א.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט גרשון) מיום 13.2.05, אשר דחה את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (השופט סלאמה) מיום 7.12.04. ב.על פי כתב האישום, ביום 13.1.04 נהג המבקש בקטנוע בשדרות מוריה בחיפה. ברחוב האמור מסומן מעבר חציה להולכי רגל לרוחב הכביש, רוחב המעבר הוא כשלושה מטרים. כמפורט בכתב האישום, באותה עת חצתה את הכביש הולכת רגל מימין לשמאל (כיוון נסיעת המבקש). נטען, כי המבקש נהג בקלות ראש, לא הקדיש תשומת לב מספקת לדרך, לא איפשר להולכת הרגל לחצות את מעבר החציה בבטחה, בלם, והחליק ופגע בה לאחר שזו הספיקה לחצות כשלושה רבעים מרוחב הכביש. כתוצאה מהתאונה נחבלה הולכת הרגל חבלה של ממש ונותחה בעקבות שבר בגופה. המבקש הועמד לדין בגין עבירות של אי מתן אפשרות להולך רגל לחצות במעבר חציה בבטחה, נהיגה בקלות ראש והתנהגות שגרמה נזק וחבלה של ממש. ג.בבית המשפט לתעבורה הגיעו הצדדים להסדר טיעון על פיו הודה המבקש בעובדות כתב האישום, והוסכם כי יוטלו עליו 11 חודשי פסילה בפועל עם סיוג הפסילה לרכב דו-גלגלי, קנס של 2,600 ש"ח ופסילה על תנאי של שלושה חודשים למשך שלוש שנים. ד.בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש על פי הודאתו, אך באשר לגזר הדין החליט שלא לקבל את הסדר הטיעון, שכן סבר כי המדובר בהסדר המקל מדי עם המבקש נוכח חומרת העבירה. בית המשפט ציין כי אם ייוותר על כנו העונש שסוכם בין הצדדים, יימצא כי האינטרס האישי של המבקש עולה לאין שיעור על האינטרס הציבורי, וכי נוכח היות של נגע תאונות הדרכים ל"מכת מדינה", על בתי המשפט להקשיח את העונשים היוצאים מתחת ידם. על כן גזר על המבקש 11 חודשי פסילה בפועל; בשלושת החודשים הראשונים תהא הפסילה לכל דרגות הרישיון ולכל סוגי כלי הרכב, ויתרת תקופת הפסילה תהא מסויגת לרכב דו-גלגלי. לצורך החלטתו עיין בית המשפט לתעבורה בראיות התביעה, ולא סבר כי היתה בהן חולשה. ה.המבקש עירער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, וטען כי לא היתה הצדקה לכך שבית המשפט לתעבורה לא כיבד את הסדר הטיעון. עוד טען, כי הסדר הטיעון תואם את המצב הראייתי בתיק, וכי בית המשפט לתעבורה טעה בכך שיזם את קריאת תיק הראיות של התביעה, לאחר שהמבקש הודה ולאחר שהוצג בפני בית המשפט הסדר הטיעון. בדיון בבית המשפט המחוזי הודיעו באי כוח הצדדים כי הם מסכימים לכך שהערעור יתקבל במובן זה שייגזר על המבקש העונש שעליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בסברו כי העונש שהוסכם עליו במסגרת ההסדר הוא "עונש כאילו", שיש בו כדי לשדר לציבור הרחב מסר שלילי באשר להתייחסות בית המשפט לעבירות מסוג זה, וכי אין זה ראוי שבית המשפט או התביעה יתנו ידם לסוג זה של ענישה. ו.על פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. לטענת המבקש, עומדת דחיית הסדר הטיעון בסתירה לפסק דינו של בית משפט זה ברע"פ 1949/04 קרמניצקי נ' מדינת ישראל, וכי יש לתת את המשקל הראוי לכך שהתביעה עמדה מאחורי ההסדר בערכאת הערעור הראשונה. ז.