתנה הזדמנות להעלות טענותיהם ונשללה מהם זכות השימוע. 25. מדיניות העירייה להקפיא מתן רישיונות עסק במתחם מחד ולהגיש כתבי אישום תוך הוצאת צווי סגירה מאידך, היא מדיניות מפלה, שרירותית ובלתי סבירה. 26. חוק רישוי עסקים נועד להבטיח מטרות שונות הקבועות בחוק. תחום רישוי העסקים הינו "טכני מעיקרו" ומיועד להבטיח כי העסק אינו פוגע באינטרסים ציבוריים חשובים ו/או גורם לסכנה ו/או מפגעים. השיקול הדומיננטי בכל הנוגע לרישוי עסקים הינו חופש העיסוק. בענייננו, סירוב העירייה ליתן לעותרת רישיון עסק עקב מדיניות גורפת שלא ליתן רישיונות במתחם חסן ערפה הוא סירוב בלתי ראוי ובלתי סביר המונע משיקולים זרים, כלכליים ובלתי מידתיים, אשר אין קשר בינם לבין רישוי עסקים. 27. המסמך מיום 4.11.10 שכותרתו "צו סגירה לעסק של מכירת כלי רכב", אשר צורף כנספח א' לעתירה, איננו בגדר "צו כלשהו" ולכל היותר הוא מהווה "מכתב התראה" אשר אין לו תוקף והוא נשלח בחוסר סמכות. 28. לבסוף, מבקשים העותרים, לאפשר להם להמשיך ולפעול בנכס עד שיחלו עבודות הבנייה בנכס. העותרים מצהירים כי הם מסכימים לסגור את העסק 90 ימים לפני תחילת ביצוע העבודות בנכס בפועל, ולהפקיד בטוחות להבטחת התחייבויותיהם. טענות המשיבות: 29. המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי. העותרים פעלו בשיהוי ובחרו להימנע מכל פעולה במועדים הרלוונטיים בסמוך לקבלת החלטות הרשויות ואף לא ערערו על ההחלטות. משום כך דין העתירה להידחות. 30. המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות גם מחמת אי מיצוי הליכים. העותרים לא מיצו את ההליכים העומדים לרשותם בחוק ולא פנו לועדת הערר בעניין ההיתר לשימוש חורג כתנאי למתן רישיון עסק. אי לכך דין העתירה להידחות גם משום אי מיצוי הליכים. 31. המשיבות טוענות גם כי העתירה אינה מגלה עילה מאחר והעסק אינו עומד בדרישות הדין לקבלת רישיון או היתר זמני, ומשום כך אין העתירה מגלה עילה שבגינה יש למנוע מהעירייה להשתמש בסמכויות האכיפה שלה כנגד העסק. 32. המשיבות טוענות כי דין העתירה להידחות גם מחמת חוסר תום לב והיעדר ניקיון כפיים בעצם ניהול העסק ללא רישיון. העותרים הציגו באופן מטעה את הסירוב ליתן להם רישיון עסק תוך העלמת עובדות מהותיות, כשהם יודעים כי הסירוב לרישיון בדין יסודו ולמרות זאת הם ממשיכים להפעיל את העסק שלא כדין ותוך הפרת צווי סגירה שיפוטיים. 33. העתירה אינה מגלה עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המשיבות. התנהלות המשיבות תואמת את הוראות הדין והתוכניות, ואין בה כדי להעיד על שיקולים זרים או פסולים. קיומו של משטר רישוי, חיוב באישורים וקבלת חוות דעת של גורמים רלוונטיים הם תנאים הכרחיים למתן רישיון עסק. 34. מדובר בעסק המנוהל שנים רבות ללא רישיון כדין ואף היום אינו ממלא אחר הדרישות משום שהוא בגדר שימוש חורג. השימוש שעושים העותרים בעסק אינו תואם את תוכנית הבניין החלה עליו במועד הגשת הבקשה לרישיון, והתכליות המותרות לפי תמ"מ 3319 אינן כוללות עסק של מכירת כלי רכב. העובדה כי בעסק מתנהלים שנים רבות עסקי מכירת רכב אינה פוטרת את העותרים מקבלת היתר לשימוש חורג. תמ"מ 595א התירה את המשך השימושים בשטחי התוכנית על פי התוכנית הקיימת (היינו תוכנית תמ"מ 595 שקדמה לתמ"מ 595א) "עד אשר יפונו לצורך בנייה חדשה, אך לא יותר מ- 10 שנים מיום מתן תוקף לתוכנית, וזאת רק לגבי עסקים בעלי רישיון". משום כך ההיתר להמשיך את השימושים בשטחי התוכנית חל אך ורק לגבי עסקים בעלי רישיון ולא על העותרים שלהם אין רישיון עסק. 35. לעניין הטענה להבטחה שלטונית, טוענות המשיבות, כי לא מתקיימים בענייננו התנאים הדרושים לקיומה של הבטחה שלטונית. על ההבטחה להיות מפורשת וברורה, ומשלא הצליחו העותרים להצביע על הבטחה כזו, דין טענתם להידחות. 