המשיב הגיש כנגד המבקשים תובענה, בגדרה עתר לחיובם בתשלום הסך של 11,062,000 ש"ח. טענת המשיב בקצרה היא, שפותה לנהל את עסקיו בסניף הבנק של המבקש מס' 1 (להלן: "הבנק") ע"י המבקש מס' 2 (להלן: "המנהל"), תוך שהמנהל אף מסדר לו משרד בתוך סניף הבנק. משהחל את פעילותו עסקית בתוך הבנק, נשאב לביצוע עסקאות הרות סיכון כדבריו, בשוק ניירות הערך, בסכומי עתק של מיליוני שקלים. "על הנייר" היה תיק ניירות הערך שלו שווה בזמנים מסויימים מיליוני שקלים, בפועל לא היה שווה רבה. בשלב מסויים, כדי להזין את החשבון ולהתמודד עם יתרות החובה העצומות שצבר (ללא בטחונות), החל המשיב - כך דבריו שלו בכתב התביעה - מבצע עבירות פליליות בתחום ניירות הערך. בהמשך, משהוסיף מצבו להתדרדר, עבר אף לביצוע עבירות פליליות של התפרצות וגניבה, ביחד עם שותף. סופו של דבר, כל עסקי המשיב התמוטטו, כל כספו ירד לטימיון, הבנק תבע ממנו סכום עתק של כ-5.2 מיליון ש"ח, תביעה שהתקבלה, לאחר שרשות להתגונן לא ניתנה, עקב אי יכולתו לעמוד בהפקדה שנדרשה כתנאי לנתינתה. הוא נדון לעונשי מאסר בפועל וקנסות. המשיב תלה את הקולר לכל הסתבכותו בהתנהגות המבקשים, התנהגות מופקרת לשיטתו, שעודדה אותו להשקיע כספים באורח ספקולטיבי ואף עודדה אותו, בוודאי שבשתיקה אך גם פוזיטיבית, לבצע עבירות פליליות בתחום ניירות הערך. משכך, הוא סבור שעל הבנק לשלם לו סכומי כסף, המורכבים מחובו לבנק הבינלאומי הראשון (עמו עבד בעבר ושבאמצעותו בוצעו חלק מהעבירות בתחום ניירות הערך); את הקנסות שהושתו עליו בהליכים הפליליים; את סכום פסק הדין שניתן לטובת הבנק בהליך בו תבע אותו; את סכום הגניבה שגנב מתושבת הרצליה, אגב קשירת קשר עם אחֵר; את סכום מניות של חברת תיא שהעביר לבנק ואת סכום המשכנתא שהוא חב לבנק למשכנתאות ובסה"כ כ-11 מיליון ₪ ויותר. הבנק והמנהל התגוננו כנגד התובענה ובנוסף להגשת כתב הגנה אף הגישו בקשה לסילוק על הסף, בטענות רבות ומגוונות. התבקשה תגובת המשיב לבקשה וזאת הוגשה כמתחייב ובהמשך הוגשה תשובת המבקשים לתגובה. האמת היא, שבקשת המבקשים ותשובתם ארוכות (מדי, הרבה יותר מדי) ומנגד, תגובת המשיב "רזה" ומלבד סיסמאות בכל הנוגע לזהירות שעל בית המשפט לנקוט שעה שהוא דן בבקשות סילוק על הסף, אין בה התמודדות של ממש עם טענות המבקשים. אבהיר כבר עתה, כי אין בדעתי להכנס לכל אחת ואחת מטענות המבקשים, באשר דין הבקשה להתקבל מאותם טעמים שיפורטו להלן ומאחר ודי לי באלה, בהיותם כבדי משקל עד מאד, איני סבור שיש להכנס לאותן טענות שוליים, שאך נועדו להוסיף על הטענות העיקריות. מעשה בית דין: כזכור, הגיש הבנק תובענה כנגד המשיב, בה עתר לחיובו בתשלום סכום יתרת החובה בחשבון הבנק שלו, יתרה המהווה את עיקר סכום תביעת המשיב כיום. המשיב הגיש בקשה למתן רשות להתגונן ובמסגרתה העלה את כל הטענות שנטענו בהליך הנוכחי. בית המשפט לא מצא בטענות אלה ממש (הרשות המותנית להתגונן, ניתנה בגין טענה אחרת, שאינה רלבנטית להליך) ודחה אותן. איני סבור שהמשיב יכול לשוב ולעורר את אותן טענות שטען