פתח דבר: לפניי תביעה לתשלום דמי שימוש ראויים ולסילוק יד ממקרקעין הידועים כחלקה 16 בגוש 16708 (להלן: "המקרקעין") אשר התובעת, עמותת בית הכנסת "אוהל יוסף", המפעילה את בית כנסת "אוהל יוסף" המצוי בשטח המקרקעין, (להלן: "התובעת") הינה החוכרת הרשומה שלהם במינהל מקרקעי ישראל. התביעה הוגשה תחילה נגד עיריית עפולה (להלן: "העירייה" ו/או "הנתבעת") בטענה כי השתמשה במקרקעין שלא כדין ובניגוד לרצונה של התובעת, בכך שהקימה בשטח המקרקעין מקלט ובית כנסת נוסף בשם בית כנסת "אליהו הנביא" וכן השתמשה בחלקים נוספים מהמקרקעין כדרך ציבורית וכמגרש חניה ציבורי. ביום 30/12/07 נעתרתי באופן חלקי לבקשת העירייה והוריתי על צירופם של עמותת בית הכנסת "אליהו הנביא" ושל מר יעקב כידרה, גבאי בית כנסת "אליהו הנביא" החל משנת 1984, כנתבעים נוספים בתביעה, בהיותם לטענתה, המחזיקים והמשתמשים בבית הכנסת. בדיון שהתקיים בפניי ביום 08/04/08 הודיע ב"כ העירייה כי מבירור שנערך התברר שלא קיימת עמותה כזו וכי מי שמנהל את המקום ואחראי עליו הוא מר כידרה שלא במסגרת העמותה ועל כן התביעה נגדה נמחקה מאחר והיה מדובר בעמותה שאינה קיימת. בנוסף לכך, ביום 03/02/10, הוריתי, לבקשת מר כידרה ובהתחשב בעמדת התובעת והעירייה, על מחיקת התביעה נגדו וביטול כל ההליכים נגדו ללא צו להוצאות. ביום 12/07/09 לאור הסכמת הצדדים ובהתחשב בעמדת הנתבעים, ניתן פסק דין חלקי לפיו ניתן צו לפינוי מבנה בית הכנסת "אליהו הנביא" בלבד. כמובן שפסה"ד מחייב את הצדדים הלליך בלבד. בתיק נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובעת העידו מר יוסף שלזינגר, יו"ר התובעת, ומר דב פישמן, מראשוני מייסדי בית כנסת אוהל יוסף, אשר הגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. מטעם הנתבעת העידו מר יואל מטמון, רמ"ד רישוי ובינוי בוועדה המקומית לתכנון ולבניה עפולה ומתאם המידע בעירייה, מר יעקב כידרה, מר אלי כהן, אשר שימש החל משנת 1970 ועד אמצע שנות ה-80 כיו"ר הוועד של בית כנסת "אליהו הנביא", מר אברהם אברהם, אשר שימש החל משנת 1968 כחבר בוועד של בית כנסת "אליהו הנביא" ומר אלי סונסינו ומר יורם מלול, מתפללים בבית כנסת "אוהל יוסף", אשר הגישו תצהירי עדות ראית מטעמם. כמו כן, העידו בפניי, לבקשת העירייה, המנוח מר שמשון שחורי ז"ל, אשר כיהן כראש העיר בין השנים 1968-1978, ומר אמנון בן דוד, המשמש כמנהל מדור במחלקה העירונית במינהל מקרקעי ישראל. בנוסף לכך, הגישו הצדדים חוות דעת מומחים מטעמם לעניין שווי דמי השימוש הראויים במקרקעין בין השנים 1999-2005. מטעם התובעת הוגשה חוות דעתם של שמאי המקרקעין מר זיו חגאי ומר זוהר דרורי מיום 18/09/05 ומטעם העירייה הוגשה חוות דעתו של שמאי המקרקעין מר אבישי זיו מיום 13/01/09. מר חגאי ומר זיו נחקרו בפניי על על חוות דעתם. תמצית טענות התובעת: התובעת טענה כי במועד שאינו ידוע לה הקימה הנתבעת מקלט על המקרקעין והחלה משתמשת בו לצרכיה. לטענתה, בשנת 1971 הקימה הנתבעת בית כנסת על המקרקעין והחלה משתמשת בו לצרכיה. כמו כן, לטענתה, הנתבעת משתמשת בחלקים נוספים מן המקרקעין כדרך ציבורית וכמגרש חניה ציבורי. התובעת טענה כי עילת התביעה התגלתה לה בשנת 2007 בעקבות פניית המינהל אליה בשל הצורך בחידוש החכירה וההיוון לאחר 50 שנה, כאשר בעקבות ביקור במינהל, התברר לנציגיה לראשונה