1. בפני תביעתו של בעל, משה X, נגד אישתו, עדי X, לפסק דין הצהרתי, כי "הינו הבעלים במשותף בחלקים שוים של הבית ברח' רחל 10 בכפר סבא, הידוע כגוש 6433 חלקה 42", בו גרים הוא ואשתו. (להלן: הבית). 2. מדובר בבית מגורי המשפחה, אשר נבנה במחצית שנות השמונים, על חלק מחלקה, הרשומה ע"ש עדי בבעלות משותפת בחלקים בלתי מסויימים (מושע) עם אביה, חיים אייל (להלן: המקרקעין). הרישום נעשה מכוח מתנה שניתנה לעדי ע"י אביה, חיים אייל, ע"פ הסכמי מתנה מיום 30.8.83 (נספח א' לתצהירה של עדי נ/5) ומיום 2.1.86 (נספח ו' לתצהיר נ/5) והסכמי שיתוף מיום 30.8.83 (נספח ב' לתצהיר נ/5) ומיום 2.1.86 (נספח ו' לתצהיר נ/5). בעת שנבנה הבית, חיו בני הזוג חיי משפחה משותפים, תחת קורת גג אחת, כששניהם תורמים יחד לקופה המשותפת מיגיעתם והשתכרותם, כשעדי, בנוסף לכך, אף צופה הליכות ביתם ומטפלת בילדים. 3. בני הזוג נישאו זה לזו ב-28.6.73 ועל כן, לא חל על יחסיהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. במשך רוב תקופת הנישואין, חיו הצדדים "חיי נישואין מאושרים ומוצלחים" (סעיף 2 לתצהירו של משה, ת/1, אשר לא נסתר ע"י עדי). לקראת סוף שנת 1991, נשבר שבר בחיי הנישואין ובני הזוג החלו להתדיין בפני הערכאות השונות. משה פנה ראשון לערכאות, בתביעת גירושין שהגיש ביום 14.10.91 בבית הדין הרבני בפתח תקוה. תביעה זו נמחקה ביום 18.11.92. ביום 15.10.91, יום לאחר הגשת תביעת הגירושין, הגיש משה את התביעה שבפני. עדי פנתה לבית משפט השלום בכפר סבא, בשנת 1992, (ת.א. 92/4181), בתביעה המיוסדת במהותה על חזקת השיתוף בין בני הזוג, בה עתרה לסעדים שונים, בקשר לכספים ונכסים ספציפיים. פסק הדין שניתן בתביעה זו הוא נ/4. גדר המחלוקת: 4. לטענת משה, בכתב התביעה, הוא בעלים משותפים יחד עם אישתו עדי במקרקעין ובבית הבנוי עליהם, מכח הילכת השיתוף, הגם שהמקרקעין רשומים בלשכת רשום המקרקעין ע"ש עדי, בלבד. לטענת עדי, היא הבעלים היחיד של המקרקעין, מאחר והם ניתנו לה, בלבד, כמתנה, ועל כן חזקת השיתוף אינה חלה עליהם. עוד טוענת עדי, כי מאחר ועל פי חוק המקרקעין כל המחובר למקרקעין שייך לבעליהם, היא אף הבעלים היחיד של הבית הבנוי עליהם. אין עדי חולקת על העובדה, כי הבית שנבנה על המקרקעין, נבנה במשאבים משותפים של בני הזוג. אלא, שלטענתה, מכיוון שעל פי הדין המחוברים למקרקעין שייכים לבעליהם, אף דין התביעה להצהרת בעלותו של משה בחלק מהבית, להבדיל מן המקרקעין, דינה להידחות. לשיטתה של עדי, הסעד היחיד העשוי לעמוד למשה, הוא סעד לפיצוי בגובה מחצית שווי הבית - במובחן משווי המקרקעין -, אך תביעה כזו לא הוגשה. 5. כאמור, הבסיס המשפטי עליו נשענת תביעתו של משה הוא זכותו במקרקעין ובבית אשר עליהם, מכח חזקת השיתוף בינו לבין עדי. למרות זאת, מעלה עו"ד טאוסיג, ב"כ של משה, בסיכומיו, טענה חדשה והיא, כי חיים אייל, אביה של עדי, נתן את המקרקעין במתנה לשני בני הזוג גם יחד. 6. לכל אורך הדיון, הקפיד עו"ד טאוסיג להתנגד לחריגה מכתבי הטענות (עמ' 8 לפרוטוקול) ולהרחבת יריעת הדיון (עמ' 31). התנגדותו זו מן הראוי כי תחול אף על משה. אין זכר בכתב התביעה לטענה כי המקרקעין ניתנו ע"י אייל במתנה למשה ולעדי גם יחד. טענה זו, אף לא בא זכרה בתצהיר עדותו הראשית של משה (ת/1, ת/2). לאור ההתנגדות להרחבת יריעת הדיון ולחריגה מכתבי הטענות - התנגדות בה נתפס משה גם כן - אין, ולא היה, מקום להעלות בסיכומים טענה חדשה, שלא בא זכרה בכתב התביעה, כאילו משה קיבל חלק במקרקעין במתנה מחיים אייל. אשר על כן, אני דוחה טענה זו, כחורגת מגדר הדיון בפני, כפי שהותווה בכתבי הטענות. 7. למעלה מן הצורך ייאמר, כי אף אילו היתה טענה זו נטענת כראוי בכתבי הטענות, היא היתה נדחית מאחר ולא הוכחה. ע"פ מסמכי המתנה והשתוף, וע"פ עדותו של חיים אייל, הוכח כי המקרקעין ניתנו ע"י אייל במתנה לבתו עדי, בלבד. 8. השאלה, על פיה תוכרע התביעה, היא: האם בנסיבות המקרה שבפנינו, חלה חזקת השתוף על המקרקעין, למרות שנתנו במתנה לאשה, בלבד. קיום חזקת השיתוף בין הצדדים: 9. אין מחלוקת, כי על מערכת היחסים בין הצדדים חלה חזקת השיתוף. זאת טוען משה בתביעתו ובתצהירו ועדי מודה בכך, הן בתצהירה (נ/15) והן בסיכומיה (עמ' 8). בענין זה, קיימת אף קביעה בפסק הדין נ/4 - וקביעה זו מהווה מעשה בית דין בין הצדדים. 