בכתב התביעה עתרו התובעים לפסק-דין הצהרתי, שיורה על ביטול פסק-דין שניתן בהליך קודם בין הצדדים. בפסק הדין שביטולו מבוקש, התקבלה תביעה לפינוי התובעים ולסילוק-ידם מדירה בבעלות הנתבעים, לאחר שנקבע שלתובעים אינם בעלי מעמד של דיירים מוגנים בדירה. ערעור שהוגש על פסק הדין אל בית המשפט המחוזי נדחה, וכך גם נדחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה אל בית המשפט העליון. בתובענה הנדונה טוענים התובעים שיש לדון מחדש בתביעה, מהטעם שהתובע 1 הוכרז פסול-דין. הנתבעים ביקשו את דחיית התביעה על הסף, מהטעם שפסק הדין האמור הקים מעשה בית-דין והשתק פלוגתא. רקע דיוני 2. כתב התביעה הוגש ביום 25.6.2007 ובמקביל הוגשה בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל של פסק הדין הראשון. בקשה זו נדחתה לאחר קבלת תגובת הנתבעים, בהחלטה שניתנה על-ידי כבוד השופט ר' יעקובי ביום 26.7.2007. ביום 19.6.2008 הגישו הנתבעים בקשה לסעד זמני, שעניינו שכר הדירה שישלמו התובעים, לאחר הסכמה שאליה הגיעו הצדדים, שלפיה באותה עת לא פונו התובעים מהדירה. בקשה זו נמחקה בהסכמת הצדדים ביום 24.6.2008 על-ידי כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל. בקדם המשפט שהתקיים באותו יום (24.6.2008) לפני כבוד השופט בן-עטר ז"ל ביקשו הנתבעים שהתביעה תידחה על הסף, מחמת מעשה בית דין. על-פי החלטת בית המשפט מאותו יום, בקשת הנתבעים ותגובת התובעים הוגשו בכתב. בקשת הנתבעים הוגשה ביום 3.8.2008 ותגובת התובעים הוגשה ביום 15.9.2008. בעקבות פטירתו של כבוד השופט בן-עטר ז"ל בחודש פברואר 2011, התיק הועבר אליי למתן החלטה בבקשה. העובדות הרלוונטיות לבקשה לסילוק התביעה על הסף 3. הנתבעים, יורשי המנוח מוחמד חמדי עבד אלראוף אלעריאן הם בעליה של דירה (להלן - "הדירה" או "הנכס") שבה גר אביו של התובע 1 (להלן - התובע), מר סאמי אלמאני, במעמד של דייר מוגן. לאחר פטירתו, המשיכה לגור בו אימו של התובע מכוח הזכויות המעוגנות בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. לאחר פטירתה של האם בשנת 1994, המשיכו לגור בדירה התובע ואשתו, הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת), בטענה שאף הם זכאים למעמד של דייר מוגן מכוח חוק הגנת הדייר. לטענתם, מאחר התקיימו לגביהם התנאים המקימים להם מעמד של "דייר נדחה", לפי הוראות סעיף 27 בחוק הגנת הדייר (ובין השאר התנאים שלפיהם המשיכו לגור בדירה עם האם המנוחה מאז פטירת האב המנוח, וכך גם בששת החודשים שקדמו לפטירת האם המנוחה). 4. בשנת 1999 הוגשה על-ידי הנתבעים תביעה לבית משפט זה בת"א 9512/99, שבה עתרו הם לסילוק ידם של התובעים מהדירה, מהטעם שלא התקיימו בתובעים התנאים המקימים להם מעמד של דיירים מוגנים. התביעה הוגשה בתחילה על-ידי המנוח מוחמד חמדי עבד אלראוף אלעריאן, ולאחר פטירתו, המשיכו יורשיו, שהם הנתבעים, את ניהולה של התביעה. בפסק-דין שניתן ביום 23.4.2006 על-ידי כבוד השופט ראובן שמיע, התקבלה התביעה, ונקבע שעל התובעים לפנות את הדירה. במהלך בירור התביעה, הועלתה טענת התובע, שהוא סובל מלקות נפשית. מאחר שלטענת התובעים, באותה עת לא ניתן היה להעריך את מידת הלקות שממנה סבל, לא צורפו מסמכים מתאימים והיא לא נשקלה בעת קביעת המסקנות המשפטיות. 