סגן הנשיאה, השופט יגאל פליטמן 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופט יצחק לובצקי ונציגי הציבור גב' שרה ברנדפלד ומר ירח גלטר; ב"ל 32894-05-10), בו נדחתה תביעת המערערת, אלמנת המנוח מר מיכאל שפר (להלן - המנוח), לתיקון שכר הבסיס הקובע לעניין תשלום קצבת התלויים לה היא זכאית. 2. בית הדין האזורי פסק כי דין תביעת המערערת להידחות על הסף, מחמת התיישנות. על מסקנה זו של בית הדין האזורי סב הערעור שלפנינו. התשתית העובדתית הרלוונטית 3. להלן נפרט התשתית העובדתית כפי העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי ומהמסמכים שלפנינו: א. המנוח, יליד 1.1.48, אשר עבד כל חייו בתעשייה האווירית, נפטר ביום 7.10.99, עקב מחלת הריאות. ב. בפסק בית הדין האזורי בתל אביב יפו (הנשיאה עליה פוגל; ב"ל 1615/98), מיום 16.5.00, הוכרה מחלת המנוח בדרכי הנשימה כ"פגיעה בעבודה". ג. ביום 15.1.03 התכנסה וועדה רפואית לעררים לדון בעניינו של המנוח. הוועדה קבעה למנוח נכות זמנית בשיעור 100% לתקופה של 1.1.97-31.12.98 ונכות צמיתה בשיעור 100% החל מיום 1.1.99. ג. בפסק דין נוסף של בית הדין האזורי בתל אביב יפו (השופטת, כתוארה דאז, הדס יהלום; ב"ל 4979/03) מיום 25.6.06, התקבלה תביעת המערערת להכיר בה כ"תלויה" מכוח חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק). ד. בעקבות פסק דין זה של בית הדין האזורי, אישר המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) למערערת, ביום 29.8.06, תשלום קצבת תלויים. בהחלטת המוסד ממועד זה נכלל גם פירוט אופן חישוב הקצבה. ה. ביום 26.10.06 פנה בא כוח המערערת למוסד במכתב, בנושא תיקון הבסיס לחישוב קצבת התלויים, לה זכאית המערערת. ו. ביום 16.11.06 נשלח לבא כוח המערערת מכתב תשובה מטעם המוסד, מטעמה של הגב' שמחה אמיר, ממונה בכירה תחום נכות ותלויים מהעבודה. במכתב הוסבר כיצד ועל פי אילו הוראות חוק חושבה קצבת המערערת, ולמעשה נדחתה בקשת המערערת לתיקון בסיס חישוב קצבת התלויים לה היא זכאית. ז. בחלוף שלוש שנים ומחצה, ביום 8.4.10, פנה בא כוח המערערת למוסד פעם נוספת בעניין תיקון בסיס קצבת התלויים של המערערת. במכתב המוסד מיום 21.4.10, הופנה בא כוח המערערת למכתב המוסד מיום 16.11.06. ח. ביום 20.5.10 הוגשה תביעת המערערת לבית הדין האזורי. ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו 4. המערערת טענה בבית הדין האזורי כי המוסד טעה בחישוב הבסיס לתשלום קצבתה. משהיה על המוסד לקבוע את בסיס שכרו של המנוח בהתאם להכנסתו ערב פטירתו, שהוא למעשה מועד ה"אירוע המזכה". המערערת טענה כי אין תחולה במקרה זה לתקנות ולמועדים הקבועים לעניין הגשת תובענות. המוסד טען, מנגד, כי דין תביעת המערערת להידחות על הסף, מחמת התיישנות. משתביעת המערערת הוגשה לבית הדין באיחור של למעלה משלוש שנים מן המועדים בהם הוחלט בעניינה. לגופו של עניין נטען כי הבסיס לחישוב קצבת המערערת - בדין יסודו. 