כי כל שטח המקרקעין לרבות השטח עליו נבנו בית כנסת אליהו הנביא, המקלט הציבורי, הדרך והחניה, שייך לה במלואו. התובעת טענה כי הנתבעת משתמשת במקרקעין שלא כדין ובניגוד לרצונה. לטענתה, ועד בית כנסת "אוהל יוסף" לא נתן את הסכמתו להקמת בית כנסת "אליהו הנביא" ואם ייקבע כי ניתנה הסכמה כאמור, הרי שזו לכל היותר רשות שלא בתמורה להשתמש בנכס, שעל פי הדין ניתנת להפקעה בכל עת ויש לראות בעצם הגשת התביעה כהפקעת הרשות האמורה. לפיכך, לטענת התובעת, על הנתבעת לסלק ידה מהמקרקעין ומהמבנים שהוקמו עליהם ולהשיבם לחזקתה כשהם נקיים מכל אדם וחפץ השייכים לה. כמו כן, לטענתה, עליה לשלם לה דמי שימוש ראויים עבור השימוש במקרקעין משנת 1999 ועד לשנת 2005, אותם העריכו השמאים מטעמה בסך כולל של 138,400 ₪. תמצית טענות הנתבעת: העירייה טענה כי על פי חוזה החכירה עולה שהמקרקעין הוחכרו לתובעת לשימוש היחיד של בית כנסת, שכבר נעשה על ידה ועל כן היא היתה מנועה מלעשות בהם כל שימוש אחר. העירייה טענה כי על המקרקעין חלה תוכנית מס' 6011, אשר מייעדת את החלקה למבנה ציבורי, דרך וחנייה וכי הדרך אשר נסללה בחלק מהמקרקעין וכן החנייה הציבורית הנמצאת במקום נעשו בהתאם לתכנית הנ"ל, ללא כל התנגדות מצד התובעת, אשר אף לא הצביעה על כל נזק שנגרם לה בעקבות השימוש שנעשה במקרקעין. העירייה טענה כי לא בנתה, לא השתמשה ואינה משתמשת במקלט הציבורי והתובעת מעולם לא פנתה אליה בהתנגדות לבניית המקלט ולא דרשה ממנה לפנות את המקרקעין או לשלם לה דמי שימוש ראויים בגינו. העירייה טענה כי בית כנסת "אליהו הנביא" הוקם בתחילת שנות השבעים לאחר קבלת הסכמתו של ועד בית כנסת "אוהל יוסף" שניתנה כבר בסוף שנות השישים, בעקבות פניה משותפת שלה ושל ועד בית כנסת "אליהו הנביא" דאז ולאחר הוצאת היתר בנייה מתאים. לטענתה, מאז הקמתו של בית כנסת "אליהו הנביא" ועד היום הוחזק בית הכנסת על ידי ועד בית הכנסת "אליהו הנביא" והיא מעולם לא החזיקה בו ולא עשתה בו כל שימוש. העירייה טענה כי השימוש במקרקעין נעשה מזה עשרות שנים ללא כל התנגדות ו/או מחאה כלשהי מצד התובעת נגד שימוש זה. לטענתה, שתיקתה של התובעת הינה מתוך הסכמה לשימוש הנעשה במקרקעין במיוחד לאור העובדה שהשימוש שנעשה בהם לא גרם ואינו גורם לה כל נזק, אלא מקדם את האינטרסים שלה ועל כן, לטענתה, דין התביעה להידחות. דיון: בטרם אפנה לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין, אציין כי במסגרת כתבי טענותיהם העלו הצדדים טענות מטענות רבות, אשר בנסיבות העניין איני מוצא מקום לדון בכולן לגופן, אלא אך בטענות הצריכות התייחסות לשם הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת נשוא התביעה שבפניי, שעניינן סילוק ידה של הנתבעת מהמקרקעין וחיובה בתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש שנעשה בהם בין השנים 1999-2005. על מנת להכריע בשאלות אלו ראוי לבחון תחילה מהן זכויותיה הקנייניות של התובעת במקרקעין, אשר בשטחם נכללים מקלט ציבורי, דרכים, חניות, בית כנסת "אליהו הנביא" ובית הכנסת של התובעת, במועדים הרלוונטיים לתביעה. קרי, לשם הכרעה בתביעת הפינוי יש לבחון את זכויותיה של התובעת במקרקעין כיום ואילו כדי להכריע בשאלת דמי השימוש הראויים יש לבחון את זכויותיה של התובעת במקרקעין בין השנים 1999-2005, ככל שיש הבדל ביניהן. זכויותיה