1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (בל 3181/99; השופט הראשי ר' כהן ונציג הציבור א' סעדה), לפיו נדחתה תביעת המערערת לתשלום דמי לידה על פי תקנות הביטוח הלאומי (הענקות מטעמי צדק) התשל"ה-1975 (להלן - התקנות). 2. להלן עובדות המקרה המוסכמות כמפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי: "א. התובעת ילדה את ילדיה: האחד ביום 03.01.91 והשני ביום 30.9.92. ב. בשתי התקופות הללו היה לה פיגור בתשלום דמי הביטוח, מעבר ל-36 חודשים. ג. למעשה לא שולמו על ידי התובעת דמי ביטוח מאז מרץ 1989. ד. היו תשלומים בודדים במהלך מרץ 1989, בספטמבר 1989, במרץ 1990. ה. תביעותיה לדמי לידה שהוגשו בזמן, נדחו בהחלטת פקיד התביעות מ-07.02.93 ו-20.01.93, מאחר שלא נצטברה תקופה של תשלום דמי ביטוח המזכה בדמי לידה. ו. ביולי 1993 פרעה התובעת לחלוטין את מלוא חובה למוסד לביטוח לאומי ובעצם היתה ביתרת זכות של למעלה מ-1,000 ש"ח. ז. התובעת עתרה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בתיק נה/309 - 0 בתביעות לדמי לידה. ביום 06.02.96 נדחתה התביעה מחמת התיישנות והומלץ על הגשת בקשה להענקה מטעמי צדק. ח. שתי בקשות להענקות מטעמי צדק בגין שתי הלידות הוגשו ביום 08.09.96 ונדחו על ידי הנתבע במכתבו מיום 21.01.98, בטענה של שיהוי בהגשת אותן בקשות בהתאם לאמור בתקנה 21 לתקנות בדבר הענקה מטעמי צדק. ט. התובעת פנתה במכתב נוסף למשרד הראשי של הנתבע ב-03.06.98 וקיבלה תשובה שדוחים את תביעתה במכתב מיום 03.06.98. י. את התביעה לבית הדין לעבודה הגישה התובעת לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב ב-14.02.99." 3. בפסק דינו קבע בית הדין האזורי, כזאת: א. רק ביום 8.9.96 היינו כ-7 חודשים לאחר מתן פסק הדין, (לפיו נדחו התביעות לתשלום דמי לידה על פי דין ובו הומלץ על הגשת הבקשה להענקה מטעמי צדק), פנתה התובעת לראשונה בבקשה למתן המענקים מטעמי צדק." ב. על פי תקנה 3 לתקנות, תנאי למתן הענקה מטעמי צדק מחמת אחת מן הנסיבות המנוית בתקנה, הינו - "נבצרות" מלשלם את דמי הביטוח. "נבצרות" משמעה "מניעות" להבדיל מאי ידיעה, טענת שכחה כיו"ב. ג. במקרה שלפנינו נרשם מפי המערערת, כי דמי הביטוח לא שולמו על ידה עקב חוסר זמן, ודאגתה לפרנסת בעלה, שבשל בעיותיו נפשיות לא עבד מאז שנת 1985. בחינת העובדות מעלה, כי "הגם שאין ספק שמצבה של התובעת היה קשה ביותר בגלל מחלות בעלה הרי שעדין לא נמנע ממנה תשלום דמי הביטוח לפי אמות המידה שפורטו בפסיקה. לאור האמור יש לדחות התביעה." ד. על פי תקנה 22 לתקנות, לפיה - "לא תשולם הענקה מעבר לתקופה העולה על שניים חודשים מהאחד בחודש שבו הוגשה הבקשה." כיוון שהבקשה להענקה בגין הלידות בשנים 91, 92 הוגשה במקרה שלפנינו ב-8.9.96, דהיינו "למעלה משבעה חודשים אחרי שהופנתה תשומת לבה לכך שיתכן שזו הדבר לקבלת הזכות" - אזי, דין התביעה להידחות גם מטעם זה. 4. המערערת ערערה על פסק דינו של בית הדין האזורי. בדיון בקדם הערעור בקשו הצדדים להגיש עקרי טיעון בכתב ולאחר מכן להשלים טיעונים בעל פה. עיקרי טיעונה של המערערת היו: א. היה מקום לקבוע בנסיבות המקרה כי אכן "נבצר" ממנה מלשלם את דמי הביטוח. ב. לא היה מקום לקבוע, כי המערערת לא עמדה באף אחת מעשרת הנסיבות המנויות בתקנה 3 שבהתקיימן משולמת הענקה מטעמי צדק. ג. לא היה מקום לדחיית התביעה מחמת שיהוי או התיישנות. עיקרי טיעונו של המוסד היו: א. לגבי התביעה לדמי לידה מכוח הדין - יש מעשה בית דין, נוכח דחיית התביעות הללו על פי פסק הדין מ-6.2.96 בשל פיגור בתשלום דמי ביטוח לתקופה העולה על 36 חודשים . ב. התביעה בגין הענקה מטעמי צדק התיישנה, שכן היא הוגשה לבית הדין רק ב-14.2.99 לאחר דחייתה על-ידי המוסד ב-22.1.98. ג. על פי תקנה 22 לתקנות לא ניתן לשלם מעבר ל-12 חודשים לפני מועד הגשת הבקשה, כך שבכל מקרה - דין הבקשה להענקה מטעמי צדק להידחות. 