בטרם סיום כתיבתה של החלטה זו, ניתן בבית משפט זה ביום 3.4.05 פסק הדין בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ ואח' (פרשת פרץ), וביקשתי עמדת הצדדים לשאלת השלכותיו של פסק דין זה על התיק דנא. המדינה השיבה, כי פסיקתו של בית המשפט בפרשת פרץ אינה מסייעת למבקש, וכי יש לדחות את בקשת רשות הערעור בגלגול שלישי, שכן אין עולה בו - כנדרש בגלגול ערעורי שלישי - שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת. המבקש סבר, כי על המדינה להגן על הסדר הטיעון, והגנה בענייננו משמעה הסכמה למתן רשות ערעור. כן טוען הוא כי מעולם לא הוזהר שהמשיבה לא תגן על הסדר הטיעון בערכאות נוספות, עניין שהוא ממרכיבי פסק הדין בפרשת פרץ. בהתאם לפסק הדין, טוען המבקש, ככלל על המדינה להגן על הסדר טיעון, ואין נפקא מינה לדידו אם מדובר בערכאת הערעור הראשונה או בבקשה למתן רשות ערעור בערכאה נוספת. ח.(1) לאחר העיון, אין בידי להעתר לבקשה. אכן, אין המדובר בנושא המצדיק רשות ערעור בגלגול שלישי. לעניין זה אאמץ את הנמקת חברתי השופטת נאור ברע"פ 42/05 אזברגה נ' מדינת ישראל, שציטט בא כוח המשיבה. (2) שקלתי אם היתה בעייתיות בהחלטת בית המשפט לתעבורה לעיין בחומר הראיות. בא כוח המשיבה הפנה בעניין זה לדברי השופט (כתארו אז) מצא (בדעת מיעוט) בע"פ 6675/95 שילוח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 672, 681, כי משמודיעה התביעה על קשיים ראייתיים כבסיס להסדר טיעון, על בית המשפט מוטל לבקר את עמדת התביעה, ואם הנימוקים שהציגה התביעה להצדקתו של הסדר טיעון נראים על פניהם כבלתי ראויים או כבלתי משכנעים, רשאי בית המשפט, ולעתים אף חייב, לחקור ולדרוש בשיקוליה, לבקש ממנה הסברים ופרטים נוספים ככל הדרוש להערכת עמדתה. אמנם דעת השופט מצא היתה דעת מיעוט באותו תיק, אך כשלעצמי סבורני - בכל הכבוד ומבלי לקבוע מסמרות - כי הגישה שהוצגה על ידיו נכונה; נוטה אני לדעה, כי כדי שתהא החלטת בית המשפט שלמה ונכוחה, רשאי הוא לראות תמונה כוללת, כשם שהוא רשאי לעיין, למשל, בתיק ראיות בהליך מעצר, ובתי משפט נוהגים לעשות כן כעניין שבשיגרה, אף שהתמונה שתהא בפניהם היא לכאורית. גישה זו מתיישבת גם עם ניסיון החיים והשכל הישר. הבעייתיות שראיתי בהליך שנקט בית המשפט לתעבורה יכלה להיות בשאלה האם היתה לצדדים מלוא האפשרות לטעון באשר לראיות בטרם פסק בית המשפט, אף בגדרי ה"לכאוריות", כשם שנעשה בדרך כלל בהליכי מעצר; אלא שלעניין זה נתתי אל לבי את הערתו המוצדקת של בא כוח המשיבה, כי בא כוח המבקש הוא שהעלה בשלב גזר הדין טענות המבוססות על חומר הראיות, ולא הובעה התנגדות מצידו למתן תיק הראיות לבית המשפט. (4) ואולם, בסופו של יום אין צורך להידרש לנקודה זו מעבר לאמור, שכן איני רואה לעיצומו של דבר סיבה להתערבות בפסקי הדין הקודמים לגוף ההחלטה, והנמקתו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי נראית לי בהחלט. הנמקה זו בוססה על הצורך שלפסק הדין יהא תוכן. וכן, שני בתי המשפט הלכו בדרכי השכל הישר: גזר דין שהוא ריק מתוכן לא יסכון. תמהני מה היו שיקולי התביעה בהסכימה מלכתחילה לפסילה המסויגת, הן בבית המשפט לתעבורה והן בבית המשפט המחוזי, דבר האומר דרשני. אכן, ככלל יש לראות הסדר טיעון כנעשה לטובת האינטרס הציבורי, כדברי השופטת ביניש ברע"פ 7949/04 קרמניצקי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) שציטט בא כוח המבקש, אך בכל מקרה על בית המשפט לשקול בעצמו את הדברים לגופם. אילולא התערבו שני בתי המשפט