כללי לפי האמור בתביעה, ביום 3/8/05, נגרמו לרכבו של התובע נזקים כתוצאה מגרירת הרכב על ידי נציגי הנתבעת 2, שהסתכמו בסך של 10,293.06 ₪. התובע הינו בעל רכב מסחרי (להלן: "הרכב") המבוטח אצל הנתבעת 1 בפוליסת ביטוח מפני נזקי רכוש (להלן: "הפוליסה"). הנתבעת 1 הינה חברה לביטוח (להלן: "הנתבעת 1" או "חברת הביטוח"). הנתבעת 2 הינה חברה המספקת שירותי גרירה למבוטחי הנתבעת 1, בהתאם לתנאי הפוליסה (להלן: "הנתבעת 2" או "חברת שירותי הגרירה") אין מחלוקת כי במועד הנזכר בתביעה, התובע השתמש בשירותי הנתבעת 2 לצורך גרירת רכבו, בשל כשל מכני שאירע ברכבו. טענות הצדדים טענות התובע טרם גרירת הרכב, הגורר מטעם הנתבעת 2, רשם דו"ח בו סומנו נזקים שהיו קיימים ברכב בעת האיסוף (להלן: "טופס השינוע"). התובע טען כי משהגיע לאסוף את רכבו ביום שלמחרת הגרירה, הבחין בנזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מהגרירה, ושלא היו בו טרם הגרירה כעולה מטופס השינוע. התובע טען כי עוד באותו היום הודיע לנתבעות 1 ו- 2 טלפונית ובכתב על הנזק הנטען, ואולם, לא נענה תוך זמן סביר. התובע היה מעוניין להחזיר את רכבו לשימוש בהקדם, לכן פנה באופן עצמאי לשמאי רכב, מר אילן חיים, אשר העריך את היקף הנזקים שנגרמו לרכב בסך של 9,336 ₪, ובתוספת שכר טרחת שמאי בסך של 957 ₪, ובהתאם, תבע התובע בתביעתו את הסך של 10,293.06 ₪. התובע הוסיף וטען בתביעתו כי נגרם לו הפסד כספי כתוצאה ממכירת הרכב. לטענתו, מכר את רכבו בסך של 22,500 ₪ בעוד שמחיר הרכב לפי מחירון "לוי יצחק" הוא 36,000 ₪. המדובר בפער בסך של 13,500 ₪ שלא נתבע בתביעה זו. טענות הנתבעת 1 הנתבעת 1 טענה שתי טענות מקדמיות - טענת היעדר יריבות וטענה כי מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית. לטענת הנתבעת 1, הגם שביטחה את רכב התובע בפוליסה, אין יריבות בינה ובין התובע לעניין תביעתו, אלא היריבות האמיתית היא בין התובע לבין הנתבעת 2. כמו כן, הנתבעת 1 טענה כי דין התביעה להדחות מחמת התיישנות, שכן אם המדובר בנזקים קודמים ולא כאלו שנגרמו כתוצאה מהגרירה, המדובר בתביעה לתגמולי ביטוח, שככל הנראה התיישנה, הואיל וחלפו למעלה משלוש שנים מיום התרחשות הנזק. לגופו של עניין טענה הנתבעת 1 כי חבותה במקרה זה, אם בכלל, כפופה לתנאי הפוליסה ולחריגיה. הנתבעת 1 הכחישה את טענות התובע בדבר קרות הנזקים, ואת הקשר הסיבתי שבין הנזקים ברכב ובין האירוע נשוא תביעה זו. הנתבעת 1 הגישה חוות דעת של שמאי מטעמה, יואב צולשיין, בנוגע למחיר החלפים המשומשים, בעוד שהשמאי מטעם התובע פירט בחוות דעתו מחיר חלפים מקוריים, ולכן קיים הפרש ניכר בעלות התיקון בין חוות הדעת. לטענת הנתבעת 1, רכב התובע הינו משנת יצור 1999, והחלקים הניזוקים היו ניתנים לתיקון והחלפה במשומשים. טענות הנתבעת 2 כטענה מקדמית טענה הנתבעת 2 