הקנייניות של התובעת במקרקעין: על המקרקעין, אשר שטחם הכולל הינו 1,852 מ"ר (ר' נסח טאבו, נספח א' לסיכומי העירייה), חלה תוכנית ג/6011, שפורסמה בילקוט הפרסומים בשנת 1994, אשר מייעדת את החלקה לשטח למבני ציבור, דרכים וחניות (להלן: "התוכנית") (נספח א' לתצהיר מר מטמון). סע' 14 לתקנון התוכנית קובע כי "השטחים בתוכנית זו המיועדים לצרכי ציבור יופקעו על ידי הוועדה המקומית בהתאם לחוק התכנון והבנייה סעיף 188 ב'". כמו כן נקבע בתקנון כי מאחר שהתוכנית חלה על שטח מבונה, הרי ש"התשריט יעניק לגיטימציה למצב קיים" (סע' 17). ביום 18/03/58 נחתם חוזה חכירה בין קרן קיימת לישראל לבין התובעת לפיו חכרה התובעת את החלקה בשלמותה החל מיום 01/04/1958 ועד ליום 31/03/07 למטרת בית כנסת והתחייבה לבנותו על פי תכנית הבניה המאושרת על ידי הקרן. (ר' נספח ב' לתצהיר מר שלזינגר). בשנת 2008 נחתם חוזה חכירה נוסף המחדש את תקופת החכירה בין הצדדים (להלן: "החוזה החדש") ולפיו הוחכר לתובעת מגרש מס' 22 לפי תוכנית מפורטת מס' ג/6011, בשטח של 1,418 מ"ר בלבד, כאשר הקטנת השטח נעשתה לאחר שנגרעו מהשטח הקודם שטחי חניה ודרך בשטח כולל של 434 מ"ר. (ר' נספח ג' לתצהיר מר שלזינגר) בשנת 2009, בהתאם לסמכות המסורה לה בסע' 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 ולפי הוראות חוק התכנון והבנייה תשכ"ח-1965, הפקיעה העירייה משטח המקרקעין לצרכי ציבור את השטח הכולל שטח למבני ציבור, דרכים משולבות וחניות. ההפקעה בוצעה בהתאם להוראות תוכנית ג/6011 הנ"ל אשר הוחלה על המקרקעין, כאמור, בשנת 1994. בעקבות זאת, הגישה התובעת לבית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת שתי עתירות מנהליות נגד ההפקעה. עתירתה הראשונה נמחקה על ידי כב' הנשיא חשין מאחר שלא הגישה עתירה מתוקנת כנדרש ועתירה נוספת שהגישה לאחר מכן נדחתה על ידי כב' השופט קולה, הן על שום השיהוי הרב שדבק בה ובעיקר לגופה. אשר על כן, הנני קובע כי מחומר הראיות המונח בפניי עולה כי כיום יש לתובעת זכויות אך בשטח המקרקעין שאינו כולל את הדרך, החנייה, המקלט הציבורי ובית כנסת "אליהו הנביא", אשר הופקעו על ידי הנתבעת כאמור. לפיכך, דין תביעתה של התובעת לסילוק ידה של הנתבעת מהמקרקעין להידחות. באשר לזכויותיה של התובעת במקרקעין בין השנים 1999-2005, נחה דעתי כי למרות שחוזה החכירה משנת 1958 מקצה לתובעת את שטח החלקה בשלמות, הכוונה היתה להחכיר לה שטח של 1,418 מ"ר בלבד, לא כולל שטחי החניה והדרך, בשטח כולל של 434 מ"ר. בעניין זה אף העיד מר אמנון בן דוד, נציג המינהל, כי "מה שהיה ב-68 אז עשו תשריטים [ציירו ולא עשו תשריטים מדוייקים כמו היום שהכל לוויני, כנראה שמישהו עשה שרטוט לא מדויק" (עמ' 31 לפרוטוקול מיום 18/01/10, ש' 19-20) אשר על כן, הנני קובע כי התובעת אינה זכאית לתבוע דמי שימוש ראויים בגין השימוש בשטחי החניה והדרך הציבורית. לפיכך, נותר לבחון האם זכאית התובעת לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש בשטח המקרקעין הכולל את המקלט ואת בית כנסת "אליהו הנביא". האם זכאית התובעת לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין? התובעת טענה כי הבסיס לתביעת דמי השימוש הראויים הינו בהתאם לסע' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט"). דמי שימוש ראויים ניתן לתבוע הן על