5. בית הדין האזורי פסק כי אין מנוס מלקבוע שדין תביעת המערערת להידחות על הסף מחמת התיישנות. בית הדין הפנה לפסיקה העקיבה של בית הדין הארצי וקבע כי בית הדין אינו מוסמך להאריך המועדים שנקבעו בחוק או בתקנות להגשת תובענות, ועל כן קם מחסום ההתיישנות בפני המערערת שלא הגישה תביעתה במועד. כמו כן נקבע כי עצם אי הודעה למבוטח על האפשרות הנתונה בידו להגיש תביעה לבית הדין, אין בה כדי להוות טעם להארכת המועד להגשת התביעה. 6. בית הדין קמא הבהיר כי עת קיבלה המערערת הודעת המוסד, מיום 29.8.06, בה נרשם כי היא זכאית לתשלום קצבת התלויים וכי הקצבה מחושבת על בסיס הכנסת המנוח ברבע השנה שקדמה לפגיעה - היה בסיס החישוב ידוע למערערת. בית הדין קמא ציין כי אין בתאריכים בהם נערכה ההתכתבות בין המערערת למוסד, ממועדים 26.10.06 ו - 16.11.06, במסגרתה למעשה נדחתה בקשת המערערת לתיקון שכרו הקובע של המנוח - כדי להאריך המועד להגשת התביעה על החלטת המוסד מיום 29.8.06. 7. בית הדין האזורי קבע כי פניית המערערת אל המוסד, מיום 26.10.06, אינה ניתנת לסיווג כפניה "לתיקון טעות חישובית גרידא", משלשיטת המערערת, קיימת טעות מהותית בקשר לשכר הקובע על פיו חושבה קצבתה. ככל שמדובר בסוגיה מהותית שעניינה - מהו המועד הקובע שעל פיו מחושבת הכנסת המנוח, וכנגזרת מכך גם גובה קצבת התלויים לה זכאית המערערת - כי אז עומדת החלטת המוסד בתביעה המקורית, זו מיום 29.8.06, עליה ניתן היה להגיש לבית הדין תביעה תוך שישה חודשים בלבד. אחר תקופה זו, לא ניתן לתבוע את שינוי בסיס התביעה. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור 8. במסגרת דיון "קדם ערעור" קיבלו הצדדים המלצת בית הדין לפיה, בנסיבות המקרה, תיבחן בנוסף לדחיית התביעה מחמת התיישנות גם שאלת הזכאות לגופה, לאור המועד הקובע לעניין חישוב קצבת התלויים, מועד קרות הפגיעה בעבודה, שהחל ממנו השתלמה הנכות בחיי המנוח או במועד פטירתו. באי כוח הצדדים ביקשו כי בא כוח המערערת יגיש סיכומיו בכתב, באת כוח המוסד תגיש סיכומיה תוך 30 יום מהיום בו יומצאו לה סיכומי המערערת, וכי למערערת תהא זכות תשובה לסיכומי המוסד תוך 10 ימים מיום קבלתם. 9. המערערת טענה בערעורה כי בית הדין קמא לא התייחס לטענתה לפיה היה על המוסד ליידע אותה בדבר המועד בו ניתן לערער על החלטתו. המערערת הלינה על כך שבמכתבי המוסד, ממועדים 16.11.06 ו - 21.4.10, לא הודע למערערת או לבא כוחה, כמקובל במכתבי המוסד, המועדים להגשת ערעור. המערערת הדגישה כי משהמוסד לא הודיע למערערת על זכות הערעור, הרי שיש בכך הודאת בעל דין לפיה לא עסקינן בתביעה כמשמעותה בחוק ומשכך לא חלים המועדים להגשת ערעור על החלטת המוסד. המערערת הוסיפה וטענה כי יש בכך משום הטעית המבוטח ובא כוחו, ועל כן, חלה על המוסד מניעות מלהעלות טענת התיישנות. 10. המערערת הפנתה לסיכומיה בבית הדין האזורי, בהם נטען כי אין להחיל את תקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969. מאחר שמקרה זה אינו עוסק ב"תביעה" כמשמעות המונח בתקנות, אלא רק בשיעור התשלום, לאחר שהוכר בעבר ה"אירוע המזכה". המערערת גרסה כי במקרה זה מדובר ב"עילה מתחדשת" מדי חודש בחודשו. המערערת טענה כי גם אם נותר ספק בסיווג התביעה, הרי שיש להחיל את הכלל לפיו יש לצמצם ככל הניתן את תקופת ההתיישנות. 