1. ביום 20.3.2012 חתם בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' בר-זיו) על החלטה, אותה הכתיר בכותרת "פסק דין", ואשר הכריעה במחלוקות שבין הצדדים באשר לעקרונות שעל-פיהם ייקבע סכום הפיצוי לו זכאים המבקשים בגין הפקעה של קרקעות לצרכי דרך (ה"פ 268/07). בגדר החלטה זו הכריע בית משפט קמא במחלוקות הבאות: האם היה מקום לפצל בין התביעה לפיצויי הפקעה לבין התביעה לפיצוי בגין הפגיעה על-ידי התוכנית; האם יש לפצות בגין פגיעה ביתרת החלקה; האם יש לנכות משווי הפיצוי 25 אחות מהשטח המופקע; האם יש להביא בחשבון את הפוטנציאל של המקרקעין; האם יש זכאות לפיצויים בגין הוצאות שונות. בסיום ההחלטה הורה בית המשפט המחוזי לשמאי ספי רביב, שמונה כשמאי מוסכם, לערוך שומה מתוקנת על-פי העקרונות שנקבעו על-ידי בית המשפט. עוד ניתנה הוראה לעדכן את סכומי הפיצוי בגין המחוברים על-פי שיעור הריבית שנקבע על-ידי בית המשפט. 2. המבקשים מעוניינים להשיג על חלק משמעותי מקביעותיו של בית המשפט המחוזי. בגין כך הוגשה על ידם הבקשה דנן, בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנ"ל, אשר מכונה על ידם "פסק דין חלקי" או "החלטה אחרת". המבקשים טוענים, כי קיימת אי-בהירות בעניין סיווג ההחלטה. לשיטתם, מדובר ב"פסק דין חלקי", אשר קיימת זכות לערער עליו. אלא שאם טעות בידם בענין זה, ומדובר ב"החלטה אחרת", הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור, וככל שבית משפט זה יסבור כי עומדת למבקשים הזכות לערער ללא צורך בנטילת רשות, הם מבקשים כי הבקשה תידון כבכתב ערעור, על יסוד הוראת תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). המבקשים מוסיפים וטוענים, שככל ונדרשת רשות בית המשפט להגשת ערעור, יש מקום לתיתה, שכן אם תתקבלנה טענותיהם, יהפוך ההליך הצפוי שעל השמאי המוסכם לבצעו למיותר וחסר תוחלת. "החלטה אחרת" או "פסק דין חלקי" 3. לעיל ולהלן כיניתי את החלטת בית משפט קמא מיום 20.3.2012 בשם "החלטה", שהוא מונח ניטראלי, שיכול להתאים הן ל"פסק דין" והן ל"החלטה אחרת" (הגדרת "החלטה" בתקנה 1 לתקנות). עוד יצוין בפתח הדברים, כי נפסק לא פעם כי הכותרת שניתנה למסמך על-ידי בית המשפט אינה קובעת את מהותו, בין כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" (ראו האסמכתאות המפורטות בפסקה 10 להחלטה בע"א 7346/01 שטנדל נ' בזק בינלאומי בע"מ פ"ד נו(3) 61 (2002)). על אף זאת, נדמה שלא יהא חולק על חובת בתי המשפט לתת דעתם לכותרת המתאימה והנכונה ולו כדי שלא תיגרם תקלה לבעלי הדין. 4. האבחנה בין "פסק דין" (לרבות "פסק דין חלקי") לבין "החלטה אחרת" דרושה לצורך דיני הערעור - על הראשון ניתן לערעור בזכות ועל השניה ניתן לערער רק ברשות. התשובה לשאלה האם קיימת זכות ערעור על ההחלטה הוא מבחן פורמאלי-דיוני: האם לאחר מתן ההחלטה נסגר התיק, או חלקו, או שמא הוא נותר פתוח (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, (1995); 756; להלן - זוסמן). להבחנה בין פסק דין לבין החלטה אחרת ראו: רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פס' 4 לפסק דינו של השופט גרוניס (לא פורסם, 17.8.2006); ע"א 6058/93 מנדבליט נ' מנדבליט, פ"ד נא(4) 354, 362-363 (1997); בש"מ 1059/11 אדם טבע ודין נ' הועדה המקומית נתניה, פס' 5 (לא פורסם, 29.5.2011). 