פי עילה נזיקית של הסגת גבול במקרקעין לפי סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) והן על פי עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט. קיים הבדל עקרוני בין שתי העילות האמורות. תביעת הנזיקין מכוונת לפיצוי בעל הקרקע בגין הנזק שנגרם לו כתוצאה מהסגת הגבול ואילו תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט מטרתה הינה להשיב לבעל הקרקע את העושר שעשה הזוכה כתוצאה מפלישתו לתחום זכויותיו של בעל הקרקע. ההלכה היא, כי מסיג גבול, העושה שימוש שלא כדין בקרקע זולתו, חייב להשיב את זכייתו שבאה לו מבעל הזכות מכוח העיקרון של עשיית עושר ולא במשפט. הבסיס הרעיוני של דיני עשיית עושר הוא ברעיון השולל התעשרות אדם על חשבון חברו. בענייננו, שוכנעתי כי הנתבעת לא התעשרה בגין השימוש במקרקעין נשוא התביעה וכי פעולותיה בהם נעשו למען רווחת הציבור ולא למטרות רווח כלכלי או רווח אישי אחר. בנוסף לכך, סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע, כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא הייתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". סבורני, כי אף אם היה מקום לקבוע כי הנתבעת התעשרה בגין שימושה במקרקעין, הרי שזכייתה אינה כרוכה בחסרון התובעת ועל כן ההשבה הינה בלתי צודקת בנסיבות העניין. במסגרת הסכמי החכירה, הוכחרו המקרקעין לתובעת למטרת הקמת בית כנסת בלבד, "שהיא אחת המטרות הציבוריות הכלולות בהגדרת "המטרה הציבורית", להלן". 'המטרה הציבורית' הוגדרה כ"אחת המטרות הציבוריות האלה: דעת, תרבות, חנוך, מדע, בריאות, סעד או ספורט וכן מטרה שהוגדרה ע"י הוועדה למוסדות ציבור שליד מועצת מקרקעי ישראל כמטרה ציבורית ואושרה ע"י יו"ר המועצה כמטרה ציבורית". השטח המבונה הכולל שהותר לתובעת לבנות עליו הינו, כאמור בחוזה החכירה משנת 2008, 150 מ"ר בלבד. כמו כן, נכתב מפורשות בחוזי החכירה כי כל זכות לשימוש נוסף מעבר לזכות השימוש לצורך בית הכנסת טעונים אישור מראש מאת המינהל וכי אסור לתובעת להעביר את זכויות החכירה על פי החוזה אלא רק לאחר שתתקבל על כך הסכמה מהמינהל. (ר' סע' כ"א(1), כ"ב לחוזה החכירה הראשון, סע' 8א לחוזה החכירה השני) התובעת לא הראתה כי בשל שימושה של הנתבעת במקרקעין נמנע שימושה שלה בהם או נגרעו רווחיה. היא אף לא הצביעה על שימוש אלטרנטיבי כלשהו אשר היתה עושה במקרקעין אלמלא שימושה של הנתבעת בהם. בנסיבות אלו, הנני סבור כי התובעת אינה זכאית לתשלום דמי שימוש ראויים בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט בגין השימוש בשטח המקרקעין הכולל את המקלט ואת בית כנסת "אליהו הנביא". האם נפגעה זכותה הקניינית של התובעת במקרקעין? מאחר שאין חולק כי במועדים הרלוונטיים לתביעה חכרה התובעת את המקרקעין למעט שטחי החניה והדרך הציבורית וכי באותם מועדים היו המקלט ובית כנסת "אליהו הנביא" קיימים בשטח המקרקעין, יש לבחון האם הנתבעת היא שהקימה והפעילה מבנים אלו והאם הקמתם והפעלתם נעשו ללא רשותה של התובעת, שכן אם התשובה לכך חיובית, יש בכך פגיעה בזכותה הקניינית של התובעת, מכוחה היא זכאית לפיצוי. המקלט הציבורי: התובעת טענה כי במועד שאינו ידוע לה הקימה הנתבעת מקלט על המקרקעין והחלה להשתמש בו לצרכיה ואילו העירייה טענה כי לא בנתה, לא השתמשה ואינה משתמשת במקלט הציבורי וכי הוא