לפני ארבע תביעות, שהדיון בהן אוחד בהחלטתי מיום 3 מאי 2010. ת.א 165875-09 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן: "טבע", "כלל" ואבנר" בהתאמה) הנה תביעה לתשלום 5,757 ₪, בגין הטבת נזקיה של עובדת טבע שנפגעה בתאונת דרכים. התביעה הוגשה על פי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד - 1964 (להלן: "חוק ההטבה") וחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק ע"ע") טבע היתה בתקופה הרלבנטית מעסיקתה של הגברת טילי לוין (להלן: "הניזוקה"), אשר נפגעה ביום 08.05.2002 בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). כתוצאה מהתאונה נגרמו לניזוקה נזקי גוף והיא נעדרה ממקום עבודתה למשך 14 ימים ( החל מיום 08.05.2002 ועד ליום 21.05.2002). התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בתקופת ההיעדרות שולמה לניזוקה משכורתה על ידי טבע. ת.א 175927-09 טבע נגד אריה חברה לביטוח בע"מ, כלל ואבנר (להלן: "אריה") הנה תביעה לתשלום 14,693 ₪ בגין הטבת נזקיה של עובדת טבע שנפגעה בתאונת דרכים, גם כן על פי חוק ההטבה. טבע היתה בתקופה הרלבנטית מעסיקתה של הגברת ינקוביץ דיאנה (להלן: "הניזוקה"), אשר נפגעה ביום 21.07.2002 בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. כתוצאה מהתאונה נגרמו לניזוקה נזקי גוף והיא נעדרה ממקום עבודתה למשך 13 ימים ( החל מיום 22.07.2002 ועד ליום 28.07.2002, 30.07.2002 ועד ליום 31.07.2002, וכן 04.08.2002 ועד ליום 07.08.2002). התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בתקופת ההיעדרות שולמה לניזוקה משכורתה על ידי טבע. ת.א 173790-09 מגן דוד אדום בישראל, נגד אריה, כלל ואבנר (להלן: "מד"א") הנה תביעה לתשלום 8,427 ₪ בגין הטבת נזקיו של עובד , אשר נפגע בתאונת דרכים, גם כן על פי חוק ההטבה. מדא היתה בתקופה הרלבנטית מעסיקתו של מר אורי שחם (להלן: "הניזוק") ,אשר נפגע ביום 10.06.2002 בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. כתוצאה מהתאונה נגרמו לניזוק נזקי גוף והוא נעדר ממקום עבודתו למשך 11 ימים ( החל מיום 10.06.2002 ועד ליום 20.06.2002) . התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בתקופת ההיעדרות שולמה לניזוק משכורתה על ידי מד"א. ת.א 177379-09 טלרד נטוורקס בע"מ נגד כלל ואבנר (להלן: "טלרד") הנה תביעה לתשלום 4,872 ₪ בגין הטבת נזקיו של עובד , אשר נפגעה בתאונת דרכים, גם כן על פי חוק ההטבה. טלרד היתה בתקופה הרלבנטית מעסיקתו של מר ארז גמשי (להלן: "הניזוק") ,אשר נפגע ביום 22.09.2002 בתאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. כתוצאה מהתאונה נגרמו לניזוק נזקי גוף והוא נעדר ממקום עבודתו למשך 4 ימים בגין ( החל מיום 25.09.2002 ועד ליום 28.09.2002). התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. בתקופת ההיעדרות שולמה לניזוק משכורתו על ידי טלרד. בהתאם להסדר הדיוני מיום 21 אפריל 2010, סוכם בין הצדדים כי יינתן על ידי פס"ד בכל התביעות לאחר שהצדדים יסכמו טענותיהם בכתב. עוד הוסכם כי הראיות שצורפו על ידי הצדדים לכתבי הטענות יהיו קבילים וביהמ"ש יהא רשאי להסתמך עליהם כאילו הוגשו כראיה במסגרת התיק. עוד הנתבעות אינן כופרות בחבותן