5. על פסק הדין של בית-משפט השלום הוגש ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 9282/06), אשר נדחה ביום 16.10.2006 בפסק-דין שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא צבי סגל וכבוד השופטים יוסף שפירא ויורם נועם. דחיית הערעור נסמכה בעיקר על כך שעיקר הטענות בערעור כוונו כלפי הקביעות העובדתיות בית-משפט השלום, ונקבע כי לא התקיימו החריגים הנדירים המצדיקים התערבות בממצאים אלו. כך גם נקבע שיישום הדין על עובדות המקרה לא הצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. במסגרת הדיון בערעור גם דחה בית המשפט המחוזי את בקשת התובעים לדחות את מועד הדיון בערעור עד מתן החלטה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, בעניין מינוי התובעת להיות אפוטרופוסית זמנית של התובע. באותה החלטה הוסיף בית המשפט כי "מה גם שהמסמך הרפואי שצורף לבקשה אינו קובע זאת, אלא אך מציין כי המערער לקה בעבר בשנת 2004 'בתסמונת דולוזיאנית קצרה על רקע אורגני'". 6. על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, הגישו התובעים בקשת רשות ערעור אל בית המשפט העליון (רע"א 9361/06), שאף היא נדחתה ביום 11.12.2006 בפסק-דינה של כבוד השופטת עדנה ארבל. בבקשת רשות הערעור טענו התובעים שנפלה טעות בקביעת הממצאים העובדתיים על-ידי בית-משפט השלום, וכי היה על בית המשפט המחוזי להמתין עד מתן החלטה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בבקשה למינוי התובעת להיות אפוטרופסית זמנית של התובע. בדחותו את בקשת רשות הערעור חזר בית המשפט העליון על מסקנתו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט הוסיף גם, שלאור הממצאים שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום, אפילו תמונה התובעת להיות אפוטרופוסית זמנית, לא ישונו המסקנות שאליהן הגיעו המותבים הקודמים, מאחר שגם התובעת הייתה צד לתביעה המקורית. בית המשפט הדגיש, כי מסקנתו של בית המשפט השלום לא נסמכה רק על עדות התובע, אלא היו בפניו ראיות נוספות ולכן בכל מקרה, מהטעמים האמורים שם גם בעניין מצבו הנפשי של התובע, "לא נראה כי נפל פגם כלשהו באופן ניהול ההליך בבית משפט השלום". כך גם לא נראה שמינוי אפוטרופוס לתובע עשוי להשפיע על תוצאת ההליך המשפטי (שם, פסקה 5). 7. ביום 24.06.2007 מונה אחיו של התובע, מר נעים מאני, להיות אפוטרופוס זמני של התובע. 8. התביעה הנדונה הוגשה ביום 25.06.2007, ובה כאמור, התבקש בית המשפט ליתן פסק-דין המצהיר על בטלותו של פסק הדין שניתן על-ידי בית משפט השלום בת"א 9512/99, וזאת בשל לקותו הנפשית של התובע והיותו פסול-דין. כתב התביעה נתמך בחוות-דעתו של ד"ר יוסף נאשף, פסיכולוג קליני, מיום 4.5.2007, שקובע כי על רקע מחלה נפשית, מצבו של התובע בעת מתן חוות הדעת היה לקוי בכל התפקודים. על-פי חוות הדעת, התובע לוקה בקשיי זיכרון, בקשיי ריכוז ובאובדן קשר עם המציאות וכי בשל כך הוא נזקק לאפוטרופוס. עיקר טענות הצדדים טענות הנתבעים (המבקשים) 9. הנתבעים טוענים שתביעתו של אביהם המנוח לפינוי התובעים ולסילוק-ידם מהדירה התקבלה, תוך דחיית טענת התובעים שהם בעלי מעמד של דיירים מוגנים בדירה. כבר במהלך בירור התביעה בבית משפט השלום, הגישו התובעים תעודה רפואית באשר למצבו הנפשי של התובע. כך גם הודיע בא-כוח התובעים דאז, במהלך הדיון שהתקיים ביום 28.11.2004, שהתובע סובל ממצב דכאוני תגובתי, אולם לא הוגשה כל בקשה בעניין מצבו הרפואי. רק לאחר סיום הבאת ראיות התובעים, ולאחר עדותה של התובעת, טען בא-כוחם, שהתובע לוקה במחלה נפשית. לאור התנגדותו