1. התובע הגיש תביעה שבה הוא ביקש לחייב את הנתבעת להעביר לו את הסכומים שהיא קיבלה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן:"המוסד") כדמי פגיעה עבור התאונה בעבודה מיום 28.7.09 וכן לשלם לו ישירות דמי פגיעה בגין 9 ימים (1.8.09 עד 9.8.09). 2. התובע טען בכתב התביעה מתוקן כי עבד אצל הנתבעת החל משנת 1978 בתפקידים שונים. ביום 8.7.09 חתמו הצדדים על הסכם המסדיר את סיום העבודה של התובע (להלן:"הסכם פרישה") והתובע קיבל סכומים בהתאם לאותו הסכם, שבו נקבע כי יחסי העבודה יסתיימו ביום 31.12.09, התובע יסיים את תפקידו ביום 31.7.09, ובתקופה שלאחר מכן מוותרת הנתבעת על עבודתו. ביום 28.7.09 נפגע התובע בתאונת עבודה, תאונה שהוכרה על ידי המוסד ואושרה זכאותו לדמי פגיעה בגין תקופת אי הכושר (91 ימים) ולאחר מכן נקבעו לו נכויות זמניות. במסגרת ההסדר הקיים, המוסד שילם לנתבעת דמי פגיעה עבור 79 ימים, אך זו לא העבירם לתובע, בטענה שהוא כבר קיבל שכר במסגרת הסכם פרישה. התובע טען כי הסכומים ששולמו במסגרת ההסכם הם בגין הודעה מוקדמת ולא בגין דמי פגיעה וכי הנתבעת לא נפגעה כתוצאה מהתאונה, מאחר שהתובע לא אמור היה לעבוד מעבר ליום 1.8.09. בנוסף, טען התובע כי מדובר בעשיית עושר שלא במשפט של הנתבעת כאשר היא מרוויחה על חשבון התובע את הסכום של דמי פגיעה. לגרסת התובע, התנהגות הנתבעת הינה בחוסר תום לב, כאשר המוסד ערך בירור אצל הנתבעת האם שולמו לתובע דמי פגיעה והיא ציינה כי אלה שולמו, דבר שאינו נכון. התובע ביקש לחייב את הנתבעת בתשלום הסכומים ששילם המוסד: 4,256 ₪ ביום 31.8.09 ו-63,466 ₪ ביום 2.7.10 וכן בתשלום 9,576 ₪ בגין 9 ימים (1.8.09 עד 9.8.09) שעל המעביד לשלם ישירות לעובד. 3. הנתבעת טענה בכתב ההגנה המתוקן שהוגש מטעמה כי התובע חתם ביום 28.7.04 על הסכם עבודה אישי לבכירים. בשנת 2009 פנה התובע וביקש לסיים את עבודתו בנתבעת. נוהל משא ומתן בין הצדדים, בסופו נחתם הסכם הפרישה ביום 8.7.09 המעגן את תנאי סיום העבודה של התובע אשר העניק לו תנאי פרישה מועדפים, לפנים משורת הדין. בהסכם הפרישה נקבע כי התובע יסיים את תפקידו בתאריך 31.7.09, יחסי עבודה בין הצדדים יסתיימו ביום 31.12.09, וסוכם כי במהלך תקופת ההודעה המוקדמת, אשר הוארכה ל-5 חודשים (במקום 4 חודשים שנקבעו בהסכם העבודה) לא יידרש התובע לעבוד בפועל. במהלך תקופת ההודעה המוקדמת קיבל התובע משכורת ותנאים סוציאליים והטבות אחרות להן היה זכאי כעובד בכיר. בנוסף, שולמו לתובע פיצויים מוגדלים בשיעור 180%, לפנים משורת הדין וכחלק מהסכם הפרישה. ביום 28.7.09, ימים ספורים לפני סיום עבודתו בפועל של התובע, אירעה לתובע תאונת עבודה במפעל. התובע הציג תעודות מחלה בגין התקופה מיום 29.7.09 ועד 31.1.10. בגין אותה תקופה קיבל התובע שכר מלא וזכויות סוציאליות, כפי שפורט לעיל. בחודש אוגוסט 