10. משקמה החזקה הראייתית בדבר השיתוף בנכסי בני הזוג, ואחד מהם - כמו עדי, בענייננו - טוען, כי נכס מסוים אינו נכנס בגדר שיתוף זה, עליו מוטל נטל השכנוע. אם לא יעמוד בנטל זה, דין הנכס להיכנס תחת כנפי השיתוף (ע"א 93/603 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685, 690 (להלן - פס"ד הדרי); ע"א 91/2280 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596, 601 (להלן - פס"ד אבולוף); ספרו של ד"ר רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג, תשמ"ב-1982, בעמ' 234 (להלן - רוזן צבי, יחסי ממון). החלת חזקת השיתוף על חלק מקרקעין הנמצא בבעלות משותפת עם צד ג': 11. המקרקעין, המהווים חלק מחלקה, שהעביר אייל לבתו עדי, הם בבעלות במושע של עדי ושל אייל. טוענת עו"ד גב' רענני, בשמה של עדי, כי העובדה שהבעלות בחלק מהחלקה הועברה במושע, ע"י אייל לעדי, היא הראיה הניצחת, לכך, כי חזקת השיתוף בין עדי לבעלה, אינה יכולה לחול על המקרקעין. על פי הטענה, (בעמ' 13-12 לסיכומים), הנועצת יתידותיה בהילכת לידאי (ע"א 90/809 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602), "עובדת השותפות במושע של הנתבעת ואייל בחלקה, מכרעת היא וסותמת את הגולל על תביעתו [של משה]" (עמ' 12 לסיכומיה). עו"ד רענני מסבירה זאת בכך, ש"לא ניתן לכפות על צד ג', שאין לו קשר להלכת השיתוף בין בני הזוג ואין לו יריבות עם התובע, להיות שותף בחלקים בלתי מסויימים עמו באדמתו שלו, בדיעבד, בעל כורחו ובניגוד לרצונו." אין בידי לקבל טענה זו. 12. הטענה, כאילו מעורבותו של צד ג' בחלקה, ע"י בעלותו במושע מהווה את הסיבה הראשית "השוללת הכללת הקרקע והבנוי עליה בכלל נכסיהם המשותפים של בני הזוג", סודקת את אחת מאבני היסוד של דיני הבעלות המשותפת במקרקעין, הוא העקרון הקבוע בסעיף 34(א) לחוק המקרקעין: "כל שותף רשאי להעביר חלקו במקרקעין המשותפים, או לעשות בחלקו עיסקה אחרת, בלי הסכמת יתר השותפים." עיסקה במקרקעין "היא הקניה של בעלות או של זכות אחרת במקרקעין לפי רצון המקנה למעט הורשה על פי צוואה." (סעיף 6 לחוק המקרקעין). אין מחלוקת, כי ע"י המתנה שהעניק האב לעדי, הפכה עדי לבעלים במקרקעין. כפי שזכאי היה האב לעשות במקרקעין כרצונו, ולהעביר את חלק מהחלקה לבתו, כך יכולה היתה הבת, עדי, מצידה, לאחר שהפכה לבעלים במקרקעין, לעשות בהם כל עסקה משפטית כאוות נפשה, ובוודאי שיכולה היתה להעניק בעלות בהם, או בחלקם, לצד ג', לרבות שיתופו של בעלה, בבעלות זו. כל זאת, מבלי שלאייל היה כל מעמד להתנגד לכך. במילים אחרות, העצמאות של זכות הבעלות במקרקעין, שהוענקה לעדי, אינה נפגמת מעובדת היות הבעלות בהם במושע עם אחר. 13. עצמאות זכות הבעלות של עדי במקרקעין, והיעדר כל מעמד ל"גורם זר" (הבעלים המשותפים) בהם, מקבלת הדגשה נוספת לאור הסכמי השיתוף בין הבעלים המשותפים, אשר נרשם אף בלשכת רישום המקרקעין (נ/1 ו-נ/17). על פי הסכמים אלה, חולקה החלקה לשני חלקים נפרדים, בכל הנוגע לחזקה ושימוש ייחודיים בכל חלק (למשל, סעיף 2 ו-4 להסכם השיתוף מיום ה-30.8.83), לרבות זכויות בנייה ללא צורך בהסכמה של הבעלים האחר (סעיף 5 להסכם הנ"ל). כך, שגם מבחינה מעשית - ולא רק מבחינה משפטית - לא קיימת שום פגיעה ע"י החלת חזקת השיתוף על חלקה של עדי, בזכויותיו הקנייניות של האב ובאפשרויות ניצול חלקו בחלקה, המיוחד לו על פי הסכמי השיתוף. 14. הסכם שיתוף רשום שכזה (שרבים רואים בו, כיוצר זכות קניינית ממש - ראה פסק דינו של השופט (כתוארו אז) י. כהן בע"א 74/269 בוקובזה נ' הממונה על המרשם, פ"ד כט(1) 243), המפריד בצורה כה בולטת בין שני חלקי החלקה, מפריך את הטענה, שהועלתה בסיכומיה של עדי, כי מעורבותו של צד ג' וכפייתו "בעל כורחו ובניגוד לרצונו," הוא גורם המונע החלת חזקת השיתוף במקרקעין. 