כי דין התביעה כנגדה להדחות על הסף מחמת שיהוי בהגשתה, ובכך נגרם לה נזק ראייתי, שכן אין ביכולתה לשמור תיעוד מאירוע שאירע שלוש שנים קודם לכן ולהביא את כלל הראיות בפני בית המשפט. לגופו של עניין, הנתבעת 2 הכחישה את אחריותה לקרות האירוע וטענה לניתוק הקשר הסיבתי בין הנזקים הנטענים ובין גרירת רכב התובע על ידי נציגיה. הנתבעת 2 טענה כי רכב התובע הינו רכב ישן, משנת יצור 1999, אשר עבר כ- 360,000 ק"מ, וקיימים בו נזקים קודמים שאינם קשורים לאירוע הנטען בתביעה. לטענתה, התובע פעל בניגוד לקבוע בכתב השירות המצורף לפוליסה, לפיו חלה חובה על התובע לאפשר לנציגי הנתבעת 2 לבדוק את הרכב מיידית או בכל מועד סביר שיקבע על ידה, לרבות מתן אפשרות לתקן אותו, וכן כי נדרשת הסכמה של הנתבעת 2 בכתב לשם תיקון נזק. עוד נטען כי התובע הפר את חובתו הקבועה בחוק להקטנת נזקיו. דיון והכרעה הנושאים העיקריים שבמחלוקת בין הצדדים, הם - האם הוכח כי נגרמו נזקים לרכבו של התובע, ואם כן, מהו גובה הנזקים, והאם הוכח קשר סיבתי בין הנזקים לבין גרירת הרכב על ידי הנתבעת 2. נטל השכנוע והבאת הראיות על התובע להוכיח תביעתו במאזן ההסתברויות, כפי שמוטל על כל תובע במשפט האזרחי (ע"א 745/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589, 598). כידוע וכמושכלות יסוד, המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו, וזאת כפועל יוצא מהכלל הידוע מהמשפט העברי - "המוציא מחברו, עליו הראיה". מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובחנתי את כלל הראיות שהובאו בפניי, לא שוכנעתי כי התובע הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו, ועל כן, דין התביעה להדחות, וזאת מהטעמים כפי שיפורטו להלן. גרירת הרכב וקבלתו על ידי התובע בטרם נגרר רכב התובע, מילאו נציגי הנתבעת 2 כאמור טופס שינוע בו, בין היתר, מסומנים הנזקים הקיימים ברכב טרם הגרירה. בטופס זה, סומן נזק במוקד ימני אחורי בלבד. התובע טען כי רכבו ניזוק כתוצאה מגרירתו על ידי נציגי הנתבעת 2 בשני מוקדים שונים: האחד - כנף ימנית קדמית עליונה והשני - בכונס המאווררים בחלק הקדמי - תחתון של הרכב. התובע טען כי נזקים אלה לא היו קיימים ברכבו טרם הגרירה, וכראיה, הם לא סומנו בטופס השינוע. התובע הציג בפני בית המשפט את טופס השינוע, אך לא די בו כדי להוכיח את גרימת הנזק ברכב כתוצאה מהגרירה. כפי שיפורט להלן, לא הוכח כנדרש כי הנזקים נגרמו כתוצאה מגרירת הרכב. עדות התובע התובע לא המציא כל מסמך המוכיח כי הנזקים הנטענים לא היו ברכב קודם לגרירה, וכן כי רכבו לא היה מעורב בתאונות נוספות קודם לאירוע הנטען. התובע טען כי רכבו נגרר בשל תקלה מכאנית, התקבל בשעות הלילה במגרש הגרירה, ורק בלילה הבחין בנזקים הנטענים (סעיפים 5 ו- 6 לכתב התביעה ולתצהיר ועדות התובע עמ' 4 שורה 18). התובע לא טען בשום שלב ולא הוכיח כי היה ליד הרכב במועדים הרלוונטיים - כלומר, בעת הזמנת הגרר או בעת גרירתו, אף לא בעת קבלת הרכב לאחר גרירתו. מכאן, שהתובע לא הוכיח כי הנזקים הנטענים אכן נגרמו לרכבו במועד נשוא התביעה וממילא, כי נגרמו כתוצאה מהגרירה. כמו כן, מהראיות שהוצגו עולה כי נזקים אלו לא נגרמו כתוצאה מהגרירה, כפי שיפורט להלן. הנזק בכונס המאווררים במוקד חזית תחתון מעיון בחומר הראיות עולה כי המדובר בנזק פנימי, שאין כל אפשרות להבחין בו בסקירה חיצונית. כך עולה מעדות השמאי מטעם התובע (עמ' 3 שורה 6) - ".. אפשר לראות מלמטה. מלמעלה לא תראי את הנזק הזה", ובהמשך, בשורה 8: ".. קשה מאד לראות את הסדק הזה אבל הוא סדוק מלמטה. אני ראיתי את הסדק. המצלמה לא יכולה לצלם סדק כזה". כלומר, המדובר בנזק המתואר כסדק, שניתן היה להבחין בו אך ורק בבדיקה מדוקדקת בחלקו התחתון של הרכב, ובנקל ניתן להחמיצו בבדיקה חיצונית כפי שהתבצעה טרם הגרירה. בנסיבות העניין, נציגי הנתבעת 2 לא הבחינו ולא היה עליהם להבחין בנזק האמור בשל מיקומו ואופיו. לאור האמור, אני קובעת כי אין להסיק מהעובדה כי נזק זה לא סומן בטופס השינוע, שהוא נגרם כתוצאה מהגרירה, לפיכך, התובע לא הוכיח במאזן ההסתברויות כי נזק זה נגרם כתוצאה מגרירת הרכב על ידי הנתבעת 2. זאת ועוד, השמאי מטעם הנתבעת 1 העיד כי בדק את הרכב, לאחר התיקון הנטען, ומצא כי לא הוחלפו בו כונס ומאווררים (עמ' 7 ש. 10-16 ו - ש. 21-23). הנזק למוקד ימני קדמי עליון השמאי מטעם התובע העיד בחקירה הנגדית (עמ' 3, שורות 29-32 ועמ' 4 שורות 6-7) כי לא ייתכן שנזק זה נגרם בגרירה, והעלה השערה כי הנזק נגרם שעה שהרכב אוכסן בחנייה. גם השמאי מטעם הנתבעת 1 טען בחקירתו הנגדית כי הנזק בכנף הוא נזק שלא יכול להיגרם כתוצאה מגרירה (עמ' 8 שורה 13- 14), בהמשך החקירה טען כי אם המדובר ברכב שנגרר בהרמה מלאה, אזי נזק זה אינו נזק אופייני, שכן בהרמה מלאה מרימים את הרכב ללא עזרים של כבל וללא הכנסת שיניים. כלומר, לפי עדויות שני השמאים, נזק זה לכנף הימנית קדמית לא יכול היה להיגרם מגרירה בהרמה. העד מטעם הנתבעת 2, סמנכ"ל השירות, טען בעדותו כי: "מכיוון שזה רכב גדול מסחרי הוא נגרר בהרמה מלאה. הסבירות לנזק מהסוג הזה היא אפסית בגרירה כזאת. זה רכב יחסית גבוה, אין חיכוך עם הפלטה ולכן הסבירות לנזק כזה גדול היא נמוכה ביותר" (עמ' 13 שורה 29-31). עוד העיד העד מטעם הנתבעת 2 כי הרכב נגרר בהרמה מלאה והורד בשטח מאד גדול בו אין צפיפות ואין גורמי חיכוך, אין בשטח זה מלגזות או בעיית תמרון ואין שום גורם חיכוך באחסנה שעלול לגרום נזק לכנף (עמ' 14, שורה 3). עדות העד מטעם הנתבעת 2 לא נסתרה בחקירתו הנגדית. התובע והשמאי מטעמו, העלו רק השערות כיצד אירעו הנזקים הנטענים, ולא הוכח מעדויותיהם כי הנזק הנטען במוקד ימני קדמי עליון נגרם בהכרח כתוצאה מהגרירה. אי מתן אפשרות לנתבעות לבצע בדיקה של רכב התובע להוכחת היקף הנזק ברכבו המציא התובע חוות דעת שמאי פרטי מטעמו, בניגוד לקבוע בתנאי הפוליסה. סעיף 4 בפרק ו' לכתב השירות המצורף לפוליסה מחייב את התובע לאפשר לנציגי הנתבעת 2 בדיקה מיידית, בכל מועד סביר שייקבע על ידי הנתבעת 2. סעיף 5 מחייב את התובע לקבל את הסכמת הנתבעת 2 בכתב לכל הוצאה כספית לשם תיקון נזק. התובע פנה לטענתו לנתבעת 2 פעם אחת, ומשלא נענה, וכבר ביום שלמחרת, פנה לשמאי פרטי מטעמו, ולאחר מספר ימים תיקן את רכבו (עמ' 5, שורות 14 - 17). כלומר, את ההוצאה עבור שכ"ט שמאי הוציא התובע מיידית, ולא בתוך זמן סביר. התובע טען כי רכבו תוקן מספר ימים לאחר מועד אירוע הגרירה, אולם לא המציא כל אסמכתא התומכת בטענה זו, ומכאן, לא ידוע מתי תוקנו הנזקים ברכב, אם בכלל. התובע לא המציא כל ראיה לטענתו שלא ניתן היה להשתמש ברכב, בשל הנזקים הנטענים כתוצאה מהגרירה, ואף חוות דעת השמאי מטעמו לא ציינה זאת. על כן, אין כל ראיה לטענת התובע שהיה צורך להשבית את הרכב עד לתיקונו. ייתכן שהשבתת הרכב הייתה כתוצאה מאותו כשל טכני שהצריך את גרירת הרכב. הנזק במוקד קדמי ימני עליון, כעולה מהתמונות שהוגשו, הוא שפשוף בלבד, וללא ספק ניתן לנסוע ברכב למרות הנזק. התובע הזמין שמאי פרטי מטעמו ביום שלמחרת אירוע הגרירה וטען בחקירתו הנגדית (עמ' 5 שורה 21- 22) כי: "הרכב תוקן מס' ימים לאחר קרות התאונה מאחר ושמאי מטעמכם לא הגיע במיידית כפי שהוזמן". כלומר, לשיטת התובע, משלא הגיע שמאי הנתבעת 1 באופן מיידי, הוא היה רשאי להזמין שמאי מטעמו. אני סבורה כי אין לקבל טענה זו, הזמנת השמאי לא הייתה ב'זמן סביר' כנדרש בפוליסה. עובדה זו, מעידה על כך שהתובע לא אפשר לנתבעת 2 לבדוק ולתקן את הנזק תוך זמן סביר, ומשכך, התובע פעל בניגוד לתנאי הפוליסה והפר את התחייבויותיו כלפי הנתבעות, ולפיכך, אינו זכאי לקבל את שכ"ט השמאי. חוות דעת השמאים מטעם הצדדים חוות דעת השמאי מטעם התובע היא חוות דעת גלובלית, שנערכה טרם תיקון הרכב, ועל כן, נעדרת פרטים מהותיים אודות נזקי הרכב, כדוגמת תיעוד הרכב במהלך התיקון ולאחריו. כמו כן, חסרים בחוות דעת השמאי פרטים חשובים ומהותיים נוספים, כגון: רישום תאונות קודמות ובעלויות קודמות, שהינם נתונים המשפיעים על ערך הרכב, שאף אותו לא העריך השמאי. השמאי מטעם התובע קבע כי החלקים ברכב יוחלפו בחלקים מקוריים, זאת על אף שהמדובר ברכב ישן משנת יצור 1999. השמאי מטעם התובע טען בחקירה הנגדית (עמ' 3 שורה 17- 18) כי אישר חלקים מקוריים, על אף האמור לעיל, כיוון שלא ניתן היה להשיג חלקים משומשים לרכב הספציפי הזה באותה העת. אולם, מחקירתו עלה כי לא תיעד את הניסיונות להשיג חלקים משומשים לרכב בחוות דעתו. לסיכום, חוות דעת השמאי מטעם התובע נעדרת פרטים מהותיים, ואינה