בעבר ושנדחו, כבסיס לתביעה חדשה משלו. בענין דומה, שנדון ברע"א 1457/03 גור יהודה נ' בנק המזרחי המאוחד ואח', שבו גם נטען לתחולת הכלל של מעשה בית דין, לאחר דחיית בקשת רשות להתגונן, אמר בית המשפט העליון: המבקש הגיש תובענה כנגד המשיבים בה ביקש לחייבם בתשלומים שונים ובפיצויים בגין חשבונו שנוהל אצל המשיב 1 בסכומים שונים. טענותיו קשורות בירידת ערך מניותיו בבנק, בעקבות מעשים ומחדלים כביכול של המשיבים... המבקש מבסס את טענותיו על מעשי העוולה כביכול שביצעו כלפיו המשיבים. לגופו של עניין, הוא טוען כי פסק דינו של בית משפט השלום, שניתן בשל דחיית בקשת הרשות להתגונן שהגיש, אינו יוצר השתק פלוגתא...המשיבים בתשובתם תומכים בהחלטת בית המשפט קמא. הם טוענים, ובצדק, כי המבקש טועה כשאינו מבחין בין מעשה בית דין להשתק פלוגתא. אף שאכן פסק דין שניתן בשל דחיית בקשת רשות להתגונן אינו יוצר השתק פלוגתא, הרי שבענייננו, הכלל הרלוונטי הוא הכלל בדבר מעשה בית דין. פסק דין שניתן בשל דחיית בקשת רשות להתגונן, אכן יוצר, כמובן, מעשה בית דין... לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה שהוגשו עליה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות. צדק בית המשפט קמא בקובעו כי המבקש מנסה להשיג בתביעתו על פסק דין שניתן כבר על ידי בית משפט השלום. אשר על כן, הכלל בדבר מעשה בית דין ניצב בדרכו. השתלשלות ההליכים בפרשה מלמדת כי עניינו של המבקש כבר נידון והוכרע. לאחר שניתן כנגדו פסק הדין בבית משפט השלום הגיש המבקש ערעור על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה, ועל החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה שגם היא נדחתה. על החלטה זו הגיש המבקש בקשה לדיון נוסף, שנדחתה על ידי רשמת בית המשפט מפאת שהוגשה באיחור. גם על החלטה זו הוא הגיש ערעור, שנדחה על ידי בית משפט זה. כפי שמצא בית המשפט קמא, בתביעה שהוגשה עתה אליו חוזר המבקש על הטענות אותן העלה בערעוריו השונים, שכולן נדחו." כב' השופט קלינג, שדן בבקשה למתן רשות להתגונן, דחה את טענותיו של המשיב, הזהות במהותן לטענות בהליך הנוכחי ומשכך אין המשיב יכול להעלותן פעם נוספת, בהליך החדש אותו יזם, כאילו לא אירע דבר. מקובלת עלי לחלוטין, העמדה שהשמיע כב' השופט ארבל בבר"ע (ת"א) 1243/01 בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ נ' גובס גיורא, עת הורה על דחייתה על הסף של תובענה, שהוגשה בנסיבות כמעט זהות לנסיבות המקרה הנוכחי. הטענות שמעלה המשיב, לפיהן לא היה המנהל צד להליך המקורי וממילא לגביו לא קיים מעשה בית דין, אינן יותר מאשר התחכמות. מעבר לעובדה שנפסק לא אחת שמעשה בית דין יכול ויחול גם על מי שלא היה צד להליך המקורי, ולטעמי גם כמי שלא נתבע בהליך המקורי, הרי שהבחלט מקובלת עלי העמדה, לפיה המנהל אינו יותר מחליף של הנבק ומכאן נגזרת היכולת לדחות את התובענה כנגדו על הסף, מחמת מעשה בית דין במערכת היחסים המשפטית שבין הבנק למשיב. בל נשכח, בהליך הרשות להתגונן הועלו הטענות כנגד הנבק