15. לסיום הדיון בטענה, כאילו מעורבותו של צד ג' בבעלות במושע במקרקעין מצביעה על כך, כי לא חלה עליהם הילכת השיתוף, ברצוני לומר, כי על אף הנטען בסיכומיה של עדי, לא מצאתי חיזוק לטענה זו בפסק דין לידאי (בו אדון בהמשך). בפרשת לידאי, העביר האב במתנה ורשם בלשכת רישום המקרקעין את המגרש על שם בנו, המערער, על שם בתו, אחות המערער, ועל שם נכדו, בנם המשותף של בני הזוג, בחלקים שוים. מכך למד בית המשפט כי: "הקנייתה על ידי האב בצורה זו אינה מתיישבת עם הכוונה לתת אותה במתנה למערער עבור משפחתו, על אחת כמה וכמה לא למשפחת המערער במישרין. העובדה שבין מקבלי המתנה נמנה דווקא הבן האחד, מלמדת שלא היתה כוונה לכלול בה את בני משפחתו האחרים של המערער, המונה ארבעה ילדים." (שם, עמ' 606). דהיינו, בית המשפט למד מהעברת הבעלות במגרש, מי היו המוטבים במתנה, לפי כוונת נותן המתנה. אין ללמוד מהאמור, כי מקבל המתנה, לאחר שקיבל אותה והפך לבעלים של חלק הבלתי מסוים בנכס, מוגבל בעשיה בחלקו זה, או בהעברתו לאחר, לרבות לבן משפחתו. 16. לא מצאתי כל סימוכין לטענתה של עו"ד רענני, כי "נראה כי נסיבה עובדתית זו (קיומו של צד ג' כבעלים משותפים במקרקעין) היתה כנראה ביסוד הילכת לידאי." (עמ' 13 לסיכומים). בענין לידאי - נשללה תחולת חזקת השתוף על חלק הקרקע, עליו נבנה בית המגורים, מסיבות אחרות. החלת חזקת השיתוף על נכסים שלא נרכשו במאמץ משותף: 17. שניים הם התנאים המצטברים ליצירת חזקת השיתוף: אורח חיים תקין ומאמץ משותף בין בני זוג. שני קריטריונים אלה מצויים במאבק זה בזה על ההירארכיה במשקלם המכריע. הפסיקה, לאורך השנים, מנסה להתמודד ולנתב מאבק זה, ועם הזמן חלו בה "שנויי מטוטלת". בראשית דרכה של חזקת השיתוף, הציבה הפסיקה את הרכיב של אורח החיים במרכז, ולכן לא הסתפקה באורח חיים תקין, גרידא, אלא דרשה אף אורח חיים הרמוני, (רוזן צבי, יחסי ממון, עמ' 228). עם השנים, הסתמנה מגמה של העברת מרכז הכובד מהחיים בהרמוניה לרכיב של מאמץ משותף (שם, עמ' 229). בית המשפט הסתפק, לצורך הרכיב של אורח חיים תקין, בחיים יחד תחת קורת גג אחת, בהיעדר קרע או פירוד של ממש, תוך התמקדות בקיומו של מאמץ משותף מצד שני בני הזוג (ע"א 76/529 סבירסקי נ' סבירסקי, פ"ד לא(2) 233; ע"א 76/888 חיימי נ' חיימי, (לא פורסם); ע"א 80/52 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1) 443 (להלן - פסק דין שחר נ' פרידמן); ע"א 83/122 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1) 287). לאחרונה, פחתה חשיבות היקף המאמץ המשותף, כגורם מכריע בקביעת קיום חזקת השיתוף. כך פסק הנשיא שמגר בע"א 93/806, י. הדרי נ' ש. הדרי (דרחי), פ"ד מח(3), 685, בעמ' 691: "עם חלוף שנים רבות מיטשטשת החלקיות שבהשקעה, שהרי בדירת בני הזוג מדובר, וקיום משק הבית המשותף והחיים בצוותא מדגישים את עצם השיתוף, להבדיל מחלקיותו (רבע) בראשיתו." ולהלן, בעמ' 692: "... אני מעדיף לבסס את החלתה על חזקת השיתוף בתיק נתון על העובדות הנפרשות לפנינו, ובהן, למשל, משך הנישואין וטיב הנכס שבו מדובר..." השופט מ. חשין, מפחית עוד יותר מחשיבות המאמץ המשותף, (שם, בעמ' 703): "פירושה של הלכת 'המאמץ המשותף' באורח דווקני - כמו היתה הסכם עסקי-מסחרי ובצורתה הקניינית גרידא - אינה נראית בעיניננו (חיי משפחה - ה.ש.)... ממילא עשויה הלכת 'המאמץ המשותף' לפרוס עצמה גם על נכסים שלא הושגו ב'מאמץ משותף' כפירושו הצר והמצומצם." 18. צא ולמד, כי המגמה בשנים האחרונות היא, איפוא, העדפת קריטריון החיים המשותפים, אם כי אין עוד דרישה לאורח חיים הרמוני ודי בחיים תחת קורת גג אחת ללא קרע של ממש, והפחתת חשיבותו של רכיב המאמץ המשותף בחזקת השיתוף. למעשה, עדים אנו ליריות הסיום בקרב המאסף של קריטריון התרומה האינידבידואליסטי, בקריטריון החיים המשותפים, כאשר ידו של האחרון הולכת וגוברת. 19. הביטוי העיקרי לשינוי זה במרכז הכובד, הוא בהרחבת החלת חזקת השיתוף אף על נכסים שהגיעו לבן הזוג, ללא כל תרומה של בן הזוג האחר, כמו נכסים שהיו לבן הזוג טרם הנישואין ושהובאו על ידו לחיי הנשואין, מתנות שקיבל בן הזוג, בלבד, וירושה שנפלה בחלקו. המשותף לשלושת סוגים אלה - למרות הניואנסים וההבדלים האפשריים ביניהם - הוא, כמובן, העובדה שכל אחד מהם מושג שלא במאמץ משותף של בני הזוג, ולבן הזוג הטוען לשיתוף אין, ולא היתה, שום תרומה בהשגתו. גם שופטי ביהמ"ש העליון התייחסו, במספר הזדמנויות, לסוגים אלה כאל מקשה אחת; (ראה השופט חשין בפס"ד הדרי, שם, בעמ' 703; השופטת שטרסברג-כהן בע"א 91/1915 יעקבי נ' יעקבי, פ"ד מט(3) 529 (להלן - פס"ד יעקבי), בעמ' 613). 20. בעבר, שלט בכיפה הכלל המוציא את הנכסים הללו מתחולת חזקת השיתוף (למשל: דעת הרוב בע"א 69/595 אפטה נ' אפטה, פ"ד כה(1) 561). הכלל קבע את יום הנישואין כנקודת התחלה, אשר ממנה שותפים בני הזוג בהישגים, אך אינם שותפים ב"תוספות לעושר", שאין מקורן בסיבה המשותפת לשני בני הזוג, או בהישג שהושג ע"י מי מהם (מעין .‎(WINDFALLS השנוי בעניין זה - כבטוי לשנוי המוזכר בקווי המדיניות הכללית של בתי המשפט בסוגיה הנידונה - בולט בפסק-דין אבולוף, והמשכו בפסקי הדין הדרי ויעקבי. למעשה, ניצנים לגישה זו ניתן למצוא כבר בפסיקה מוקדמת הרבה יותר. וכוונתי לדעת המיעוט של השופט ברנזון בעניין אפטה, ולפסקי הדין של השופט ברק (כתוארו אז) והשופט בך בעניין שחר נ' פרידמן, הנ"ל. כך קובע השופט ברק, בפסק הדין שחר נ' פרידמן (שם, בעמ' 448): "יש שנכס נרכש ע"י אחד מבני הזוג בנסיבות, מהן עולה בבירור, כי בעת הרכישה הזכויות בנכס הן לבן הזוג ולו בלבד. כך הוא הדין אם... הנכס ניתן במתנה או נפל בירושה לאחד מבני הזוג לאחר הנישואין. בנסיבות אלה, התחול הלכת שיתוף הנכסים על נכסים שכאלה? ודאי שהתשובה היא בחיוב, אם קיים הסכם מפורש בין הצדדים, לפיו נכס שבעבר היה בבעלותו של אחד מהם, יעבור לבעלותם המשותפת. ובמקום שאין הסכם מפורש, יכול שיהא הסכם כמשתמע ממכלול הנסיבות." (ההדגשה שלי - ה.ש.) השופט בך, (שם, בעמ' 460), הצטרף לדעתו של ברק. 21. בפס"ד אבולוף, חזר השופט בך על דעתו בעניין שחר נ' פרידמן, ביתר הרחבה. בעניין אבולוף, דובר בנכס שנרכש בכספי הבעל, בלבד, בטרם נישאו בני הזוג, ושלא במאמץ משותף. על קיום חזקת השיתוף בנכס זה פסק השופט בך (שם, בעמ' 601): "כל נכס אשר נרכש או ממשיך להתנהל במאמץ משותף של בני הזוג, כאשר בני הזוג חיים בהרמוניה. וניתן להסיק כי קיימת אצלם, כללית, קופה משותפת, הינו נכס משותף, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר... " (ההדגשה לא במקור - ה.ש.) בהמשך פסק דינו, מאמץ השופט בך במפורש (שם) את דעת המיעוט בפס"ד אפטה (שם, בעמ' 566) לפיה: "הכלל היסודי הוא, שבעניין שותפות בנכסים של בני זוג הולכים לפי כוונת הצדדים. באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם ומהתנהגותם הכללית בעניינים הכספיים והחמריים שלהם, חזקה על זוג נשוי הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה, ולדעתי אין להוציא מכלל זה נכסים שהיו להם לפני הנישואין." ולכן, (פס"ד אבולוף, בעמ' 603-602): "באותם המקרים שבהם משתכנע בית המשפט שחלה על בני הזוג חזקת השיתוף לגבי הנכסים שנרכשו במהלך נישואיהם, ומסתבר כי התכוונו השניים ליצור שיתוף מלא ברכושם, אזי יש להניח, כי כוונה זו ככלל אינה מוגבלת לרכוש שנצבר לאחר עריכת הנישואין... אין אפוא הבדל עקרוני בין סוגי הרכוש. ההבדל הוא רק בקלות ובקושי היחסיים בהרמת נטל ההוכחה, אם בן-זוג מנסה לסתור את החזקה... נטל זה יהיה ככלל קל יותר להרמה ביחס לרכוש שנרכש לפני הנישואין, ובסופו של דבר תלויה ההכרעה בכל מקרה בנסיבות המיוחדות של אותם נישואין ספציפיים." (ההדגשות שלי - ה.ש.) את אותו קו ממשיכים הנשיא שמגר והשופט חשין בפס"ד הדרי (כנגד דעתו של השופט גולדברג, המאמצת דווקא את רכיב המאמץ המשותף, כרכיב הדומיננטי). השופט חשין קובע, (בעמ' 701) כי אחד מהיסודות היוצרים את הלכת השיתוף הינו יסוד הכוונה: "אם אומר בן זוג לשתף את בן זוגו בנכס שהביא עמו לנישואין... כי אז יהפוך הנכס לנכס משותף לשני בני הזוג... מדוע נפסול, כמו על הסף, כוונה משתמעת לשתוף בנכסים שבן הזוג הביא עמו לנישואין..." (הדגשה שלי - ה.ש.) וכן (שם, בעמ' 703): "הלכת השיתוף עשויה לתפוס - על דרך העקרון - גם בנכסים שבן הזוג הביא עמו מביתו (או קיבל במתנה או בירושה תוך חיי הנישואין)... ואולם אי קביעתה של פרזומציה אפריורית לשיתוף - אם תרצה: דווקא קביעת פרזומציה של אי שיתוף לא תטוח את עינינו מראות כי במהלך חיי נישואין אפשר יקום ויהיה שיתוף, ואפשר אף תקום חזקת שיתוף. דעתנו היא, כי במהלכם של נישואין - בייחוד כך בנישואין 'הרמוניים', אך גם בחיים משותפים תוך 'מאמץ משותף' - עשויה חזקת אי השיתוף להתמסמס ולהתפוגג, ולאחר שנים של נישואין עשויה אותה חזקה להיעלם ותחתיה תצמח חזקת שיתוף דווקא." (ההדגשה במקור - ה.ש.) הנשיא שמגר, אמנם מביע ספק (שם, בעמ' 692), אם רצוי לבטל, בשלב זה, באופן גורף, את האבחנה בין נכסים שנרכשו טרם הנישואין לנכסים שנרכשו ע"י שני בני הזוג לאחר הנישואין. אך, אף הוא קובע, כי בהתקיים נסיבות מסוימות, תחול החזקה גם על נכסים מן הסוג הראשון, דהיינו, שלא נרכשו במאמץ משותף. אלה דבריו, שם: "חזקת השיתוף אינה פרי של ארוע נקודתי אלא היא עולה מתוך תהליך שביטויו בחיים המשותפים ובמאמץ המשותף, וככל שמשך הנישואין מתארך, הופכת טענה מאוחרת בדבר המשך קיומה של ההפרדה למלאכותית יותר ולבלתי אמינה יותר. כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכאשר כל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר... ברבות השנים נעלמים תחומי ההפרדה, והנכסים - יהא מקורם אשר יהא - הופכים ל'בשר אחד'." (ההדגשה שלי - ה.ש.) הנשיא שמגר ממשיך מגמה זו בפס"ד יעקבי. שם, דובר בדירה שנרכשה בטרם הנישואין, ועיקר מימונה מקורו במתנת הורי הבעל. בקובעו, כי אין לראות בטיב היחסים בין בני הזוג בעת רכישת הנכס חזות הכל, פסק הנשיא שמגר (שם, בעמ' 573): "חזקת השיתוף נלמדת מאורח חיי בני הזוג, ובחלוף פרק זמן מסוים ניתן 'למתוח אחורה' את ההסכמה המונחת בבסיס חזקת השיתוף". קביעה נחרצת עוד יותר, אנו מוצאים בפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן, בעניין יעקבי הנ"ל (עמ' 613): "חזקת השיתוף גורסת שיתוף מלא בין בני הזוג בכל הרכוש - בין המשפחתי, בין הפרטי ובין העיסקי, בין זה שבא ממאמץ משותף ובין זה שבא למי מבני הזוג מלפני הנישואין, או במתנה או בירושה במהלכם." (הדגשות שלי - ה.ש.) (ראה גם: רוזן צבי, ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג (תשנ"ד), בעמ' 292-290). 22. ראינו, אם כן, כי מגמת הפסיקה בהקשר הנדון, היא הרחבת חזקת השיתוף מבחינת היקף הנכסים הכלולים בה, אף על נכסים שלא הושגו במאמץ משותף. אך, גם למגמה זו יש סייגים וגבולות. הפסיקה חזרה והדגישה, כי למרות הרחבה זו: "הכוונה איננה לבטל, באופן גורף, את ההבחנה בין נכסים שנרכשו על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין לבין נכסים שנרכשו על ידי שני בני הזוג לאחר הנישואין... בעניין זה יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו" (פס"ד יעקבי, עמ' 573-574). 23. הנסיבות אשר, בין היתר, יש להתחשב בהן הן: משך חיי הנישואין, אורח החיים של בני הזוג, השקעת המאמץ המשותף, טיב הנכס, ההשקעה המשותפת של הצדדים בנכס לאחר רכישתו (פס"ד יעקבי, עמ' 574), מטרת הרכישה - האם היתה לשימוש משותף אם לאו, ערכו של הנכס מבחינה חומרית ומבחינה סנטימנטלית, קיומם של ילדים מנישואים קודמים, (פס"ד אבולוף, עמ' 630); עצם קיומם של נישואים קודמים (פס"ד הדרי, עמ' 691), קיומה של משכנתא על הנכס (כשמדובר במקרקעין) שנפרעה לאחר הנישואין ומתוך הקופה המשותפת (פס"ד הדרי, עמ' 697). 24. דירת המגורים היתה בגדר סנונית ראשונה בהרחבת חזקת השיתוף על נכסים שלא הושגו במהלך המאמץ המשותף של שני בני הזוג. על מעמדה המיוחד של דירת מגורים בחזקת השיתוף, אומר הנשיא שמגר בע"א 92/1918 עירית פרבר נ' עמיחי פרבר (טרם פורסם): "הלכה פסוקה היא כי לגבי החלת חזקת השיתוף על דירת המגורים, התחזק במהלך השנים מעמד בני הזוג הטוענים לזכותם (ע"א 90/1019 יעקבי נ' עזבון המנוח יעקובי משה ואח' וערעור שכנגד, בעמ' 434) ולטעמי עולה החזקה, בנסיבות הרגילות, מניה וביה מחיי בני הזוג בצוותא, תוך קיום מערכת חיים, לרבות משק בית משותפים." בית המשפט הסתפק בהוכחה מינימלית, כגון משך נישואין משמעותי, לשם קביעה של חזקת שיתוף, גם בדירה שרכש אחד מבני הזוג לפני הנישואין. (ע"א 80/324 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2), 