של בא-כוח הנתבעים, חזר בו בא-כוחם של התובעים מהבקשה שהעלה בעניין עדותו של התובע, והוא העיד עדות מלאה, לאחר שהוזהר כדין. 10. הנתבעים מדגישים, שטענת התובעים בדבר היות התובע פסול-דין, הועלתה זה מכבר בכתב ההגנה המתוקן שביקשו להגיש בתביעה המקורית, אך בשל התנגדות הנתבעים הוא לא התקבל. בערעור שנדון בבית המשפט המחוזי העלו התובעים בפעם השלישית את הטענה הנשענת על הלקות הנפשית של התובע, ומסיבה זו ביקש בא-כוחם של התובעים את דחיית הדיון בערעור עד מתן החלטת בית המשפט לענייני משפחה בעניין מינוי התובעת להיות אפוטרופסית זמנית של התובע. כאמור, בקשה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי, תוך קביעה שעל בא-כוחם של התובעים להודיע אם הערעור מוגש גם בשם התובע. בתגובה לכך הודיע הוא, כי חרף הלקות הנפשית הנטענת של התובע, הערעור מוגש גם בשמו, וכי הוא מייצג גם את התובע וגם את התובעת. בהתאם להודעה זו, הערעור שהוגש בשם שני התובעים נדון ונדחה, תוך קביעת בית המשפט המחוזי, שהמסמך שצורף לבקשה לדחיית מועד הדיון אינו מהווה אסמכתא לטענת אי שפיות של התובע. 11. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי כאמור, גם בקשת רשות הערעור שהגישו התובעים נדחתה, לאחר שנקבע, שלא נפל פגם בניהול ההליכים הקודמים, וכי מינוי התובעת להיות אפוטרופסית זמנית של התובע לא ישנה את תוצאות הערעור, מכיוון שאף היא הייתה צד לאותם הליכים. כך הגם שלאחר קביעה זו של בית המשפט העליון, שינו התובעים את הבקשה שהוגשה אל בית המשפט לענייני משפחה, והתבקש מינויו של אחי התובע, מר נעים מאני, להיות אפוטרופוס זמני של התובע. 12. הנתבעים טוענים, כי לאור כל השתלשלות ההליכים המתאורת, אין מקום לטענה שעובדת לקותו הנפשית של התובע לא הובאה כראוי לידיעת בא-כוחו. עוד טוענים הם, שהכרזת פסלות-דין הינה קונסטיטוטיבית. מאחר שבמועד מתן פסק הדין בבית משפט השלום טרם נקבע שהתובע פסול-דין, אין מקום לטעון שפסק הדין נעדר תוקף. התובעים ויתרו על טענת היעדר כשרות משפטית של התובע בשלוש הזדמנויות שונות במסגרת ההליכים שנוהלו כאמור. לפיכך טוענים הנתבעים, כי החלטות בית המשפט, הנותנות תוקף לוויתורים אלו מהוות "השתק פלוגתא" המקים מחסום דיוני בפני התובעים להעלאת טענת היעדר כשרות משפטית של התובע פעם נוספת. עוד טוענים הם, שקם השתק פלוגתא גם בעניין המחלוקת העיקרית, שנדונה פעם אחר פעם בערכאות השונות, ושלגביה נקבע שעל הנתבעים לפנות את הדירה. טענות התובעים (המשיבים) 13. התובעים אינם חולקים על כך שהמחלוקת בשאלה אם הם זכאים למעמד של דיירים מוגנים, כבר נדונה והוכרעה זה מכבר. יחד עם זאת, לטענתם, התובענה הנדונה הוגשה מהטעם שעובדת הלקות הנפשית של התובע לא הובאה לידיעת בא-כוחו בעת שנוהלו ההליכים הקודמים, ומאחר שבאותה עת, לא ניתן היה לדעת בשקידה סבירה מה מידת הפגיעה הנפשית של התובע. לכן גם לא הובאה עובדה זו כראוי בפני הערכאות הקודמות, שפסק-דינן ניתן על סמך ההלכה שלפיה ערכאת ערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים. מכיוון שכך, טענת התובעים היא, שבשל היעדר תיעוד רפואי מתאים, פסק הדין ניתן מבלי שנדון מצבו הנפשי של התובע. לטענת התובעים, בניגוד לטענת הנתבעים, בשום שלב הם לא ויתרו על טענתם בדבר מצבו הנפשי הלקוי של התובע. 