11. המוסד חזר בסיכומיו על טענתו לפיה חלה התיישנות. לכן, משהוגשה התביעה לבית הדין האזורי ביום 20.5.10, לאחר שחלפו למעלה משלוש וחצי שנים ממכתב המוסד, מיום 29.8.06, הרי שהתביעה התיישנה בהתאם לקבוע בתקנות. לסברת המוסד, אין בעובדה שבמכתבו לא נמצאה התייחסות לאפשרות הגשת ערעור, בכדי להוות טעם להארכת המועד להגשת התביעה. אם תתקבל טענה זו, כך טען המוסד, הרי שלעולם לא תחול התיישנות. לטענת המוסד, החלטתו מיום 29.8.06 הינה ככל החלטה אחרת וחלים עליה המועדים הקבועים בתקנות. המוסד גרס כי יש לדחות הטענה לפיה אין מדובר בתביעה שלה זמן קצוב אלא בהליך מתמשך, וכי המנהל הציבורי התקין דורש שלהחלטותיו תהיה סופיות בשלב כלשהו. המוסד הזכיר שהמערערת הייתה מיוצגת בעת קבלת הודעתו. המוסד הפנה למכתב בא כוח המערערת, מיום 26.10.06, בו נרשם כי בא כוח המערערת שוקל פנייה לבית הדין האזורי. המוסד תמך בנפסק בבית הדין האזורי לפיו, אין לראות בפניית המערערת כפנייה לתיקון טעות חישובית גרידא אלא בקשה לשינוי בסיס החישוב באופן מהותי. מדובר בתיקון מהותי חד פעמי שחלה עליו תקופת ההתיישנות. 12. המוסד הוסיף וטען כי אף לגופו של עניין דין הערעור להידחות. משקצבת התלויים חושבה על פי המועד בו נקבע שיעור זכאות המנוח לראשונה לתשלום - דרגת נכות בשיעור של 100% החל מיום 1.1.97. המוסד טען כי ניתן להקיש מפסיקת בית הדין לעבודה בעניין החמרת מצב לעניין זה. לטענת המוסד, יש לדחות הטענה לפיה יש להבחין בין עילות שונות לתשלום וכי פטירת המנוח מקימה עילה נפרדת מעילת המנוח בחייו. שכן מהות גמלת התלויים הינה הפגיעה בעבודה, מיום 1.1.97. אכן הזכאים לגמלה הינם שונים אך הגורם לזכאות הינו הפגיעה בעבודה. המוסד ציין כי המערערת לא העלתה נימוק להגשת התביעה באיחור כה ניכר. 13. בתשובת המערערת לסיכומי המוסד, חזרה המערערת על הטענות שנטענו בסיכומיה. המערערת טענה כי הפטירה הינה האירוע המזכה, וכי חלוף הזמן אינו מעלה קושי לבירור טענותיה. המערערת הדגישה כי אין דמיון בין תביעת התלויים לתביעה להחמרת מצב וכי אין הגיון לקפח את התלוי כיוון שהמנוח הוכר כ"נפגע בעבודה" במהלך חייו. המערערת הוסיפה וטענה כי הרציונאל שמאחורי קביעת הזכות לתלויים הינה מתן האפשרות לתלויים לשמור על רמת חיים דומה לזו שהייתה להם עובר למות המנוח. משהגענו עד הלום נפנה להכרעה בערעור שלפנינו. דיון והכרעה 14. נקדים אחרית לראשית, ונאמר כי דין הערעור להידחות, משיש לדחות תביעת המערערת, ללא קשר לשאלת ההתיישנות. עד שנבוא לגופם של דברים נעמוד ראשית על הדין החל בענייננו. הוראות החוק 15. סעיף 131 לחוק, המובא ב- "סימן ח': גמלאות לתלויים בנפגעי עבודה", קובע את זכאות תלויים בנפגעי עבודה לגמלאות, בנסיבות בהם נגרם מות המבוטח עקב פגיעה בעבודה. על פי סעיף 132 לחוק על המוסד לביטוח לאומי לשלם קצבת תלויים בעבודה "בשיעורים שיחושבו באחוזים מקצבת הנכות המלאה ..." הגדרת המונח "קצבת נכות מלאה", המעוגנת בסעיף 130(ב)(3) לחוק, הינה "קצבת הנכות שהייתה משתלמת למבוטח אילו חל עליו סעיף 105". סעיף 105(א) לחוק קובע כי הקצבה לחודש "תהיה שווה לדמי הפגיעה ליום שהיו משתלמים למבוטח כפול שלושים". בסעיף 97(א) לחוק מפורטת הגדרת "שעור דמי הפגיעה", על פיו "דמי פגיעה ליום הינם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של המבוטח..." הגדרת המונח "שכר עבודה רגיל" מעוגנת בסעיף 98(א) לחוק, בו נקבע כי "שכר העבודה הרגיל, לעניין סעיף 97, הוא הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטח, ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, בתשעים" (הדגשה שלי - י.