5. על-פי המבחן הנ"ל החלטת בית המשפט המחוזי עליה מבקשים רשות ערעור אינה "פסק דין" אלא "החלטה אחרת". בהחלטה נקבעו עקרונות חישוב הפיצויים, אך סכומם טרם נקבע, ועל-כן ברור ש"התיק לא נסגר", גם לא חלקו. ההחלטה דומה במשהו להחלטה הקובעת אחריות בנזיקין כשעדיין נותרה המלאכה לפסוק מהו סכום הפיצוי. החלטה שהיא, לכל הדעות, "החלטה אחרת" (זוסמן, 773-772). יתרה מכך, גם כאשר קבע בית משפט את עקרונות חישוב הפיצויים בגין נזקי גוף, אך טרם פסק את סכומם, נפסק כי לפנינו "החלטה אחרת", כיוון שטרם קמה זכות ערעור על ההחלטה, שהרי "התיק נותר פתוח" (ראו העניין שנדון בפסק דינו של השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד נו(6) 104 (2007)). גם בענייננו זה מצב הדברים. 6. ברי, כי ההחלטה מיום 20.3.2012 גם אינה "פסק דין חלקי". אכן, הסוגיות שנכללו בהחלטה הוכרעו לכאורה באופן "סופי" על-ידי בית משפט קמא (אם כי אין זו אמירה מדויקת כל צרכה, שכן אם מדובר ב"החלטה אחרת", אין היא יוצרת סופיות כמו "פסק דין", ובמקרים מתאימים ונדירים רשאי יהיה בית המשפט "לפתוח מחדש" עניינים שהוכרעו על ידו באותה החלטה. ראו האסמכתאות המפורטות בהחלטה בבש"א (מחוזי - י-ם) 2020/02 (ת"א 1529/99) מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2002)). ההחלטה נשוא הבקשה דנן לא הביאה "לסגירת" כל חלק מחלקי התובענה (כגון דחיית אחת מעילותיה של התביעה במקרה של איחוד מספר עילות תביעה בתובענה אחת, או דחיית תביעה נגד אחד הנתבעים מבין נתבעים אחדים שנתבעו ביחד). על כן מדובר, לכל דבר ועניין ב"החלטה אחרת". האם ראוי ליתן למבקשים רשות ערעור - שיקולים דיוניים 7. נמצא, כי המבקשים נהגו כראוי כאשר הגישו בקשת רשות ערעור ולא ערעור בזכות. מדובר בבקשת רשות ערעור על החלטה אחרת, החלטת ביניים, שניתנה על-ידי הערכאה המבררת בטרם הסתיים הדיון בתובענה. מכאן לשאלה, האם ראוי לדון כבר עתה, בטרם הסתיים הדיון בתובענה בבית המשפט המחוזי, בטענות המבקשים לגופן. במילים אחרות - האם מהבחינה הדיונית ראוי ליתן רשות ערעור. עמדתי היא, כי דין בקשת רשות הערעור להדחות, מבלי שהטענות שהועלו בגדרה תידונה לגופן, רק משום שזמנה של הגשת ההשגה לערכאת הערעור על קביעות בית משפט קמא טרם הגיע. מטעם זה גם לא ביקשתי את תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור, וראיתי לנכון לדחותה ללא תשובה, בגדר הוראת תקנה 406(א) לתקנות. 8. אכן, דחיית בקשת רשות הערעור עלולה ליצור מצב של ניהול הליכי סרק, אם תתקבלנה טענות המבקשים, או מי מהן, במסגרת הערעור בזכות על פסק הדין הסופי של בית משפט קמא, ככל שזה יוגש. אלא שזה המצב כל אימת שהערכאה הדיונית מחליטה לפצל את ההליך לשלבים. הנזק שיגרם כתוצאה מקיום הליכים מיותרים, ככל שיהיו כאלה, אינו מצדיק, ככלל ולמעט במקרים יוצאי דופן, סטייה מעקרון היסוד שלפיו זמנו של הערעור הכולל השגות על החלטותיו השונות של בית המשפט, הוא בתום הדיון בתובענה כולה, על כל חלקיה. הנזק האמור ניתן, בדרך כלל, לפיצוי באמצעות פסיקת הוצאות. 9. סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) קובע כדלהלן: "רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה". מלשון החוק עולה, כי, ככלל, יידונו השגות צדדים על "החלטות אחרות" (החלטות ביניים) של הערכאה הדיונית במסגרת הערעור על פסק הדין, אלא אם עלה בידי מבקש רשות הערעור להראות כי דחיית הדיון בהשגה על ההחלטה לשלב הערעור על פסק הדין, עלולה להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים; עלולה לגרום לנזק של ממש, או עלולה להביא לקיומו של הליך מיותר או שגוי. תקנה 411 לתקנות קובעת, כי אף אם צד להליך לא ערער על החלטה אחרת עם נתינתה, פתוחה בפניו הדרך להשיג עליה בזכות בסיום ההליך במסגרת ערעורו על פסק הדין. 10. הרציונל העומד בבסיס הדרישה בחוק לקבלת רשות מבית המשפט לשם הגשת ערעור על החלטות ביניים הוא למנוע "פיצול בלתי-נסבל של המשפט ולהארכת הדיונים" (זוסמן, בעמ' 755). העקרון המנחה הוא, ש"ככלל, זמנו של הערעור הוא לאחר תום ההליך בערכאה הראשונה" (רע"א 4157/01 תדיראן בע"מ נ' יורשי אבשלום מיכאלי ז"ל (לא פורסם, 11.12.2001). אכן, ערעור על החלטות ביניים הניתנות במהלך המשפט עשוי להביא, בין היתר, לפגיעה בהתנהלותם התקינה ורציפותם של ההליכים בערכאה הדיונית; לשימוש לרעה על ידי בעלי הדין לשם השהיית ועיכוב ההליך; לעומס רב על ערכאת הערעור, כמו גם לדיון בהחלטות, אשר בסיום ההליך יתכן ויימצא כי הן איבדו מחשיבותן, או שאין להן משקל משמעותי לתוצאתו הסופית של ההליך (ראו: רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אלוש, פס' 3 לפסק הדין (לא פורסם, 25.6.2007) (להלן: עניין אליהו); גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני') - דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71, 88-84 (2006) (להלן: ג' שני)). לפיכך, על המבקש רשות ערעור על החלטה אחרת "להראות במקרה זה שהדיון בעניינו בשלב זה הוא בעל חשיבות כה רבה עד שהוא מתגבר על שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית שלכאורה מצדיקים מניעת דיון כפול בשתי הערכאות בעניין שלא קבע באופן סופי את זכויות בעלי הדין" (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, 209 (מהדורה שניה, 2008) (להלן: ש' לוין). 11. זאת ועוד, קיים יתרון משמעותי לדיון בהשגה על "החלטות אחרות" בשלב הערעור על פסק הדין, ולא במסגרת בקשות רשות ערעור המוגשות בטרם הסתיים ההליך, הן משום הטעמים המובאים לעיל - של עיכוב ההליכים והאפשרות שעם מתן פסק הדין ייחסך הדיון בנושאי בקשת רשות הערעור, או בחלקם, והן משום שבמסגרת הערעור ניתן יהיה לבחון את ההחלטה באופן טוב ומקיף יותר על רקע מכלול החומר, הקביעות השונות ותוצאתו האופרטיבית של ההליך (להרחבה בעניין זה, ראו: רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר פ"ד נח(1) 854, 863-862 (2003)). נראה כי רציונאלים אלו הם שעומדים בין היתר בבסיס צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהם רשות ערעור), תשס"ט-2009, מיום 2.7.2009, המצמצם את סוגי ההחלטות שבגינן ניתן להגיש בקשות רשות ערעור. ככלל, הצו קובע כי על החלטות ביניים העוסקות בסוגיות שונות של אופן ניהול הדיון וסדרי הדין, למעט החריגים השונים הקבועים בו, לא יהיה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור. בדברי ההסבר להצעת החוק לתיקון חוק בתי המשפט, המסמיך את