14. התובעים טוענים שהאבחון באשר למצבו של התובע מיום 28.11.2004, שבו נאמר שהתובע סובל ממצב דיכאוני, הוא שגוי. לטענתם, האבחון המדויק הוא הסיכום הרפואי מיום 5.10.2006 (שניתן לאחר שניתן פסק הדין של בית-משפט השלום, וצורף כאמור, לבקשה לדחיית מועד הדיון בערעור, בבית המשפט המחוזי), שבו נכתב שהזיכרון של התובע לטווח קצר, פגום. לדידם, בשל האבחון השגוי, בית משפט השלום לא העריך נכונה את מצבו הנפשי של התובע. לכן לטענתם, יש לבטל את הממצאים העובדתיים שקבע, ולדון בשנית בזכויותיהם של התובעים בדירה. התובעים טוענים עוד, כי ביום מתן פסק הדין על-ידי בית-משפט השלום, היה התובע זקוק לאפוטרופוס לניהול ענייניו המשפטיים והאישיים. מכאן לטענתם, שפסק הדין ניתן נגד מי שהוא נעדר כשרות משפטית ולכן עליו להיבטל, ולו "ורק בשל עובדה זו ועל-פי כללי הצדק הטבעי ..." (פסקה 17 בכתב התביעה). לטענת התובעים, על-אף קיומו של מעשה בית-דין, על-פי ההלכה הפסוקה, בית המשפט מוסמך לבטל פסק דין סופי, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולי צדק עדיפים על פני שיקולי מעשה בית-דין. כך למשל, אם התגלתה ראיה חדשה שבכוחה לשנות את ההכרעה מיסודה, ושלא ניתן היה לגלותה בשקידה סבירה קודם לכן. במקרה הנדון, כך טוענים התובעים, חוות-דעתו של ד"ר נאשף, שניתנה רק ביום 4.5.2007, שלא הובאה בפני הערכאות הקודמות ושלא ניתן היה להשיגה בשקידה סבירה קודם לכן, מוכיחה שהלקות הנפשית והשכלית של התובע פגעה בעדותו ובמשקל שניתן לה. 15. טענה נוספת של הנתבעים היא, שיש לדחות את הבקשה לדחיית התביעה על הסף, גם בשל כך שלא צורף לבקשה תצהיר כנדרש. דיון והכרעה 16. הצדדים אינם חלוקים ביחס לעובדות, וכך גם אין מחלוקת שהתובע הוכרז פסול-דין. השאלה הדרושה הכרעה היא, אם יש לדחות את התביעה בשל מעשה בית-דין שהקימו ההליכים הקודמים, או שמא יש בהכרזה שהתובע הוא פסול-דין או בחוות הדעת על אודות מצבו הרפואי, כדי להצדיק להידרש לתובענה מחדש, בשל כך שעובדות אלו לא עמדו בפני הערכאות הקודמות. מאחר שהמחלוקת היא בשאלה משפטית, אם מקום לדחיית הבקשה לסילוקה של התביעה על הסף מהנימוק שלא נתמכה בתצהיר. 17. המסקנה שאליה הגעתי היא, כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין. 18. מעשה בית-דין מבוסס על עקרון סופיות ההליכים, שנועד להביא לסיומה המוחלט של התדיינות בין הצדדים להליך בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין. "משנתן בית משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעה בפסק הדין" (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, הוצאת רמות עמ' 4-3). התובענה הנדונה היא גלגול רביעי של מסכת ההתדיינות שבין הצדדים בעניין הדירה, שבה טוענים התובעים כי הם בעלי מעמד של דיירים מוגנים. זהו ניסיון רביעי לעסוק בשאלת מעמדם של התובעים לפי חוק הגנת הדייר, בטענה שהתובע היה לקוי בנפשו בעת מתן עדותו בבית המשפט, וכי לקות זו פגעה במהימנותו ובמשקל שניתן לה. טענה הנסמכת כאמור, על ההכרזה מיום 24.6.2007 שהתובע הוא פסול-דין, שניתנה למעלה משנה לאחר מתן פסק הדין של בית משפט השלום. 