1. מדובר בתביעה לתשלום דמי פגיעה ולחילופין לתשלום דמי תאונה. 2. התובע נפגע ביום 24.12.98 במהלך הרכבת ארון והגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה ביום 4.2.99. המוסד לביטוח לאומי דחה תביעתו ביום 10.8.99 בטענה, כי במועד התאונה לא היה התובע רשום כ"עצמאי" בנתבע או שעשה את המוטל עליו כדי להרשם ולפיכך לאור סעיף 77(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"), אינו זכאי לקבלת גמלה כלשהי. הנתבע ציין במכתב הדחיה, כי על- פי רשומיו התובע הגיש בקשה להרשם כעצמאי רק ב- 8.2.99. במכתב הדחיה הנ"ל נרשם בכתב יד, כי התובע רשאי להגיש תביעה להכיר בפגיעה כתאונה אישית. ביום 2.2.00 הגיש התובע תביעה להכיר בתאונה כתאונה אישית אולם תביעתו נדחתה במכתב דחיה מיום 7.6.00, מאחר ולא הגיש התביעה תוך 90 יום ממועד דחיית תביעתו לדמי פגיעה כנדרש בס' 157 ל"חוק". כאמור, מכתב הדחיה נשלח בתאריך 10.8.99 והתביעה הוגשה רק ב- 2.2.00. התובע טוען בתביעתו, כי במועד התאונה ניתן לראותו רשום "כעצמאי" גם אם נרשם ב-4.2.99 שכן נדרש לשלם דמי ביטוח לנתבע גם בגין שנת 1998. כמו כן רשום במשרדי מס-הכנסה ומע"מ כעצמאי מ-1997 וחשב לתומו, כי רשום זה חל גם לגבי המוסד לביטוח לאומי ובכל מקרה יש לראותו כמי שעשה את המוטל עליו כדי להרשם. כן נטען, כי לא ידע, כי עליו להגיש התביעה לגמלה בגין תאונות אישיות תוך 90 יום. שכן, עובדה זו לא פורטה במכתב הדחיה מיום 10.8.99 אלא רק שרשאי להגיש ערעור לבית הדין לעבודה על דחיית תביעתו לדמי פגיעה. כן טען התובע, כי במשך 3 חודשים היה עסוק מאוד בשל מצבו הכלכלי. במהלך הדיון הגיש תעודת מחלה לתקופה מ-8.2.99 - 9.4.99 (ת/2) והעיד כי היה בגבס כחודש וחצי ממועד התאונה. 3. בסעיף 77 ל"חוק" נקבע כדלקמן: "(א) לגבי עובד עצמאי, תנאי לגימלה לפי פרק זה הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד עצמאי או שעשה את המוטל עליו כדי להירשם. (ב) לגבי עובד לשעה בעבודה שאינה לצורך עסקו או משלח ידו של מעביד, תנאי לגימלה לפי פרק זה הוא שהמבוטח היה בעת הפגיעה רשום במוסד כעובד לשעה שלא לצורך עסקו או משלח ידו של מעביד". מכח הסעיף האמור הותקנו תקנות הביטוח הלאומי (רישום) התשכ"ג-1963, המחייבות "עובד עצמאי" ברישום לעניין ביטוח נפגעי עבודה (ראה סעיף 77 (א) לחוק ותקנה 1 ו-9 לתקנות הנ"ל), כאשר התנאי לקבלת הגימלה הינה, כי בעת הפגיעה היה התובע הרשום במוסד כ"עובד עצמאי" או עשה את המוטל עליו כדי להרשם. באשר לחשיבות ולמטרת הרישום, פסק ביה"ד הארצי לעבודה, כי חובת הרישום של עובד עצמאי, כתנאי מוקדם לקבלת גימלה של נפגעי עבודה היא חובה חריגה וכי מטרת הצורך ברישום של עובד עצמאי לפי סעיף 77 (א) לחוק כתנאי מוקדם לקבלת גימלה של נפגעי עבודה היא "למען תהא בידי המוסד תמונה שלמה, ככל האפשר, של ציבור המבוטחים המתווסף אליו ולמען יוכל המוסד להבטיח כי דמי הביטוח ישולמו. אלמלא חובת הרישום, צפוי המוסד להתבע לשלם גמלאות נפגעי עבודה למי שלא שילם מעודו דמי ביטוח ואף דבר קיומו לא היה ידוע למוסד" (דב"ע לד/268 - 0 פואד נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ו' עמ' 65, 68 וכן דב"ע יח/01-14 שטרר נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' עמ' 326, עמ' 328; דיון נה/37 - 0 ראיד פלאח נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח' 276). בדיון נה/37 - 0 שצוטט לעיל, נפסק ע"י ביה"ד הארצי לעבודה כי: "יש לציין, כי כשם שמוטלות חובות שונות על המוסד כלפי המבוטח, על פי החוק, אשר על המוסד לכבדן, כאן גם חייב מבוטח לכבד חובה המוטלת עליו כלפי המוסד, על פי החוק. לאור זאת, היה על המערער למלא אחר מצוות סעיף 77 (א) לחוק ובהתאם לתקנות 2 ו-9 לתקנות הרישום, ואין לגרוע דבר מהוראות אלה". ההוכחה, כי קויים המתחייב בסעיף זה ל"חוק" או