36. טענת האפליה שנטענה ע"י העותרים בין עסקיהם לבין בעלי עסקים אחרים במתחם נטענה באופן כללי וסתמי והעותרים לא הציגו כל נתונים מדוייקים, סטטיסטיים או אחרים. המשיבות מוסיפות כי העירייה שלחה ושולחת מכתבי התראה אודות אכיפת חוק רישוי עסקים לכלל בעלי העסקים במתחם. 37. לטענת המשיבות לא די בהסתמכות על הזכות לחופש העיסוק כדי להצדיק מתן רישיון עסק. מול אינטרס העותרים לקבלת רישיון עסק ניצבים גם אינטרסים ציבוריים אחרים הנוגעים לכלל הציבור כמו פיתוח המתחם וקידום פרוייקט הרכבת הקלה. 38. העירייה נמנעה מאכיפת צווי סגירה נגד עסקים במתחם לרבות עסקם של העותרים ואפשרה להם להמשיך לפעול. בכך הפגינה העירייה התחשבות ושיקול דעת ראוי, אשר כתוצאה ממנו נהנו העותרים ובעלי העסקים האחרים במתחם במשך תקופה ארוכה. מצב הדברים לא נועד להיות מצב קבע והדברים הובהרו מפורשות לעותרים ולבעלי עסקים אחרים במתחם. אי לכך לא נפל כל פגם בהחלטת הרשות שלא ליתן לעותרים רישיון עסק או היתר זמני. 39. בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות, במיוחד כשמדובר במתן רישיון עסק אשר אינו עומד בדרישות הדין, ולא ימנע מהמשיבות להפעיל את סמכויותיהן על פי דין. דיון: 40. לאחר שעיינתי בעתירה, בתגובה ובסיכומי הצדדים וטיעוניהם בפני הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות. שיהוי: 41. עיון בפתיח של העתירה ובסעדים אשר התבקשו בה לרבות עיון גם בעתירה כולה מעידים כי אין היא "תוקפת" באופן ברור ומפורש, כנדרש בעתירה מנהלית, החלטות ספציפיות למעט המכתב שנשלח אליהם ביום 4.11.10 לפיו עליהם להפסיק את העיסוק בעסק בהתאם לצו הסגירה מיום 31.12.05. יחד עם זה, מעיון בטענות העותרים לאורכה של העתירה כמו גם בסעדים שנדרשו, ניתן להבין כי העותרים טוענים כנגד החלטות וצוים שונים שניתנו בעניינם בשנים קודמות, הם מבקשים להימנע מאכיפת צוי הסגירה שניתנו נגדם ולהורות למשיבות לדון מחדש בסירובן ליתן להם רישיון או היתר לשימוש חורג בנכס. 42. דין העתירה להידחות מחמת שיהוי. העותרים מבקשים להורות למשיבות לדון, לגופו של עניין, בבקשותיהם מיום 12.6.03, 30.6.03 ומיום 21.4.04. העותרים אמנם טוענים כי פנו בבקשה ביום 12.6.03 אולם המשיבות טוענות כי לא הוגשה בקשה במועד זה ואין גם כל ראיה, ולו לכאורה, כי הוגשה בקשה ביום 12.6.03. 43. ביום 30.9.03 החליטה הועדה המייעצת לא לאשר את בקשת העותרים להיתר בגין עסק של מכירת כלי רכב משום ש"מדובר במתחם חסן ערפה המיועד לפינוי ובינוי". ביום 5.5.04 ניתנה החלטה ע"י הועדה המקומית לתכנון ובניה המקבלת את המלצת הועדה המייעצת מיום 30.9.03 ודוחה את בקשת העותרים למתן היתר לשימוש חורג משום ש"מדובר במתחם חסן ערפה המיועד לפינוי ובינוי". 