מספקת תמונה מלאה ונאמנה של הליך בדיקת הרכב ותיקונו, ומשכך אין ליתן לה את מלוא המשקל הראיתי. השמאי מטעם התובע לא היה נוכח בהמשך, בעת תיקון הרכב, והוא לא יכול היה לבחון את הליך תיקון הרכב ולעמוד על טיבו, ואם בכלל בוצע. הנתבעת 1 הגישה חוות דעת שמאי מטעמה, בהסתמך על בדיקת רכב התובע ומסמכי השמאות, ולפיה בחלקים ברכב התובע, שאושרו להחלפה בחלקים מקוריים, נמצאו חלקים שהוחלפו בחלקים משומשים או שלא הוחלפו או תוקנו כלל. השמאי מטעם הנתבעת 1 קבע לגבי כונס המאווררים ברכב התובע, כי לא הוכח בו נזק ולא הוכחה החלפתו, ולגבי גשר מחבר שלדות ולגבי הכנף הקדמית ימנית - נמצא כי חלקים אלה תוקנו ולא הוחלפו. רמת הודאות הנדרשת להוכחת נזק 56. התובע פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), חייב להוכיח, במידת ודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצוי, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו. על התובע הנטל ליצור תשתית עובדתית, שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק שנגרם ואת שיעור הפיצויים. 57 .לא ניתן לקבל את התביעה על סמך עדות התובע, שלא הייתה מהימנה - התובע התבסס בתביעתו על חוות דעת שמאי שכללה תיקון רכב והחלפת חלקים חדשים, בעוד שמחקירתו הנגדית עלה כי תיקן לטענתו את רכבו והתקין בו חלקים משומשים או תיקן את החלקים הקיימים, ולא החליף בחלקים חדשים. כמו כן, התובע ניסה בחקירתו להתחמק מתשובות לשאלות שנשאל- למשל - התובע נשאל אם יש לו קבלות על התיקון, והשיב - "אין חלקים בכלל למכונית הזאת" (עמ' 5 שורות 23-24). התובע שוב נשאל אם יש לו קבלות והשיב - "אני לא מחויב לזה" (עמ' 5 שורות 25-26). התובע נשאל כמה כסף שילם עבור התיקון - ולא השיב על השאלה, אלא אמר - "זה רכב עבודה שצריך לעלות על הכביש. אני לא צריך קבלות... חלק מהמקומות זה היה גם בלי קבלה. אני שילמתי אלפי שקלים על התיקון" (עמ' 5 שורות 28-29). התובע טען כי עבור החלקים המשומשים שילם במזומן, וכי נאלץ להגיע למקומות מאולתרים ו"מסכני חיים" כהגדרתו כדי למצוא חלקים אלה (עמ' 12 שורה 11-13). כלומר, מעדות התובע ומחוות דעת השמאי מטעם הנתבעת 1 עולה כי בעוד שהתובע תבע מחיר של חלקים חדשים, בפועל לא נרכשו חלקים חדשים, ואין לדעת כמה שולם, אם בכלל, עבור חלקים משומשים. 58. לאור כל האמור, אני קובעת כי עדות התובע אינה מהימנה עלי. התובע לא הוכיח כי נגרם לרכבו נזק, ואם כן, כי הנזק נגרם כתוצאה מהגרירה, ומה הייתה עלות התיקון. 