2009 העביר המוסד לנתבעת דמי פגיעה בסך 4,152 ₪ בגין התקופה עד ל-14.8.09, בחודש יוני 2010 העביר המוסד לנתבעת תשלום נוסף בסך 61,445 ₪ עבור התקופה מ-15.8.09 עד 27.10.09 (סה"כ 65,597 ₪ בגין 91 ימי פגיעה). לפי דברי הנתבעת, התשלום שקיבל התובע במסגרת הסכם הפרישה הינו בגדר "הודעה מוקדמת" ולפי הוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן:"חוק הודעה מוקדמת") מחלה הפוקדת את העובד במהלך תקופת ההודעה המוקדמת אין בה כדי לדחות את מועד סיום יחסי העבודה או להפסיק את מניין ימי ההודעה. המוסד מצא את התובע זכאי לתשלום גמלת דמי פגיעה בעקבות פציעתו בתאונת עבודה ובהתאמה העביר לנתבעת החזר בסך 65,597 ₪ בעבור השכר החודשי שהמשיכה הנתבעת לשלם לתובע בתקופה זו. לגרסתה של הנתבעת, משמעות התביעה הינה קבלת כפל תשלום על התקופה בה נבצר מן התובע לעבוד, קרי, עשיית עושר שלא כדין. הנתבעת טענה כי אין תחולה לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן:"חוק עשיית עושר ולא במשפט") מאחר שתשלום דמי פגיעה מוסדר במפורש בהוראות חוק הביטוח הלאומי, המהווה "הוראות מיוחדות" לעניין החוק לעשיית עושר ולא במשפט אשר לפיכך אינו חל במקרה דנן. כן, נטען כי התביעה היא לכפל תשלום, עת לא נגרם לתובע כל חסרון כיס, והוא אינו בגדר "מזכה" לעניין החוק. 4. ראיות שנשמעו בדיון: על אף שרוב עובדות המקרה אינן במחלוקת ומדובר במחלוקת משפטית בעיקרה, לבקשת ב"כ הנתבעת נשמעו הוכחות בתיק. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר על תצהירו. מטעם הנתבעת העיד מר עופר אופיר, מנכ"ל הנתבעת (להלן:"מר אופיר"). במהלך ההוכחות ביקשה הנתבעת להוכיח את התנהגות התובע בחוסר תום לב כלפיה בתקופה של דמי פגיעה, כולל פרטים על תדלוק הרכב שנשאר לרשותו בתקופה זו (לעומת בתקופת העבודה). 5. עובדות המקרה: א. התובע עבד אצל הנתבעת החל מחודש אפריל 1978 בתפקידים שונים. ביום 1.7.01 הוא מונה לתפקיד מנהל מרכז הכיבוס של תל-בר. ב. ביום 28.7.04 חתם התובע על הסכם עבודה אישי לבכירים. ג. בשנת 2009 ביקש התובע לסיים את עבודתו אצל הנתבעת. לאחר מו"מ בין הצדדים נחתם הסכם הפרישה מיום 8.7.2009, שתוכנו כדלקמן: "... 2. אבי יסיים את תפקידו בתל-בר ביום 31.7.09. 3. יחסי העבודה בין הצדדים יסתיימו ביום 31.12.09. 4. התקופה שממועד סיום תפקידו, כאמור בסעיף 2 לעיל, ועד למועד סיום עבודתו, כאמור בסעיף 3 לעיל, כוללת את תקופת ההודעה המוקדמת על פי הסכם העבודה, כאשר תל-בר מוותרת על עבודתו של אבי בתקופה זאת. במהלך תקופת ההודעה המוקדמת ימשיך אבי לקבל מתל-בר את מלוא משכורתו הרגילה ואת שאר התנאים הסוציאליים וההטבות להם הוא זכאי נכון למועד סיום תפקידו, ובכלל זה רכב החברה. 5. מוסכם, כי בנסיבות סיום עבודתו יראו את אבי כמי שפוטר מעבודתו. 