44. הבקשות הוגשו בשנת 2003 ו- 2004, ההחלטה ניתנה ב- 5.5.04 והעותרים לא פעלו מיד ובסמוך לאחר מכן והשתהו עד שנת 2010, עת הגישו את העתירה. מדובר בשיהוי של כ- 6 שנים שהוא שיהוי קיצוני ומשום כך כל טענה בעניין הבקשות וההחלטה דינה להידחות מחמת שיהוי קיצוני. 45. העותרים טוענים גם כנגד צוי הסגירה שהוצאו נגדם ביום 18.8.05 וביום 31.12.05 ומבקשים גם להימנע מאכיפתם. גם כאן נמנעו העותרים מלנקוט בכל הליך משפטי בעניין צוי סגירה אלה שאירעו בשנת 2005 והגשת עתירה בשנת 2010 מהווה שיהוי קיצוני ומשום כך גם הטענות כנגד צוי הסגירה דינן להידחות מחמת שיהוי. 46. העותרים טוענים כנגד ההודעה שנשלחה להם ביום 4.11.10 תחת הכותרת "צו סגירה לעסק של מכירת כלי רכב". עיון בהודעה מעיד כי אין מדובר בצו אלא בהתראה לביצוע צו הפסקת עיסוק בעסק שניתן עוד ביום 31.12.05. גם העותרים מסכימים כי אין מדובר ב"צו" כלשהו אלא, לכל היותר, ב"מכתב התראה" (סעיף 145 לעתירה). ההודעה מתייחסת לצו שניתן בשנת 2005 ומשום כך העתירה, תוקפת, למעשה, החלטות וצוים משנת 2005 אשר נגועים בשיהוי קיצוני. העובדה לפיה ביום 4.11.10 שלחו המשיבות לעותרים מכתב התראה לביצוע צוי סגירה שניתנו בשנת 2005, איננה "פותחת" לעותרים את האפשרות לתקוף היום צוים משנת 2005. אי לכך דין העתירה המתייחסת גם להודעה מיום 4.11.10 להידחות מחמת שיהוי קיצוני. 47. העותרים הגישו, כאמור, את בקשתם הראשונה לקבלת רישיון עסק בנכס ביום 30.6.03. ביום 5.5.04 ניתנה החלטה והעותרים נמנעו ממיצוי הליכים בפני מוסדות התכנון או גופים אחרים לאחר שבקשותיהם נדחו. הם גם לא עתרו כנגד דחיית הבקשות ואף לא ערערו על גזרי הדין שניתנו במסגרת כתבי האישום שהוגשו נגדם. אי לכך דין העתירה להידחות גם מחמת אי מיצוי הליכים. 48. די באמור לעיל כדי לדחות את העתירה מחמת שיהוי קיצוני ואי מיצוי הליכים. יחד עם זה מצאתי להתייחס בקצרה לטיעונים מהותיים שהעלו העותרים. 49. העותרים טוענים כי החלו לנהל את העסק כבר בשנת 1990 מבלי שקיבלו רישיון עסק לאחר שנאמר להם ע"י גורמים מטעם המשיבות כי העירייה אינה מטפלת בבקשות לקבלת רישיון עסק במתחם, וכי אין הם זקוקים לרישיונות עסק במתחם. על סמך מצגים אלה, טוענים העותרים, הם לא ביקשו רישיון עסק. טענות אלה של העותרים אינן נתמכות בראיות אובייקטיביות או באסמכתאות אחרות, ולו לכאורה, המעידות על נכונותן, והעותרים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל עליהם להוכחת טענות אלה. האסמכתא היחידה הראשונה הקיימת בתיק ביחס לבקשה למתן רישיון עסק היא הבקשה שהגישו העותרים ביום 30.6.03. 50. אחת מטענותיהם המרכזיות של העותרים היא טענה להבטחה שלטונית. לטענתם, ניתנה להם הבטחה שלטונית מטעם גורמים בעירייה לפיה יוכלו להמשיך את הפעילות בעסק עד לתחילת העבודות במתחם, ובתקופה זו לא תבוצע נגדם כל פעולת אכיפה. סעיף 203 (א) לפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כדלקמן: "חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; לא היתה בהם התחייבות כספית כאמור, לא יחייבו את העיריה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והמזכיר, ובאין מזכיר - עובד אחר של העיריה הממלא את תפקיד המזכיר לפי החלטת המועצה". על פי החוק והפסיקה, הבטחה שלטונית צריך שתהא מפורשת וברורה וצריך שתנתן ע"י הגורמים המוסמכים לתיתה. ר' בבג"צ 1040/10 עיריית אשקלון ואח' נ' ראש ממשלת ישראל ואח' [מאגר נבו] מיום 