59. לא ניתן להסתמך על חוות דעת השמאי מטעם התובע, שכן היא נעדרת פרטים מהותיים ואינה מספקת תמונה מלאה ונאמנה להליך בדיקת הרכב ולתיקונו. כמו כן, לא ניתן לסמוך על חוות דעת השמאי מטעם התובע לאור עדותו של התובע כי לא פעל בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמו, לאור העובדה כי התובע לא הוכיח את שיעור הנזק בו נשא בפועל ותיקונו, והן לאור חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת 1 אשר בדק את הרכב. 60. כעולה מן האמור, התובע לא הוכיח את יסודות עוולת הרשלנות, ובראשם את יסוד הנזק, ולא הוכיח קיומו של קשר הסיבתי בין הנזק הנטען לשיטתו, ובין גרירת הרכב. טענת התובע להפסד כסף כתוצאה ממכירת רכבו 61 .דין טענה זו להדחות מהטעמים להלן: ראשית, התובע התקשר עם קונה בעסקה רצונית למכירת רכבו. התובע מכר את רכבו לקונה מרצונו החופשי במחיר עליו הסכים, מסיבותיו שלו. לא הובאה לעדות הקונה על מנת שתסביר כיצד נקבע מחיר המכירה, והאם אכן המחיר הופחת בשל הנזקים הנטענים בתביעה. שנית, התובע לא הוכיח את ערכו האמיתי של רכבו ביום מכירתו. כתמיכה לטענתו על מכירת הרכב במחיר נמוך מהמחירון, התובע המציא תדפיס מאתר 'win win', וזאת בלבד. 62 .כידוע, בקביעת ערך של רכב, יש להביא בחשבון נתונים נוספים כגון: מד אוץ, תאונות קודמות ובעלויות קודמות. בענייננו מד האוץ ברכב התובע היה גבוה, לפי חוות דעת השמאי מטעם התובע הרכב עבר כ- 355,000 ק"מ (שנתיים וחצי לפני המכירה), נתון שאם היה נלקח בחשבון, היה גורם להפחתת ערך הרכב. כך גם, נתונים של תאונות קודמות ובעלויות קודמות שלא הוכחו על ידי התובע. 63 .בחוות דעת השמאי מטעם התובע לא נקבעה ירידת ערך, יש להניח כי זאת מאחר שמדובר ברכב ישן, שגילו עולה על 10 שנים. 64. בכך שהתובע מכר את רכבו במחיר נמוך, כטענתו, אין בה כדי ללמד על כך שזהו שוויו הנכון והאמיתי של הרכב, וכן כי ירידת הערך נגרמה בשל הנזקים הנטענים בתביעה. 65. בחקירתו הנגדית של התובע הסתבר כי לגרסתו מחיר הרכב הופחת מסיבות שונות, בין היתר, גם כתוצאה מפגיעות בשלדה, במרכב הרכב ובמנוע (עמ' 13 שורות 1-6). מטופס בדיקת הרכב טרם מכירתו, שהוגש על ידי התובע, עולה כי ברכב נמצאו ליקויים רבים, מעבר לאלו שצוינו בעדות התובע, כגון - בלאי יתר במערכת העברת כוח, אי תקינות מערכת קירור, אי תקינות מערכת פליטה, אי תקינות מנוע, אי תקינות מערכת היגוי, אי תקינות קפיצים, צמיגים שחוקים ועוד, שלא נגרמו באירוע הגרירה, והביאו להפחתת ערך הרכב. לא ניתן לקבוע על סמך הראיות שהובאו על ידי התובע מהי עלות התיקון של ליקויים אלו, ומה חלקם בהפחתת ערך הרכב. 66. כמו כן, מכירת הרכב הייתה כשנתיים וחצי לאחר האירוע נשוא התביעה, וכבר עובדה זו מנתקת את הקשר הסיבתי בין ירידת הערך הנטענת לבין הנזקים הנטענים בתביעה. לסיום 67. לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח את תביעתו. על כן, דין התביעה להדחות. 68. משכך, לא מצאתי לנכון לדון ביתר טענות הנתבעות נגד התביעה. 69. אני מחייבת את התובע לשלם לכל אחת מהנתבעות 1 ו - 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,500 ₪, סה"כ 3,000 ₪. גרירת רכברכב