6. עם סיום עבודתו ייערך לאבי גמר חשבון כדין, והוא יהיה זכאי לתנאי מפוטר, ובכלל זאת: 6.1. ישוחררו לזכות אבי מלוא הכספים והזכויות שנצברו לזכותו בקרנות ובקופות השונות. 6.2. ישולם לאבי פדיון יתרת החופשה הצבורה לזכותו. 6.3. תשולם יתרת דמי ההבראה שנצברה לזכותו. 6.4. יימסר לידיו אישור על תקופת העסקתו ופיטוריו. 7. בנוסף ולפנים משורת הדין, יוענקו לאבי התנאים המועדפים הבאים: 7.1. פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של 180% בסה"כ, כולל הסכומים שנצברו לזכותו בקרנות בגין פיצויי פיטורים. 7.2. חודש הודעה מוקדמת נוסף, מעבר לנקוב בהסכם העבודה עימו, וכמפורט בסעיף 4 לעיל. 8. כל הסכומים הנקובים בהסכם זה הינם סכומי ברוטו, וכל מס שיחול לגביהם, אם יחול, ישא בו אבי בלבד. כמו כן, מתחייב אבי לחתום על כל טופס הנדרש עפ"י דין לצורך ביצועם של תשלומים אלה. 9. אבי מצהיר, כי עם ביצועו של הסכם זה ע"י תל-בר וקבלת כל התשלומים על פיו, אין לו ולא יהיו לו כל טענות ו/או תביעות כנגד תל-בר ו/או מי ממנהליה ו/או מי מטעמה, וזאת בכל הקשור לתקופת עבודתו בתל-בר ולסיומה. היה ויפר את התחייבותו שבסעיף זה, מתחייב אבי להשיב לתל-בר את הסכומים ששולמו לו לפנים משורת הדין כמפורט בסעיף 7 לעיל, וזאת מייד עם דרישה ראשונה, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד ההשבה בפועל". התובע קיבל כל המוסכם במסגרת הסכם הפרישה. ד. ביום 28.7.09 נפגע התובע בתאונת עבודה במפעל, שהוכרה בתור כך על ידי המוסד. ה. התובע הציג תעודות אי כושר ואושרו לו דמי פגיעה על ידי המוסד, שהעביר סכומים לנתבעת, במסגרת ההסדר הקיים איתה לפיו המעסיק משלם שכר לעובדים והמוסד משפה אותם בהתאם. סכומים אלה לא הועברו לתובע ומכאן התביעה שבפנינו. 6. חלות חוק עשיית עושר ולא במשפט: חוק עשיית עושר ולא במשפט קובע: (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת. 2. בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת. תנאי בסיס לחלות החוק הינו כי קיימת טובת הנאה (או שירות) אשר התקבלה שלא על פי זכות. לכן, על מנת שהחוק יחול צריך תנאי שלילי - שלא תהיה זכות לקבלת הכספים נשוא הדיון. עלינו לבחון האם בהתאם להוראות הדין קיימת זכות לנתבעת לקבלת סכומים מן המוסד (או שמא, האם מדובר בזכותו של התובע). אם ייקבע כי יש למי מן הצדדים זכות לקבל דמי פגיעה אין אפשרות להחיל את חוק עשיית עושר ולא במשפט, לדעתנו. 7. מי זכאי לקבל דמי פגיעה במקרה שבפנינו: ברור לנו כי בעת שנחתם הסכם הפרישה בין הצדדים, הם לא צפו את התרחשות התאונה בעבודה, והתנאים שסוכמו לא הביאו בחשבון את מה שקרה לאחר מכן. הסכם הפרישה הטיב עם התובע לעומת ההסכם העבודה האישי שחל עליו מיום 28.7.04, ובוודאי לעומת הוראות החוק הרלוונטיות. כך, התובע התפטר ונקבעה לו זכאות לפיצויי פיטורים בשיעור 180%, והוגדלה תקופת ההודעה המוקדמת