הנשיא (אגרנט): ערעור זה - דינו להידחות. המערערת היא הבעלים של אולם בבית ברחוב החרושת 9, בת-ים, ובזמנו השכירה אותו לאדם בשם מרקוס סיילס לפי חוזה שכירות נוטריוני מיום 22.6.8. שכירות זו לא היתה מוגנת בחוק וכאשר השוכר הפר את התחייבויותיו בחוזה, נקטה המערערת הליכי פינוי במשרד ההוצאה-לפועל בתיק 9528/69. ביום 9.7.70 בוצע הפינוי של השוכר מהאולם על-ידי החלפת המנעול במנעול חדש ומסירתו למערערת. אותה שעה היו מצויים שם ציוד ומכונות, שהיו מחוברים לקירות על-ידי אינסטלציה מיוחדת ושלא פורקו בזמן הפינוי ונשארו באולם. הציוד והמכונות הנ"ל היו שייכים לחברת שטרק בע"מ בפירוק ויש להבין כי לפני הפינוי הם שימשו בידי השוכר לצורך ניהול מפעלו באולם. עוד לפני ביצוע הפינוי כאמור, דרשה המערערת מאת כונס הנכסים דאז של חברת שטרק בע"מ לפנות את הציוד והמכונות מהאולם וביום 10.7.70 - כלומר, למחרת הפינוי - חזרה באת-כוח המערערת (עורכת-הדין אביבה נאמן) על הדרישה הזאת במכתבה מתאריך זה; וכאשר לא נתמלאה הדרישה, היא שיגרה לכונס הנכסים מכתבי-דרישה דומים בתאריכים שונים, אשר האחרון מהם הוא מיום 1.1.71" ברם, הציוד והמכונות לא סולקו מהאולם וכנראה שהסיבה לכך היא, שעניין זה היה כרוך בהוצאה כספית גדולה מחמת היותם של הציוד והמכונות מחוברים לקירות האולם, ומאידך גיסא, התקשה כונס הנכסים למצוא קונה שימול על עצמו את המשימה של פירוקם וסילוקם ויכסה את ההוצאה הכספית מתוך המחיר שישולם על-ידיו. לבסוף, ביום 25.1.71 פנתה המערערת לבית-המשפט המחוזי בבקשה להורות לכונס הנכסים לסלק את הציוד והמכונות וכן לחייבו לשלם לה את "דמי השימוש עבור האולם" בעד התקופה החל מיום 9.7.70 ועד ליום הסילוק (תיק המרצה 937/71). בהחלטתו מיום 11.2.71 הורה השופט המלומד על סילוק הציוד והמכונות עד ליום 2.3.71. בינתיים נמצא קונה שדאג לפירוקם וסילוקם בתאריך שקבע השופט. מתוך המחיר ששילם הקונה נשארו בידי המשיב, לאחר ניכוי ההוצאה הכספית שהשקיע הקונה בעבודה הפירוק והסילוק, הסכום של 5,000 ל"י בלבד. ביום 8.9.71 חזרה ופנתה המערערת לבית-המשפט המחוזי בבקשה להורות למשיב לשלם לה "דמי שימוש", אותם נקבה בסכום של 10,998 ל"י, בעד "איחסון" הציוד והמכונות בתקופה שבין 9.7.70 (תאריך פינוי השוכר) ועד לתאריך 2.3.71 (יום סילוק החפצים הנ"ל) (תיק המרצה 8032/71). לבקשה זו היה מצורף תצהיר מנהל המערערת ולאחר שהוא נחקר על תכנו ונשמעו טענות בעלי-הדין, הורה השופט המלומד לאמור: "..... מאחר שהכנ"ר לא הוציא את המכונות מהמקום ומאחר שהיות המכונות שם מותקנות כהלכה סייע למפרק למכור אותן בשוק, על המפרק לשלם סכום ע"ח דמי השימוש. מצויות כ-5,600 ל"י ביד המפרק. ניתנת לו הוראה לשלם 1,800 ל"י מתוך זה ע"ח דמי השימוש." אין חולקים, כי הסכום של 1,800 ל"י, שפסק השופט, הוא סכום סופי שעל המשיב לשלם למערערת. כיון שזו האחרונה סבורה כי "דמי שימוש ראויים" בעד החסנת הציוד והמכונות בתקופה שבין 9.7.70 ל-2.3.71 (שבעה חדשים ושלושה שבועות) הוא 10,998 ל"י ולפיכך קופחה על-ידי הוראת השופט, היא הגישה את הערעור שלפנינו, לאחר נטילת רשות לכך. עוד יש לציין, כי בבית-המשפט המחוזי כפר המשיב בחבותו ככונס נכסים של חברת שטרק בע"מ בפירוק לשלם למערערת סכום כלשהו בעד החסנת הציוד והמכונות של החברה באולם המערערת; ועל כפירתו זו חזר בסיכומיו בבית-משפט זה, באמרו שלא קיימת יריבות בינו למערערת בעניין זה ושעליה להפנות את תביעתה למרקוס סיילס, השוכר לשעבר של האולם. יחד עם זאת, לא עירער המשיב על הוראת השופט והוא נכון לקיימה ולשלם למערערת את הסכום של 1,800 ל"י. בפתח דברי, שומה עלי לציין כי סיכומיהם של באי-כוח בעלי-הדין הם קלושים ועלובים עד למאד, בלי שאף אחד מהם הצביע על הוראת-חוק או אסמכתה משפטית אחרת, שבכוחן לסייע לפתירת הבעיה המשפטית שנתעוררה. למשל, בסיכומיו של בא-כוח המערערת לא נאמר מהי עילת תביעתו, מבחינה משפטית, לתשלום דמי האיחסון הנדונים. ברור, שאין זו עילה חוזית, שכן דבר הימצאותם של הציוד והמכונות באולם המערערת עד ליום 9.7.70, בו בוצע פינוי השוכר בהליכי הוצאה-לפועל, נבע מהיחסים החוזיים שנקשרו בין זה האחרון לחברת שטרק בע"מ, ואילו לגבי התקופה מיום 9.7.70 ועד ליום 2.3.71, שבו סולקו הציוד והמכונות מהאולם על-ידי הקונה, היא התקופה שבגינה תבעה המערערת דמי איחסון, לא הסכים כונס הנכסים במפורש או מכללא לשלם אום. העובדה, כי במכתבי-הדרישה לסילוק הציוד והמכונות, ששיגרה באת-כוח המערערת מעת לעת לכונס הנכסים, צויין כי אין באמור בהם "כדי לפגוע בזכויות מרשתי לגבי דרישת דמי שימוש", ושכונס הנכסים שתק ולא השיב למכתבים אלה, לא די בה כדי ליצור יחסים חוזיים בין הצדדים לעניין החסנת הציוד והמכונות בתקופה הנ"ל. בסיכומיו לא ציין בא-כוח המערערת שעילת מרשתו לתביעת "דמי שימוש ראויים" בעד החסנת הציוד והמכונות כאמור, מושתתת על סעיף 472 למג'לה ובעיני ספק גדול. אם עילה כזאת היה לה מקום. הטעם לכך הוא: כאשר אנו קוראים יחדיו את הסעיפים 472 ו-596, כפי שאנו מצווים לעשות (ראה ע"א 238/66, טייכנר נגד אקהאוז, [1], בע' 13), כי אז יש להסיק שכוונת חכמי המג'לה היתה להכשיר תביעת שכר ראוי באותם המקרים בהם עשה הנתבע שימוש בנכסים, "שלא אגב קשר ושלא ברשות" ואשר החזיק בהם שלא כדין (ראה לשון סעיף 596: "מי שהשתמש בנכסים שלא מדעת הבעלים, הרי הוא בבחינת גזלן"; עיין גם בדוגמאות המובאות בסיפא של הסעיף הזה; השווה גם סעיפים 597 ו-598. מה שקרה בענייננו הוא, שעקב פינוי השוכר לשעבר מהאולם ביום 9.7.70 ומסירת המנעול החדש לידי המערערת, קיבלה זו לידיה את ההחזקה באולם וממילא קיבלה, הגם שלא לרצונה, את ההחזקה בציוד ובמכונות, שהיו מצויים שם. בנסיבות אלו, נוטה אני לחשוב שכל שיכלה המערערת לתבוע, אם בכלל, הוא שווי השירותים שנתנה לכונס הנכסים בעד החסנת החפצים הנ"ל באולמה, להבדיל מתביעת שכר ראוי לפי סעיף 472 בעד השימוש באולם על-ידי האחרון למטרה האמורה. מבחינה זו נבדל המקרה שלנו מזה שנדון בעניין ע"א 56/68, סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ נגד מוסכי "בריסטול" בע"מ, [2] במקרה האחרון שכרה חברה אחת ביתן מאת המשיבה והכניסה לשם מכונות שמושכנו על-ידה למערערת לשם הבטחת אגרת-חוב. לימים ניתן פסק-פינוי נגדה לפי תביעת המשיבה. כאשר בא פקיד ההוצאה-לפועל למקום כדי לבצע את פסק-הפינוי, התברר לו כי בינתיים נתמנו כונסי נכסים בתוקף אגרת-החוב של המערערת, ולכן לא בוצע הפינוי. למחרת היום הודיע בא-כוח המשיבה לכונסי הנכסים על פסק-הפינוי ודרש מהם לפנות את הביתן. בעקבות דרישה זו ביקשו כונסי הנכסים הוראות מבית-המשפט והוא הורה להם לפנות את המושכר לאחר שימצאו מקום מתאים להחסנת הציוד המצוי שם וזה יוצע למכירה. אולם, כונסי הנכסים לא שעו להוראה זו אלא כעבור מספר חדשים, הואיל ורק אז עלה בידיהם למכור את הציוד. הוחלט שהם חייבים בתשלום שכר ראוי למשיבה בעד השימוש במושכר למן היום שבו הודיעה המשיבה לכונסי הנכסים על פסק-הפינוי ודרשה מהם לפנות את המושכר. הטעם שניתן להחלטה זו הוא: פסק-הפינוי לא בוצע בזמנו על-ידי פקיד ההוצאה-לפועל, הואיל ועם מינוי כונסי הנכסים, עברו הנכסים לשליטתו של בית-המשפט וזה לא יסבול את התערבותה של רשות אחרת, אלא הוא ידאג בעצמו לכך שייעשה בנכסים מה שצריך להיעשות. מאידך גיסא, משניתן פסק-הפינוי, הפכה חזקת השוכרת במקום לחזקת מסיג-גבול (שם, [2], וע' 601) וכאשר הודיעה המשיבה (בעלת הבית) לכונסי הנכסים על פסק-הפינוי וגילתה כלפיהם את דעתה לקבל לידה את ההחזקה של המקום, הרי היו גם הם מועדים כמסיגי-גבולה (שם, בע' 605). המקרה שלפנינו נבדל מהמקרה ההוא, הואיל ועל-ידי פינוי השוכר לשעבר מהאולם ומסירת המנעול החדש לידי המערערת, קיבלה זו לידיה את ההחזקה בציוד ובמכונות, המצויים שם, הגם שעם מינוי כונס הנכסים של חברת שטרק בע"מ, היא הבעלים של החפצים, היו אלה נתונים לשליטתו של בית-המשפט, אשר בידו היה לדאוג לכך שכונס הנכסים יסלקם מהמקום. מה שברצוני להדגיש כאן הוא, כי כאשר למחרת יום פינוי השוכר מהאולם, דרשה המערערת מכונס הנכסים להוציא משם את הציוד והמכונות, הרי היא כבר החזיקה באולם ולכן, לא היה בדרישתה זו, ואף לא במכתבי-הדרישה הנוספים ששיגרה באת-כוחה לכונס הנכסים, כדי להפוך את אלה למסיגי-גבול באולם, חרף העובדה, כי הציוד והמכונות לא סולקו משם. על-כן, בעוד שבעניין ע"א 56/68, [2], הנ"ל היה מקום להכיר, על-סמך סעיף 472 למג'לה, בתביעת השכר הראוי של בעלת המקום, לא חל דין זה על המקרה שלפנינו. אולם, גם אם טעיתי בהשקפתי זו - ולא התכוונתי לקבוע בה מסמרות - גם אז לא הייתי מצדיק את ערעורה של המערערת אלא, לכל היותר, הייתי מפנה אותה לתרופה של הגשת תביעה רגילה לשכר ראוי. הייתי נוקט עמדה זו, הואיל ולפי האמור בסעיף 414, שכר ראוי פירושו שכר "שנקבע על-פי שומת מומחים שאין להם נגיעה בדבר". הסכום שתבעה המערערת כדמי שימוש ראויים הוא לא פחות מסך 10,998 ל"י בעד תקופה של שבעה חדשים ושלושה שבועות. אולם, העדות היחידה, שהיא הציגה להוכחת שווי השימוש באולם לשם החסנת הציוד שמכונות בתקופה הנ"ל, היא העדות בתצהירו של מנהל המערערת, עליו אין לומר שהוא מומחה "שאין לו נגיעה בדבר". לא זו בלבד, אלא עדותו בעניין זה היתה קלושה, שכן כל אשר העיד הוא כי ביום 1.7.71 הושכר האולם על-ידי המערערת לאדם פלוני בעד דמי שכירות של 1,620 ל"י לחודש וכי באוקטובר 1970 היה משא-ומתן עם אדם אלמוני בדבר שכירת האולם על-ידיו בדמי שכירות של 1,410 ל"י לחודש, שזה הבסיס לקביעת תביעתה הנוכחית של המערערת בסכום של 10,998 ל"י. והלא אינה דומה העיסקה של השכרת אולם לאדם פלוני, המקבל את ההחזקה בו למשך תקופת השכירות, לעיסקה של החסנת חפציו של אדם אלמוני, ללא השכרת המחסן ומסירת ההחזקה בו לזה האחרון; מה עוד שאין אנו יודעים לאיזה מטרה הושכר האולם הנדון ביולי 1971 ומה היתה מטרת השכירות, שבגינה התנהל המשא-ומתן הנזכר באוקטובר 1970. יהא הדבר כאשר יהא, בהעדר עדות מומחית, בלתי-תלויה, בדבר גובה דמי השימוש שהם ראויים, מן הדין היה שהמערערת תגיש לבית-המשפט תביעה כספית שתתברר בדיון רגיל, תחת שתתברר במסגרת בקשה למתן הוראות, שהוגשה לבית-המשפט עקב תפקידו לפקח על הפירוק של החברה לה שייכים החפצים הנ"ל. זולת האפשרות שתביעת המערערת הושתתה על העילה של שכר ראוי לפי סעיף 472 של המג'לה, קיימת גם האפשרות שהיא מבוססת על העילה של הסגת-גבול לפי פקודת הנזיקין. אולם, משקבעתי כי לאחר פינוי המקום על-ידי השוכר לשעבר, קיבלה המערערת לידיה את ההחזקה בו וכונס הנכסים לא היה מועד כמסיג-גבול, הרי יוצא מזה שגם עילת הנזיקין הנ"ל אינה עומדת למערערת. אין ספק, כי כאשר כונס הנכסים לא נענה לדרישת המערערת, למחרת פינוי השוכר מהאולם, לסלק משם את הציוד והמכונות, היתה לה התרופה לפנות מייד לבית-המשפט בבקשה להורות לכונס לעשות את הדרוש לכך או להורות על עשיית הסדר צודק בדבר תשלום דמי ההחסנה למערערת עד שיימצא קונה שיוציאם משם. אולם