לאירועים נשוא התביעות, אין מחלוקת בין הצדדים כי המדובר בזכות של התובעות מכוח חוק ההטבה, וכן אין מחלוקת לתקופות אי הכושר כפי שאושרו במל"ל. גדר המחלוקת בין הצדדים הינו לשיעור ההטבה המזכה בהשבה בנסיבות התביעות. טענות התובעות התובעות טוענות כי מכוח החזקה שנקבעה בסעיף 5 לחוק הטבת נזקי גוף, משכורת ושכר עבודה ששולמו לניזוקים, הינם בגדר הטבה סבירה. לפיכך, הינן זכאיות לשיפוי בגובה ההטבה בה נשאו בפועל לרבות שכר העבודה, תשלומי מס ההכנסה, תנאים סוציאליים וכל עלויות המעביד בתקופות אי הכושר. עוד טוענות התובעות כי הפיצוי בגין אובדן השכר אשר שולם לניזוקים בתקופת דמי הפגיעה אינו נכנס לתחולת ההסדר שבסעיף 4(א)(2) לחוק הפלת"ד ועל כן הניזוקים זכאים לפיצוי מהמזיקים ללא ניכוי מס הכנסה, פועל יוצא הוא כי גם השיפוי המגיע למיטיבים בגין שכר זה אינו נכנס במסגרת ההסדר שבסעיף 4 לחוק הפלת"ד ואמור להיות משולם למטיבים בלא ניכוי המס, אלא בערכו "ברוטו". התובעות טוענות כי השיפוי לו הן זכאיות הוא ההפרש בין גמלת דמי הפגיעה לבין הסכום המלא ששולם בפועל לניזוקים. טענות הנתבעות לטענת הנתבעות, זכות התובעות כמיטיבות, הינה זכות סוברוגטיבית שאינה יכולה לעלות על זכותו של המוטב - הניזוק. לפיכך מוגבלת הזכות לסכומי הנזק להם זכאים היו הניזוקים, מכוח הוראות חוק הפיצויים, באופן שיש להתחשב בניכוי מס על הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בתקופת אי הכושר לעבודה. מטעם זה, מוסיפות הנתבעות וטוענות כי התובעות אינן זכאיות לשיפוי בגין עלויות המעביד. דיון והכרעה תכלית חקיקתו של חוק ההטבה הייתה לשנות את המצב המשפטי אשר היה קיים עד אותה העת ולעודד מעסיקים להטיב נזקי גוף של ניזוקים. זאת, ללא שינוי מעקרונות הפיצוי והחבות הנזיקיים. להלן הסעיפים הרלבנטיים מחוק ההטבה:- "הטבת נזק" - הוצאות שהוצאו או שירות שניתן כדי לתקן נזק גוף, למנוע מניזוק החמרתו של נזק או נזק נוסף או להקל מסבלו, לרבות תמיכה שניתנה לניזוק למחייתו ולמחיית בני ביתו שנצטרך לה עקב הנזק, וכן, אם מת הניזוק, תמיכה כאמור שניתנה לאדם הזכאי לפיצוי בשל כך מאת המזיק; גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק עד כדי סכום שהמזיק היה חייב למוטב על פי כל דין בשל גרימת נזק הגוף אלמלא הוטב הנזק על ידי המיטיב. לענין חוק זה אין נפקא מינה אם המיטיב פעל לפי חובה שבדין או שבהסכם או שפעל בהתנדבות; ואין נפקא מינה אם המיטיב הוא אגודה שיתופית שהמוטב אחד מחבריה; אלא שאם היה המיטיב תאגיד העוסק בעסקי ביטוח - למעט תאגיד המבטח את חבריו בלבד - ופעל לפי חוזה ביטוח עם הניזוק או המוטב, לא יהיה זכאי להיפרע לפי חוק זה, אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מזכותו לפי חוק אחר. להלן סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים:- (2) היו הפיצויים האמורים פטורים ממס הכנסה יחושבו הפסדי הנפגע לענין פיצויים אלה לפי הכנסתו לאחר ניכוי מס הכנסה החל עליה בעת קביעתם, ובלבד שההפחתה בשל ניכוי המס כאמור לא תעלה על 25 אחוזים מן ההכנסה שלפיה יחושבו פיצויים אלה. לעניין זכות המיטיב - זכות סוברוגטיבית או זכות עצמאית סיווגה של זכות התביעה הנתונה למעביד כמיטיב; כתביעת תחלוף סוברוגטיבית או