בהסדר הטיעון, יוצא היה שהמבקש, שעברו התעבורתי אינו טוב, אינו נענש במהות כלל; הדבר אינו מתקבל על הדעת, ואין בית המשפט צריך לתת יד לענישה שבנסיבות היא בחינת "כאילו". אכן, מטעם דומה החליט בית משפט זה שלא לקבל חלק מהסדר טיעון שלפיו אמורה היתה פסילת המערער שלא לחול על נהיגת טרקטור בשטחים חקלאיים, וזאת מטעם דומה לענייננו - טענת פרנסה. מבלי לפגוע בשיקולי פרנסה, ענישה צריכה להיות בעלת תוכן רלבנטי לנענש, כך בכל מקרה וכך בעבירות תעבורה, שאם לא כן נעשתה מלאכת השפיטה פלסתר. (5)(א) לאחר כתיבת הדברים בראשיתה, ניתן כאמור פסק דינו של בית משפט זה, בהרכב תשעה שופטים, בדנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ. עניינו של פסק הדין בשאלה, האם הסדר טיעון שערכה התביעה בערכאה דיונית מחייב אותה בערכאת הערעור גם כאשר דחה בית המשפט בערכאה הדיונית את ההסדר, והאם רשאית היא להימנע מלהגן עליו בערכאת הערעור. בית המשפט פסק (בדעת רוב), מפי השופטת ביניש, כי ככלל "טווח שיקול הדעת של התביעה שלא להגן בערכאת הערעור על הסדר הטיעון שערכה הוא טווח מצומצם יחסית הנגזר מנסיבות מיוחדות ... התביעה תשנה מעמדתה בדין בפני ערכאת הערעור רק אם שוכנעה בקיומם של טעמים כבדי משקל המצדיקים זאת" (פסקה 26). מדובר גם על "חובתה של התביעה להבהיר לנאשם כבר בשלב עריכת הסדר הטיעון, כי היא אינה מתחייבת להגן על ההסדר במקרה שבית המשפט יחליט לדחות את ההסדר ולגזור עונש חמור יותר - והנאשם יערער על גזר הדין" (פסקה 29). אם לא ניתנה אזהרה כזאת, "...על הסדר טיעון, כמו על כל חוזה רשות, חל הכלל כי הרשות רשאית להשתחרר מחוזה שערכה מטעמים של טובת הציבור..." (פיסקה 31). העדר אזהרת הנאשם בדבר מאפשרות החזרה הוא פגם משמעותי, אך "בנסיבות המתאימות נתונה לתביעה הרשות שלא להגן על ההסדר...", אלא שנסיבת אי מתן האזהרה תצטרף לנימוקי הגנה על ההסדר (שם). ועוד: "אם משום מה לא פעלה התביעה מראש להזהיר את הנאשם מפני האפשרות של עמדה שונה בערעור, לא יהיה בכך כדי לחייבה לדבוק בהסדר הטיעון המקורי אף כי העדר אזהרה הוא נתון כבד משקל שיהיה על התביעה לשקול בטרם תחזור בה מעמדתה" (פסקה 34). לשאלה העקרונית, ראו גם ד"ר א' גזל, "עמדת התביעה בערעור כנגד דחיית הסדר טיעון", דין ודברים א', 507. (ב) הבאנו דברים אלה במסגרת הכללית של הנושא, אך בענייננו שלנו אין השאלה מתעוררת אלא באורח משני. אכן, המבקש לא הוזהר ככל הנראה שהתביעה עשויה לחזור בה מהסדר הטיעון, מן הטעם הפשוט שהיא דבקה בהסדר גם בערכאת הערעור בבית המשפט המחוזי. השוני בעמדתה, והוא לגיטימי במקרה דנן ואיני רואה דופי בכך בנסיבות, בא בבקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי, רשות שמלכתחילה אין מקום לתיתה בהקשר דנן; אך גם לגופם של דברים, לא היה זה הגיוני שהתביעה תשוב ותדבק בהסדר אשר זכה לביקורתם של שני בתי משפט והמעורר שאלות בגדרי האינטרס הציבורי. לכן, בסופו של יום, איני רואה השלכה מהותית מפסק הדין פרץ לענייננו. ט.אוסיף, כי במהות איני סבור שנעשה עוול למבקש. בגדרי האינטרס הציבורי ואף המידתיות הראויה, נוכח תוצאות המעשה, לא מוצה עמו הדין. י.אין בידי, כאמור, להעתר לבקשה. משפט תעבורהרשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור תעבורהערעור