נבנה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. לאחר שעיינתי במכלול הראיות והעדויות שבפניי, נחה דעתי כי המקלט נבנה לאחר שניתנו לתובעת זכויות החכירה במקרקעין ולפני ביצוע הליכי ההפקעה. עיון בגרמושקה להיתר בניית בית כנסת "אליהו הנביא" (נספח ב' לתצהיר מר מטמון) מעלה כי בעת הקמתו בשנת 1971 המקלט הציבורי כבר היה בנוי במקום. המנוח מר שחורי ז"ל העיד כי באותה תקופה היו חייבים לבנות מקלט עם כל מבנה וכי המקלטים נבנו לפי מפרט שנתן משרד השיכון (עמ' 67 לפרוטוקול, ש' 15-16) ואף מר מטמון הצהיר כי מניסיונו ידוע כי בשנים הרלבנטיות לתביעה משרד השיכון בנה את המקלטים הציבוריים ברחבי העיר. אשר על כן, למרות שלא נמסרו לי פרטים נוספים אודות בנייתו של המקלט, נחה דעתי כי בניית המקלט בשטח המקרקעין נעשתה ללא קבלת הסכמתה של התובעת ועל כן סבורני כי הקמת המקלט פגעה בזכותה הקניינית, בגינה היא זכאית לפיצוי. הנני פוסק לתובעת על דרך האומדנא פיצוי בגין פגיעה זו בסך של 20,000 ₪. בית כנסת "אליהו הנביא": התובעת טענה כי בית כנסת "אליהו הנביא" הוקם בשטח המקרקעין באופן בלתי חוקי, ללא הוצאת היתר בניה כדין ותוך התעלמות בוטה מזכותה הקניינית במקרקעין ומהחובה המוחלטת לקבל את הסכמתה בכתב כתנאי להוצאת היתר הבנייה. ואילו הנתבעת טענה כי מעולם לא החזיקה ו/או השתמשה בבית כנסת "אליהו הנביא", אשר ההיתר לבנייתו הוצא בשנת 1971 ללא כל התנגדות של התובעת ו/או מי מטעמה וכי ניתנה הסכמה מפורשת של ועד בית כנסת "אוהל יוסף" להקמתו. לאחר שבחנתי את כתבי הטענות, שקלתי את מכלול הראיות לרבות עדויות הצדדים וכן שקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם, נחה דעתי כי העירייה אמנם היתה מעורבת בהקמת בית כנסת "אליהו הנביא", אולם ניתנה הסכמה מפורשת של ועד התובעת להקמתו, כפי שיפורט להלן. בית כנסת "אליהו הנביא" נבנה על פי היתר בניה מס' 10/71 אשר הוצא בשנת 1971. (נספח ב' לתצהיר מר מטמון) מר מטמון העיד כי תנאי בל יעבור להוצאת היתר בנייה על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה הוא חתימה מקורית של בעל הזכות במקרקעין על גבי הבקשה להיתר בניה. (עמ' 62 לפרוטוקול, ש' 3-6) וכי הוועדה אינה רשאית להתעלם מהוראות החוק לעניין התנאים להוצאת היתר הבנייה גם כאשר בעל תפקיד בכיר בעירייה פונה אליה ומודיע לה כי הבטיח לצד ג' להקים מבנה ודורש לאשר הבטחה זו באמצעות הפקת היתר בנייה. (שם, ש' 9-13) הוא, אמנם, אישר כי בטופס הבקשה להיתר הבנייה להקמת בית כנסת "אליהו הנביא" לא מולא בעל הנכס ולא מופיעה בו חתימתה של התובעת, אך לדבריו, יש חותמת וחתימה של המועצה המקומית עיר יזרעאל (עפולה) והוא העריך כי הם חתמו כיוון שהייעוד של הקרקע הוא שטח ציבורי במבנה ציבורי. (שם, ש' 17-18, 21-22) הרקע להקמת בית כנסת "אליהו הנביא" פורט לפניי באריכות ומר אברהם העיד כי במסגרת תפקידו כחבר בוועד של בית כנסת "אליהו הנביא" הוא ויתר חברי הוועד נפגשו בסוף שנות ה-60 עם חברי הוועד של בית כנסת "אוהל יוסף" וקיבלו את הסכמתם לבניית בית הכנסת במיקומו הנוכחי וכי בעקבות פגישה זו הוצא ההיתר לבנייתו והוא נבנה בעזרה כספית כמעט מלאה של המועצה המקומית עפולה דאז. אף המנוח מר שחורי ז"ל אישר בעדותו את מעורבותה של העירייה בהקמתו של בית כנסת "אליהו הנביא" וטען כי באותה תקופה לאשכנזים