המערערת לא הזדרזה לבקש הוראה כזאת מבית-המשפט לפני יום 25.1.71, כלומר כעבור למעלה מחמישה חדשים מהיום בו פנתה באת-כוחה לראשונה אל כונס הנכסים בדרישת הסילוק. עם זאת ברור כי בתקופה למן משלוח הדרישה הנ"ל (10.7.70) ועד פינוי הציוד והמכונות ביום 3.2.71, הפיק כונס הנכסים - ולכן הפיקו נושי חברת שטרק בע"מ - הנאה מעובדת החסנת החפצים באולם המערערת; ונשאלת השאלה, אם הצדק אינו מחייב שהמערערת תקבל חמורה כספית בעד הפקת ההנאה הזאת מרכושה. לפני שאענה על השאלה הזאת, רצוני להסיר מעל הפרק את טענתו של המשיב, כי יריבה האמיתי של המערערת, לענין התביעה הנדונה, הוא מרקוס סיילס, השוכר לשעבר של האולם. לדעתי, טענה זו אינה לעניין, שכן עם פינוי השוכר מהאולם על-ידי החלפת המנעול ומסירתו לידי המערערת, רכשה זו את ההחזקה בו ולשוכר לא היתה עוד כל דריסת רגל שם, כך שלא היה בידו, כשם שלא היה ביד פקיד ההוצאה-לפועל בזמן הפינוי, להוציא את החפצים, אשר מאז מינוי כונס הנכסים היו נתונים, כאמור, לשליטתו של בית-המשפט ורק הוא היה יכול לדאוג, באמצעות כונס הנכסים, לסילוקם. הטענה הנ"ל נדחית, איפוא. בחזרי עתה לשאלה שהצגתי לעיל, הריני מוצא שיש להשיב עליה בשים לב לכתוב בחוק השומרים, תשכ"ז-1967. סעיף 1 (א) לחוק זה אומר וזו לשונו: "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות." כפי שראינו, כאשר עקב פינוי השוכר מהאולם, קיבלה המערערת את ההחזקה בו, הרי שקיבלה מניה וביה גם את החזקת הציוד והמכונות, המצויים שם; והחזקה זו של החפצים הללו היתה כדין ושלא מכוח בעלות, כל עוד לא דאג בית-המשפט, באמצעות כונס הנכסים, להוצאתם מהאולם. כמו-כן, כתוב בסיף 1 (ב) לחוק: "השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חנם." אין צריך לומר, כי למערערת לא היתה טובת הנאה מהחזקת הציוד והמכונות באולמה ולפיכך יש לראותה כמי שעמדה בנעליו של "שומר חינם". אמנם היא נקלעה למצב זה שלא לרצונה, שכן כונס הנכסים לא שעה לדרישתה להוציא את החפצים. אולם, בקשר למקרה כזה קבע המחוקק את ההוראות הבאות בסעיפים 8 (א) ו-11 לחוק הנ"ל. בסעיף הראשון כתוב: "בעל הנכס חייב לשפות שומר חנם וכן את המחזיק משכון או בטוחה אחרת, על ההוצאות הסבירות שהוציאו ועל ההתחייבויות שהתחייבו בהן באופן סביר עקב השמירה." ובסעיף 11 כתוב: "שומר הזכאי להחזיר את הנכס לבעלו ועשה את המוטל עליו כדי להחזירו, אלא שבעל הנכס לא קיבלהו, רשאי לבקש מבית-המשפט הוראות מה יעשה בנכס ויהא פטור מכל אחריות אם פעל בתום לב לפי הוראות בית-המשפט; ואם היה שומר שכר או שואל, תהא אחריותו לאבדן הנכס או לנזקו וזכותו לשיפוי כשל שומר חנם, אף בלי שביקש הוראות מבית-המשפט." מהרישא של ההוראה השניה נובע כי, משלא