19.10.10, שם נקבע, בין היתר, כדלקמן: "ואולם, משאין בפנינו מסמך של הבטחה, גם אם תחילת ביצועו של הפרויקט לא יכלה שלא לטעת תחושות ותקוות - איננו יכולים להעלות זאת בבירור לדרגת הבטחה שלטונית, כשעל כף המאזניים האחרת מונחות שאלות של מדיניות..." (עמ' 10 לפסק הדין). ר' גם ע"א 8490/06 אברהם בדרה ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל [מאגר נבו] מיום 17.4.11, שם נקבע, בין היתר, כדלקמן: "על הטוען להבטחה מינהלית, המחייבת את הרשות- להוכיח, ראשית לכל את דבר קיומה של הבטחה ברורה ומפורשת, ואת מרכיביה, כנדרש מהתחייבות משפטית שאיננה בגדר הצהרת כוונות..." (עמ' 18 לפסק הדין). ור' בג"צ 8013/10 המועצה האזורית אשכול ו- 32 אח' נ' ראש הממשלה ואח' [מאגר נבו] מיום8.8.11, שם נקבע, כדלקמן: "על מנת שהבטחתה של רשות תטיל עליה חובה משפטית לקיים את האמור בה, נדרש כי יתמלאו מספר תנאים: על נותן ההבטחה להיות בעל סמכות לתיתה; היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי; הוא בעל יכולת למלא אחריה; ואין צידוק חוקי לשנותה או לבטלה..." (עמ' 6 לפסק הדין). לאור האמור לעיל עולה כי על הטוען להבטחה שלטונית לעמוד בקריטריונים אשר נקבעו בפסיקה. ההבטחה השלטונית לה טוענים העותרים אינה עומדת בתנאים אלה ומשום כך לא הוכחה. העותרים לא הציגו כל מסמך או ראיה המעידים כי ניתנה להם הבטחה שלטונית מטעם הגורמים המוסמכים לחייב את העירייה, וההבטחה השלטונית לה טוענים העותרים אינה עומדת, כאמור, בתנאי הדין וההלכה. 51. העותרים צירפו לעתירה את מכתבה של גב' יפה טוראל, עוזרת מנהלת אגף רישוי עסקים בעירייה מיום 19.5.05 לבעל עסק אחר המציין, בין היתר, כדלקמן: "... עלינו לשוב ולציין, כי נושא העסקים במתחם 'חסן ערפה' נדון אצל מנכ"ל העירייה, והוחלט כי בשלב זה, צווי הסגירה שניתנו לעסקים, לא יאכפו עד לגיבוש מדיניות עדכנית לפינוי ואכיפה. כאשר תגובש המדיניות העדכנית, נשוב ונודיעכם על כך" (נספח י"ג לעתירה). גם מכתב זה, שהוא מיום 19.5.05, אין בו כדי להועיל לעותרים. ראשית, המכתב אינו כולל הבטחה מפורשת של העירייה המצביעה על מדיניות ברורה מצד הרשות ואין בו משום הבטחה שלטונית. שנית, צויין במכתב כי צוי הסגירה לא יאכפו, בשלב זה, רק עד לגיבוש מדיניות עדכנית לפינוי באכיפה. גם אם התירו המשיבות לעותרים ו/או לבעלי עסקים אחרים במתחם להמשיך ולהפעיל את העסקים במשך שנים וללא כל הפרעה מצידן, אין בכך כדי למנוע מהרשות לשנות את מדיניותה, כפי שצויין במכתבה של גב' יפה טוראל מיום 19.5.05, ולפעול להפיכתו של המתחם לחוקי תוך שימוש באמצעי אכיפה, צוי סגירה ואמצעים אחרים העומדים לרשותה. צודקות המשיבות הטוענות, בסעיף ז' עמ' 10 לתגובתן לעתירה, כי אין בהתנהלותן של המשיבות, אשר אפשרו להמשיך ולהפעיל את העסקים במתחם במשך תקופה ארוכה, כדי למנוע מהעירייה ליישם את הוראת תמ"מ 595א ותמ"מ 3319 ו/או למנוע מהן מלקיים את החוק. 52. לאור האמור לעיל דין הטענה להבטחה שלטונית להידחות. 53. העותרים טוענים כי העירייה מפלה ואוכפת סלקטיבית את צווי הסגירה השיפוטיים. העותרים טוענים כי "... עובר להגשת העתירה נתברר לעותרים כי לא די שהעירייה נוהגת 'איפה ואיפה' בהקנותם 'חסינות' לחלק מהעסקים במתחם, אלא כי ישנם עסקים במתחם עימם הגיעה העיריה להסכמות בכתב לפיהן תתאפשר המשך פעילותם במתחם עד לתחילת עבודות הבניה ממש. כך לדוגמא נודע לעותרים על נכס ברחוב... המצוי במקום המיועד על פי התוכניות החדשות ל'דרך', שם הגיעה העיריה להסכמה בכתב עם עסק שטיפת מכוניות... לפיה ימשיך העסק לעבוד במקום עד יום עלות הדחפורים לסלילת הדרך!!!!" (ההדגשה במקור- ש.