שר המשפטים להוציא את הצו האמור, נאמר כי: "הגשת בר"ע במהלך בירור התובענה גורמת לפיצול הדיון, השהייתו ולסיבוכו, לעומת זאת המקרים שבהם יש בהחלטת ביניים כדי להכריע את תוצאת פסק הדין הם נדירים יחסית. לעיתים קרובות, החלטה שנראית חשובה בעת נתינתה חדלה להיות אקטואלית במועד פסק הדין, ובכל אופן ניתן לערער עליה במסגרת הערעור על פסק הדין" (ראו: הצ"ח ממשלה 341 התשס"ח-2007; ראו גם: רע"א 3005/09 פיסחוב נ' גלאם, פס' 6 (לא פורסם, 14.10.2009)). 12. מהאמור לעיל עולה, כי יהיה מקום ליתן רשות ערעור על "החלטה אחרת", שאינה נופלת בגדר העניינים הנמנים בצו, רק כאשר בכוחו של המבקש להראות כי הדיון בערעור עליה נחוץ על אף שההליך העיקרי טרם הגיע לסיומו. מבין הנסיבות אותן ניתן למנות לעניין נחיצות הדיון הן: הדירותה של ההחלטה, היינו, האם ההחלטה עשויה להשפיע באופן בלתי הפיך על זכויות הצדדים; ההכרעה עשויה לייתר הליך משפטי ארוך ומורכב במיוחד; ההכרעה תמנע קיומו של הליך שגוי (ראו גם: עניין אליהו בפס' 4; ע"א 226/65 אליהו נ' עזרא פ"ד יט(3) 571, 537 (1965); ש' לוין בעמ' 209; ג' שני בעמ' 104). יתכן, כי גם באותם מקרים נדירים, בהם ניתן לומר מיד כי הערכאה המבררת טעתה טעות ברורה, יהיה מקום לפתוח את שערי ערכאת הערעור עוד בטרם ניתן פסק הדין (רע"א 2459/04 אלה ר. הנדסת בנין והשקעות בע"מ נ' פקיד השומה ירושלים (לא פורסם, 9.5.2004)). לשם השוואה, בהליכים פליליים, בשונה מהליכים אזרחיים, לא ניתן להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים הניתנות במסגרת ההליך, למעט במספר מצומצם של עניינים. כך, שאף החלטות בעניינים מקדמיים, או החלטות בטענת "אין להשיב לאשמה", אשר עשויות להשפיע על גורל ההליך כולו ולעיתים להאריך עד מאד את עינוי הדין של הנאשם, אינן ניתנות לערעור ברשות, אלא בסיום ההליך במסגרת הערעור על פסק הדין. 13. בענייננו בית המשפט המחוזי טרם סיים את מלאכתו. יתכן שיתברר בעתיד, במסגרת ערעור שיוגש, שהכרעה זו או אחרת מבין ההכרעות הכלולות בהחלטה נשוא הבקשה דנן, לא תעמוד במבחן ערכאת הערעור. במקרה כזה השלמת חוות הדעת השמאית על-פי עקרונות ההחלטה עשויה להתברר כהליך סרק. אלא, שכאמור לעיל, כך הם פני הדברים כל אימת שהדיון מפוצל לשלבים, או כאשר תחילה נדונה טענה מקדמית, ועניין זה, כשלעצמו, אינו מצדיק מתן רשות ערעור. לא עלה בידי המבקשים להעמיד טעם בעל משקל שיצדיק חריגה מעקרון היסוד, וקיום דיון בהשגה על קביעותיו של בית משפט קמא בטרם סיום ההליך ומתן פסק הדין. עצם העובדה שמדובר בהחלטה "חשובה", שהכריעה במחלוקות המהותיות שבין הצדדים, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. גם אין מקום לעכב את סיום בירור התובענה בערכאה הראשונה לשם בירור הסוגיות העקרוניות בערכאת הערעור, בירור שיכול להיות ממושך, גם בהתחשב שלכאורה יש אפשרות שייעשה על-ידי מותב תלתא. סיום ההליך בבית המשפט המחוזי נראה באופק ויש תחילה להגיע לקו הגמר ול"סגירת התיק" בערכאה קמא. 14. לנוכח כל האמור אני דוחה את בקשת רשות הערעור. כאמור, אין בכך כל התייחסות לטענות המבקשים לגופן או הבעת דעה ביחס לטענות אלה. משלא התבקשה תשובה, איני עושה צו להוצאות. רשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור