1. המערערים הינם תאגידים אשר העסיקו, בתקופות הרלוונטיות לערעור זה, עובדים שנפגעו בעבודה והיו זכאים לדמי פגיעה. מכוח תקנה 22, לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1954 (להלן-תקנה 22), שילמו המערערים לעובדיהם דמי פגיעה וקיבלו, בהתאם, שיפוי בגין דמי הפגיעה מהמוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד). לאחר תום תקופת דמי הפגיעה קיבלו חלק מהעובדים תשלום חד פעמי, דוגמת תוספת ביגוד או מענק, כנגדו שולמו דמי ביטוח. על מנת לחשב מחדש את דמי הביטוח הלאומי נפרס לעיתים התשלום החד פעמי על פני שנים עשר חודשים לאחור. אותה פריסה לאחור של התשלום החד פעמי יכול שתשתרע על תקופת דמי הפגיעה במלואה או בחלקה ואפשר אף שיכלל בה מלוא או חלקית הרבעון שקדם למועד הפגיעה ושעל פי ההכנסה בו מחושבים דמי הפגיעה. 2. המערערים טענו בבית הדין האזורי ובפנינו כי בשים לב לכך שהמוסד הרשה לכל אחד מהם לשלם בשמו דמי פגיעה לעובדיו בהתאם לתקנה 22, הרי שעל המוסד להחזיר להם הפרש דמי הפגיעה לתקופת דמי הפגיעה שהוכרה, בגין אותה "תוספת שכר" ששולמה על ידי רטרואקטיבית. המוסד טען מנגד, כי ייחוס רטרואקטיבי של תשלום חד פעמי כאילו היה בגדר "תוספת שכר חודשית לתקופת דמי הפגיעה אינו מזכה את המערערים בהחזר כלשהו. בית הדין האזורי לעבודה בת"א - יפו (השופט שמואל טננבוים; ב"ל 4707/05) דחה את תביעת המערערים להחזר הפרשי דמי פגיעה אשר שולמו לעובדים; מכאן הערעור שלפנינו. פסק דינו של בית הדין האזורי 3. בית הדין האזורי קבע כי הזכאות לדמי פגיעה הינה של העובד ולא של המעסיק. הוראת ההרשאה בתקנה 22 קובעת כי המעביד ישמש כמתווך בלבד לצורך תשלום דמי הפגיעה. מטרת ההסדר הינה למנוע הפסקת תשלום שכר שוטף לעובד עקב פגיעתו בעבודה עד להחלטת המוסד בתביעתו. כך העובד לא יהיה תלוי באישור המוסד את התביעה. זו הסיבה להחזר דמי הפגיעה למעסיקים בצירוף עמלה בשיעור 2.5% מסכום דמי הפגיעה. לאור תכליתה, יש לפרש את תקנה 22 על דרך הצמצום, שהרי היא מעבירה את הנטל וחובת התשלום, המוטלת בחוק על המוסד, לגורם חיצוני. לאור האמור נפסק כי תשלום מאוחר יותר של מעביד, המנותק מההקשר המיידי והמתחייב מתשלום חלף שכר שוטף, חייב לקבל הרשאה מיוחדת של המוסד, במיוחד במקרה בו מדובר בתשלום חד פעמי ללא זיקה ישירה לדמי הפגיעה. 4. הובהר, כי חיוב התשלום החד פעמי בדמי ביטוח אינו מקים חובה אוטומטית לתשלום החזר למעביד, בהיעדר הרשאה מפורשת. אישור התביעה, פירוט שיעור דמי הפגיעה בהודעה הנשלחת למעביד והחזר שיעור דמי הפגיעה בתוספת העמלה למעביד - מצביעים על סיומה של ההרשאה לפי תקנה 22. עצם תשלום כללי חד פעמי שנתי המשולם מכוח יחסי עובד ומעביד, אינו עונה לדרישת הוכחת ההרשאה המוגברת המתחייבת מהוראת תקנה 22. מעביר המשלם דמי מחלה לעובד ששהה בחופשת מחלה רגילה, או