1. ההליך 1. ערעור של המוסד לביטוח לאומי על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (השופטת ע' פורת, דן יחיד; תב"ע לה/425 - 0), אשר חייב את המוסד להגדיל את שיעור דמי הפגיעה ששילם למשיב "בשיעור התנודות שחלו בשכר הממוצע במשק ועל-פי הפיצוי שחל, החל מ-91 יום לאחר התאונה ועד לתשלום בפועל". בפסקו כך, נעתר בית-הדין האזורי לעתירתו העיקרית של המשיב, ועל כן לא דן בעתירותיו החלופיות שעניינו תשלום ריבית על דמי הפגיעה. לטובת המשיב נפסקו הוצאות בסך 300 ל"י. 2. העובדות הצריכות לעניין הן: א) ביום 29.11.1977 ניתן על-ידי בית-דין זה פסק-דין (דב"ע לז/52 - 0 - לא פורסם) בו הכיר בית-הדין באירוע שאירע למשיב ביום 12.9.1974 במקרה של תאונת עבודה. כן חייב בית-הדין את המוסד לשלם למשיב הוצאות משפט בגין הדיון בשתי ערכאות; ב) עקב ההכרה במשיב כ"נפגע עבודה" שילם לו המוסד, בינואר 1978 דמי פגיעה בעד התקופה המירבית (26 שבועות) לפי השיעור שהיה נהוג אותה עת (1974/75) - 62.50 ל"י ליום; ג) ב-30.1.1978 הגיש המשיב תביעה לבית-הדין האזורי (תב"ע לח/425 - 0) בה עתר, בין היתר, שדמי הפגיעה יהיו "כפי שיעורם כיום", היינו - 200 ל"י ליום (סעיפים 5 ו-9 לכתב התביעה); ד) בית-דין האזורי נעתר, כאמור, לעתירת המשיב, בסמכו על האמור בסעיף 57 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968 (להלן החוק), כפי שתוקן בתיקון החוק מס' 21 (ס"ח תשל"ו, ע' 167): "57. בכפוף לאמור בסעיף ,53 דמי הפגיעה המשתלמים עקב פגיעה אחת בעבודה ישתנו החל מהיום ה-91 שלאחר המועד לתחילת תשלום דמי הפגיעה (להלן - יום התשלום) לפי שיעור התנודות שחלו בשכר הממוצע, ולפי הפיצוי שחל, מיום התשלום והלאה". בית-הדין סבר שהמוסד שגה בכך שנמנע משום-מה מליישם את את הסעיף האמור על מקרהו של המשיב והורה לשלם דמי הפגיעה החל מהיום ה-91 שלאחר התאונה, בשיעור התנודות וכו', שחלו למן אותו יום "ועד לתשלום בפועל". 3. בערעור טען בא-כוח המוסד, כי שגה בית-הדין האזורי בראותו ליישם את סעיף 57 הנ"ל, פרי התיקון מס' ,21 בעוד שבמקרה דנן מגיעים דמי פגיעה בעד תקופה שקדמה לתיקון מה עוד שעל-פי הוראת מעבר (סעיף 37(ג) לתיקון מס' 21) אין הוראות סעיף 57 כמתוקן חלות, אלא "לגבי העלאות מכוח פיצוי שחל לגבי תקופה שלאחר פרסום חוק זה ברשומות". התיקון פורסם ביום 22.4.1976 ואילו הפגיעה אירעה ב-1974. בטיעונו בעל-פה סקר פרקליטו המלומד של המוסד את ההתפתחות שחלה בסעיף 57 בתיקוני חוק שונים, במגמה לתאם את הבסיס לחישוב דמי הפגיעה לתנודות בשכר, וחזר והטעים שהתיקון האחרון (תיקון מס' 21) אינו תופש לגבי המקרה דנן, וכי בית-הדין קמא טעה טעות נוספת בהגדילו את דמי הפגיעה, החל מהיום ה-92, לא לפי השיעור של שנת 1978. 4. בית-הדין איפשר לצדדים לטעון את טענותיהם בשאלת הריבית בכתב, "כולל טיעונים לגבי הנסיבות להפעלת שיקול דעת בית-הדין". הוגשו סיכומים מפורטים, הן על-ידי בא-כוח המוסד והן על-ידי המשיב. 5. בא-כוח המוסד טען בסיכומיו כי: א) זכויותיו של המשיב מוצו בפסק-הדין של בית-דין ד ובדב"ע לז/52 - 0 ובדין לא ראה בית-הדין לפסוק ריבית, לפי חוק פסיקת ריבית, תשכ"א-, 1961 לטובת המשיב, שכן פסק-הדין שניתן היה פסק-דין הצהרתי בלא שנפסק ל"בעל דין סכום כסף" (דב"ע לו/14 - 3 [1], בע' 443, מול האות א' וכן דב"ע לח/94 - 0 - לא פורסם); ב) דמי הפגיעה שולמו במלואם בטרם הגיש המשיב את תביעתו השניה לבית-הדין האזורי. בתביעה זו לא יכול היה המשיב לתבוע ואף לא תבע "סכום כסף" בגין דמי פגיעה (אשר כבר שולמו לו) ומשלא יוכל לפסוק לזכותו סכום כסף, ממילא לא יכלו לפסוק תשלום ריבית כ"סעד טפל" (כלשון ד"ר זוסמן ([4], סדרי הדין האזרחי, מהדורה רביעית, ע' ,409 סעיף 425); ג) אין כל הוראה בחוק הביטוח הלאומי המאפשרת או מחייבת את המוסד לשלם ריבית על גמלאות ששולמו באיחור (וזאת להבדיל מהוראות שבסעיף 178 או 194 לחוק) - משמע, שאין המוסד בן חורין לשלם ריבית, ואין לחייבו לעשות כן; ד) המוסד מודע לשאלת שחיקת ערכם של תשלומים המשתלמים לאחר זמן, אך בהעדר הוראת חוק מפורשת אין להטיל ריבית שהינה סעד טפל ונגרר (ע"א 216/74 [2], בע' 149-148; ע"א 155/78 - טרם פורסם). 6. בסיכומיו בכתב של המשיב נטען, כי: א) המוסד כתאגיד "כשר לכל חובה, זכות ופעולה משפטית" (סעיף 199(א) לחוק) ונתון לשיפוט ושיקול דעת בית-הדין בכל מעשה הגורם לנזק או הפסד, אף לא במתכוון; ב) בכך שלא הכיר בתאונה שאירעה למשיב במקרה של תאונת עבודה, אילץ המוסד את המשיב לפתוח בהליך שיפוטי ובקץ ההליך ניתן פסק-דין לטובת המשיב. פסק-דין זה "אינו מחזיר מצב לקדמותו, אלא, יוצר מצב חדש - מצב שמכוח פסק-הדין קמא זכאות לגמלה" (דב"ע לא/0/75 [3], בע' 195); ג) משנוצר "מצב חדש", הרי שאין המדובר במצב טיפולי רגיל בו מקיים המוסד את חובתו לשלם דמי פגיעה כפיצוי על אי-כושרו של הנפגע בעבודה להשתכר את שכרו הרגיל. כאן מדובר בשכר בלתי-רגיל, בתחליף לשכר רגיל, שמשלמים אותו מכוח פסק-דין, באיחור של ארבע שנים; ד) לעניין פירוש סעיף 57 כמתוקן (תיקון מס' 21), זכאותו של המשיב נולדה משהוכרה על-ידי פסק-דין של בית-הדין הארצי מיום 1977..20.11 אותה עת היה כבר סעיף 57 (כמתוקן) בתוקף, ולפיכך צדק בית-הדין האזורי בפירושו; ה) כספי המוסד לביטוח לאומי מושקעים, מכוח הוראות החוק, ב"השקעות קונסטרוקטיביות" בטוחות ועקב כך שמור ערכם הריאלי. בבוא המוסד לשלם, אחרי ארבע שנים, לפי ערכם הנומינלי דאז, כספים שתבעו כדין בעוד מועד, הרי שהחזקת הכספים אצלו במשך ארבע שנים הביאה למוסד רוווחים בלתי-מוצדקים על חשבון המשיב; ו) כנגד טענת המוסד, שבהעדר הוראה מפורשת בחוק אין לחייב את המוסד בריבית או בצמדה, טוען המשיב, שאין גם הוראה המאפשרת לחייב את המוסד בתשלום הוצאות משפט, אך המוסד אינו שונה מכל מתדיין אחר, "בהיותו 'עסקי' ומטרתו רווחית כספית", ובהתקיים תביעה מוצדקת, הרי שנתון הוא "לשיקול דעת בית-הדין וקביעתו"; ז) בית-הדין האזורי נתן גם נתן את דעתו להוראות המעבר שבתיקון מס' 21, שכן טרח לציין שהתיקון משנת 1976 נעשה "בטרם שולמו דמי פגיעה לתובע". שנית, מלשון הוראת המעבר (סעיף 37(ג) לתיקון מס' 21) עולה, שההוראה צופה פני עתיד, כשנקודת המוצא איננה התרחשות האירוע אלא תקופת הזכאות בפועל; ח) חוק פסיקת ריבית (תיקון מס' 3), תשל"ט-1978, חל גם על המוסד לביטוח לאומי. II. פסק-דין 1. השאלה העיקרית שבערעור זה עניינה החלתן או אי-החלתן של הוראות סעיף 57 (תיקון מס' 21) על מקרהו של המשיב. השינוי שהונהג על-ידי סעיף 57 המתוקן הוא בכך "שהחל מהיום ה-91 שלאחר המועד לתחילת תשלום דמי הפגיעה (להלן - יום התשלום)", משתנים דמי הפגיעה בהתאם לשינויים "שלחלו בשכר הממוצע" וב"פיצוי" מאז יום התשלום. נתעלם מהמקרים הנדירים בהם אי-כושרו של הנפגע לעבוד לא בא מייד עם הפגיעה ונתייחס למצבים הרגילים. לפיכך, ומאחר שבעד יום הפגיעה אין משלמים דמי פגיעה (סעיף 49 (א) לחוק), הרי ש"יום התשלום" - - יום תחילת זכאותו של הנפגע לדמי פגיעה - הוא היום שלאחר יום הפגיעה. מיום זה ואילך מחשבים את מניין הימים בעדם משתלמים דמי פגיעה, היינו 90 יום בהם אין דמי הפגיעה מושפעים מתנודות בשכר הממוצע וב"פיצוי", והימים שהחל מהיום ה-91 (עד תום 26 שבועות - סעיף 48(ב) לחוק) כאשר משתנים דמי הפגיעה לפי שיעור התנודות האמורות. ברם, ברור הוא ונעלה מספק, שקיימת נקודת מוצא אחת בלבד לחישוב גובה דמי הפגיעה, והוא "יום התשלום", בין שדמי הפגיעה שולמו ברצוף בעד 26 שבועות, ובין ששולמו בעד תקופות שאינן רצופות. אין זה משנה אם המבוטח הנפגע תבע דמי פגיעה מהמוסד מייד אחרי הפגיעה או ביום האחרון שלפני תום שנים-עשר חודשים מיום היווצרות העילה (סעיף 128 לחוק) כשם שאין זה משנה אם בירור התביעה על-ידי פקיד התביעות נתמשך חודשים רבים או הביא להליך משפטי. 2. הוראת המעבר שבסעיף 37(ג) לתיקון מס' 21, כל שהיא אומרת לענייננו הוא, שהוראות סעיף 57 "יחולו לגבי העלאות מכוח פיצוי שחל לגבי התקופה שלאחר פרסום חוק זה ברשומות" (קרי: 22.4.1976). הוראה זו הינה הניגוד הגמור של הוראה בעלת תוקף רטרואקטיבי, ואין צורך להתחקות אחרי "תנודות" בשכר הממוצע וב"פיצוי" שאירעו החל מה-13.12.1974, הוא היום ה-91 שלאחר "יום התשלום" (13.9.1974), בעניינו של המשיב. 3. בסעיף 1 דלעיל נאמר, כי יום תחילת הזכאות הוא "יום התשלום". יש להזכיר בקשר לכך את טענת המשיב, כי "זכאותו" נולדה משנוצר "מצב חדש" (סעיף 6, פסקות (ב) ו-(ג) שבהליך) ואת הסתמכותו על דב"ע לא/0/75 [3], בפסק-הדין ההוא נדונו נסיבות יוצאות דופן: המוסד הכיר תחילה במקרה מסוים כמקרה של תאונת עבודה, וחזר בו מהכרתו, לאחר שהנפגע הועמד בפני ועדה רפואית ונקבעה לו דרגת נכות צמיתה על-ידי ועדה רפואית לעררים. הנפגע פנה לבית-הדין האזורי שפסק כי אכן בתאונת עבודה מדובר ונוצרה מחלוקת חדשה: לפי איזה בסיס ישלם המוסד גמלאות, לפי קביעת הוועדה הרפואית לעררים מלפני פסק-דין או לפי קביעה חדשה שתיקבע. בנסיבות אלה, על המיוחד שבהן, פסק בית-דין זה, כי פסק-דינו של בית-הדין האזורי "אינו מחזיר מצב לקדמותו, אלא יוצר מצב חדש - מצב שבו מכוח פסק-דין קמה זכאות לגמלה". אין צורך להדגיש או להטעים מה רב ההבדל בין מה שעמד לדיון בדב"ע לא/0-75 [3] הנ"ל לבין המקרה דנן, בו הוצהר בתום הליך שיפוטי רגיל, על קיומו של אירוע המזכה בגמלה ועקב כך הכירו בזכאותו שלא המשיב, מלכתחילה, למן יום האירוע. 4. לעניין הריבית, פסק בית-דין זה לאחרונה את אשר פסק בדב"ע לח/0-84 (לא פורסם), כשעיקר ההלכה הוא, שבהעדר פסיקה או קביעה לעניין "סכום כסף" שיש לשלמו, אין להעניק את הסעד הנגרר של פסיקת ריבית. ואכן הוא הדין בענייננו כאן, ומה עוד שבפסק-הדין הראשון (מיום 20.11.1977) לא נקבע "סכום כסף" והמוסד שילם בעקבות פסק-הדין את המגיע לפי החוק, ורק אחר-כך הוגשה תובענה נוספת שכללה, כעילה חלופית, תביעה לתשלום ריבית. 5. מכל האמור עולה כי דין הערעור להתקבל, ופסק-דינו של בית-הדין האזורי בטל. אין צו להוצאות. דמי פגיעה