פ). 16. המחלוקת בערעור זה סבה על השאלה כיצד יש לחשב את הבסיס לשיעור קצבת התלויים בנסיבות בהם הוכרה נכות מבוטח, כפגיעה בעבודה, עובר לפטירתו - האם לפי שכר עבודת המבוטח ברבע השנה שקדמה ליום בעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה, במהלך חיי המבוטח, או לפי שכר עבודת המבוטח ברבע השנה שקדמה ליום פטירת המבוטח, שנגרמה בשל אותה פגיעה בעבודה. 17. מהוראות החוק המובאות לעיל עולה כי יש לחשב את שיעור קצבת התלויים לפי שכר עבודתו של מבוטח ברבע השנה שקדמה ליום בעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה. לשיטת המערערת יש לאבחן בין מועד ההכרה בפגיעת מבוטח כפגיעה בעבודה לבין מועד פטירתו של מבוטח בשל אותה פגיעה. לסברת המערערת, עם מות המנוח "פקעה" תביעתו לקבלת גמלת נכות מהעבודה וכי יש לקבוע את הבסיס לחישוב גמלת התלויים לפי מועד אירוע מותו של מבוטח, מאחר שבהתאם לסעיף 131 לחוק "מותו" של מבוטח הוא המקים את הזכאות. דין טענה זו יש לדחות מכל וכל, וזאת משני טעמים. 18. ראשית, מן הטעם הפשוט שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם בלשון החוק, על פיה יש לחשב את שיעור קצבת תלויים בנפגעי עבודה. שנית, בשל הטעם הנעוץ במהות הגמלה. הבסיס לזכאות לגמלת נכות מהעבודה ולזכאות קצבת תלויים הינו אחד - הפגיעה בעבודה. כפועל יוצא, מטבע הדברים, נקבע מועד אחיד הימנו יש לחשב שכרו הקובע של מבוטח לצורך חישוב הגמלה בשל פגיעה בעבודה, הוא מועד ההכרה בפגיעה. ככל שפגיעה זו הביאה למותו של מבוטח, אין בכך כדי לשנות כי החל ממועד ההכרה בפגיעה זו יש לחשב הגמלה המגיעה בגינה. קביעה אחרת תהא ניתוק הקשר, למעשה, בין פטירת מבוטח לבין הפגיעה בעבודה אשר הביאה למותו. הוא הדין בבקשה לדיון מחדש במצבו של מבוטח. הבסיס לחישוב קצבת מבוטח בעקבות החמרה במצבו, הוא שכרו הקובע עובר למועד ההכרה בפגיעה כנפגע בעבודה ולא עובר למועד ההכרה בהחמרת במצבו. 19. האבסורד הנובע מקביעת דרכים שונות לחישוב בסיס קצבת התלויים בנסיבות פגיעה בעבודה ובמקרה של פטירה בעקבות אותה פגיעה מועצם במקרה בו מבוטח מפסיק לעבוד בעקבות תאונת עבודה ולאחר חודשים מספר נפטר בשל אותה פגיעה. במצב דברים זה, בעת אירוע הפטירה הנפגע לא היה כלל מבוטח בביטוח נפגעי עבודה ולא היה לו שכר ברבע השנה שקדמה לפטירתו, הימנו ניתן לחשב הקצבה. לפיכך, שאריו לא יהיו זכאים כלל לקצבת תלויים. 20. הנה כי כן, על יסוד הטעמים האמורים, לא מצאנו צידוק לשנות מלשונו המפורשת של החוק, לפיה יש לחשב בסיס שכרו של מבוטח לצורך קצבת תלויים החל מן המועד בו הוכרה הפגיעה שהביאה לפטירתו, כפגיעה בעבודה. משאלה הם הדברים, הגענו לכלל מסקנה כי דין ערעור המערערת להידחות. לפיכך, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם חלה התיישנות על תביעת המערערת לבית הדין האזורי. סוף דבר 21. הערעור נדחה. אין צו להוצאות. דמי פגיעההתיישנות