מ-4 ל-5 חודשים, תוך ויתור על עבודתו במשך אותה תקופה. התובע קיבל שכר מלא וזכויות סוציאליות בתקופה זו, כאילו הוא עבד ואף החזיק ברכב הנתבעת עד לסיום יחסי עובד-מעביד. אנו מקבלים את הגדרת הנתבעת של התקופה זו כתקופה של הודעה מוקדמת, שבה רשאי המעביד לוותר על העבודה בפועל ולשלם פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק הודעה מוקדמת. על אף שהתשלום הוגדר כ"שכר" אין מדובר ב"תמורה בעד העבודה", גם אם חלק מחובות העובד (והמעביד) ממשיכות להתקיים בתקופה זו. באשר להוראות הקשורות לזכאות לדמי פגיעה, קובע חוק הביטוח הלאומי(נוסח משולב) התשנ"ח-1995 (להלן:"חוק הביטוח הלאומי), בסעיף 92: (א) מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה לו שאינו מסוגל לעבודתו ואף לא לעבודה מתאימה אחרת, ישלם לו המוסד דמי פגיעה, בעד פרק הזמן שאינו מסוגל כאמור, אם לא עסק למעשה בכל עבודה והוא נזקק לטיפול רפואי, לשיקום או להחלמה. כן, קובע סעיף 94: ... "תקופת הזכאות הראשונה" - שנים עשר הימים הראשונים שבעדם זכאי הנפגע לדמי פגיעה לפי פרק זה. (ב) על אף האמור בסעיף 92(א) יחולו לגבי תקופת הזכאות הראשונה הוראות אלה: (1) היה הנפגע עובד - (א) המעביד יחזיר למוסד את סכום דמי הפגיעה שהמוסד שילם לנפגע בעד תקופת הזכאות הראשונה וכן כל סכום שהמוסד ניכה מדמי הפגיעה האמורים לפי כל דין (בסעיף זה - הסכום ששילם המוסד); הרשה המוסד למעביד לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו - יהיה אותו מעביד חייב לשלם לעובד גם את דמי הפגיעה בעד תקופת הזכאות הראשונה, ולא יהיה זכאי להחזר הסכומים ששילם בעד תקופת הזכאות הראשונה; אין חולק כי הנתבעת הינה מעביד לו הרשה המוסד לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו. אולם, כפי שנקבע בכלל שבסעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי, הזכאות לדמי פגיעה היא של המבוטח ותכליתם פיצוי על אי מסוגלותו לעבוד - הן בעבודתו אצל המעביד, הן בכל עבודה אחרת, כך שאם הוא עסק למעשה בכל עבודה, תשלל זכאותו. לפי ההגדרה שמעניקה הנתבעת לתשלום של שכר בגין התקופה שמחודש אוגוסט 2009 ועד לסיום יחסי העבודה המוסכמים - 31.12.09, הודעה מוקדמת, בהתאם לפסיקה, אין מניעה שהעובד יקבל "תמורת הודעה מוקדמת ודמי פגיעה". כך, נקבע בדב"ע נו/9-3 נצחונה פומרנץ נ' נשיונל מוד בע"מ, פד"ע כט 653, כי עובד זכאי לתמורת הודעה מוקדמת לפיטורים גם אם באותה תקופה הוא מקבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי. זאת, מאחר שכפי שנאמר באותו פסק דין "ההודעה המוקדמת, מטרתה ליתן לעובד שהות לדאוג למקום עבודה אחר" (ראו גם דב"ע לז/78-3 עריית רמת גן - מינץ, פד"ע ט 23). הנתבעת טענה כי היא הייתה יכולה להיעזר בתובע, למשל לצורך חפיפה עם עובד חדש, הדרכה וכו', במהלך התקופה של ההודעה