כתביעת שיפוי עצמאית, היא הנותנת מענה לשאלה העומדת בשורש המחלוקת - האם תביעת השיפוי של המעביד, כפופה למגבלות שנקבעו בחוק הפיצויים, דוגמת תקרת שילוש השכר הממוצע במשק וניכוי מס הכנסה מבסיס השכר, או שהינה זכות עצמאית ובנסיבות אלו יכול המעביד- המיטיב - לתבוע את מלוא נזקיו. סעיף 2 לחוק ההטבה מעגן את זכותו של מיטיב להיפרע מן המזיק, וקובע את העיקרון הכללי . בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי זכותו של המיטיב הינה זכות סוברוגטיבית במהותה, שכן המיטיב הבא בנעליו של הנפגע, כפוף לדין החל על היחסים שבין המזיק לניזוק ולפיצוי שהיה הניזוק עשוי לקבל אילו היה הוא התובע ( וראה לעניין זה; ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב (2) 638, 646 (1998); דנ"א 24/81 חונוביץ נ' כהן, פ"ד לח (1) 413). וכפי שנפסק בעניין זה בע"א (חי') 4526/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם, 21.07.2008): "... מעמדו של המיטיב זהה לזה של הנפגע כלפי הגורם החב בפיצויים. המשמעות היא, שהמיטיב כפוף לתקרות הקבועות בחוק הפיצויים, לרבות התקרה של שילוש השכר הממוצע במשק וניכוי מס בגבולות של עד 25%". לניכוי מס הכנסה בע"א (ת"א) 1392/07 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' כלל חברה לבטוח בע"מ (22.04.09) (להלן: "אל-על") נקבע על ידי כבוד השופטות קובו, רובינשטיין וצ'רניאק: "נוטות אנו לדעה המקובלת כי זכות התביעה של המיטיב כפופה לזכותו של הניזוק ולפיצוי שהיה עשוי הניזוק לקבל אילו היה הוא התובע. זכותה של המערערת כפופה לזכותו של הנפגע במובן זה שיש להגביל את שיפויה בשילוש השכר הממוצע במשק, וכן לנכות מס בשיעור 25% מהסכום שישולם לה, ככל שהיה מנוכה המס מהפיצויים שהיו מוענקים לעובד הנפגע". בבר"ע שהוגשה על פסק דין זה ונדחתה, עמדה זו קיבלה חיזוק בהחלטתו של כבוד המשנה לנשיאת ביהמ"ש העליון, השופט ריבלין, מיום 31 ינואר 2011, רע"א 4628/10 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, אשר מסקנתו הינה כדלקמן:- "בית המשפט אינו נדרש לבחון אם המשכורת ששולמה לעובד-הניזוק חויבה במס, אלא אם הפיצויים המגיעים לו פטורים ממס. ודוק: סעיף 4(א)(2) לחוק הפיצויים נוקט בלשון "ניכוי מס הכנסה", אלא שכידוע ניכוי זה אינו תלוי מס המשולם בפועל, כי אם אחד מבין האמצעים שנקבעו בחוק להקטנת עלותו, בדרך של הפחתת הפיצוי באחד מראשי הנזק בסכום שאינו עולה על 25%. לכן, בבוא בית המשפט לנכות את "מס ההכנסה" מן הפיצויים בגין הפסדי השתכרות - נוהג הוא כמצוות סעיף 4(א)(2) לפיה ... במילים אחרות: בית המשפט אינו נדרש לניכויים המופיעים בתלוש השכר שקדם לתאונה, כי אם להכנסה שהיתה צפויה לתובע אלמלא התאונה, המשוערכת ליום פסק הדין. לאור האמור, ברי כי המעביד-המיטיב, המקדים את תשלום השכר, אינו פטור מחובת ניכוי מס במקור ומהעברתו לרשות המס. הנה כי כן, בסיכומם של דברים הפיצוי במקרה דנן פטור ממס, על כן יש לנהוג בהתאם להוראות סעיף 4(א)(2)" (עמ' 6 פסקה 7 לפסה"ד). מהמסקנה האמורה נובע כי זכותן של התובעות כמיטיבות, כפופה להוראות חוק הפיצויים הקובעות תקרת שכר ומורות על ניכוי מס בשיעור של עד 25% מהשכר המובא בחשבון לצורך חישוב הפיצויים. לכן דין התביעה לקבלת פיצוי