5. אשר לדעתנו: א. השאלה שבפנינו איננה - האם זכאית המערערת לתשלום דמי לידה, על פי סעיף 49 לחוק; שכן, על פי פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 6.2.96, כמצוין בעובדות המקרה, נדחו אותן תביעות משלא התקיימו תנאי הזכאות על פי סעיף 50 לחוק, בשל אי תשלום דמי ביטוח אלא לאחר לידת הילדים בינואר 91 ובספטמבר 92. ב. השאלה שבפנינו הינה - האם קמה למערערת זכאות להענקה מטעמי צדק על פי התקנות שתוקנו מכוחו של סעיף 387 לחוק הקובע כי: "המוסד רשאי לפי שקול דעתו מטעמי צדק, לתת מענקים לאדם בכסף ובעין על פי מבחנים וכללים ובשיעורים שנקבעו באישור וועדת עבודה ורווחה, כשתביעתו של האדם לגימלה במסגרת ענפי הביטוח אינה מזכה אותו בגלל אחת מאלה: 2. פיגור בתשלום דמי ביטוח לפי סעיפים 50 או 366". ג. על פי תקנה 3 לתקנות, אם נבצר מהמבוטח לשלם את חוב דמי הביטוח מחמת אחת מעשרת הנסיבות המנויות בתקנה - תנתן הענקה. אולם קודם לבחינת קיום הנסיבה המזכה בהענקה, יש לבחון את שאלת הנבצרות מלשלם את דמי הביטוח. ד. עפ"י ההלכה כפי שנפסקה על ידי בית דין זה, "השאלה שיש לשאול - כדי לוודא אם נתקיים התנאי שברישא לתקנה, היא: היש לומר שנבצר (נמנע) מהמערערת לשלם את דמי הביטוח בעוד מועד" (דב"ע מא/172 - 0 סבג - המוסד לביטוח לאומי פד"ע י"ד 22; וראה גם דב"ע נג/236 - 0 - המוסד לביטוח לאומי - ברומי והאסמכתאות שם) לשאלה זו השיב בית הדין האזורי בשלילה, לאור מענה פיה של המערערת עצמה המספרת על מצוקתם הכלכלית והרפואית עקב מחלת בעלה ועל כך אין חולק, אך ברור, כי כדי מניעות מתשלום דמי הביטוח במועד לא הגיעו הדברים. ה. הזכאות למתן הענקה על פי התקנות, סויגה בשני סייגים נוספים: האחד - הגשת בקשת הענקה תוך שנה מהיום שבו נוצרה עילת התביעה לגימלה או מהיום שבו דחה המוסד את התביעה לגימלה (תקנה 21). לענינינו הוגשה הבקשה רק בחודש ספטמבר 96, למעלה משלוש שנים לאחר דחיית התביעות לדמי לידה בחודש פברואר 93 ע"י פקיד התביעות, כך שהבקשה ראויה להידחות מחמת שיהוי. השני - הזכאות לתשלום למפרע בגין הענקה מטעמי צדק הוגבלה לתקופה בת שנה אחת מהאחד בחודש שבו הוגשה הבקשה להענקה (תקנה 22). משהבקשה הוגשה במקרה שלפנינו בספטמבר 96 כאמור, זכאותה של המערערת על פי התקנות יכולה היתה לקום אך ורק אילו היתה זכאית לדמי לידה לתקופה מ-9.95 ואילך. אולם במקרה שלפנינו, משהמערערת ילדה את ילדה הצעיר 3 שנים לפני כן, דהיינו בחודש 9/92 - לא קמה לה זכאות על פי דין למתן הענקה למפרע. ה. די בכל האמור כדי לדחות את הערעור, אף אם נתעלם מהעובדה, שתביעתה של המערערת לבית הדין האזורי בגין דחיית בקשתה להענקה מטעמי צדק, הוגשה, אך רק ביום 9.12.99, שעה שבקשתה נדחתה על ידי המוסד עוד ביום 21.1.98 ועפ"י תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל-1969, היה עליה להגיש אותה תביעה תוך 6 חודשים מיום מסירת ההודעה על דחיית הבקשה. 6. סוף דבר - לאור האמור אין מנוס בלתי אם לדחות הערעור ללא צו להוצאות. הענקה מטעמי צדק