היה בית כנסת ולספרדים לא היה ואף לא היה מי שיבנה ולכן העירייה היא שבנתה אותו ומסרה אותו להם. (עמ' 66 לפרוטוקול, ש' 17-23) מעדויותיהם של מר פישמן ומר שלזינגר עולה כי הם לא היו חברים בוועד של בית כנסת "אוהל יוסף" במועדים בהם ניתנה ההסכמה האמורה ולכן דבריהם נגד התקיימות הפגישה כפי שתוארה על ידי מר אברהם, מהוות עדות מפי השמועה שאין ליתן להן כל משקל ראייתי. (ר' עדות מר שלזינגר, עמ' 22 לפרוטוקול, ש' 10-11; עדות מר פישמן, עמ' 8 לפרוטוקול, ש' 18) יתרה מכך, מר מלול ומר סונסינו העידו כי היו נוכחים בעת הכנסת ספרי תורה לבית כנסת "אוהל יוסף" וכי שמעו את נאומו של מר פישמן בדבר הסכמה שניתנה על ידי בית כנסת "אוהל יוסף" לבניית בית כנסת "אליהו הנביא" בתור עזרה לעולי בבל. מר פישמן הודה בעדותו כי אכן נאם אך טען כי למיטב זכרונו לא דיבר באותו נאום על הסכמה לבניית בית כנסת "אליהו הנביא", אלא אמר כי יכול להיות שבזמן שבית הכנסת היה קיים ולעולים לא היה בית כנסת, הם קיבלו אותם בכבוד עד שבית הכנסת שלהם הוקם ונבנה. (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 15-23) מדבריו אלו עולה הקמת בית כנסת "אליהו הנביא" נעשתה בידיעת התובעת ולא הוכח בפניי כי נשמעה באותה עת ובמשך כל השנים עד להגשת התביעה שבפניי כל טענה ו/או התנגדות מצד מי מטעם בית כנסת "אוהל יוסף" בכל הקשור לבניית בית כנסת "אליהו הנביא" במיקומו הנוכחי ו/או בקשר לשימוש בקרקע. זאת ועוד, ממכלול הראיות והעדויות שבפניי עולה כי למרות שניתן צו לפינוי בית כנסת "אוהל יוסף", בדיון שהתקיים ביום 19/10/10 במסגרת העתירה הראשונה שהגישה התובעת נגד ההפקעה (פרוטוקול צורף כראיה נוספת ביום 03/11/09) ציין ב"כ התובעת כי העתירה הינה אך ורק נגד הפקעת הזכות הקניינית ולא זכות החזקה בפועל (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 14) וכי היחסים בין המתפללים בשני בתי הכנסת טובים והם לא יבקשו להזיז את בית כנסת אליהו הנביא ממקומו ולהפסיק את התפילות. (שם, ש' 20-22). אמנם ב"כ התובעת הוסיף וציין כי דבריו נאמרים אך לעניין העתירה ואין לפרשם כוויתור או כשינוי של עמדה טענה או דרישה הקיימת בתביעה שבפניי. (עמ' 3 לפרוטוקול העתירה, ש' 24-26) אולם, נראה כי זו עמדתה של התובעת לכל אורך ניהול התביעה שבפניי, שכן למרות צו הפינוי שניתן לפינוי בית הכנסת, נמשכות התפילות בו באין מפריע והתובעת לא ניסתה בפועל לפנותו. אשר על כן, הנני קובע כי במקרה זה, נוכח ההסכמות כאמור, לא נפגעה זכותה הקניינית של התובעת מעצם הקמת בית כנסת "אליהו הנביא" ועל כן היא אינה זכאית לפיצוי בגין הקמתו. סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה את התביעה לסילוק ידה של הנתבעת מהמקרקעין. צו הפינוי למבנה בית כנסת "אוהל יוסף", שניתן בהסכמת הצדדים במסגרת פסק הדין החלקי מיום 12/07/09, הינו תקף ככל שאינו סותר את ההפקעה. כמו כן, הנני דוחה את תביעת התובעת לתשלום דמי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין בין השנים 1999-2005. הנני פוסק לתובעת פיצוי בגין עצם הפגיעה בזכותה הקניינית בשל בניית המקלט בשטח המקרקעין בסך של 20,000 ₪. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪. על הסכומים האמורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום המלא בפועל. דמי שימוש