בהתאם לברוטו ששולם דינה להדחות. לעניין עלויות מעביד נוספות בקשר עם התנאים הסוציאליים לגבי עלויות מעביד הנוספות כדוגמת ביטוח לאומי (מעביד), פיצויים, תגמולים, הבראה, ימי חופשה, קרן השתלמות, ביטוח סיעודי, סה"כ כ - 20% משכרו החודשי של העובד ברוטו, טוענות התובעות כי מדובר בחלק משכר העבודה המשולם לניזוק וכי הינן זכאיות לפיצוי בגין תשלומים אלה, מכוח הוראות סעיף 1 לחוק להטבת נזקי גוף המכיר בזכותו של המיטיב, להשבת סכומי ההטבה לרבות הוצאות שהוצאו לצורך מתן ההטבה - אין בידי לקבל הטענה האמורה. מדובר בתשלומים המשולמים על ידי המעביד, מכוח חובתו על פי דין ו/או מכוח הסכם העבודה ואשר הניזוק עצמו, לא היה זכאי לפיצוי בגינם, במסגרת תביעתו הוא. לפיכך במשולש ניזוק-מזיק-מיטיב, אין לחייב את המזיק בהחזר עלויות המעביד. בעניין זה, אין לי אלא לשוב ולהפנות להלכה שנקבעה באל-על בע"א (ת"א) 1392/07, שם נפסק בעניין זה, כדלקמן: "כאמור, זכות המעביד/המיטיב הינה זכות תחלוף. לכאורה, אין המעביד יכול לתבוע מהמזיק את עלויותיו שלו כביטוח לאומי [מעביד], מס מעסיקים, הפרשותיו לפיצויים - כל אלה הוצאות שהעובד ממילא לא היה זכאי לקבלם, אינם נחשבים לנזקו שלו ולכן הוא אינו יכול להעביר לאחר זכות תביעה שאין לו... לענייננו, הכרה בסממן עצמאי של תביעת המעביד בראש הנזק של עלויותיו עלולה לשנות את עקרונות הפיצוי בנזיקין לפיהם "המזיק משלם את מלוא הנזק, ולא למעלה ממנו. אין מענישים אותו. הניזוק אינו מקבל פיצוי כפול. אין מעשירים אותו. המיטיב מקבל את הטבתו חזרה" (חונוביץ, בעמ' 431). ובכמה דברים אמורים? לשיטתה של המערערת על המזיק לחשב את שעור הפיצויים המגיע ממנו לניזוק בהתאם לדין החל ביניהם, כך ש - 100% הנזק יהא לנתון לפנינו. לאחר מכן עליו להפחית מסכום זה את מלוא סכום ההטבה אותה שילם המיטיב, ולשלם לניזוק רק את היתרה. הכשל שבשיטתה של המערערת הוא שהיא "מגלגלת" את עלויותיה לפתחו של הניזוק כך שאינו מקבל את מלוא נזקו. מחד, עלויות המעביד נוכו על ידי המזיק מהפיצוי שחישב לעובד, ומאידך לא קיבל העובד סכום זה מהמיטיב/המעביד. במשולש מזיק-ניזוק-מיטיב, לא ראוי שהניזוק יספוג את הניכוי. נכון יותר להטיל את ההפרש על המעביד, שבחר להיטיב נזקו של העובד במלוא שכרו (להבדיל מדמי הפגיעה לפי חוק הביטוח הלאומי המוגבלים בתקרה). לציין כי העוולה של "אובדן שרותים" בהקשר של מעביד ששילם לעבוד משכורת אף כי לא נהנה משירותי העובד, וביקש לקבל את נזקו מהמזיק, נדחתה (ראו זלצמן, בעמ' 625-624 וע"א 134/56 הסוכנות היהודית לא"י נ' שכטר, פ"ד יא 1329, 1334 (1957))". בנסיבות אלו הרי שגם עלויות המעביד לעניין אותן הטבות סוציאליות ששילם אין לחייב את הנתבעות להשיב. ריבית והצמדה התובעות עותרות לכך שהתשלום בו תחוייבנה הנתבעות יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום היווצרות העילה, שעה שהנתבעות עיכבו אף סכומים שאינם שנויים במחלוקת. ב"כ הנתבעות מנגד, טען כי יש לחייב הנתבעות אך ורק בהפרשי הצמדה וזאת לאור השיהוי הרב בהגשת התביעה, כאשר לטענותיו לא נמצא הסבר לגיטימי לשיהוי בהגשת התביעה, ערב חלוף תקופת ההתיישנות. בסיכומי התשובה הפנו התובעות למכתבי פניה שנשלח לנתבעות בהתייחס לת.