19. סעיף 8 בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות התשכ"ב-1962 קובע כי "אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענינים, רשאי בית המשפט ... להכריזו פסול-דין". הכרזה שאדם הוא פסול דין, היא קונסטיטוטיבית ואין זו הכרזה דקלרטיבית. כדי להימנע ממצב של חוסר וודאות ביצירת קשרים משפטיים עם אדם, נקבע שהכרזה כזו לעולם לא תחול למפרע, שאם לא כן, כל נקיטת צעדים על-ידי ישות משפטית עשוייה להיבטל. כך למשל, קבע בעניין זה כבוד השופט נועם סולברג בה"פ (י-ם) 4438/05 בנק מזרחי טפחות נ' פיין זהבה (11.7.2007) בפסקה 16: "מסתבר כי הכרזה בדבר פסלות-דין על-ידי בית משפט איננה מעשה דקלרטיבי, שרק מגלה וחושף את דבר קיומה של אותה פסלות-דין, כי אם מעשה קונסטיטוטיבי. בתקנה 16 לתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סדר הדין וביצוע) התש"ל-1970, נקבע כי 'ליד בית המשפט המחוזי בירושלים יתקיים משרד לרישום מרכזי של פסולי דין, וכל דורש יהא רשאי לעיין בו' (סעיף קטן א), וכי אם 'הכריז בית המשפט על אדם כפסול דין, ישלח הודעה על כך אל המשרד לרישום מרכזי של פסולי דין; ההודעה תציין את שמו, מספר זהותו ומענו של מי שהוכרז כפסול דין, את תאריך ההכרזה, את מספר התיק ואת בית המשפט שהחליט בדבר ההכרזה האמורה'. מרשם זה תפקידו הוא למנוע מצב שבו אנשים ייקשרו בתום לב קשרים משפטיים עם אותו פסול דין בסוברם כי הוא בעל כשרות משפטית ככל אדם, ורק לאחר מעשה יעמדו בפני שוקת שבורה לכשיוכרז כי היה פסול דין. רישום זה הינו אפוא מכונן, קונסטיטוטיבי, ובהעדרו תעמוד במקומה חזקת הכשרות המשפטית, הקבועה בסעיף 2 הנ"ל. משלא טרחו המשיבים לרשום את מר פיין כפסול דין בעת שלטענתם נעשה בלתי צלול, לא תעמוד להם טענתם לעת הזאת כי הוא היה פסול דין". 20. העובדה שהיום התובע הוא פסול-דין, אינה מביאה לביטול תוצאות ההליך שנוהל קודם שהוכרז שהוא פסול-דין. לא זו בלבד, אלא שחוות הדעת שעליה מבקשים התובעים לסמוך, מתייחסת רק למצבו בעת הבדיקה, ביום 4.5.2007, ואינה קובעת את מצבו באופן רטרואקטיבי. לכך גם מצטרפת העובדה, ששאלת כשירותו הנפשית של התובע והמסמך הרפואי שבו נאמר שהתובע סובל מפגיעה בזיכרון לטווח קצר, כבר עמדו למבחן בפני שני מותבים ובהם בית המשפט העליון, שנתנו עליו את הדעת, וקבעו שאין בו כדי לשנות מהממצאים שקבע בית משפט השלום. בנוסף וכאמור, גם התובעת, שאין מחלוקת לגבי כשירותה המשפטית, הייתה צד לכל ההליכים ובתחילה היא זו שביקשה להתמנות להיות אפוטרופוסית הזמנית של התובע. רק לאחר שבית המשפט העליון קבע שמינוי זה יאיין את הטענה בדבר פעולות שנעשו לכאורה, במצב של היעדר כשירות משפטית של התובע, התבקש מינויו של אחיו להיות אפוטרופוס זמני של התובע. 21. לאור האמור, פסק הדין בת"א 9512/99 מיום 23.4.2006 מקים מעשה בית-דין, ואינו מאפשר לתובעים לפתוח פעם נוספת את השאלה אם הם בעלי מעמד של דיירים מוגנים בדירה. 22. עוד יוער, שכפי שנקבע בפסק הדין שניתן על-ידי בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור, עיון בפסק-דינו של בית משפט השלום מלמד שעדותו של התובע לא הייתה עדות יחידה או ראייה יחידה שעליה נסמכו מסקנותיו של פסק הדין. בית משפט השלום הגיע למסקנה שלתובעים אין מעמד של דיירים מוגנים על סמך מסכת של ראיות שהובאה לפניו, כמפורט בהרחבה בפסק הדין. מכאן אפוא, שאפילו הייתה מתקבלת טענת התובעים כי יש בהכרזת התובע פסול-דין כדי לאיין לכאורה, את עדותו ואת המסקנות שנקבעו על סמך אותה עדות, ספק בעיני אם היה בכך כדי לשנות את תוצאת פסק-דינו של בית משפט השלום, שביטולו מבוקש בתובענה הנדונה. 23. לפיכך כאמור, דינה של התביעה להידחות על הסף. התובעים ישלמו לנתבעים עבור שכר-טרחת עורך-דינם והוצאות המשפט שהוציאו סך של 15,000 ₪. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)