מעסיק המשלם שכר מלא לתקופת אי הכושר, במקום 75% מהשכר כמתחייב בחוק, משלם זאת מכוח החוק או הסכם שכר ולא מכוח ההרשאה. עוד נקבע כי קיימת אבחנה ברורה בין דמי פגיעה לתגמול מילואים. בתגמול מילואים המעביד מלכתחילה אמון על תשלום התגמול. מנגד, בדמי פגיעה התשלום מועבר למבוטח על ידי המוסד. החריג לכלל עוגן בתקנה 22 והוא תשלום למעביד על פי הרשאה בתנאים מוגדרים. הערעור 5. המערערים טענו כי קביעת בית הדין, לפיה אין בחיוב בדמי ביטוח בכדי ליצור חובה אוטומטית לתשלום החזר למעביד, עומדת בניגוד ללשון סעיף 98 לחוק ולפסיקתו של בית דין זה עב"ל 205/97 אילנה לייטנר - המוסד לביטוח לאומי, בו נמצאה זיקה בין ההכנסה לצורך החיוב בדמי ביטוח לבין ההכנסה לעניין קביעת שיעור הגמלה. לטענת המערערים, אין כל רמז בלשונה של תקנה 22 לכך שההרשאה לתשלום דמי הפגיעה מצומצמת לתקופה בה היה העובד מצוי באי כושר. המערערים טענו כי בעבר המוסד שילם את הפרשי דמי הפגיעה למעבידים אולם משגבר זרם הדרישות הופסק התשלום. חובת ההגינות, היעילות המנהלית, תכלית התקנה והשכל הישר מכתיבים את מניעת הפיצול המלאכותי בין דמי פגיעה להפרשים. פיצול זה יוביל לצורך בתביעות אישיות מצד עובדים, אשר לא בהכרח יפעלו למימוש זכותם ולפיכך יצא המוסד נשכר ומופטר מהתשלומים. אין זה סביר כי בכל עניין גמלאותיהם של עובדים יטפל המעביד ורק בענין הפרשי דמי הפגיעה יוגשו באופן פרטני תביעות על ידי העובדים. 6. לטענת המערערים, אין הבדל בלשון החוק, בהתייחס לגמולי מילואים ולדמי פגיעה, המצדיק את הקביעה כי הפרשי גמולי המילואים, ישולמו למעביד ואילו הפרשי דמי הפגיעה ישולמו לעובד. תקנה 22 עוסקת בתשלום דמי פגיעה על ידי המעביד "במועדים בהם הוא נוהג לשלם שכר לעובדיו", ומדוע יגרע חלקו של מעביד רק משום שהוא נוהג לשלם לעובדיו חלק משכרם על דרך מענק שנתי. לא מתקבל על הדעת כי עובד יקבל ממעבידו הפרשי דמי פגיעה, אולם המעביד לא יהא זכאי להחזר. אומנם אין הם יכולים להוכיח את תשלום הפרשי דמי הפגיעה מאחר ומדובר בתוספת רעיונית, כנובע מהוראת הדין בדבר פריסה לאחור, כאשר כל התוספות הרעיוניות מצטברות למעשה לתשלום אחד, המבוצע בפועל בסיומה של אותה שנה וכי בידי המוסד היכולת לערוך תחשיב נתונים בהתייחס לגובה הפרשי דמי הפגיעה. עם זאת, כדי לצאת ידי חובת ההוכחה חתמו והגישו כל אחד מהמערערים טופס תביעה לתשלום הפרשי דמי הפגיעה. 7. המוסד טען מנגד כי מטרת תקנה 22 הינה לוודא כי העובד הנפגע יקבל תשלום שוטף בתקופה הסמוכה לפגיעה עד למתן החלטה בתביעתו למוסד להכרה בתאונת העבודה. אין לצפות שבמסגרת תקנה 22 יערכו כל החישובים העתידיים הנוגעים לזכויות העובד הנפגע, העלולים להימשך על פני זמן. ככל שמתרחקים ממועד הפגיעה יתכנו מקרים בהם אין המשכיות יחסי עובד ומעביד, דבר המחזק את המסקנה שהתחשבנות עתידית צריכה להיות מול העובד עצמו. תקנה 22 מהווה חריג לכלל הקבוע בסעיף 92 לחוק לפיו התשלום ינתן לנפגע ולפיכך יש לפרשה בצמצום. אין בהרשאה שניתנה כדי לגבור על העיקרון שזכות לגמלת כסף אינה ניתנת להעברה. 8. לטענת המוסד, יש לדחות טענת המערערים לפיה הם משלמים לעובדים סכומים הגבוהים מסכום השיפוי שהם מקבלים מהמוסד. לא ברור מה כולל "שכר מלא"- האם הוא כולל גם תשלום בגין שעות נוספות והחזר הוצאות המגולמים בגמלה? בנוסף, אין המוסד צד להתחשבנות בין המעביד לעובד לעניין תשלומים עודפים מעבר לדמי הפגיעה המשולמים על פי תקנה 22. במקרים מסוימים יתכן והעובד הנפגע יזכה בתשלומי כפל מהמוסד ומהמעביד. זכות זו אינה מגיעה למעביד. תקנות הפריסה הותקנו ב - 1995 אז הייתה בחקיקה מגמה של הרחבת בסיס הגבייה. אין מקום לזכות את המעבידים בהחזר הפרשים ללא הוכחת ביצוע תשלום. למעבידים אין זכות לקזז את הפרשי דמי הפגיעה משכרם של העובדים, לפיכך מופרכת טענתם לפיה העובדים ידרשו לבזבז זמן על הגשת תביעה למוסד. עוד נטען כי יש לדחות הטענה לפיה על המוסד לשלם לעובדים שנפגעו את הפרשי הגמלה אף ללא תביעה מצידם וזאת על סמך נתוני המוסד. למעביד אין עילה בגינה יוכל להגיש תביעה לקבלת הפרשי גמלה, על העובד הנפגע לפנות למוסד. לעניין תגמולי המילואים - מדובר בגמלה המשולמת על ידי המעביד. המעביד הוא בעל זכות תביעה כנגד המוסד בשונה מההסדר החל על דמי פגיעה בעבודה. דיון והכרעה נקדים אחרית לראשית ונאמר כי דין הערעור להידחות ומשהתוצאה המשפטית אליה הגיע בית הדין האזורי נכונה. עד שנבוא לגופם של דברים נעמוד ראשית על הדין החל בענייננו. הוראות החוק הרלוונטיות 9. סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) קובע את זכאות העובד לדמי פגיעה בתקופת אי מסוגלותו לעבוד בשל פגיעה בעבודה. על פי סעיף 97 לחוק דמי פגיעה ליום הם שלושה רבעים משכר עבודתו הרגיל של עובד. סעיף 98 לחוק מגדיר את שכר העבודה הרגיל של עובד המחושב על פי הכנסת מבוטח ברבע השנה שקדם ליום שבעדו מגיעים לו לראשונה דמי פגיעה. תקנה 5 לתקנות הביטוח הלאומי (תשלום ופטור מתשלום דמי ביטוח) התשנ"ה - 1995, קובעת את מקרי החובה לפריסת תשלום חד פעמי, לאחור, על מנת לחשב מחדש את דמי הביטוח. תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה) התשי"ד - 1954 מעגנת את ההרשאה הניתנת מאת המוסד למעביד לתשלום דמי פגיעה לעובדיו (להלן - תקנה 22). הוראת תקנה 22 ותכליתה 10. תקנה 22 קובעת כי: "(א) המוסד רשאי להרשות למעביד פלוני, בתנאים שייקבעו על ידי המוסד, לשלם בשם המוסד דמי פגיעה לעובדיו; (ב) השתמש המוסד בסמכותו לפי תקנת משנה (א), ישולמו דמי הפגיעה על ידי המעביד, במועדים בהם הוא נוהג לשלם שכר לעובדיו והמוסד יחזיר למעביד את הסכומים שהוא שילם, לאחר שהמציא הוכחות על התשלום". 11. תקנה 22 הותקנה על מנת להבטיח רציפות תשלום שוטף, מחליף שכר, לעובד אשר נפגע בעבודה בתקופת אי כושרו לעבודה עד להחלטה בתביעתו. חובת תשלום דמי הפגיעה הינה ככלל מוטלת על כתפי המוסד, אולם בשל משך ההליך לאישור תביעת העובד מהמוסד לתשלום דמי פגיעה, למשל עקב תאונה המחייבת חקירות רבות או חוות דעת רפואיות, עוגנה בדין האפשרות להרשות למעביד, בתנאים שיקבעו על ידי המוסד, לשלם דמי פגיעה לעובדים בשם המוסד. המעביד מורשה התשלום הינו רק "הצינור לביצועו" (ע"ע 526/08"אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ - ניצן לוי ואח', ניתן ביום 15.3.10 ; להלן - פרשת "אגד"). דמי פגיעה אלו מוחזרים למעביד, על ידי המוסד, לאחר שהמעביד המציא הוכחות על תשלומם על פי תעודות אי כושר שהמציא לו העובד. למעביד, מנגד, ניתנה הטבה בשל הירתמותו למען העובד שנפגע - זכאות לעמלה בשיעור 2.5% מדמי הפגיעה ששולמו על ידיו בשם המוסד. בדרך כלל תשלום המעביד לעובד נעשה על ידי תשלום על חשבון ימי מחלה או דמי חופשה לעובד בתקופת אי הכושר ולאחר מכן נערכת ביניהם התחשבנות. 12. הרשאת המוסד למעביד על פי תקנה 22 לשלם את דמי הפגיעה. במקומו -מוגבלת בזמן ובסכום. בזמן - היא מוגבלת למועד תשלום השכר עבור תקופת דמי הפגיעה לכן למשל עובד שהיה בתקופת אי כושר מ-15 לינואר עד 15 לפברואר, ישלם לו מעבידו את דמי הפגיעה במועדים בו שילם שכר עובדיו; דהיינו - את דמי הפגיעה בראשית חודש פברואר עבור תקופת אי הכושר מ- 15 לינואר עד 31 בינואר, ובראשית חודש מרץ את דמי הפגיעה עבור תקופת אי הכושר מ-1 לפברואר ועד 15 לפברואר. מה שאירע לאחר אותו מועד אינו מעניינו של המעביד כמורשה לתשלום דמי פגיעה על פי דין, אף אם הוא רלבנטי לעניין שיעור דמי הפגיעה. בסכום - היא מוגבלת לסכום שהמוסד היה משלם לעובד שנפגע בתקופת דמי הפגיעה, אילו היה מכיר לאלתר בפגיעה כפגיעה בעבודה. כלומר שכרו הרגיל של העובד ברבעון שקדם למועד הפגיעה בעבודה. ההתחשבנות עם המעביד לגבי דמי הפגיעה ששילם בשם המוסד נעשית רק לאחר הכרת המוסד בפגיעה כפגיעת עבודה ועל פי הסכום ששולם אך ורק לתקופת אי הכושר שאושרה על ידי המוסד. סיכומו של דבר - מועדי תשלום דמי הפגיעה כאמור על ידי המעביד, על פי תקנה 22, צריכים להיות המועדים בהם היה המעביד משלם את שכר העובד שנפגע אילו עבד בתקופת דמי הפגיעה ולא מעבר לכך. 13. לעניינו יש לאבחן בין שני מערכות יחס שאין לערבב ביניהן : האחת - חובת תשלום דמי פגיעה של המעביד לעובד מכוח הרשאתו על פי תקנה 22. במקרה כזה ממלא המעביד את מקום המוסד לתקופת דמי הפגיעה. השניה - מחויבות המעביד כלפי עובדיו במסגרת יחסי עובד מעביד, למשל מכוח חוק דמי מחלה, חוק חופשה שנתית, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה, הסכם אישי וכו' .חוק חופשה שנתית, הסכמים קיבוציים, צווי הרחבה, הסכם אישי וכו' . 14. לאור האבחנה האמורה, גם בהעדר חבות של המעביד כלפי עובדו מכח יחסי עובד מעביד לשלם לו למשל דמי מחלה בעקבות תאונה שארעה לו, חייב המעביד המורשה, ככל שמדובר בתביעה לפגיעת עבודה, לשלם לעובד את דמי הפגיעה לתקופת דמי הפגיעה, ולהתחשבן עימו לאחר מכן. לאור האבחנה האמורה אין מניעה למשל, כי המעביד יתחייב כלפי עובדו לשלם לו מלוא שכרו לתקופת היעדרות מסיבה רפואית כלשהי ללא כל קשר לדמי הפגיעה המגיעים לו, ככל שאותה היעדרות הינה עקב פגיעה בעבודה. לאור האבחנה האמורה אפשר שהמעביד יהא חייב, במסגרת יחסי עובד מעביד, לשלם לעובד את שכרו הרגיל בתקופת דמי הפגיעה כאילו עבד במשרה מלאה באותה תקופה. במקרה שכזה, אם השכר הרגיל שישולם לעובד יעלה על דמי הפגיעה - ייחשב העובד, מבחינת זכאותו על פי חוק הביטוח הלאומי, כאילו שולמו לו דמי הפגיעה במלואם. אולם בנסיבות אלו, יש ליתן הדעת לכך שלא תמיד השכר הרגיל, המשולם מכוח יחסי עובד מעביד, גבוה מדמי הפגיעה. שכן דמי הפגיעה מחושבים אומנם על פי שלושה רבעים משכר העבודה הרגיל המגיע עבור הרבעון שקדם למועד הפגיעה (סעיף 97 לחוק), אלא ששכר העבודה הרגיל לעניין חישוב דמי הפגיעה כולל גם גמול שעות נוספות. 15. לגבי תשלום חד פעמי, ששולם לאחר תקופת דמי הפגיעה, ומיוחס רטרואקטיבית גם לתקופת דמי הפגיעה; אזי - משעל המעביד לשלם את דמי הפגיעה במלואם במועד תשלום השכר בתקופת דמי הפגיעה על פי הדין והרשאתו מאת המוסד; ברור, שלא יגיע לו החזר נוסף רטרואקטיבי של דמי פגיעה על אשר שילם מלכתחילה על פי חובתו לתקופת דמי הפגיעה. באם יאמר אחרת משמעות הדבר תהא תשלום והחזר ביתר של דמי הפגיעה. הוא הדין באשר לתשלום חד פעמי, ששולם לאחר תקופת דמי הפגיעה, והמיוחס רטרואקטיבית גם לתקופת הרבעון שקדם למועד הפגיעה. לאותו תשלום נפקות באשר לשיעור דמי הפגיעה המגיעים לעובד על פי חוק, אלא שאותו תשלום לא עומד במבחן מגבלת הזמן על פי ההרשאה והתקנה, של תשלום דמי פגיעה במועדים בהם משולם שכר העבודה בתקופת דמי הפגיעה בלבד. משום כך גם בגינו לא מגיע למעביד החזר דמי פגיעה. לאור האמור, תשלומים בגין דמי הבראה למשל או ביגוד או מענקים למיניהם שמשלם המעביד לעובדו מכוח חובתו במסגרת יחסי עובד מעביד לאחר תקופת דמי הפגיעה, אינם בגדר תשלום הפרשי דמי פגיעה לעובד על ידו; אלא הינם לכל היותר בגדר שכר רגיל שיכול ויילקח בחשבון בחישוב דמי הפגיעה לעובד. לגבי תשלומים שכאלה, ככל שלא ידווח למוסד על תשלומם, על העובד עצמו לבקש עידכון דמי הפגיעה שלו לאורם, כפי שהדבר היה נעשה על ידו לגבי תוספת שכר, שהוכרה לאחר תקופת דמי הפגיעה, רטרואקטיבית לרבעון שקדם ליום שבעדו מגיעים לראשונה דמי פגיעה. 16. "בתכלית הפשטות" א. כל חברי למותב בדעה כמותי, כי תכלית תקנה 22 הינה להבטיח רציפות תשלום שוטף מחליף שכר לעובד בתקופת אי כושרו לעבוד. משזוהי תכלית התקנה, לא נהיר מדוע, תשלום תוספת שכר כלשהי שמשלם מעביד לעובדו במסגרת יחסי עובד מעביד שביניהם, חודשים לאחר תקופת אי הכושר - עדין עונה על תכלית הבטחת רציפות תשלום שוטף כתחליף שכר לתקופת דמי הפגיעה. הרי תקופת דמי הפגיעה שבמהלכה היה העובד זקוק לאותו תשלום מחליף שכר חלפה עברה לה זה מכבר, ואפשר ודמי הפגיעה כבר שולמו על ידי המעביד לאותה תקופה, ואפשר אפילו שהעובד חזר, לאחר תקופת אי הכושר, לעבודתו הרגילה. כלום ניתן במקרה כזה לראות למשל בתשלום דמי הבראה מכוח צו ההרחבה ארבע חודשים לאחר תום החודש בו הסתיימה תקופת דמי הפגיעה, כתשלום על פי תקנה 22? פשיטא שלא. ב. פרשנות חברי לתקנה 22 באופן, שתשלום מעביד לעובדו לאחר חודש תום תקופת דמי הפגיעה, יכול שייחשב לתשלום דמי פגיעה מטעמו לא רק שנוגדת לתכלית טעמה של אותה תקנה אלא אף אינה עולה בקנה אחד עם פשוטו של מקרא; שכן, בתקנה 22(ב) נקבעו המועדים לתשלום דמי הפגיעה על ידי המעביד במקום המוסד, והמועדים הינה - "המועדים בהם הוא היה נוהג לשלם שכר לעובדיו" בתקופת דמי הפגיעה. משאלה הם הדברים ראויה תקנה 22 על פי תכליתה להתפרש כפשוטה כמתייחסת לתקופת תשלום המעביד את דמי הפגיעה במועדי תשלום שכר בתקופת אי הכושר בלבד ולא מעבר לכך. ג. תקנה 22 לתקנות הותקנה כמעט לפני יובל שנים, 45 שנים ליתר דיוק. במשך כל תקופה זו פירש המוסד את הרשאתו למעבידים על פי תקנה 22 כמתייחסת לתשלומי המעביד את שכר העובד לתקופת אי הכושר שהוכר בלבד ולא מעבר לה. תקופת אי הכושר המזכה לדמי פגיעה הינה תמיד צמודה למועד ההכרה בפגיעה כפגיעת עבודה ואינה יכולה להשתרע מעבר ל-91 יום לאחר מועד הפגיעה (על פי נוסח החוק כיום, אפילו היה העובד מצוי באי כושר לאחר מכן. יתרה מזו, משהמוסד הוא הקובע את תנאי ההרשאה על פי אותה תקנה, לאור האמור מפורשת בתקנה 22(א), כי: "המוסד רשאי להרשות למעביד פלוני בתנאים שייקבעו על ידי המוסד לשלם בשם המוסד דמי פגיעה לעובדיו;" ואותה הרשאה אפשר שאף מעוגנת בחוזר במוסד למעביד, הסכמים ונוהג; ברי, כי המעביד אינו יכול לחרוג מתנאיה, שלהם הסכים מלכתחילה ועל פיהם הותר לו לשלם את דמי הפגיעה בשם המוסד לעובדיו ועל פי זאת הוא פעל במשך כל השנים; ולבוא ולטעון כיום לשינוי תנאי ההרשאה רטרואקטיבית. טיעון למתן היתר בדיעבד לחריגה רטרואקטיבית מהרשאה מוסכמת - ראוי להידחות על הסף. 17. משאלה הם הדברים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור לתשלומי הפרשי דמי פגיעה להידחות, כפי שפסק בית הדין האזורי; ואשר על כן דין הערעור להידחות בזאת ללא צו להוצאות. השופט שמואל צור 1. חולק אני בכל הכבוד על דעתו של חברי השופט פליטמן. לו תישמע דעתי, יתקבל הערעור וייקבע שכל רכיב שכר המוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) לצורך חישוב דמי פגיעה (בכפוף לתקרה של 75% מן השכר הרגיל), אשר שולם על ידי המעסיק מכח תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה) תשי"ד-1954 (להלן - תקנה 22), יוחזר למעסיק על ידי המוסד. אפרט בקצרה את עמדתי. 