א. 165875-09 בלבד. עולה כי הפניה נעשה בפברואר 2008, בחלוף כ- 6 שנים ממועד ביצוע התשלום וההטבה. ברם, שעה שהתובעות נשאו בעלויות לשם שימור שכרם וזכויותיהם הסוציאליות של הניזוקים בתקופת אי הכושר עקב תאונות דרכים ושעה שסכום ניכר לא היה שנוי במחלוקת אני סוברת כי מן הראוי היה להקדים ולשלמו ללא כל תנאי. לענין זה אפנה לדברי כב' השופט (כתוארו אז) שמגר בע"א 330/78 המהפך אגודה שתופית בע"מ נ' פקיד השומה למס הכנסה, פ"ד לח (2) 499:- "ההצמדה והריבית, על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א1961, אינן באות לענוש את מי שחב בחוב, אלא באות להבטיח, כי למרות חלוף העתים ושינויי ערך המטבע ישולם סכום, המשקף את ערכו של הסכום המקורי ביום התשלום בפועל. ... מאחר שמדובר בכסף, שהיה בידי המערערת, ואשר ישולם עתה, כפי שנאמר לעיל, על-פי ערכו ביום התשלום. הקרן בלווית הצמדה אינה אלא אותו סכום, שבו נתחייבה המערערת מעיקרה. הריבית, כפי שציינו לא אחת, באה לבטא את העובדה, שהכסף אשר לתשלומו היה התובע זכאי, עוכב בידי אחר במקום להיות ברשותו ובשליטתו." ברם, נוכח השיהוי בפניית התובעות החלטתי לחייב הנתבעות ב- 70% בלבד בהפרשי הריבית שנצברו במהלך התקופה. סוף דבר התביעות מתקבלות חלקית, באופן הבא:- בתביעה ת.א 165875-09 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ , נגד הנתבעות, כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ; הניזוקה נפגעה בתאונת דרכים ביום 08.05.2002 ושהתה בתקופת אי כושר במשך 14 ימים. מאישור של המוסד לביטוח לאומי אשר צורף לכתב התביעה עולה כי לתובעת אושרו דמי פגיעה מיום 09.05.2002 ועד ליום 21.05.2002 ובסה"כ 13 ימים (ראו נספח 3) וכן כי שולם לתובעת ביום 23.06.2002 סך של 682 ₪ דמי פגיעה (שם). שכרה הממוצע של הניזוקה בין החודשים ינואר ועד אפריל 2002 בניכוי מס הכנסה היה 6,874 ₪ (ראו טבלאות שכר שצורפו לכתב התביעה תחת הסעיפים מס הכנסה ושכר ברוטו למס הכנסה) שווי יום עבודה הינו לפיכך (חלקי 30) 229 ש"ח. הניזוקה שהתה בתקופת אי כושר למשך 14 ימים ולכן ניזקה נעמד בסך של, 3,207 ₪ . מסכום זה יש לנכות את דמי הפגיעה בסך 682 ₪ . שכרה שולם במועדו בחודש יוני 2022. יש לקבל התביעה לפיכך, על סך של 2,529 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה (493 ₪) ו- 70% ריבית ממועד התשלום ועד היום (1089 ₪), בסך הכל סך 4,111 ₪. בתביעה ת.א 175927-09 טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ , נגד הנתבעות, אריה חברה לביטוח, כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ; הניזוקה נפגעה בתאונת דרכים ביום 21.07.2002 ושהתה בתקופת אי כושר במשך 13 ימים (ראו אישורים לתעודה רפואית ראשונה לנפגעי עבודה אשר צורפו לכתב התביעה) . מאישור של המוסד לביטוח לאומי אשר צורף לכתב התביעה עולה כי לתובעת אושרו דמי פגיעה מיום 22.07.2002 ועד ליום 01.08.2002 ובסה"כ 11 ימים בלבד (ראו נספח 4) וכן כי בגינם לא שולמו לתובעת דמי פגיעה . שכרה הממוצע של הניזוקה בין החודשים ינואר ועד יוני 2002 בניכוי מס הכנסה היה 10,464₪ (ראו טבלאות שכר שצורפו לכתב התביעה תחת הסעיפים מס הכנסה ושכר ברוטו למס הכנסה) וליום עבודה 349 ₪. מכיוון שהתחשיב המבוצע הינו חילוק השכר ב- 30 , הרי שיש לקבוע כי ההעדרות היתה ל- 13 ימים בהתאם לנטען על ידי התובעת (כולל ימי שבת), לכן ניזקה נעמד בסך של 4,537 ₪. שכרה שולם במשכורתה בחודש יולי 2002 ואוגוסט 2002, לא התקבלו תגמולי מל"ל. יש לקבל התביעה לפיכך ע"ס של 4,537 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה (829 ₪) ו- 70% ריבית ממועד התשלום ועד היום (1,309 ₪), בסך הכל 6,675 ₪. בתביעה ת.א 173790-09 מגן דוד אדום , נגד הנתבעות, אריה חברה לביטוח בע"מ, כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, הניזוק נפגע בתאונת דרכים ביום 10.06.2002 ושהה בתקופת אי כושר במשך 11 ימים. מאישור של המוסד לביטוח לאומי אשר צורף לכתב התביעה עולה כי לתובעת אושרו דמי פגיעה מיום 11.06.2002 ועד ליום 20.06.2002 ובסה"כ 11 ימים (ראו נספח 5) וכן כי בגינם לא שולם לתובעת דמי פגיעה . שכרו הממוצע של הניזוק בין החודשים ינואר ועד מאי 2002 בניכוי מס הכנסה היה 8,396 ₪ (ראו "דו"ח 15" פרוט נתוני שכר לניזוק שצורפו לכתב התביעה תחת הסעיפים מס הכנסה ושכר ברוטו למס הכנסה) וליום עבודה 280 ₪. הניזוק שהה בתקופת אי כושר למשך 11 ימים, יש לקבל התביעה לפיכך בסך של 3,080 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה (563 ₪) ו- 70% ריבית ממועד התשלום ועד היום (888 ₪), בסך הכל 4,513 ₪. בתביעה ת.א 177379-09 טלרד נטוורקס בע"מ , נגד הנתבעות, כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, הניזוק נפגע בתאונת דרכים ביום 22.09.2002 ושהה בתקופת אי כושר במשך 4 ימים. מאישור של המוסד לביטוח לאומי אשר צורף לכתב התביעה עולה כי לתובעת אושרו דמי פגיעה מיום 23.09.2002 ועד ליום 27.09.2002 ובסה"כ 5 ימים (ראו נספח 5) וכן כי בגינם לא שולם לתובעת דמי פגיעה . שכרו הממוצע של הניזוק בין החודשים ינואר ועד אוגוסט 2002 בניכוי מס הכנסה היה 14,891 ₪ (ראו "כרטיס אישי" פרוט נתוני שכר לניזוק שצורפו לכתב התביעה תחת הסעיפים מס הכנסה ושכר ברוטו למס הכנסה) וליום עבודה 496 ₪. הניזוק, בהתאם לטענת התובעת שהה בתקופת אי כושר למשך 4 ימים ולכן ניזקו נעמד בסך של 1,984 ₪ . יש לקבל התביעה לפיכך בסך של 1,984 ₪ , בצירוף הפרשי הצמדה (326 ₪) ו- 70% ריבית ממועד התשלום ועד היום (542 ₪), בסך הכל 2,852 ₪. הוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה כל המסמכים אשר יצורפו לכתבי הטענות יהוו ראיות לאמיתות תכנם, עוד הסכימו הצדדים לסכם טענותיהם בכתב ללא צורך בהגשת תצהירים ושמיעת עדים, זאת כדי לייעל ולקצר ההליכים. עם-זאת, אציין כי קויימה ישיבת קד"מ אחת במסגרתה הועלתה הצעה לסיים ההליך באופן בו ישולמו לתובעות התשלומים, כאמור לעיל וכפי שנקבע בפסה"ד, בכפוף לקבלת טענת התובעות בהליך שהתנהל בבית המשפט העליון באותה העת. התובעות הסכימו להסדר והנתבעות כלל לא טרחו להשיב להצעה. בנסיבות אלו נאלצו הצדדים לסכם טענותיהם בכתב כאמור. עוד אין להתעלם מהעובדה כי בין הצדדים נוהלו מגעים לאורך השנים בנסיון לפטור את המחלוקת ולבסוף נאלצה התובעות לפנות לערכאות כפי שעולה כי נעשה בהליכים רבים ונוספים. בנסיבות אלו, החלטתי לחייב הנתבעות לשלם לתובעות, בגין כל אחת מהתביעות שכ"ט עו"ד בסך של 2,500₪ וכן אגרת ביהמ"ש. תאונת דרכיםדמי פגיעה