מהתקנות היא על הטוען, כי קויים התנאי (דב"ע לה/69 - 0 מאיר בן מאיר נ' המוסד, פד"ע ז', 393). מבוטח החייב ברישום ולא יכול היה לבצעו בעצמו, לא יראו בו כמי שאי הרישום נגרם בשל מעשה שלא היה תלוי ברצונו, אם יכול היה להרשם - ובמועד מאוחר יותר, אף נרשם באמצעות בן משפחה (עב"ל 35/61 פרומה ליכטציהר נ' המוסד, פב"ל ו 293). יפים הדברים הנ"ל לענייננו. התובע במקרה הנדון לא השכיל להוכיח, כי במועד התאונה היה רשום כ"עצמאי" בנתבע. אין מחלוקת, כי הגיש הבקשה להרשם רק ביום 8.2.99. כמו כן לא הוכח, כי עשה את כל המוטל עליו כדי להרשם. אין עובדת רישומו בשלטונות מס הכנסה ו/או מע"מ כדי להוות רישום לצורך מילוי חובתו לתשלום למוסד לביטוח לאומי. עליו להגיש בקשה מפורשת במועד, כפי שעשה לאחר מועד התאונה. טענה זו אף אינה בבחינת עילה כדי לראותו כמי שעשה את המוטל עליו כדי להרשם. די בעובדה זו כדי לדחות תביעתו לתשלום דמי פגיעה. 4. התביעה לדמי תאונה סעיף 157 לחוק קובע כדלקמן: "על אף הוראות סעיף 296 תוגש תביעה לגמלה לפי פרק זה למוסד תוך 90 יום מיום התאונה; ואולם המוסד יהיה רשאי, לפי שיקול דעתו, ליתן את הגמלה אם נתבעה אחרי המועד האמור בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד, ובלבד שהתביעה הוגשה תוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה". 5. ביישום הוראות סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי, נפסק, כי "הכלל הוא, כי אי-ידיעת החוק איננה מהווה טעם להארכת המועד להגשת תביעה". ראה: דב"ע נב/142 - 0 אליהו איזיק - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם; דב"ע נה/191 - 0 פוזיה סעד - המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם); עב"ל 228/97 טרבלסי נ. המוסד (לא פורסם). סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי צמצם את המועד להגשת תביעות הקבוע בסעיף 296 ל"חוק" ל-90 יום, כשמדובר בתביעות בענף ביטוח נפגעי תאונות, ולכאורה גם צמצם את שיקול הדעת של המוסד לגבי מתן הגימלה לאחר המועד ביחס לתביעות אלה ל"סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד", להבדיל משיקול דעת רחב יותר, כשמדובר במתן גימלה לאחר המועד בתביעות אחרות, שחל לגביהן סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי. הטענה המושמעת על פי סעיפים אלה מסווגת כטענת "שיהוי". היא דומה לטענת התיישנות בכך, שאין היא פוגעת בזכות עצמה אלא מונעת מימושה מטעמים פרוצדורליים בשל חלוף הזמן (עב"ל 228/97 שצוטט לעיל). 6. התובע נפגע ביום 24.12.98 והגיש תביעתו לדמי תאונה ביום 2.2.00. במכתב הדחיה מיום 10.8.99 לא צויין, כי על התובע להגיש התביעה תוך 90 יום. על הנתבע היה להפנות תשומת לב התובע, כי עליו להגיש התביעה תוך 90 יום ובמיוחד את ההוראות המיוחדות שבסעיף 157 ל"חוק" (עב"ל 228/97 טרבלסקי נ. המוסד). אולם, אין במחדל זה של הנתבע משום עילה להעתר לתביעה. במקרה הנדון יש לדחות התביעה שכן, התביעה הוגשה באיחור ולא הוכח בפנינו, כי התובע הגיש תביעתו באיחור בשל סיבה שמנעה ממנו הגשת התביעה במועד. תביעתו לדמי פגיעה נדחתה ב-8/99 והתובע ישן על זכויותיו עד ל-2.2.00. לא הוכחה מניעה רפואית לעשות כן ואין להסיק כך מתעודת המחלה (ת/2). התובע העיד, כי היה טרוד בבעיות כלכליות ובעיות רפואית של אשתו, אך אין בכך כדי להעיד על כך, כי היתה סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת התביעה במועד. העובדות הנ"ל לרבות העובדה, כי אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת התביעה מעבר למועד הקצר הקבוע בחוק - מובילה למסקנה, כי יש לדחות, במקרה הנדון, גם התביעה לגמלה בגין תאונות אישיות. 7. לפיכך, דין התביעה - להידחות. 8. אין צו להוצאות. 9. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. דמי פגיעה