2. עניין לנו במשולש של יחסים משפטיים: בצלע האחת - קיימים יחסי עבודה בין המעסיק לעובדיו. במסגרת זו זכאי העובד לסל של הזכויות לפי הסכמי העבודה התקפים במקום העבודה. בצלע השניה- קיימים יחסים בין העובד למוסד. מדובר ביחסים שמקורם בחוק ובמסגרתם, לענייננו, זכאי העובד מן המוסד לדמי פגיעה בשל "תאונת עבודה" שקרתה לו. בצלע השלישית - קיימים יחסים בין המעסיק והמוסד. מקורם של יחסים אלה הוא בתקנה 22 ומכוחה הוסמך המעסיק לשלם לעובד את דמי הפגיעה במקום המוסד ולקבל מן המוסד החזר הסכומים ששילם. כפי שציין חברי בצדק, תקנה 22 נועדה להבטיח רציפות תשלום שוטף, מחליף שכר, לעובד הנפגע וניתן להוסיף על כך שהסדר זה נועד גם להקל על העובד הנפגע ולפשט את הליכי התביעה וקבלת התשלום המגיע לו מן המוסד. 3. במסגרת היחסים המשולשים הללו, מעמדו של המעסיק ביחס למוסד הוא מעמד של מורשה או, בלשון עממית, מעמד של "צינור". המעסיק משלם לעובד את דמי הפגיעה המגיעים לו מן המוסד ובמקום המוסד. פשיטא שהמעסיק זכאי להחזר מן המוסד של סכומי דמי פגיעה ששילם, ככל שאלה עולים בקנה אחד עם הוראות החוק כפי שהם מיושמים על ידי המוסד. ככל שהמעסיק משלם לעובד - מכח יחסי העבודה שביניהם - תשלומים שהם מעבר לדמי הפגיעה המוכרים על ידי המוסד, אין הוא - המעסיק - זכאי להחזר מן המוסד על תשלומי יתר אלה. 4. עד כאן המצב ברור. אך מה דינו של רכיב שכר אשר נולד לאחר התקופה בגינה זכאי העובד לדמי פגיעה אך הוא חל למפרע בתקופת שלושת החודשים שלפני הפגיעה? ההנחה היא שמדובר ברכיב שכר המוכר על ידי המוסד לצורך תשלום דמי פגיעה ובגינו אף משולמים דמי ביטוח. הנחה נוספת היא שהמעסיק שילם רכיב שכר זה כחלק מדמי הפגיעה ולו גם אם שילם זאת בפועל לאחר תקופת הזכאות. במקרה זה השאלה היא מדוע לא יהיה זכאי המעסיק להחזר מן המוסד גם עבור תשלום הרכיב הנוסף המוכר האמור. 5. בית הדין האזורי סבר שיש לפרש את תקנה 22 בדרך מצומצמת וקבע כי בהעדר הרשאה מפורשת בלשון התקנה, לא חלה על המוסד חובה לשלם למעסיק החזר בקשר לרכיב הנוסף. חולק אני על גישה זו. תקנה 22 מדברת בעד עצמה ויש לפרשה נכונה, לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה אלא על פי לשונה ותכליתה. מדובר בהסדר של הרשאה למעסיק לשלם דמי פגיעה לעובד המבוטח במקום המוסד. מדובר בדמי פגיעה המגיעים לעובד כחוק. התקנה נועדה לפשט הליכים ולא לסבכם. בנסיבות אלה איננו רואה כל סיבה מדוע מעסיק ששילם לעובדו - מתי ששילם - רכיב שכר המובא בחשבון לצורך תשלום דמי פגיעה והמוכר על ידי המוסד לצורך כך, לא יזכה להחזר התשלום מן המוסד. למניעת ההחזר אין כל הצדקה עניינית. התוצאה אליה הגיעו בית הדין האזורי וחברי השופט פליטמן לפיה על העובד לתבוע את הפרש דמי הפגיעה המגיעים לו מן המוסד מסכלת את מטרת התקנה לפישוט ההליכים. לא ברור לי מדוע יקבל העובד מן המעסיק את רוב דמי הפגיעה המגיעים לו ואת מיקצתם הוא יידרש לתבוע מן המוסד. פיצול שכזה סותר את לשון התקנה ואת תכליתה. 