אך גם כנגד המנהל - נדונו והוכרעו לחובת המשיב. ראה לענין זה גם ע"א 2360/99 בחר ואח' נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ ואח'. שימוש לרעה בהליכי בית משפט: נסקור לרגע קט את הסעדים להם עותר המשיב, שעל פי שיטתו שלו הינו עבריין מורשע, בהקשר לפרשה נשוא התובענה (אגב, את מסכת העבירות השניה, שלה אין כל קשר לבנק - מדובר בהתפרצויות מתוחכמות וגניבת סכומי עתק - בוצעה אגב ניהול ההליכים בגין העבירות הראשונות!): הוא עותר להשבת סכום פסק הדין, שהוא בגין יתרתחובה שצבר המשיב אגב ניהול עצמאי (והוא אינו טוען אחרת) של עסקאות ספקולטיביות ואגב ביצוע עבירות של הרצת מניות, את סכום הקנס הפלילי שהושת עליו, את חוב המשכנתא שלו לבנק, את יתרת החובה שלו לבנק אחר וא פחות - וזה כבר שיא החוצפה - את הסכום שהוא נתבע להשב למי שלביתה התפרץ ואת רכושה גנב. דומני שעיון ברשימת הסעדים מלמד, כי במקרה הטוב, יש בהם כדי להצדיק את דחיית התובענה, כאמור בתקנה 101(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מחמת: אני בהחלט מסכים עם פרקליטי המבקשים, כי כל התובענה והסעדים הכלולים בה, הינם בגדר שימוש לרעה בהליכי בית משפט. המשיב שב ומציין, לכל אורך תביעתו, כי כל שעשה בעצמו עשה, ואם התפתה לבצע מעשי עבירה, היה זה משום שתיקת המבקשים. מכאן הוא מבקש לגזור שותפות שלהם, ואף יותר מכך - אחריות מלאה שלהם - לכל הנזקים הכספיים שהוא גרם במו ידיו (לרבות עתירה לחיוב המבקשים, לא פחות, בתשלום הקנסות בהם חויב בהליכים הפליליים בגין מעלליו). אני סבור שמדובר בטענות שאין להסכין עמן. לכל האמור לעיל יש להוסיף את טענת המבקשים, כי התובענה משוללת עילה. אמת, התובענה מתהדרת בשורה של התבטאויות שהן לכאורה קשות כלפי המבקשים, אך בכך לא סגי. אין די בהעמדת חדר ומחשבים, אין די בהעמדת אשראי (שהיקפו אכן נראה, על פני הדברים, תמוה), אין די אפילו בשתיקה לנוכח ביצוע עסקאות בסכומי עתק, כדי ליצור עילת תביעה כנגד הבנק. יתכן (אולי אפילו סביר) שאם עובדות אלה אכן נכונות, יקרא המנהל ליתן הסברים לממונים עליו, אך היכן כאן הקשר למעלליו המאוד אישיים של המשיב. הוא אינו טוען שהבנק, היה שותף למעשיו הפליליים (שהם שורש כל האע), הוא אינו טוען שהבנק ידע עליהם (בנבדל מעובדי הבנק הבינלאומי), כל שהוא טוען הוא שהבנק עמד מנגד והחריש, שעה שהוא ביצע עבירות שדרדרו אותו אל עברי פי-פחת. סיכומם של דברים הוא שהבקשה מתקבלת והתובענה נדחית על הסף. שקלתי האם יש לחייב את המשיב בהוצאות, שהרי מדובר במי שנדון למאסר ממושך ואף לקנסות לא מבוטלים, אך מנגד, הוא הגיש תובענה כה מופרכת כנגד המבקשים, ואלה נדרשו ליצוג משפטי. לפיכך החלטתי לחייבו בהוצאות, אך בסכום שיתחשב בו וגם בעובדה שפרקליטי המבקשים הכבירו בכתובים הרבה מעבר לנדרש בסוג זה של הליך. המשיב ישלם למבקשים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, בתוספת הצמדה וריבית חוקית, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בקשת רשות להתגונןחוב לבנקבנקחוב