645; ראה גם ע"א 89/92 עובדיה נ' סיבהי, פ"ד מה(5) 113). בפס"ד אבולוף, מייחס השופט בך חשיבות גדולה לעובדה, שמדובר בדירת מגורים, לצורך שאלת החלת חזקת השיתוף על נכס שנרכש טרם הנישואין, וקובע, כי במקרה כזה "סתירת החזקה לא תהיה משימה קלה" (שם, עמ' 603). כך גם הנשיא שמגר בפס"ד הדרי (שם, עמ' 690, 692). הנשיא שמגר פסק בפס"ד הדרי, הנ"ל, (שם, בעמ' 690): "הנכס במחלוקת הוא דירת מגורים של בני הזוג. דירת מגורים היא, כידוע, גולת הכותרת של חזקת השיתוף (א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן) 154-153). דירת המגורים מסווגת כאחד מ'נכסי המשפחה' והיא הבולטת שביניהם, להבדיל מ'נכסים עסקיים'. באשר לנכסי המשפחה, דורש משפטנו כמות צנועה יותר של ראיות." (וכן ראה פס"ד לידאי, הנ"ל, בעמ' 605). 25. עו"ד רענני, מבססת התנגדותה לעתירה בתביעה על פסקי הדין הדרי (שם, עמ' 874, 878), ע"א 79/630 ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה(4), 359, 370-368; ורע"א 92/964 אורון נ' אורון (פורסם בתקדין עליון כרך 93(2) תשנ"ג-תשנ"ד 1993, עמ' 140-139 - צורף לסכומי עדי). ההלכה האחידה, שנפסקה בכל פסקי הדין הנ"ל, היא, כפי שקבע השופט ברק בפס"ד אורון: "אף במקום בו אורח חיים משותף תחת גג אחד מעמיד את חזקת השיתוף בנכסים, עדיין ניתן לסתור חזקה זו לגבי נכס זה או אחר, תוך התחקות אחר מקורות המימון של אותו נכס, רישום הבעלות בו, תשלום הוצאות אחזקתו ובשים לב לכל נסיבות הענין." אך, האם הרימה עדי את נטל הראיה לסתור את הלכת השיתוף, החלה, לכאורה, על הבית כולו, לרבות המקרקעין? 26. בענייננו, קיימים כל המבחנים, אשר, על פי הפסיקה, מחילים את הילכת השיתוף על בית המגורים: א. הנכס השנוי במחלוקת הוא דירת המגורים של בני הזוג. ב. בני הזוג היו נשואים תקופה ממושכת - כ-18 שנה - עד למשבר שקרה בחיי נישואיהם. ג. בנשואין הם נשואין ראשונים לשני בני הזוג ולהם שני ילדים משותפים. ד. בן הזוג, הטוען לשיתוף - במקרה דנן, התובע -, נטל חלק מרכזי במשק הבית המשותף. (ראה תצהירו של משה, אשר לא נסתר). ה. מאחר ומדובר בדירת בני הזוג, מיטשטשת, עם השנים, החלקיות שבהשקעה, וקיום משק הבית המשותף והחיים בצוותא מדגישים את עצם השיתוף. איני רואה, כי שונה הדין בין דירת מגורים, לבין בית מגורים, וכי במקרה של בית מגורים, כאשר מתקיימים כל המבחנים דלעיל, יש להבחין בין השיתוף במקרקעין, לבין השיתוף בבית הבנוי עליהם. 27. עדי תולה יהבה בעובדה, כי היא בלבד קיבלה את המקרקעין במתנה מאביה וכי המקרקעין רשומים על שמה בלבד. איני רואה רבותא בכך. התשובה לטענה, כי לא חלה על המקרקעין הילכת השיתוף מאחר והם ניתנו במתנה לעדי בלבד, נמצאת בפסק דינו של הנשיא שמגר, בע"א 89/26 ארגוב נ' ארגוב, פ"ד מד(1) 793 בעמ' 796: "חזקת השיתוף אינה מעוגנת בעיקרה בהשקעה הכספית המשותפת, שהרי ברוב המכריע של המקרים אין המדובר בהשקעת כספים על ידי שני בני הזוג. חזקת השתוף קמה על יסוד החיים המשותפים של בני הזוג עם עליותיהם וירידותיהם הטבעיות. כל מרכיב של התא המשפחתי הבסיסי נותן את חלקו..." 28. גם רישומם של המקרקעין, על שם עדי בלבד, אין בה כדי לסתור את הילכת השיתוף. בע"א 80/234 גדסי, הנ"ל, שם, בעמ' 650, אמרה השופטת נתניהו: "סירוב זה (לרשום בן הזוג כשותף לבעלות בבית המגורים - ה.ש.) אין בו כדי לסתור את הנחת השתוף, העולה מאורח חיי הנשואין שלהם במשך תקופה של כ-20 שנה. לא הרישום הוא שיוצר את זכותה של האשה על פי הלכת שיתוף הנכסים, אלא אורח החיים המשותף של בני הזוג ומערכת היחסים שנוצרה ביניהם בפועל במשך שנות חייהם המשותפים, הם שמעלים את החזקה בדבר הסכם השיתוף, ואין הצד האחד יכול, באופן חד צדדי להתכחש לזכויותיו של שותפו לחיים, לאחר שאלה כבר נוצרו." חזר והדגיש זאת השופט אלון (כתוארו אז), בע"א 82/741, פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פ"ד לח(3) 22, בעמ' 27-26: "עובדת רישומה של הדירה כולה על שם הבעל, אין בה כדי לגלות כוונה סותרת להנחת השיתוף בדירה, שהרי כל עיקרה של חזקת שיתוף הנכסים נוצרה ובאה למקרה כגון דא, שהרכוש המסוים נרשם רק על שם אחד מבני הזוג." בפס"ד אורון, סיכם השופט בך את ההלכה, לענין רישום הדירה על שם אחד מבני הזוג, בלבד, כך: "רישום הדירה על שם בן זוג אחד אינו נטול ערך ראייתי כלשהו, אך אין בו כשלעצמו כדי לסתור את חזקת השיתוף בדירה, ובמיוחד כאשר מדובר, כמו במקרה דנן בחיים משותפים תוך נשיאה מתמשכת במאמץ משפחתי משותף." 29. מהו ערכו הראייתי של רישום המקרקעין על שם עדי בלבד? האם למדים אנו מרישום זה על אי החלת חזקת השיתוף במקרקעין? התשובה היא: לא. כמו במקרה אורון, גם במקרה דנן הוכח קיום "חיים משותפים תוך נשיאה מתמשכת במאמץ משפחתי משותף." וכי בניית בית המגורים נעשתה בתקופה זו ובמאמץ משותף. 30. לא זאת אף זאת - הוכח, כי בעבר היתה לבני הזוג דירה ברעננה, ברח' בר-אילן, שהיתה רשומה ע"ש משה, בלבד, וכשנמכרה, הועברה תמורתה לחשבון הבנק המשותף של המשפחה. ללמדך, כי רישום דירת המגורים ע"ש אחד מבני הזוג, במשפחה דנן, אין לה כל משמעות לגבי הבעלות בה. 31. יתירה מזאת, הדירה ברעננה מצביעה על כך כי במסכת החיים המשותפת, בני הזוג לא ראו שלא להחיל את חזקת השיתוף גם על נכסים שהגיעו לבן הזוג האחד מבני משפחתו שלו, או ממקורותיו לפני הנישואין. בתביעה, שהוגשה בבית משפט השלום בכפר סבא, טענה עדי טענת שיתוף בכל תמורת דירת המגורים הקודמת ברח' בר-אילן ברעננה, למרות שעיקר המימון לרכישתה בא מכספיו של משה לפני הנישואין ומכספים שנתן לו אביו, והיתה רשומה בלשכת רישום המקרקעין על שם משה בלבד. לא הובהר מה ההבדל לעניין חזקת השיתוף, בין המקרקעין לבין הדירה ברעננה. כל אחד מנכסים אלה היה בבעלותו הנפרדת של בן זוג אחד, בלבד, הושג שלא במאמץ משותף ורשום על שמו בלשכת רישום המקרקעין. אם על הדירה ברעננה, לשיטתה של עדי חלה חזקת השיתוף, מדוע לא תחול אף על המקרקעין? 32. מאחר והוכח כי קיימת חזקת שיתוף בנכסים בין משה ועדי, בין אם על פי מעשה בית דין בין הצדדים (נ/4), ובין על פי הראיות שהובאו בפני, נטל הראיה כי חזקת השתוף לא חלה על המקרקעין, הוא על עדי. המקרקעין, אמנם, ניתנו במתנה לעדי, בלבד, אולם בכך לא ניגזר עליהם כי לעולם ועד לא תחול עליהם חזקת השיתוף. אני בדיעה כי כאשר חלה חזקת השיתוף על שני בני הזוג, היא חלה אף על מתנות שמקבל כל אחד מהם בנפרד, אלא אם כן הוצאו מתנות אלה במפורש מחזקת השיתוף. על כגון דא, פסק השופט בך (פס"ד אבולוף, שם, בעמ' 603): "יש בדרך כלל לצפות לכך שבן הזוג הנוגע בדבר יבהיר לבן הזוג האחר בשלב מוקדם, שאין בכוונתו לכלול נכסים מיוחדים אלה ברכוש המשותף. אם נמנע מלעשות כן, הרי יהיה עליו לספק הסבר סביר למחדל זה." הסבר שכזה לא ניתן בענייננו. 33. טוענת עו"ד רענני, בסיכומיה, כי "הנתבעת טענה בתצהירה כי לתובע היה ידוע היטב כי לא היתה כל כוונה לתת לו חלק בחלקה." אין זה מדוייק. טענתה של עדי, בסעיף 3 לתצהירה (נ/15), מתיחסת לכוונתו של אביה שלא לתת חלק במקרקעין במתנה למשה. אך אנו, לא בנתינת מתנה מהאב למשה עסקינן, אלא בהחלת חזקת השתוף, על המקרקעין, לאחר שהגיעו לבעלותה של עדי, אנו דנים. 34. בסעיף 4 לתצהירה אומרת עדי: "מעולם לא דובר או סוכם ביני ובין המבקש כי יהיה לו חלק בכל צורה שהיא במחצית המגרש שניתן לו במתנה ע"י אבי. לא היתה כוונה כזו לא מצד אבי ולא מצדי." בכך לא סגי. כאמור, ההלכה היא כי עצם החיים המשותפים בדירת המגורים מעמידה את חזקת השתוף (פס"ד אורון). מכאן, כי אין צורך בדיבורים מפורשים בין בני הזוג, כדי להבהיר לכל אחד מהם כי חזקת השיתוף חלה על בית המגורים. יש צורך בדיבורים מפורשים של בן הזוג האחד לשני, שיבהירו את אי החלת חזקת השתוף על בית המגורים, או על נכסים אחרים, שהגיעו לכל אחד מבני הזוג שלא כתוצאה ממאמץ משותף. דיבורים כאלה לא היו במקרה שלפנינו. אם, אכן, היתה לעדי כוונה כי חזקת השיתוף לא תחול על המקרקעין, היה עליה לבטא כוונה זו במפורש. עדי, לא רק שלא ביטאה כוונה זו במפורש, אלא כל מעשיה בטאו כוונה הפוכה. 35. העולה מכל הנאמר עד כה, כי חזקת השיתוף בין בני הזוג חלה על בית המגורים כולו - המקרקעין והבית הבנוי עליו. הלכת לידאי: 36. ב"כ המשיבה מטילה יהבה על פס"ד בענין לידאי, כפס"ד ש"כאילו נפתר (צ"ל: נתפר - ה.ש.) מראש למידתנו, מכל הבחינות" (ס' 5.10 לסיכומיה), ו"הדומה עד כדי זהות כמעט מוחלטת למקרה" (ס' 5.8 לסכומים), ושתוצאתו, לדעתה, אינה מותירה כל ספק בדבר דחיית התובענה. איני שותפה לדיעה זו. 37. במקרה לידאי, מדובר בבני זוג, שנישאו לפני חקיקת חוק יחסי ממון בין בני זוג ואשר, לאחר שנות נישואין ארוכות, גבה הר ביניהם. האישה עזבה את הבית ופנתה לבית המשפט המחוזי בבקשה להצהיר על שותפותה בחלקים שוים עם בעלה ברכוש שפורט בבקשה, ואשר כלל אף את בית המגורים של בני הזוג. לענין בית המגורים, אמר בית המשפט העליון - והדברים יפים גם לענייננו - שם, בעמ' 606-605: "השופט המלומד יצא מנקודת מוצא נכונה, כי בכל הנוגע לבית המגורים מקלה הילכת השתוף עם בן הזוג הטוען לשיתוף ומחמירה עם בן הזוג המבקש לסותרו. מכאן הגיע למסקנה, כי חזקת השיתוף חלה על בית המגורים. ...... הקושי המתעורר כאן אינו בהחלת חזקת השתוף על המבנה, אשר, כפי שנקבע, נבנה בשני שלבים... בתקופת השתוף ומתוך הקופה המשותפת. קביעה זו מבוססת כהלכה על העובדות והיא נכונה גם מבלי שאפשר היה לקבוע כמה השקיע כל אחד מבני הזוג בבניה. די היה בכך שבני הזוג ניהלו אז חיים משותפים והכניסו את הכנסותיהם לקופה אחת..." עד כאן העובדות דומות למקרה שבפנינו. להלן, קבע בית המשפט כי: "הקושי נובע מהבעלות בקרקע, שעליה הוקם בית המגורים." 38. כאן הסתיים הדימיון בין שני המקרים, שלא לומר כי אין כל זהות ביניהם. בענין לידאי, הקרקע עליה נבנה בית המגורים, היתה בעת הקמת הבנין והשקעת המשאבים המשותפים של בני הזוג בבניה, בבעלותו של אבי הבעל. רוצה לומר, כי העמדת הקרקע לבנית בית מגורי הזוג, אינה יכולה להצביע על החלת חזקת השיתוף עליה מכיוון שהקרקע לא היתה בבעלות מי מבני הזוג. הזכויות שקמו לבני הזוג לידאי, אשר בנו את ביתם על קרקע של אחר, הן כזכויות בר-רשות (שם, בעמ' 607). זכותו של בר-רשות, במבנה שבנה על מקרקעי הזולת, הוא שווי המבנה, ללא שווי המקרקעין. אמנם, לאחר שנבנה בית מגורי הזוג לידאי על המקרקעין שהיו בבעלות האב, העביר האב את חלק המקרקעין במתנה למערער לידאי, לאחותו ולאחד מבני המערער והמשיבה. כל זאת, כאשר השלום עדיין שרר במעונם של בני הזוג המתדיינים. כפי שהוסבר לעיל, קבע בית המשפט, כי העברת המקרקעין בחלקים בלתי מסוימים ולמוטבים המסוימים, כפי שעשה אבי המערער, אינה מצביעה על כוונתו של אותו אב לתת את חלק המקרקעין במתנה גם למשפחתו של המערער. מבחינה זו, המצב הוא כמו בענייננו - גם במקרה שבפני המתנה נתנה אך ורק לעדי, כאשר כוונת נותן המתנה היתה לתת את המתנה אך ורק לה. 39. במקרה לידאי, לא התיחס בית המשפט לשאלה, האם לאחר שהמערער קיבל את הקרקע במתנה מאביו, הוחלה עליה חזקת השיתוף, מכח המשך חיי השיתוף בין הבעל לאשתו. דיון בשאלה זו התייתר, נוכח הקביעה החד-משמעית, כי בענין נכסי דלא ניידי שמרו הצדדים על קו הפרדה ברור, (שם, עמ' 606 מול האות א') ובמיוחד, "בנכסים כאלה, שכל אחד מהצדדים קיבל בירושה מהוריו, קבע השופט המלומד כי נשמר קו הפרדה ברור של שלי-שלי ושלך-שלך." העובדה, כי בני זוג שומרים על קו הפרדה ברור לגבי נכסיהם, או חלקם, מלמדת כי לא חלה על נכסים אלה חזקת שיתוף. 40. שונה המצב במקרה שבפנינו. עד לשבר בנשואיהם של הצדדים, בשנת 1991, לא נטען כי היתה הפרדה רכושית בנכסיהם או בחלקם. לא הוכחה אף כל הפרדה כזו ולא הוכח כי הצדדים ייחסו משמעות לרישום הנפרד בלשכת רישום המקרקעין, כמצביע על בעלותו הנפרדת של בעל הרישום בנכס ואי שיתופו של בן הזוג האחר. מכאן, כי העובדה שעדי, בלבד, קיבלה את המקרקעין במתנה והם נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שמה, בלבד, אינה מלמדת כי חזקת השיתוף אינה חלה על המקרקעין. 41. התוצאה היא, כי אני מקבלת את התביעה ומצהירה כי התובע, משה X, הוא בעלים במשותף בחלקים שוים עם עדי X בחלק מחלקה 42 בגוש 6433, הרשום ע"ש עדי X בלשכת רשום המקרקעין, ובבית הבנוי על חלק זה של החלקה, ברח' רחל 10 כפר סבא. המשיבה תשלם את הוצאות המבקש בהליך זה, וכן שכר טרחת עו"ד בסך -.20,000 ש"ח בצירוף מע"מ. על סכומים אלה יתווספו ריבית והצמדה כדין. הלכת השיתוף