ההליך: 1. הערעור הוא על פסק דין של בית משפט השלום בעכו (כב' הרשמת דנה עופר, להלן: כב' הרשמת) בת"א 13693-06-09 שניתן ביום 3/8/11, לפיו הורתה כב' הרשמת על דחיית בקשת המערערת (להלן: העירייה) למתן רשות להתגונן בתביעה שהגישה המשיבה בסדר דין מקוצר, בגין הפרשי הצמדה לחודשים ספטמבר 2008 עד פברואר 2009 - סכום הצמדה חודשי שנדרש עמד על 19,677 ₪ וסכום התביעה הורכב ממכפלת סכום זה ב-6 חודשים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק. עם דחיית בקשת רשות להתגונן ניתן פסק דין לפיו על המערערת לשלם למשיבה 120,819 ₪ - מלוא סכום התביעה בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה (17/6/09) ועד התשלום המלא בפועל, בצירוף שכ"ט עו"ד על פי התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין (12,182 ₪) נכון למועד מתן פסק הדין, בצירוף אגרת משפט ששולמה (1,510 ₪) נכון למועד מתן פסק הדין ועוד הוצאות דחיית בקשת רשות להגן בסך של 2,000 ₪ נכון למועד מתן פסק הדין. תיקון פרוטוקול והערת בית המשפט: 2. הדיון בערעור התקיים ב-21/3/12. במסגרת הערעור עתרה העירייה להצגת ראיה נוספת שהיא חוזה הארכה שנחתם בין הצדדים, ואשר העירייה ביקשה להציגו בערכאה הדיונית, אלא שבסופו של דבר חוזה זה לא הוצג. במהלך הדיון נדרשו בעלי הדין להתייחס גם לבקשה האמורה. הדברים פורטו בפרוטוקול בית המשפט ואולם בסוף הדיון ולאחר שהוצאה הוראה להדפסתו של הפרוטוקול, ביקש ב"כ המשיבה להוסיף דברים, ומאחר שבית המשפט לא הורה על פתיחת הפרוטוקול להמשך הדיון, נשמרה זכותה של המשיבה להגיש בקשה לתיקון פרוטוקול, והיא אכן עשתה כן. ב"כ העירייה הודיע כי איננו מתנגד לתיקון המבוקש (סע' 1 לתגובה). יחד עם זאת, מצא ב"כ העירייה להוסיף טיעונים לגוף הערעור, מבלי שניתנה לו הרשות לעשות כן. לא היה מקום לנסות ולהשלים בעקיפין את הטיעונים בערעור, מבלי לקבל רשות קודם לתוספת האמורה. יש בדעת בית המשפט - מעבר להתעלמות מן הכיתוב המופיע בסע' 2 ואילך של התגובה - להתחשב בנושא במסגרת פסיקת הוצאות. 3. לעניין תיקון הפרוטוקול, אני נעתרת לבקשה ומורה כי בסוף הפרוטוקול בהמשך לדברי עו"ד לביא תיווסף הפסקה הבאה: "עם זאת יראב שומרת על זכותה להציג בפני הערכאה הדיונית את מלוא טענותיה באשר לפרשנות הנכונה והראויה של סע' 2.1 בהסכם הארכה, אם יוחלט בכל זאת מסיבה כלשהי על ידי בית משפט נכבד זה לבטל את פסק הדין". הנסיבות הצריכות לעניין: 4. בין הצדדים נחתם ביום 14/8/07 חוזה למתן שירותי איסוף ופינוי אשפה לתקופה של 24 חודשים. בסע' 10.2 לחוזה נקבע מנגנון הצמדת מחירים, בזו הלשון: "המחירים צמודים 60% למדד המחירים לצרכן, ו-40% למדד ההובלה, כהגדרתם בסעיף 3 לעיל החל מתום שנת העבודה הראשונה, מדי שישה חודשים". בהסתמך על הסעיף הנ"ל תבעה המשיבה (להלן: יראב) בסדר דין מקוצר הפרשי הצמדה לחודשים ספטמבר 2008 עד פברואר 2009. העירייה הגישה בקשת רשות להתגונן בטענה כי פרשנות המשיבה איננה נכונה, וכי הצמדת המחיר צריכה להיעשות לא לאחר 12 חודשים אלא לאחר 18 חודשים, מתום השנה הראשונה ובתוספת 6 חודשים נוספים, וזאת, בין היתר, לאור סע' 22 להסכם, לפיו במקום שישנן הוראות סותרות בחוזה, תחייב פרשנותו של מנהל מחלקת תברואה בעירייה או כל מי שהוסמך על ידי ראש העירייה בכתב לצורך חוזה זה (להלן: המנהל). עוד טענה העירייה כי הנחיות החשב הכללי במשרד האוצר מורות כי אין להצמיד כלל התשלומים הכלולים בהסכם שמשך ביצועו עולה על 12 חודשים, והחוזה בין הצדדים נכרת לתקופה של 24 חודשים. 5. במהלך הדיון בפני בית משפט קמא, טענה העירייה, מבלי שהגישה בקשה בכתב לעניין זה, כי ימים ספורים לפני שהוגשה התביעה על ידי המשיבה, חתמה האחרונה על מסמך הארכת ההתקשרות עם העירייה - חוזה שנערך ונחתם במשרדי העירייה ביום 3/6/09 (להלן: חוזה הארכה), ובמסגרתו, לטענת העירייה, ויתרה המשיבה על כל טענה או תביעה בכל הקשור לחוזה ההתקשרות. אין חולק כי חוזה הארכה לא הוגש בערכאה דלמטה. ב"כ המשיבה התנגד להצגתו, בהיות המסמך מצוי תחת ידי העירייה מאז שקיבלה את התביעה לידיה, וטען, בין היתר, כי מדובר בטענה כבושה. כב' הרשמת קיבלה את עמדת המשיבה ולא הותירה הצגת חוזה הארכה. 6. בהסתמך על כלל הראיות שהיו לפניה, קבעה כב' הרשמת כי דין בקשת רשות להתגונן, להידחות, וזאת לאור הלשון הברורה של סעיף ההתייקרות בחוזה (סע' 10.2), התומך באופן חד משמעי בעמדת המשיבה, לפיו על העירייה לשלם את ההתייקרות מתום שנת העבודה הראשונה, קרי; מהחודש ה-13 וכי התוספת "מדי שישה חודשים" מציינת את מועד התשלום ולא את עצם חיוב השערוך. 7. בערעור שלפניי לא טענה עוד העירייה לפרשנות אחרת של סעיף ההתייקרות אלא מיקדה את הערעור בנושא אחד בלבד והוא, בהנחה - הנחה שהעירייה איננה מערערת עליה עוד - שאכן מגיעים למשיבה הפרשי הצמדה החל מהחודש ה-13, ומאחר שהמחלוקת בין הצדדים בנוגע להפרשים האמורים בגין המחצית הראשונה של השנה השנייה לביצוע עבודת המשיבה, הייתה ידועה כבר לצדדים עובר למועד חתימה על חוזה הארכה - הרי שיש במפורט בסע' 2.1 בחוזה הארכה כדי להצביע בבירור - לעמדת העירייה - על ויתור מצד המשיבה להמשיך ולתבוע את אותם הפרשים המגיעים לה בגין תקופה זו. עוד טוענת העירייה שככל שהדברים אינם עולים בברור מסע' 2.1 לחוזה הארכה, גם אז די בטענה האמורה כדי ליתן לה רשות להתגונן במחלוקת הממוקדת, ולצורך כך היה על בית משפט קמא כמו גם על ערכאת הערעור, לקבל את הראיה הנוספת ולהחזיר את התיק לערכאה הדיונית כדי לבחון את אומד דעתם של הצדדים קודם לחתימתם על סע' 2.1 לחוזה הארכה. 8. במסגרת הערעור ביקשה כאמור העירייה להציג את הראיה הנוספת. המשיבה התנגדה לבקשה. לעמדתה אין בפרוטוקול הדיון בבית משפט השלום כול אזכור להגשת בקשה להצגת הראיה הנוספת, העירייה לא הגישה בקשה כזו וממילא לא יכול היה בית משפט השלום להידרש לה. יתר על כן, גם אם הייתה בקשה כזו, הרי זו נזנחה על ידי העירייה, וזאת לאור דברים שנאמרו על ידי בא-כוחה באותה עת, עו"ד אורן ארבל, אשר הודיע לפרוטוקול בית המשפט כי העירייה חוזרת בה מן הבקשה ואיננה מבקשת להציג המסמך. ב"כ המשיבה הפנה לעמ' 2 לפרוטוקול הדיון בערכאה הדיונית מיום 15/6/11. המשיבה טענה עוד שאין מקום לאפשר הגשת הראיה הנוספת היום, ומה שהעירייה מבקשת הוא בבחינת "משפט חוזר" בהליך אזרחי. עוד טענה המשיבה שאין בחוזה הארכה לגופו לתמוך בעמדת העירייה, ואין הוא בגדר "מסמך מהותי" שיש בו לשנות את תוצאות ההליך. דיון ומסקנות: 9. לעניין הבקשה להתיר הצגת הראיה הנוספת - חוזה הארכה: בפרוטוקול הדיון מיום 15/6/11 שקבע מועדים לסיכומי בעלי הדין עולה כי ב"כ העירייה הודיע כי ביום 3/6/09 חתמה המשיבה עם העירייה על מסמך הארכת ההתקשרות "ובו היא מצהירה באופן ברור כי היא מוותרת על כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה בכל העניין ודבר הכרוך בחוזה נשוא תיק זה. זה היה שבועיים לפני הגשת התביעה. אף זאת מחזק טענתנו להשתק, ויתרה מכך - התובעת (המשיבה - ש' ו') אינה יכולה לטעון כי המחלוקת התעוררה לאחר חתימתה על מסמך זה, היות והתכתבות בנושא המחלוקת כבר החלה הרבה לפני ה- 3/6/09". לאחר השמעת טענות העירייה, כאשר יש בדברים נאמרו, בטרם ניתן פסק דין, אזכור של מסמך מהותי לעמדת העירייה, אשר מצביע על ויתור בנושא ההצמדה, מודיע ב"כ המשיבה כי הוא אינו יודע על המסמך. ב"כ המשיבה יצא להפסקה לאחר שהודיע כי אינו יודע אם המסמך נחתם, משמע, הובא לידיעתו כי מסמך כזה אכן קיים, אך אינו יכול לאשר חתימתו. בנוסף העלה ב"כ המשיבה טענה בנוגע לאי צירופו של המסמך במועד מוקדם יותר. ב"כ העירייה מצידו הודיע כי קיומו של המסמך הובא לידיעתו רק ביום הדיון, ולאחר בחינתו הרי שיש בו חיזוק לעמדת העירייה, לפחות לצורך קבלת רשות להתגונן. אמנם ב"כ העירייה טען כי החיזוק אותו הוא מייחס למסמך אין העירייה רואה בו גורם מכריע, אך לא מצאתי שם ויתור על הצגתו. יתר על כן, מוסיף ב"כ העירייה ומזכיר את ההלכה הפסוקה בנוגע למתן רשות להתגונן באומרו: "... רשות להתגונן תינתן ללא צורך לבחון כיצד יצליח המבקש להוכיח את הגנתו, ואין לבדוק טיב ראיותיו ודי אם המבקש מראה הגנה לכאורה בשלב זה של ההליך". 10. ידועה ההלכה לפיה טענת ויתור על זכות הנובעת מחוזה, היא טענה עובדתית בעיקרה, או טענה מעורבת של משפט ועובדה, ולכן באותו שלב היה על כב' הרשמת להתיר הצגת הראיה כדי לבחון אם המחלוקת נותרה משפטית, באופן המאפשר לה להכריע במחלוקת ללא צורך בשמיעת ראיות (ראו עא 82/88 שמואלי נ' קצב פ"מ מו(4) 129); או ליתן רשות להתגונן, כדי לאפשר לעירייה להוכיח שהמשיבה ויתרה על הפרשי ההצמדה לתקופה של ששה חודשים (ע"א 3300/04 צול ניהול פרוייקטים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ. ניתן ביום 9/12/09; עא 76/86 פיינשטיין נ' ח.ש. מלונות בע"מ פד מג(3) 124). יתר על כן, בית משפט קמא היה ער לעובדה כי בפניו בקשה מטעם העירייה להסתמך על חוזה הארכה שטרם הוצג כראיה. בסעיף 5 לפסק הדין מזכיר בית המשפט את טיעוני בעלי הדין, מבלי להבהיר מדוע לא הורה על קבלת המסמך כראיה, או לחלופין מדוע לא נתן משקל לקיומה של ראיה כזו - מסמך שהמשיבה שללה קיומו. כול זאת כאשר כב' הרשמת הייתה ערה להלכה לפיה תינתן רשות להתגונן "כול אימת שעומדת לנתבע טענת הגנה, ולו דחוקה". 11. מאחר שלכאורה יש בטענת העירייה להצביע על קיומה של ראיה שיכול שתהא מהותית למחלוקת האמורה, עד כדי ביסוס קיומה של טענת הגנה המאפשרת מתן רשות להתגונן, אני מורה על קבלת הראיה הנוספת (ראו להשוואה הערות השו' מלץ בעא 76/86 פיינשטיין נ' ח.ש. מלונות בע"מ פד מג(3) 124). מתן רשות להתגונן: 12. השאלה הנוספת היא, אם יש בראיה הנוספת להקים לעירייה בסיס לטענת הגנה, המצדיקה מתן רשות להתגונן. בסעיף 2.1 לחוזה הארכה, נקבע: "הקבלן מתחייב לבצע בתקופת הארכה את כל התחייבויותיו בחוזה המקורי והוא מוותר על כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה בכל דבר ועניין מכול סוג, לרבות תביעה כספית בגין גידול בכמות כלי האצירה". אין בסעיף האמור אמירה מפורשת לויתור הנוגע להפרשי הצמדה, אך אין גם הוראה בדבר החרגת תביעה כזו, לא ברור אם הכוונה להתחייבויות עתידיות ו/או גם להתחייבויות לעבר. במצב נתון זה, אין מנוס, גם לאחר תיקון סעיף 25 לחוק החוזים הכללי המדגיש את לשון החוזה בבחינת אומד דעתם של הצדדים (סע' 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 לאחר חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011; ע"א 5859/06 לוי נ' נורוקיט. ניתן ביום 28/1/08), אלא לראות בראיה זו בסיס לטענת הגנה שיש לבררה, והמצדיקה מתן רשות להתגונן בשאלה ממוקדת אחת והיא, אם יש בסעיף 2.1 בחוזה הארכה ובנסיבות חתימתו, משום ויתור מצד המשיבה על הפרשי הצמדה של המחצית הראשונה של השנה השנייה, על התמורה שהגיעה למשיבה מכוח החוזה. התוצאה: 13. אשר על כן, אני מקבלת את הערעור: אני מורה על קבלת הראיה הנוספת - חוזה הארכה שנערך ונחתם במשרדי העירייה ביום 3/6/09 - כמוצג ראייתי בתיק בית המשפט; אני נותנת רשות להתגונן בשאלה הממוקדת והיא, אם יש בסעיף 2.1 בחוזה הארכה ובנסיבות חתימתו, משום ויתור מצד המשיבה על הפרשי הצמדה של המחצית הראשונה של השנה השנייה, על התמורה שהגיעה למשיבה מכוח חוזה הקבלנות מיום 14/8/2007. מאחר שבתגובת העירייה הוספו טיעונים בערעור מבלי שנתקבלה רשות לעשות כן, לא ייפסקו הוצאות לטובת העירייה על אף שערעורה התקבל, וכול צד יישא בהוצאותיו. העירבון אם הופקד יוחזר למפקיד, באמצעות בא-כוחו. בקשת רשות להתגונן