המוקדמת, וכתוצאה מן הפגיעה נמנע ממנה לעשות זאת ומכאן הנזק שנגרם לה. אפשרות כזו אינה ברורה ולא הוסדרה מפורשות בהסכם הפרישה. מנגד, לתובע הייתה אפשרות למצוא עיסוק או עבודה אחרת בתקופה של ההודעה המוקדמת, אף אם, מכוח חובת הנאמנות, ובהתאם לאמור בסעיף 26 (ד) להסכם ההעסקה, כטענת הנתבעת, עליו היה לבקש רשות לכך, האפשרות לא נשללה על הסף. אף מעבר לכך, מטרת ההודעה המוקדמת היא לאפשר לעובד למצוא עבודה אחרת, הן כשכיר, הן בבניית עסק עצמאי. אפשרות זו נמנעה מן התובע כתוצאה מהפגיעה בעבודה ומכאן מקור נוסף לזכאותו לתשלום של דמי פגיעה, בנוסף לפיצוי בגובה השכר ששולם לו עבור התקופה של הודעה מוקדמת. ב"כ הנתבעת הזכירה בסיכומיה הלכה שנפסקה בע"ע 370/05 רפי כראדי נ' יורוקום תקשורת סלולרית בע"מ (27.12.05), שבה נקבע כי אין מקום לתשלום כפול של דמי מחלה ודמי פגיעה בגין אותה תקופה, ואז נדחתה תביעת העובד להעביר לו כספים ששולמו על ידי המוסד למעסיק, עת הוא קיבל ממנו דמי מחלה בגין אותה תקופה של אי כושר. אנו סבורים כי מדובר במקרים שונים בתכלית, ואין בהלכה זו כדי להשליך על ענייננו. כך, דמי מחלה ודמי פגיעה משולמים בגין אותה עילה: אי הכושר של העובד, שבוודאי אינו זכאי לתשלום כפול. מאידך גיסא, בענייננו, קיבל התובע שכר כתמורת הודעה מוקדמת, ללא קשר לפגיעתו ולפי הסכם שנערך לפני שהיא התרחשה. העילה לתשלום היא אותו הסכם הפרישה, עילה הסכמית, מבוססת על סיום העבודה של התובע, לאחר תקופה ארוכה של עבודה אצל הנתבעת בתפקיד בכיר. ברם, העילה לתשלום של דמי פגיעה היא תקופת אי הכושר הנובעת מהפגיעה בעבודה. לאור כל אלה אנו סבורים כי התובע זכאי לתשלום של דמי פגיעה ועל הנתבעת להעביר לו את הסכומים שקיבלה מן המוסד. 8. סכומים המגיעים לתובע: קיימת מחלוקת קטנה בין הצדדים באשר לסכומים ששולמו לנתבעת בגין דמי פגיעה. אנו רואים לנכון לאמץ את הסכומים שפורטו בכתב ההגנה של המוסד (שלאחר מכן נמחק כנתבע): ביום 31.8.09 שולם 4,256 ₪. ביום 2.7.10 שולם 63,466 ₪. אושרה הזכאות המקסימאלית לדמי פגיעה - 91 ימים, כאשר המוסד אינו משלם עבור התקופה של 12 ימים הראשנים. לפי החישובים הנ"ל ערך של יום פגיעה הוא 857 ₪, על הנתבעת לשלם ישירות לתובע בגין 9 ימים: 7,713 ₪. 9. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: א. סך של 7,713 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.09 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. סך של 4,256 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.9.09 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ג. סך של 63,466 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.8.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. 10. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. דמי פגיעה