ג.) 54. טענה זו של העותרים נטענה באופן כללי, העותרים לא הציגו מסמך ו/או ראשית ראיה המעידים על אפליה בינם לבין בעלי העסקים האחרים במתחם ומשום כך דין טענתם להידחות. 55. העותרים טוענים כי אין להם "נתונים סטטיסטיים מדויקים, אך ידוע להם מידיעה אישית, כי רבים מהעסקים במתחם (כולל כאלה המצויים בתוואי הדרך הנזכרת לעיל), שפועלים שנים רבות ללא כל רשיון עסק, אינם מטופלים באופן כלשהוא ע"י העיריה, כי עסקים אחרים (כנגדם ניתנו צווי סגירה שיפוטיים), ממשיכים לפעול, באין מפריע, עד עצם היום הזה, וכי ישנם עסקים אחרים שקיבלו גושפנקא כתובה מהעירייה להמשיך ולפעול במתחם עד תחילת עבודות מימוש הפרויקט... 77. די בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא לקבלת העתירה - על רקע משוא פנים ואפליה..." (ס' 75 ואילך לעתירה). 56. גם טיעונים אלה של העותרים נטענו ללא כל תימוכין ולא הוכח, ולו לכאורה, כי המשיבים מפלים בין העסקים, כנטען לעיל. הטענה לידיעה אישית איננה מספיקה כדי להרים את הנטל המוטל על העותרים להוכיח אפליה. 57. המשיבות טוענות כי האבחנה בין מי שהיה בידו רישיון עסק במועד מתן תוקף לתמ"מ 595א לבין מי שלא היה בידו רישיון כאמור, לעניין התרת המשך ניהול העסק, איננה פגומה, איננה פסולה ואינה מהווה אפליה. עוד טוענות המשיבות כי נשלחו על ידן מכתבי התראה בעניין אכיפת חוק רישוי עסקים ויישום תוכניות בניין לכל בעלי העסקים במתחם, המפעילים את עסקיהם ללא רישיון עסק, דוגמת המכתב שנשלח לעותרת. המשיבות גם צירפו לתגובתן 45 מכתבים שנשלחו לעסקים בקרבת מקום העסק של העותרים. 58. האבחנה בין בעלי עסקים שלהם רישיון עסק לבין כאלה שאין להם רישיון עסק היא אבחנה בין שונים ואיננה מהווה אפליה או התייחסות בלתי שוויונית. אין חולק כי לעותרים אין רישיון עסק. העותרים לא הוכיחו, ולו לכאורה, כי ההתייחסות השונה, אם היתה כזו,היתה בין שווים ולא בין שונים היינו בין עסקים ללא רישיון לבין עסקים בעלי רישיון. 59. לאור האמור לעיל לא מצאתי גם לקבל את טענת האפליה שהעלו העותרים. 60. לרשות המנהלית הסמכות לאכוף את סמכויותיה השלטוניות ולאכוף את דיני רישוי עסקים ותכנון ובניה באמצעים החוקיים העומדים לרשותה. פעולות לאכיפת צוים שיפוטיים ולקיום תנאים למתן רישיונות הן פעולות סבירות ואף הכרחיות לקיומו של משטר תקין. 61. העותרים טוענים כי זכותם לחופש העיסוק נפגעה כתוצאה מהחלטות המשיבות. הזכות לחופש העיסוק אינה זכות מוחלטת והיא נסוגה, לעיתים, אל מול זכויות אחרות או אינטרסים אחרים וציבוריים המתנגשים עמה. לצד זכות העותרים לחופש העיסוק עומדת החובה לקיום שלטון החוק ועומדים גם אינטרסים ציבוריים לרבות פיתוח המתחם. 62. לא מצאתי פגם במדיניות המשיבות ובהחלטותיהן. ההחלטות הן סבירות וניתנו תוך מתן משקל לכלל השיקולים וללא שיקולים זרים. אי לכך אין מקום להתערב בהחלטות המשיבות ובמדיניותן. 63. אשר על כן ולסיכום העתירה נדחית. 64. העותרים, ביחד ולחוד, ישלמו הוצאות למשיבות בסכום של 10,000 ₪. 65.רישיון עסקרכב