שעה כונס הנכסים לדרישת המערערת מיום 10.7.70 לסלק את הציוד והמכונות מהאולם, היתה לה התרופה לפנות מיד לבית-המשפט ולבקש הוראות מה ייעשה בנכס. אמנם השתמשה המערערת בתרופה הזאת אך היא דחתה את הגש בקשתה למתן הוראות עד ליום 25.1.71 וראינו כי ביום 1.2.71 הורה בית-המשפט 2 לכונס הנכסים לסלק את החפצים מהאולם עד ליום 2.3.71 "ולא - רשאי בעל הבית לפנות בעצמו ולעשות בהם כל שימוש אחר". עוד ראינו שהמשיב קיים את ההוראה הזאת וכי בתאריך האמור סולקו החפצים. ואשר לזכות הכספית, אשר המערערת טוענת לה בעד החזקת - קרי שמירת - החפצים באולמה בתקופת הביניים, הרי לעניין זה קובע סעיף 8 (א) שזכותו של שומר חינם היא אך ורק לשיפוי "על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר עקב השמירה". יושם לב, כי הוראה זו חלה, מכוח הכתוב בסיפא של סעיף 11, גם על זכות השיפוי של האדם שהוא "שומר שכר" במובן ההגדרה הבאה בסעיף 1 (ג) לחוק. אכן, תביעת המערערת בסך 10,998 ל"י בעד החזקת הציוד והמכונות באולמה בתקופת-הביניים איננה תביעה על הוצאות שהיו לה או על התחייבויות שהתחייבה בהן עקב ההחזקה הזאת, ומכל מקום, במידה שהיו לה הוצאות או התחייבויות כאמור, הרי הסכום של 1,800 ל"י, שפסק השופט, די בו כדי לשפותה עליהן. במילים אחרות, מה שתובעת היום המערערת הוא שווי השירותים שנתנה לכונס הנכסים - ולכן לנושים - בעד שמירת החפצים הנדונים באולמה בתקופה בה לא הצליח כונס הנכסים למצוא קונה להם ולגרום על-ידי כך להוצאתם משם. אך שווי השירותים הנ"ל אינו במשמע של ההוצאות וההתחייבויות, שעליהן דובר בסעיף 8 (א) לחוק. ראה לעניין זה את דברי פרופסור פרידמן בספרו "דיני עשיית עושר ולא במשפט" (סעיף 25): "נראה שגם מחוק השומרים, תשכ"ז-1967, משתמעת כוונה לזכות את המחזיק שלא לרצונו בשיפוי בגין הוצאות ההחזקה שנגרמו לו. כזכור סעיף 8 (א) לחוק מעניק לשומר חנם זכות לשיפוי בגין הוצאות שהוציא או התחייבויות שהתחייב בהן. סעיף 11 לחוק קובע כי ל'שומר הזכאי להחזיר את הנכס לבעלו ועשה את המוטל עליו כדי להחזירו, אלא שבעל הנכס לא קיבלהו' תהיה זכות לשיפוי כשל שומר חנם." נוכח הדברים הנ"ל, איני מוצא שהמערערת זכאית לקבל מהמשיב תמורה כספית בעד החזקת הציוד והמכונות באולמה בתקופה הנדונה; ואם בכל זאת פסק לה השופט סכום של 1,800 ל"י והמשיב לא עירער על כך, הרי עליה להסתפק בו. ניתן לומר, שאם נגרם לה הפסד כספי בשל אי-היכולת להשכיר את האולם כל אימת שהציוד והמכונות לא סולקו משם, הרי אין לה אלא להלין על עצמה הודות לכך, שהיא השהתה את פנייתה בית-המשפט עד יום 25.1.71. על יסוד האמור, הוחלט לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות בסכום כולל של 500 ל"י. דמי שימוש