6. בעיניי, שאלת מועד תשלום הרכיב הנוסף בפועל אינה רלבנטית. מועד התשלום אינו מן התנאים המנויים בתקנה 22. הנתון הקובע בעיניי הוא תחולת התשלום במועד הקובע לעניין חישוב דמי הפגיעה. אם תשלום רכיב נוסף כלשהו חל בתקופת 90 הימים שלפני מועד הפגיעה - ולו בתחולה למפרע - והמעסיק שילם אותו לעובד, כי אז זכאי המעסיק להחזר מן המוסד לפי תקנה 22. 7. לכן, לו תישמע דעתי, יתקבל הערעור וייקבע כי המערערים המעסיקים זכאים להחזר מן המוסד עבור כל רכיב שכר ששילמו לעובד בתקופה הרלבנטית לעניין חישוב דמי הפגיעה - ולו תשלום שנעשה באיחור ובתחולה למפרע - זאת לפי תקנה 22, ובלבד שמדובר ברכיב שכר המוכר על ידי המוסד לעניין חישוב דמי הפגיעה. השופט עמירם רבינוביץ 1. קראתי את דעותיהם של חבר, השופט פליטמן והשופט צור, ואני מצטרף לדעתו של חברי, השופט צור. 2. אני מבין את עמדת המוסד ואת עמדת חברי השופט פליטמן, שבונה מסגרות מסודרות להליכים במקרים מעין אלה. יחד עם זה, סובר אני, שמקום שניתן לפשט הליכים וניתן לדחוק אותם ל-ד' אמות תקנה 22, עדיף לפשט את ההליכים, ולו במחיר הרחבת פרשנות של תקנה 22, כפי שגרסו המערערים וחברי, השופט צור. 3. אין מחלוקת, שהתשלומים המאוחרים מהווים חלק מהשכר הקובע לשם תשלום דמי הפגיעה. אין גם מחלוקת, שתשלומים אלה יחויבו בתשלום דמי ביטוח. נותרת השאלה האם בתשלום מה שמכונה "השכר המלא", יצאו המערערים ידי חובתם לתשלום, דמי הפגיעה המעודכנים. בנושא זה טענו המערערים, כי הניחו לפתחו של המוסד את כל הנתונים, והוא זה שאמור לבדקם ולקבוע, האם יצאו המערערים ידי חובתם בתשלומים אלה. אם אין בידי המוסד הנתונים הדרושים מסיבות אובייקטיביות, אפשר שתביעת המערערים תידחה, אך אנו בעיקרון עסקינן. 4. בהקשר זה יצויין, כי עצם העובדה, שהתשלומים הנוספים היו משולמים ממילא, גם אילולא ארעה פגיעה בעבודה, אינה שוללת את הזכות להביאם בחשבון השכר הרגיל לצורך חישוב דמי הפגיעה. 5. אשר על כן אני מצטרף לדעתו של חברי השופט צור. נציג עובדים מר שלום חבשוש קראתי את דעותיהם של כבוד השופטים פליטמן, צור ורבינוביץ ואני מצטרף לדעתם ולנימוקיהם של השופטים צור ורבינוביץ. נציג מעבידים מר אורן שחור אני מצטרף לדעת חברי השופט צור. סוף דבר על דעת השופט צור, השופט רבינוביץ ונציגי הציבור מר חבשוש ומר שחור ובניגוד לדעת השופט פליטמן, הערעור מתקבל בזאת. המוסד ישא בהוצאות המערערים בערעור בסכום של 7,500 ₪. דמי פגיעה